למרות שבתי הקולנוע סגורים יש כל מיני סרטים שיצאו לצפייה VPN-ית או פיראטית, ובכל זאת יש משהו מבאס בלכתוב עליהם ביקורות. כשאפשר לפחות לדמיין שבתי הקולנוע ייפתחו בקרוב, ושאפשר יהיה בקרוב, אולי, להמליץ על סרטים כמו שצריך, יש משהו מבאס בלכתוב עליהם ביקורת רק כי הם כבר הופצו בצורה שאחוז מסוים מחובבי הקולנוע כבר ראה; סרטים שאי אפשר להגיד שלא נהניתי מהם במסך הקטן, אבל אפשר להרגיש איך הם קוראים לך אל אולם הקולנוע: לחוות באינטנסיביות של אולם קולנוע, עם עוד עשרות אנשים, להישאב לסרט בחוויה שתחליש את החסרונות ותעצים את היתרונות; סרטים כמו "טנט", או "צלילי המטאל" או "ארץ הנוודים" או מיודענו הנוכחי, "עוד סיבוב".
"עוד סיבוב" הוא סרט טיפוסי למדי שמתחבא מאחורי גימיק לא טיפוסי בכלל. הגימיק הלא טיפוסי שנותן לו את מהות העלילה הוא זה: ארבעה מורי בית ספר בגילומם של מאדס מיקלסן ("קזינו רויאל", "חניבעל"), תומאס בו לארסן ("החגיגה", מאת אותו הבמאי של "עוד סיבוב"), לארס ראנטה, ומגנוס מילאנג ("ניצוד", גם מאת אותו במאי) מחליטים לעשות ניסוי מבוקר בלהיות שיכורים לאורך כל היום, על מנת לשפר את איכות החיים. הם מתחילים עם מידת אלכוהול של בערך כוס יין אחת, אבל אז לאט לאט הם מעלים.
זה גימיק מעולה, שכן הסרט הוא לא על אלכוהוליזם כמו שסרטים טובים עוסקים בנושא וסרטים פחות טובים מחקים את הסרטים הטובים שעסקו בנושא. הסרט הוא על אלכוהול, אותו סם פסיכואקטיבי האהוב על רוב האנושות, על כל גווניו: מהאנשים ששותים בירה אחת פעם בכמה זמן ועד השתיינים הכבדים. מהבאזז הקטן ביותר ועד ההנגאובר הרצחני אחר לילה שאתם משתדלים לשכוח.
אבל כאמור, זה הגימיק – הסרט מציין לא פעם את כל המצבים וכל הדרכים בהם אלכוהול מוצא את דרכו לחיי אדם בוגר, אבל הסרט הוא לא על אלכוהול. הסרט – וכאן נכנסת הטיפוסיות שלו שהזכרתי קודם – הוא על משבר אמצע החיים: אותו משבר מוכר וידוע על גבר בן 40+ שמרגיש אבוד בעבודה שלו ובקשר המשפחתי שלו ואף אחד לא מבין אותו והוא רק רוצה להרגיש צעיר שוב ואז הוא מוצא מישהי/משהו שמעוררים אותו בחזרה לחיים והוא לומד לקח חשוב, או משהו. ראיתם את הסרט הזה, ככל הנראה, בגרסה כזאת או אחרת. ו"עוד סיבוב" ינסה לשכנע אתכם שזה לא אותו סרט כי תראו, הוא בדנית, ותראו, מאדס מיקלסן ממש טוב כאן, ותראו, אלכוהול! אבל זה כן אותו סרט.
אבל זה ש"עוד סיבוב" הוא עוד סיבוב בז'אנר ובקלישאות האלו לא אומר שהוא סרט רע בשום צורה. להיפך – "עוד סיבוב" הוא אחד הסרטים היותר כיפיים שאפשר יהיה לראות בקרוב על מסך גדול. המסע של הסרט אל נבכי הגיבור התקוע באמצע החיים ושלומד למצוא את עצמו בזכות ולמרות הטיפה המרה (וכאמור, מאדס מיקלסן ממש טוב בתפקיד הזה בצורה לא הוגנת כמעט) הוא אחד ממסעי הגיבור היותר כיפיים שאפשר לראות על המסך הגדול.
הוא כתוב בצורה פשוטה, מבויים ביד בטוחה, והוא לא מתחכם. ואמנם כולנו יותר אוהבים לאהוב סרטים כשאנחנו יכולים לקשור להם כתרים על כמה הם יוצאי דופן, אבל "עוד סיבוב" הוא לא כזה – הוא פשוט סרט כיפי ומרומם נפש, עם מספיק ציניות וחמקמקות בשביל שלא תגלגלו עליו עיניים, אבל בלי אף תפקיד ראוי לאישה כלשהי בקאסט שלו כדי שלא תתנו לו לחמוק בלי אף טיפת ביקורת.
ואולי הוא היה מסתפק בתיאור הזה של "אחלה כיף", אלא שאז מגיע הסיום שלו. כי אם הסרט בכלליותו הוא סרט כיף וזורם, הסיום מעלה אותו לרמת "תקשיבו, אתם צריכים לראות את זה". אין הרבה בסיום הזה (נגיד, שורות טקסט כלשהן), אבל יש בו רוח אנושית ושיר קליט ומאדס מיקלסן אחד, ומסתבר שזה מספיק בשביל להיות משהו שהוא לא רק אחד מסופי השנה, אלא אולי גם אחד מהסופים הכי טובים אי פעם, ומשהו שמיידית משדרג את כל מה שהיה לפניו. ואני עוד ראיתי את זה בבית, כן? בקולנוע, על מסך גדול, אין לי ספק שזאת חוויה מרגשת וגדולה הרבה יותר.
"עוד סיבוב" יוקרן בסינמטק ירושלים בשבוע הקרוב ובתקווה אחר כך פשוט בבתי קולנוע.
הו! סוף סוף ביקורת שלך על סרט שראיתי
אז אוסיף שכדאי לדעתי לצפות לסרט איטי, מהורהר ומלנכולי במידת מה.
כשראיתי את הסרט, מישהו אמר לי שזו קומדיה דנית – זו לא קומדיה, זה סרט דרמה במשקל קל.
הוא בהחלט דני – בישראל רק על הסנטימנט הלאומי הארץ היו קוטלים אותו.
והוא באמת עשוי טוב עם סוף מרגש ומשחק מוצלח, אבל מי שבא מהוליווד צריך סבלנות.
הבחנה טובה
מודה שהקרבה המשפחתית שלי לדנים קצת גורמים לי להבין את הביטים שנחשבים בעיניהם קומיים, וזאת למרות שלפני כמה שנים כשראיתי את "כוח עליון" ואותם קרובים נקרעו מצחוק בעוד כולם היו מסכנים ונבוכים קצת גירדתי בראש.
מניח שככה זה פשוט סקינדניבים, אבל כן: זה לא קומדיה בצורה שאנחנו מורגלים אליה (וזה גם למה לא התייחסתי אליה ככזאת בביקורת).
זה בגלל שרובן אוסטלונד שוודי
הומור אחר לחלוטין
אז בעצם "סוף העולם" של אדגר רייט, רק בלי החייזרים והצחוקים?
(ל"ת)
לא יודע אם "בעצם", אבל בהחלט דאבל פיצ'ר ראוי
(ל"ת)
לגמרי אוף טופיק אני יודע, אבל יש מצב שמתישהו אפשר יהיה לראות את הכותרות של תגובות בתצוגה המותאמת לנייד?
היא קלה ויפה ועובדת חוצמזה, רק שכל הנושא של חווית הכותרת (המצאתי כרגע) לא בא לידי ביטוי.
אם יש מקום ספציפי לטענות מסוג זה וחרגתי לגמרי מהאתיקה הפנים אתרית, מוזמנים למחוק ואני אעמוד בפינה לאיזה עשר דקות לפחות.
קודם כל – לכאורה יותר מתאים ל"מצאנו" או מקום שיותר תקף ל"אוף טופיקים" אבל בקטנה.
בנוגע לדבבר הראשי – זה ידרוש משהו קצת יותר מתוסבך משנראה לי ברמתי, אבל בהחלט ננסה לטפל בזה.
באמת סרט נפלא
צפיתי בו אחרי הרבה באזז חיובי מפסטיבלים ולא התאכזבתי. לא הייתי קורא לו איטי פר סיי – לדעתי הקצב היה on point בחצי הראשון כזה ואז נופל.
אני אישית לא הכי מתגעגע לחווית הצפייה בקולנוע. כאילו, אני כן על הנייר, אבל לא בפרקטיקה, ובטח ובטח לא כשמדובר בדרמות. מעדיף את השקט שלי עם האוזניות והמסך.
אבל אז הגיע הסוף והבנתי מה אני מפספס. הוא באמת אחד הדברים הכי כייפים וגם חזקים שראיתי בשנה שעברה, אני חושב שרק בשביל זה שווה לצפות בסרט.
אגב עשיתי קצת עבודת מחקר על הסרט אחרי הצפייה ומסתבר שלדנים יש תרבות שתייה די מזעזעת. כל הקטעים שתיכוניסטים דופקים שם בירות בכמויות? לא הגזמה קומית – זה באמת קורה. אז לצד הדיונים שלו על נושאים אוניברסלים כמו שכתבת, הוא גם סאטירה פנימית. אז זה נחמד.
בתור בר מזל שצופה בסרטים בקולנוע באוסטרליה, אני יכול לאשר שהסוף מוצלח וסוחף, אבל זה לא הצליח לפצות אותי על האכזבה הכללית מהמערכה השלישית. זה אולי התחיל באמת כסרט על אלכוהול וזה היה מעניין ומקורי, אבל כשזה נהפך אוטומטית לעל אלכוהוליזם זה נהיה גם מעט משעמם וגם שמרני באופן קצת מעצבן. אני רוצה סרט על אנשים שמקפידים על תנאי הניסוי!
יש מצב שסצינת הריקוד של מדס בסרט
היא סצינת הריקוד הכי יפה בהיסטוריה של הקולנוע, ולגמרי מרוממת את סצינת הסיום לאחת הכי טובות אי פעם. פשוט וואו.
נהניתי מאוד, אבל אני לא בטוח שהבנתי את הסוף של הסרט.
פירוט בהודעה מספוילרת, כמובן.
אז מרטין וחבריו מחליטים שמה שטומי היה רוצה בשבילם זה… שימשיכו לשתות? כי נראה שזה מה שהם הולכים לעשות. ואז מרטין מקבל הודעה מאניקה שהיא מתגעגעת אליו (דווקא בסצינת בית הקפה היה נראה שהיא חותכת סופית את הקשר ביניהם, אז היה לי מוזר שפתאום היא עושה 180 מעלות בכיוון) ונראה כאילו הוא בדילמה – לחזור לאשתו או להמשיך לשתות…? ואז הוא בוחר באופציה ב'. כן? או שהוא פשוט רוצה לתפוס את הרגע, לחגוג את החיים ברגע ובזמן הספציפי הזה – וכן, זה ריקוד שסחט ממני קריאות התפעלות (בראש, לא רציתי להפריע לקהל שמנה… בוא נראה… 4 אנשים. כיף לצפות בסרט עם אנשים שקטים ומנומסים) ומחשבות בנוסח "מאדס, חתיכת ממזר, גם חתיך וגם אתלטי? מה נסגר?".
אחת הסצינות האהובות עליי בסרט היא דווקא האילמת מביניהן – המוות (ההתאבדות?) של טומי. החל בוויתור שלו על אפוד ההצלה, עבור בכלב האומלל שנותר לבדו על הסירה וכלה בניקולאי שלוחש את הבשורה המרה באוזני מרטין מבלי שנשמע מה הוא אומר.
בקיצור, הסרט הזה עשה לי חשק לשתות. באופן מבוקר, כמובן.
(גילוי נאות: זה סרט הפוסט-קורונה הראשון שלי)
רק בזכות מיקלסן
זה סרט שעושה לא רע את מה שהוא רוצה לעשות, אבל לא, הוא לא עושה את זה טוב: לא את הדיון על משבר גיל ה-40, לא את הדיון על אלכוהול. אולי כי את הקטע שבו הכל משתבש – שתמיד חייב להגיע בסרטים כאלה – הסרט עושה בצורה לא אמינה, מה שדופק את העיסוק בשני הנושאים.
אבל אלוהים אדירים, מאדס מיקלסן. חוץ מהסצנה הסוגרת, שהיא באמת נפלאה, היכולת של האיש הזה להדליק ולכבות את הכריזמה שלו היא לא תאמן ממש.