רציתי להגיד שזה סרט השנה, שהוא שני רק להקול בראש ואולי אפילו מתעלה עליו, אבל אני משוחד. בינתיים, תנו לי להישאר קצת עם האופוריה המרגיעה והנעימה שאחרי הצפייה. למרות שהסרט כולו, כפי שבוודאי קראתם כבר, מבוסס על תסמונת פרגולי, אין בו ולו מעט מההתקפה החושית המפחידה של סינקדוכה. במקום זה, צ'ארלי קאופמן מגיש לנו כאן את הדבר שהכי פחות ציפינו ממנו – נראטיב ריאליסטי. כן כן. היום הראשון של עלילת הסרט כולו מורכב ממצבים מציאותיים לחלוטין ושיחות שגרתיות לחלוטין, שכל מי שהגיע אי פעם בודד ועצוב מאוחר בלילה לבית מלון בעיר זרה יכול להזדהות אתו. עיצוב המטוס, שדה התעופה, המונית, המלון והחדר מרשימים בנורמליות שלהם, וכמובן תורמים לתחושה הכללית של "הכול אותו דבר". ובבסיס הסיפור, סופסוף אצל קאופמן, מסר פשוט ולא מתחכם, שכולם יכולים להזדהות אתו – הפחד שהאדם החדש בחייך בעצם לא כזה מיוחד אלא נדוש ושגרתי כמו כולם. אחרי סמי ברנתן הקריפי מסינקדוכה, טום נונן מפתיע כאן בשרשרת של דמויות מצמררות בבנאליות שלהן, שגורמות לכל השיחות שאינן עם ליסה להישמע כמו רעש. ג'ניפר ג'ייסון לי גם היא מתרחקת מהסדיזם של מריה ומספקת כאן את ה-MPDG הכי פשוטה והכי מרגשת מאז סמנתה של ספייק ג'ונז בהיא. ודייויד ת'יוליס הוא… דייויד ת'יוליס בתפקיד הגיבור הקאופמני התורן, שמתמודד כרגיל עם שאלות של זהות, בדידות, והרצון לקשר משמעותי. יפה גם כמה הסרט מתכתב עם יצירותיו האחרות של קאופמן –
* אנשי המלון הזהים זה לזה כאזכור לסצנת המלקוביץ' מלקוביץ';
* סצנת הדיאלוגים הראשונה על רקע מסך שחור שמאזכרת את סצנת הפתיחה של אדפטיישן;
* ליסה היא סוג של MPDG, אבל רגועה ומקורקעת בהרבה מקלמנטיין;
* וכמובן חנות הצעצועים והנאום של מייקל בסוף ששאולים מסינקדוכה.
בעוד שסינקדוכה מפחיד, אנומליסה מרגיע; בעוד שסינקדוכה מלחיץ, אנומליסה מאושש; בעוד שסינקדוכה מצמרר, אנומליסה מנחם; אם סינקדוכה גורם להתכווץ בכיסא בפחד, אנומליסה פורש על פנינו חיוך שליו (וגם את סצנת החלום שקרעה אותי מצחוק).
בא לי להגיד לכם לרוץ ולראות את הסרט, אבל זה הרי לא אפשרי; חוץ מההקרנה באוטופיה וההקרנה של דורון הסרט צפוי להיות מופץ בישראל רק החל מ-11.2.2016, וגם זה תאריך לא סופי, כך על פי אתר סרט. אבל בעוד שסינקדוכה הוא בפירוש סרט סינמטקים, אנומליסה ממש לא, ולמרות הבובות והקונספט הכללי הוא הרבה יותר קרוב לדרמה ריאליסטית מינורית מאשר ל"הו הא מעניין איזה גימיק חזותי קאופמן ישלוף עכשיו". אני בקלות רואה את הסרט הזה פונה גם לקהל של בית ציוני אמריקה, נניח, כל עוד הם מוכנים להסתכל מעבר לפורמט של הבובות. אז לא, אין סיכוי שאנומליסה באמת ינצח את הקול בראש בטקס פרסים כלשהו (בכל זאת, רוב קובעי ההחלטות שם הם הורים לילדים), אבל אחרי שכל הסרטים האחרים שלו נתנו לנו הלהיות בראש של צ'ארלי קאופמן, יש משהו מרענן בנטורליזם הזה. אני רוצה עוד מזה. ועוד. ועוד.
מייקל סטון הוא דושבג מעדות הספנסר פראט. הוא לא באמת גבר רגיש עם לב ספרותי כפי שהוא מציג את עצמו, אלא מחפש משגלים ללילה אחד בתואנות שווא שזאת אהבת אמת, ואחר כך מחליט שבעצם הבחורה גם היא כמו כולם, רגילה ולא מיוחדת; כלומר, זה לא שהעולם באמת מלא בכפילים פרגוליים שנשמעים כמו טום נונן, פשוט ככה סטון מתייחס לבני אדם – כאל הפרעות רקע בדרך לכיבוש המיני הבא. לראייה האקסית שלו ואשתו הנוכחית, ששמותיהן הם בלה ודונה; מה שיוצר את הצירוף "בלה דונה" או באיטלקית "גברת יפה", סוג של קלישאת דיווה/כל-אישה גנרית. כלומר, בעיניו ובאוזניו של סטון לא רק שכל הנשים אותו דבר, אלא גם כל האנשים, כולל המשפחה שלו והאנשים שאכפת להם ממנו, שאליהם הוא מתנכר. האם הפרשנות הזאת הורסת את הסרט, או את ההזדהות עם הדמות הראשית? ממש ממש לא. והרי גם קרייג שוורץ וקיידן קוטארד הם דושבגים. ואסיים בציטוט היפהפה הבא, שלא תאמינו מי אחראי לו (טוב, הרי אתם מכירים אותי, ברור שכן תאמינו):
"That's actually a really good example of the way I go into relationships now. If I meet someone who I feel I have a connection with, the first thought I have is: 'When this ends, I hope it ends well. I hope you remember me well.' Which is not anything close to the way I used to think about relationships. It's that realization that it's the anomaly if something works out; it's not a given."
בעיני מה שהסרט ניסה להגיד לצערי כל כך נכון ורלוונטי; לעתים אנו נוטים להתאהב באנשים ולהאמין שהם הדבר הכי טהור, מיוחד, יפה וכובש שקיים בעולם הזה, ורק לאחר היכרות לא ארוכה עם האדם אנחנו יכולים לגלות שהוא פשוט אדם רגיל מן המניין וכל ההתלהבות והקסם שהיו בהתחלה נעלמים. זה עצוב, זה נורא, ולצערי זה כל כך נכון.
כתבתי כאן תגובה מסומנת בספוילר המציעה פרשנות שלא הוצעה עד כה, נכתבה ללא העלבה או תקיפה אישית כלפי אחד מהמשתמשים ונוסחה (אני מאמין) באופן סביר ושאינו מביך.
מדוע נמחקה? ומדוע כמעט כל תגובה נוספת שלי נמחקת, בעוד אחרות דומות לה מאושרות? אני חייב לציין שכאחד שאוהב מאוד את האתר, את בעליו (ואם אתה זוכר, כשנתקלתי בך בהקרנת העיתונאים של סטאר וורס שפכתי בפניך עד כמה אני וחברי אוהבים את הפורמט ונהנים ממנו שנים) זה די מעליב.
תגובות נכנסות לתור התגובות ה"חשודות" לאישור מכל מיני סיבות, ואז הן צריכות לחכות קצת עד שהן מקבלות אישור – אבל אכן מתפרסמות בסוף, בהנחה שהן לא בעייתיות. לפעמים צריך קצת סבלנות, סליחה.
צ׳ארלי קאופמן חוזר אחרי 7 שנות הפסקה מאז סרטו האחרון – סינקדוכה, ניו יורק, יצירת המופת של קאופמן -, ולמרות שזה סרט קטנטן הוא בדיוק מה שרציתי מקאופמן אחרי סינקדוכה העצום והמלא ברעיונות. הסטופ-מושן יפיפייה ודיוויד ת׳יוליס מצוין.
משונה קצת למצוא את עצמך בוכה שלוש פעמים בסרט קצר כל-כך.
אם אני צריך לתאר את הסרט בשתי מילים כנראה שאני אבחר ב"עילאי ומתנשא".
אם ייתנו לי להוסיף עוד חצי משפט אוסיף "אבל לא בקטע רע".
כי רואים שהסרט נעשה תוך הרבה מחשבה והרבה אהבה, אבל עדיין, הוא עובדה שהוא מאוד לא שגרתי בכל כך הרבה מובנים הופכת את ה"התמודדות" איתו ללא פשוטה.
כל כך לא פשוטה שאם לא הייתי שומע לפני את ההרצאה (הנהדרת!) על איך עושים אנימציית סטופ-מושיין, בעיות התקציב של הסרט ומיהו צ'אלי קאופמן לא בטוח שהייתי יודע לתת לאנומליסה את הכבוד הראוי.
1. הנוזל שנמצא במכונה כאשר הוא מביא אותה לביתו.
2. הצלקת של ליסה נמצאת באותו המקום שבו הפרצוף של המכונה שבור, וכאשר אנחנו פוגשים את ליסה "האמיתית" הצלקת הזאת לא קיימת.
3. השורה היפנית שנמצאת בשירה שלה של "בנות רק רוצות לכייף" והרפרורים היפנים האחרים.
אני לא חשבתי על הסרט מספיק בשביל לראות אם הוא ממש מתיישב ומסתדר עם כל מה שנראה בסרט, אבל זה בהחלט לא תיאוריה משוללת היגיון לחלוטין, בניגוד לחלק מהתיאוריות קונספירציה לגבי סרטים.
אני לא רואה מה זה נותן לך להמציא דבר כזה. היה חסר משהו בעלילה של הסרט בלי זה? זה מוסיף נדבך כלשהו של הבנה לסרט? זה הופך את העלילה להגיונית יותר מכפי שהיא היתה בלי זה? לא, לא, ולא. אז בשביל מה צריך את זה? אפשר תמיד לחבר כמה פרטי עלילה מפה ומשם ולמצוא משהו שיהיה לא-בלתי-הגיוני, בעיקר אם משתמשים בשיטה הנוחה של "הכל בעצם היה בדמיון" שבה אפשר להצדיק כל דבר, אבל בשביל מה?
אגב, אני די בטוח שהצלקת קיימת אצל ליסה האמיתית (ליסה היא תמיד "אמיתית" – את הפנים האמיתיות שלה, בניגוד לדמויות האחרות, אנחנו רואים כל הזמן), אבל אני לא יכול לומר בבטחון מלא בלי לראות את הסרט שוב.
5
האסתטיקה של החבובות, Horican, הגורבצובה, דארת' צ'דר, lazarobbie?
"היה חסר משהו בעלילה של הסרט בלי זה? זה מוסיף נדבך כלשהו של הבנה לסרט? זה הופך את העלילה להגיונית יותר מכפי שהיא היתה בלי זה?"
– ובכן, הייתה השאלה מהיכן הגיע הזרע. אפשר ליהנות מהסרט בלעדיה בקלות אבל זה בהחלט חור עלילתי מסוים. אפשר למלא אותו בדרכים אחרות (הוא שכב עם הבובה וגם עם ליסה), אבל השאלה הזאת בנוסף לסימנים אחרים (שלא ציינתי כי הם יותר חלשים מבחינתי – למשל העובדה שליסה מגיעה, בעצם, ישר אחרי שהוא מוצא את הבובה) בהחלט מתחילה להטות את הכף לכך שמדובר כאן על משהו שהוא יותר מקונספירציה אלא משהו שהיוצרים לפחות קורצים אליו בכיוון הכללי, או היו מודעים לפרשנות שכזאת כאשר יצרו הסרט.
– וכן, זה מוסיף נדבך להבנה של הסרט. התיאוריה הזאת מציגה את הדמות הראשית באור שונה לחלוטין – אדם שבתסכולו המיני שוכב עם בובת מין, אך לא יכול להתמודד עם המציאות ולכן יוצר לעצמו פנטזיה נוחה לחיות בתוכה. חוסר היכולת שלו להכיל אנשים אחרים עד כדי כך גדול, שהאישה היחידה שהוא יכול לאהוב היא בובה, וגם אז הוא מזועזע מעצמו. זה מבהיר הרבה יותר שמדובר כאן על אדם שנדחף מעבר לקצה.
בניגוד לתיאוריות "הכל היה חלום" שלא נותנות כלום, כאן לא מדובר בהכל אלא בחלק משמעותי מהסרט והשאלה האם הוא התקיים או לא מפרש בצורה לחלוטין את הגיבור של הסרט והמעשים שלו.
אז, (לא שהמצאתי את התיאוריה, כן? נתקלתי בה באינטרנט) בשביל מה התיאוריה? ובכן, כי היא מתאימה יותר לאדם מנותק במצוקה נפשית ששומע את כולם כאותו קול מונוטוני ועייף.
כלומר, אפשר באותה צורה לבטל כל אפשרות לקריאה של דברים שהם לא לחלוטין נכתבו מילה במילה, אבל האפשרות לדרוש מהטקסט ולהבין סיפורים חדשים היא חלק מאוד מהנה מביקורות וכאשר הוא לא מנותק בצורה מזעזעת (עד היום אני זוכר לרעה ניתוח ל"זאב הרע" שניסה לטעון שהשמות התנכ"יים של הדמויות מנסות לסמל משהו ופשוט הולך לאיבוד בתוך הכלום של עצמו) הוא נותן פרשנות ודרך חדשה לראות סיפורים שאתה שומע.
אבל אני פשוט לא רואה סיבה להתייחס ברצינות לרעיון הזה. כאמור, יש המון תאוריות של "הכל בראש" – אבל הסרט הזה כבר, ממילא, קורה בתוך הראש של הדמות הראשית. אנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא, אלא כפי שהוא רואה אותו. אנחנו יודעים טוב מאוד עד כמה גיבור הסרט מנותק. הסרט מבהיר את זה באופן יוצא מהכלל. אז להוסיף לתוך זה עוד משמעות נסתרת שבעצם "הכל היה בראש" (אוקיי, לא הכל. רק העיקר) – *עוד יותר*? זה נראה לי כמו התאמצות מיותרת.
בנוסף, התאוריה הזאת לחלוטין לא מסתדרת עם הסצינה האחרונה בסרט. זאת הסצינה היחידה שמתרחשת שלא בנוכחותו של הגיבור ולא מתוך זוית הראיה שלו, זאת אומרת, זאת הסצינה היחידה שמתארת את המציאות ה"אמיתית". מה ההגיון שליסה תדבר בה על אירוע שמעולם לא התרחש? ההסבר היחיד הוא שבעצם גם הסצינה הזאת מתרחשת בתוך הראש. ואז – מה? אתה יכול להמציא הסבר לזה, אבל זה מפרק לחלוטין את כל מה שהסרט בונה באופן חד וברור, כדי לבנות במקומו מבנה רעוע וקלוש שלא מוסיף שום דבר. בקיצור, זה מיותר. זכותך להציג את התאוריה הזאת, כמובן, וזכותי לא לקנות אותה.
בדיוק מכיוון שאנחנו *לא* רואים את המציאות אלא את הסרט דרך העיניים שלו התיאוריה מעט יותר הגיונית בשבילי. כמו שאמרת – אנחנו רואים את העולם דרך ההשקפה והמציאות שלו. אם הוא מדמיין את כולם מדברים באותו טון מונוטוני, מה מונע ממנו לדמיין עוד טיפ-טיפה מעבר?
הסצנה האחרונה בסרט, לכאורה, פשוט ממשיכה את הפנטזיה. זה לא מפרק את הסרט אלא ממשיך בפסימיות קאופמנית די טיפוסית – הגיבור שלנו מעדיף לשקוע לתוך עולם שבו הוא מעין מושיע וחוויה חד פעמית לבחורה הזאת שהמציא מאשר להתמודד עם המציאות שמולו.
היא *לא* ליסה האמיתית. היא עם אותו הפרצוף הזהה של כל שאר הדמויות, מכיוון שהיא איבדה את הייחוד שלה בעיני הגיבור. לחשוב ש*זה* המראה האמיתי של ליסה, בניגוד לאיך שהיא נראית כל שאר הסרט, זה כבר לא תאוריה משונה אך קבילה, אלא פשוט אי-הבנה מוחלטת של הסרט. זה כבר פשוט לא נכון.
ליסה שראה (כנראה בחטף) היא ליסה שלעולם לא פגשה אותו ולעולם לא ראתה אותו. היא בחורה אמיתית שהוא השליח עליה (או לדמות דומה לו מאוד) את הפנטזיות שלו.
אלא אם כן (ופה אני באמת מתחיל לגמגם בזיכרון) גם במהלך השיחה מולו ליסה משנה את הפנים שלה לפנים של שאר בני האדם כאשר קולה מתחיל להשתנות, ובכך מבססת את מה שאתה אומר. זה לפחות משאיר חלון לחלוטין סביר לשתי התפיסות של הסרט:
תפיסה רגילה – מה שאמרת.
תיאוריית בובת המין – הליסה האמיתית לא עשתה איתו דבר מעולם, וכל הסצנות שהוא דיבר עם ליסה עם צלקת היו דמיונו בזמן שהוא ממזמז בובת מין.
מכיוון שאין הוכחות חותכות לכל אחד יש סיבות משלו למה להאמין או לא. בשבילי זה בעיקר כי הסרט נהיה הרבה יותר מצחיק ומשעשע אם מדמיינים שהוא בעצם פנטזיה של מישהו בזמן שהוא שכב עם בובת מין. וזה נשמע כמו הומור קאופמני למדי, לפחות באוזניי, ולכן לא גורם לזה להיות לחלוטין זיבולי שכל משעשעים אלא משהו שיכול להיות עם אחיזה כלשהי.
בואו נהיה אמיתיים רגע. הוא לא באמת מופץ.קסםב-25/02/2016 18:37
בואו נהיה אמיתיים רגע. הוא לא באמת מופץ.
קסם
פורסם פברואר 25, 2016 ב 18:37
כשחיפשתי מקום לצפות בסרט באיזור חיפה, גיליתי שלא קיים שום בית קולנוע שמציג אותו. בסדר, קורה לפעמים שסרטים שכאלה לא יוצאים מטריטוריית המרכז, אבל הדבר המפתיע באמת הוא שגם לא מצאתי בית קולנוע שמציג אותו איפה שהוא בארץ. זה מפתיע כי בהרבה מאתרי הקולנוע בארץ רשום שהוא מופץ החל מהיום. אז בגדול הוא מופץ, אבל בשום מקום באמת.
בעצם, כשחיפשתי יותר לעומק, הגעתי לטריילר המתורגם ביוטיוב, ולמטה היה רשום שהסרט יוקרן מה-25/02/2016 בסינמטק תל אביב. ובאמת, הנה הוא שם, עם הרבה הקרנות ביום, אבל רק שם.
זו באמת הפצה? מקום אחד ויחיד בכל הארץ, שהוא במקרה גם סינמטק? מילא החלטתם על הפצת סינמטקים, שיהיה, אבל למה רק בתל אביב? מה לעזאזל קורה כאן? למה אנחנו קוראים לזה "הפצה"?
בקשר להקרנות בסינמטק, בדרך כלל נהוג להבדיל בין "הקרנה מסחרית" – כלומר הקרנה של סרט באופן סדיר לפחות פעמיים ביום – לבין, נו, הקרנה סינמטקית, שהיא בדרך כלל חד-פעמית פחות או יותר. יש סרטים שמופצים בהקרנות בסינמטקים בלבד, ועדיין נחשבים להפצה מסחרית.
(כל זה לא משנה את העובדה שאני חושב שהסרט הזה צריך להיות מוקרן ביותר מקומות, כן? אבל עצם העובדה שהוא בכלל מוקרן בארץ היא לגמרי לא מובנת מאליה).
כשיצאתי מאנומליסה, ומקריאה של ביקורות עליו אפפה אותי התחושה של "זה סרט שיפנה לקהל צר מאוד". אותו הקהל הוא קהל שכיף נורא לחבוט בו (ושאני חלק ממנו) – גברים לבנים צעירים, ובעדיפות אינטלקטואלים. היחס שלו לעולם ולנשים נראה כמו משהו כל כך ייחודי לפלח האוכלוסיה הזה, הפנטזיות שהוא מייצג כל כך מדברות עליהם, העומק שהוא מייצג נוגע בנושאים שמעניינים אותם בצורה שמדברת אליהם, שאפילו לא צריך ממש ללכת ולבדוק את הנושא. אבל, התעניינתי ובדקתי בדרך העצלנית והנוחה ביותר שיש לי – פילוג בימד"ב. והתוצאה שיכנעה את המשוכנע – גברים נתנו לסרט 7.6, נשים -7.0 . והפער הגדול ביותר היה בין הקבוצה של גברים מתחת לגיל 18 (8.5) לנשים מעל גיל 45 (6.6 – למרות שנשים מגילאי 30-44 נתנו לו 0.1 יותר בסך הכל)
עכשיו, בשביל לתת לתוצאות האלה קצת משמעות, הלכתי ובדקתי סרטים אחרים.
זכרתי כמה תגובות אצל "הזאב מוול סטריט" שמדברת גם עליו כ"סרט גברים" – הפער בימד"ב? 0.4 לטובת הגברים. "טוב" אמרתי "בוא נלך לבדוק את הבלוקבאסטר הגברי הכי גברי שאני מכיר – מהיר ועצבני 7. וגם פה מצאתי פער של 0.6.. לטובת הנשים. הא. להשוואה, קומדיות רומנטיות קלאסיות זוכות לפער של 0.7 בין המינים ומכל הסרטים שהיו מועמדים לקטגורית הבמאי הטוב ביותר שנה שעברה הפער הכי גדול היה 0.3, ובקטגוריית האנימציה הפער הכי גדול שאפשר למצוא הוא 0.2.
כל זה לא אומר כמובן, שנשים לא יכולות לאהוב את אנומליסה, או שגברים לא יכולים לשנוא אותו. אבל זה כן אומר שיש משהו בסרט הזה שפונה לגברים הרבה יותר מכל קהל אחר.
2 מהן כל כך נפעמות מהיצור הרגשי והמורכב שלפניהם (אשתו והאקסית)
השלישית מנסה לשכב איתו בכל דרך אפשרית
והרביעית מוצאת את המפגש איתו כל כך מעמיק שהוא ממש אירוע משנה חיים בשבילה.
אה, יש גם את המלצרית.
הסרט לוקח מישהו שלכאורה אמור להיות "מר בחור רגיל" וגורם לו להיות איזה בראד פיט שרמנטי שנשים לא יכולות לעמוד בפניו, אבל הוא לא סתם שמוק שזורק ודופק, לא! הוא בעצם נפש רגישה ומיוחדת שפשוט לא מצליח להתקשר לאנשים סביבו.
ועל כל ההרפתקה המינית שלו שבה הוא פגע בכל הנשים האלה, מה השכר שלו? תכלס תכלס? כלום. לא רק שאשתו בסדר איתו ובסך הכל מודאגת לו, ליסה מחשיבה את המפגש שלהם פנטסטי ונהדר והוא צריך להתמודד עם ה"בדידות" שזה לא, בעצם, עונש על ההתנהגות שלו.
אז, כן, פנטזיה גברית.
4
שירה אלעזרי, האסתטיקה של החבובות, Saffron, הגורבצובה?
חרא של בן אדם שכל אישה שהוא פוגש נופלת לרגליו, שאף אחד לא שופט אותו (חוץ מהצופה, לכאורה) ושכולם אוהבים ומקבלים אותו. זאת פנטזיה, כי מישהו שהיה חרא של בן אדם באמת היה מקבל יחס שחרא של בן אדם מקבל וגיבור הסרט, בצורה מכוונת מאוד – לא. ובניגוד לנבלים קולנועיים קלאסיים שמקבלים עונש, או אנטי-גיבורים שלא מקבלים את הפרס או אנשים שמתקנים את דרכיו, גיבור הסרט לא עושה אף אחד מהדברים האלה.
ו"תקוע בחיים חסרי המשמעות שלו לנצח" עם אישה , ילד ואנשים שאוהבים ומכבדים אותו ומקבלים אותו זה רחוק ממשהו נוראי להיות בו, כי הרי החוסר משמעות שלו זה משהו שהוא עושה לעצמו ולא משהו שנכפה עליו או התרחש לו ומשהו בר טיפול בקלות.
"חוסר משמעות הוא רק משהו שאתה עושה לעצמך", המשפט הזה השאיר אותי פעור פה. אתה יודע, גם החיים באופן כללי הם רק משהו שאתה עושה לעצמך, אפשר לוותר על כל הקונספט הזה מראש. אני מקווה שאתה לא באמת מנסה לעודד אנשים עם הדיבור הזה, כי זה נשמע כמו משפט שיצא מאדם עם ניסיון חיים של שעה ורבע וגם זה בסרט של דיסני, ולא אאשים אותם אם הם היו מנתקים איתך כל קשר.
פגשת פעם אנשים מדוכאים? שמרגישים תקועים במקום למרות שלכאורה יש להם הכל?
על כל קושי בעולם אפשר להתלונן שהוא "רק בראש", זה לא הופך את ההתמודדות איתו לקלה יותר.
מר בחור כאן לא מדוכא. אם יש לו בעיה רפואית כלשהו הסרט עושה את המיטב להתעלם ממנה. נרמז, בעקיפין משהו, שיש לו בעיה פסיכולוגית נדירה שנקראת "תסמין פרנגולי", וגם זה לא בצורה חד משמעית – הסרט נוח מאוד לפרשנות שהעובדה שכולם נשמעים למר בחור אותו הדבר זה פשוט בגלל שהוא שמוק שמשועמם מהמציאות.
בנוסף, גם אם יש לו דיכאון (או כל מחלה אחרת) – הבעיה שלו זה שהוא לא מוכן להתמודד עם העובדה הזאת ומדחיק אותה. ולכן ה"עונש" שלו לא באמת עונש ולחלוטין תלוי בהחלטה שלו להבין שאולי הוא סובל, ומהנקודה הזאת עדיין יהיה לו קשה אבל הוא יוכל לעלות מעלה לעבר עתיד טוב יותר.
בנוסף, לא מבין מה ההערה על הסופים של קאופמן קשורים. אם הייתה לי בעיה עם הסרט, זה שהסוף הוא יותר מדי "סוף שכולם אוהבים את הגיבור שלנו".
אז בעצם לא ממש הבנת מה אני רוצה, לקחת את זה למקום אישי ולא קשור (אף אחד כאן לא דיבר על דיכאון כולל הסרט) ואז החלטת גם להעליב אותי על הדרך. בסך הכל, היית יכול לנסח את התגובה הזאת בצורה יותר מכובדת ופחות לקפוץ למסקנות. אבל, היי, זאת תמיד הסכנה בכתיבת תגובות ב2 בלילה P:
זה להחליט, בעצם, שאתה עושה חרם על הסרט. שהרי יוצר הסרט כתב דמות כדי לדבר על כל מיני תכונות ותחושות, ואתה פשוט מכריז 'סתם מניאק', כאילו יש דמות כזאת באמת. והרי סרט הוא בדיוק ההזדמנות שלנו להבין את הנפש האנושית בצורה סטרילית ונטולת-אנטי, בלי לפגוע ובלי להיפגע.
בעיות נפשיות כמו דיכאון או פרגולי הן בסך הכל סימן וסיבה לחוסר הצלחה כללי של אדם לפרוץ את גבולות הבנאליות. הסרט עוסק בהתמודדות האנושית (או הגברית) מול הבנאליות – ולא בעריכת שיימינג למניאקים שבוגדים בנשותיהם ואחר כך עוד זורקים גם את החדשה לקרשים.
אישית הזדהיתי מאוד, ואני לא מניאק.
איך אני עושה חרם על הסרט אם אני צופה בו ומדבר עליו? זה נשמע כמו החרם הכי לא אפקטיבי אי פעם. מצד שני "הכי לא אפקטיבי אי פעם" עלול להיות תיאור הולם לדברים שאני עושה.
בכל מקרה, אני אומנם מעריך את הדרך הייחודית שאתה צופה בסרט אבל היא רחוקה מלהיות הדרך היחידה לצפות בסרטים. אפשרי (ומומלץ, לדעתי) לצפות בעיניים ביקורתיות בסיפורים, סרטים ושאר ירקות שאתה צורך. כי אם סרט רוצה לעסוק במשהו, אז כדאי שיבין את ההשלכות של המשל שהוא מספר ולא יתחבא מאחורי "אבל מה שניסיתי להגיד בעצם הוא".
אתה לא יכול להיות ביקורתי לפני שהקשבת והזדהית. גם אם גיבור הסרט הוא פושע, הרי כל מטרת הסרט היא להבין אותו מבפנים – כדי שנדע להתמודד.
אם אני מקשיב לטענה שלא אמרת במפורש, אתה מתכוון: בחיים יש סדר עדיפויות, ו'לא לפגוע באנשים' זה ערך חזק יותר מריגוש חולף. וזה עיקרון שאני כמובן מסכים איתו – אבל ברור לך שהוא לא פותר לכל המייקלים בעולם את הבעיה.
למה אני לא יכול להיות ביקורתי לפני שהקשבתי והזדהיתי, בעצם?
מדי פעם (בתפיסתי) ראוי להיות ביקורתי כלפי מגמות מסוימות שאני רוצה לבטל בעולם. עכשיו, אנשים אמיתיים אני חושב שאכן עדיף לנקוט באמפתיה ואהבה על מנת לשנות אותם, כפי שאתה אומר.
אבל סרט? סרט לדעתי הוא דווקא המקום שבו בחופשיות אפשר וראוי לבקר גם בלי להקשיב ולהזדהות. סרט שמציג גזענות, שנאת אחר, הוללות לבורות או תופעות כאלה ואחרות ביודעין או (יותר גרוע) לא ביודעין ראוי לביקורת על הערכים שהוא אומר שהן בסדר.
אני מסכים שלסרט יש יכולת לשים אותך בנעליים של אנשים אחרים ולחוות את העולם מנקודת מבטם כדי שנדע להבין ולהתמודד אבל זה לא אומר שהוא חסין לביקורת בכלל. סרט שיציג סוכן קגב שמתעלל באנשים יום-יום כי הוא סדיסט שנהנה מזה אבל אז בריה"מ נופלת והוא קצת עצובי והסרט מסתיים בטון של "אוי איזה מסכן בוא נרחם עליו" יוציא ממני פלוס-מינוס את אותה התגובה שהייתה לי כאן. איך אמרו חכמים ממני? כל המרחם על האכזרים וכו'
לגבי הטענה שלא אמרתי במפורש – אני לא אמרתי אותה כי אני לא בטוח שאני מזדהה עם מה שרשמת. כלומר, אולי אני כן אבל מה שאמרתי במפורש הוא שהסרט מהווה פנטזיה גברית בכך שהוא מציג גבר שנשים מתבטלות לפניו, שהוא מנצל את הביטול הזה לטובתו האישית ושלמרות שהסרט חושב שהוא מעניש אותו הוא בעצם לא. זה אפילו לא חייב להיות דבר שלילי, כן? מותר שסרט יהיה פנטזיה גברית. גם לגברים מגיע פנטזיות.
לעשות סרט שיורד לנבכי הסדיזם. ברצינות.
לגבי אנומליסה – הוא ממש לא עושה למייקל הנחות. אפילו מייקל בעצמו לא מפסיק להתייסר. מייקל הוא קרבן של האגואיזם שלו עצמו.
בשביל זה יש תתי-ז'אנר מתאימים יותר..
ובגלל שאנחנו אנונימיים פה אני מרגיש חופשי לומר: אני אחד שמאוד הולך לו עם בנות. ומאוד נמצא באותה הבעיה של מייקל. אז מבחינתי לפחות הסרט הזה הוא ההפך הגמור מפנטזיה. הוא בעיטה בבטן.
השאלה היא האם אתה משתמש בבנות שהולך לך איתן כמו שמייקל משתמש בהן בסרט? האם כך אתה מתייחס אליהן? והאם, כמו בסרט, על אף שאתה מתייחס אליהן ככה, הן ממשיכות לרצות אותך?
הבחור הזה לא מצליח ליצור קשרים משמעותיים כי הוא אגואיסט חסר תקנה. העונש שלו הוא שהוא ימשיך להיות בודד ואומלל משום שהוא לא רואה אף אחד ממטר, גם לא את האנשים שאוהבים אותו, אנשים שאכפת להם ממנו.
4
האסתטיקה של החבובות, Horican, הגורבצובה, lazarobbie?
שזה, נו , לא עונש. כי לכאורה, אם הוא רק היה רואה מעבר לעצמו אז הכל היה בסדר! כולם סולחים לו על ההתנהגות שלו! זה בסדר להתנהג ככה! שיט, זה מומלץ להתנהג ככה – תראה כמה אנשים אוהבים ונחמדים עליו! זה שהוא אגואיסט חסר תקנה לא מרחיק אף בן אדם ממנו ולא בשום שלב גורם לאנשים להתרחק ממנו! הדבר היחיד שמרחיק את האקסית זה לא ההתנהגות הכללית שלו אלא רק זה שהוא ממש אמר במפורשות שהוא רוצה ממנה מין, וגם אז היא מתנהגת בצורה די מנומסת לגבי זה.
תגובה שמכילה ספוילר לאנומליסה, bird people מאת רועי
ספוילר לאנומליסה, bird people
מי שאהב את הרעיון של אנומליסה- השוואה ל"אנשי ציפור"
רועי
פורסם מרץ 7, 2016 ב 13:37
אני לא מדבר על בירדמן, אלא על הסרט הצרפתי "bird people". למי שאהב את אנומליסה אני ממש ממליץ. זה בעצם אותו רעיון אבל מהכיוון ההפוך. מכאן ספוילר-
שני הסרטים עוסקים באדם (שבשני הסרטים הם גם נראים אותו דבר!) שבאמצע נסיעת עסקים פוגש אישה, תוך כדי התלבטויות קיומיות על החיים שלו, המשפחתיים והעסקיים. בשניהם עיקר הסרט הוא המלון, גם החדר במלון נראה אותו דבר (למרות שכל המלונות נראים אותו דבר..). בשני הסרטים יש את שיחת הטלפון הזאת מהחדר- עם האישה.
דווקא בזכות הדמיון הרב שבין הסרטים אפשר להבחין בהבדל המהותי שבין הסרטים.
ב"אנשי ציפור" הדגש הוא על היכולת לראות את הסובייקטיביות של האחר, להיכנס לנרטיב שלו. כל הסרט הוא כזה, מאיך שהדמויות הראשיות מסתכלות על העולם ועד איך שהסרט עצמו עשוי (בתחילת הסרט יש קטע שמתמקדים בכל מיני אנשים באוטובוס, שומעים את מה שהם שומעים באוזניות, את המחשבות שלהם.. בלי שזה קשור לעצם העלילה (לכאורה, אבל זה בדיעבד מבינים שזה מעביר את מה שהסרט רוצה להגיד בצורה מצויינת).
ובאנומליסה הסרט הוא על המאבק הזה, חוסר היכולת לראות מישהו אחר, לחוות סובייקט. כולם נראים אותו הדבר, כולם נשמעים אותו הדבר. הגיבור, עד כמה שהוא חכם ומנתח חברתי, אין הוא יכול להיפגש, כולם אובייקטים בעולם הבובתי שלו. והוא סובל מהבדידות, הבדידות הכי עמוקה שקיימת. בדידות מעיקה וקסומה, שככל שאדם חי יותר בתודעה פוסטמודרנית הוא יותר מרגיש אותה. באנומליסה אין פתרון, בבירד פיפל יש קריאת כיוון.
ממליץ על שניהם.
אני מבולבל.
לכאורה, יש בסרט החדש של צ'ארלי קאופמן אלף ואחת דברים שגורמים לי לשנוא אותו ולא להתחבר אליו לגמרי.
בפועל אני כ"כ אוהב את הסרט הזה למרות שאני חושב שלא באמת הבנתי כלום.
אנומליסה מספר סיפור מאוד מוזר, על אדם מוזר בעולם מוזר.
הרי העולם מורכב מפרצופים, קולות, שפות, אנשים, תרבויות, אוכל, זהויות. העולם בגדול, פשוט מורכב. חזרתי לא מזמן מטיול בחו"ל, והדבר הראשון שאני מרגיש בכל נחיתה במדינה חדשה זה 'לאן הגעתי?' כי הכל כ"כ שונה ומעניין ומוזר ויפה שלא להאמין שיש עוד בני אדם שחיים בצורה כ"כ שונה.
גם 'אנומליסה' מתחיל בנחיתה, אך הסיפור בסרט זה לא מתאר תרבות שונה, אנשים חדשים או בכלל משהו חדש. אלא שומר במונוטוניות די מעצבנת על אותו סוג של אדם. ובעצם זועק שכולנו אותו דבר.
מייקל סטון, הגיבור הכי לא גיבור של סרט שראיתי מאז סופי ב'טירה הנעה', הוא לכאורה אדם מאוד מוצלח שלאחרונה פרסם ספר מאוד מצליח על שיפור שירותי לקוחות. עקב כך הוא מוזמן לכנס מיוחד בסינסיטי שם ייתן הרצאה שהיא למעשה תמצות הספר עצמו. כי למה להסתפק בקריאה של הספר אם אפשר לשמוע אותו מהמחבר עצמו. שיפור שירותי לקוחות, כאמור.
מייקל סטון נוחת בסינסיטי, ובמקום להתלהב מהמקום החדש שאליו הגיע, הוא נופל להרגשה אחרת, שגם היא לא לגמרי מנוכרת להגעה למקום חדש-בדידות.
אך לא הבדידות המוכרת, לא הגעגוע הביתה וההרגשה שהוא נמצא במקום זר. בדיוק הפוך.
במקום ה'חדש' מייקל רואה רק אדם אחד ושומע קול אחד. אותו קול שהוא שומע כאשר הוא מדבר אם אשתו בטלפון, אותו פרצוף שהוא רואה באדם שיושב לידו במטוס, או בנהג המונית הסטראוטיפ שמסיע אותו לבית המלון בו מתרחש רוב הסרט.
כולם נשמעים בדיוק אותו דבר, נראים בדיוק אותו דבר ואומרים סה"כ דברים די דומים על נאצ'וס וגן חיות. שעמום מוחלט. למען האמת בהתחלה העניין הזה היה מעט קריפי ומעצבן מידי, כשבחורה מדברת יש לה פרצוף של גבר ונשמעת כמו אחד, אך המשמעות כאן היא יותר מנהדרת.
ע"כ הגיוני שמייקל ישתגע. גם אני כצופה השתגעתי. אך נראה שמייקל הוא לא בן אדם שקל להתחבר אליו, הוא כאמור, ממש לא גיבור ומעשיו בתחילת הסרט מעידים שמדובר בלא פחות משמוק חרמן.
הוא אמנם נראה כאדם מתורבת וחכם, וכנראה שהוא באמת כזה, אך מאז שהגיע למלון נראה שרק דבר אחד מעניין אותו, סקס.
הוא מרגיש בודד, זה נכון. הוא מתגעגע למשהו מסוים שגם לו עצמו לא בדיוק ברור מהו. הוא מתקשר לאשתו ולבנו ולא מוצא שם את שחיפש אלא בדיוק הפוך. וכל האנשים שהוא פגש בדרך מחזקים אצלו את אותה התחושה, אותה הבדידות, אותו הניכור.
מייקל נואש לברוח מאותה מציאות בנאלית, משעממת ומעצבנת, מה שגורם לו ליצור קשר עם חברה מהעבר, חברה שזכורה לו כמשהו מיוחד. גם לה, מסתבר יש אותו קול כמו כל השאר ופרצוף דומה, אבל זכור לו ממנה קסם מסוים. לרגע נראה שמייקל באמת מסכן. ברור שהסיפור מתואר מנקודת מבטו, ובאמת אפשר להתחרפן בקלות מנקודת מבט כזאת.
אבל, כאשר אותה חברה נענית לבקשתו ומגיעה לאותו מלון, נראה שמייקל לא היה מעוניין בכל סוג של בריחה מבנאליות, כי מהר מאוד הוא מציע לה לעלות איתו לחדרו הפרטי.
לאחר שזו, המומה, עוזבת במהירות את המלון, מייקל חוזר לבדידותו המשגעת. וכל דבר בסרט עוזר לתאר את הבדידות והבנאליות שמייקל מוצא בכל דבר ודבר.
השיחות אליהן מייקל נחשף הם פחות או יותר שיחות שהוא רגיל, כנראה, לשמוע בחייו. ריבים שייקספיריים של בני זוג במסדרון המלון המסתכמים ב"לך תזדיין, לכי תזדייני", עובד המלון אומר פחות או יותר ובצורה רובוטית לחלוטין מה שעובד מלון אמור להגיד. המלצרית נשמעת בדיוק כמו מלצרית. אין כאן טיפה של אישיות או שוני. וכל שאר האנשים, פשוט מתפעלים ממייקל המפורסם העובר לידם.
המלון עצמו, המורכב ממאות חדרים שרובם נראים פחות או יותר בדיוק אותו דבר. (לפחות מבחוץ, ולרוב גם מבפנים).
הדלתות בהן הוא עובר במלך הסרט נראים בדיוק אותו דבר.
וכן, כולם כאמור נראים בדיוק אותו הדבר ונשמעים בדיוק אותו הדבר.
סיוט מתמשך.
אבל אז, לאחר אקט די מוזר, מייקל מוצא את עצמו עומד באחת מדלתות המלון מול שתי בחורות. שתיהן הגיעו לעיר במיוחד לרגל הנאום של מייקל למחרת, ובעוד אחת מהן נראית בדיוק כמו השאר, השנייה, שונה. ושוני בסרט הזה, הוא דבר נדיר.
מייקל תוך שנייה נופל בקסמה של הבחורה, ליסה שמה, ואיך אפשר שלא. תוך רגע הוא מוצא את עצמו יושב שוב בבר המלון, הפעם יחד עם שתי הבחורות.
אני חייב להגיד שעד כאן הפריעו לי לא מעט דברים בסרט. זה לא שסבלתי חלילה, הפוך לגמרי, אבל עצם זה שעד כאן מייקל מתואר, לפחות בעיניי, כפשוט אדם רודף סקס, מאוד הפריע להתחבר לדמות המסכן אותו הוא משחק ולהתחבר למשבר הקיומי העובר עליו, כי נראה שאין שום דבר אמתי מאחוריו.
ומעבר לכך שאותו פרצוף ואותו קול מלווים כמעט כל אישיות בסרט, כולם מתוארים כסוג של בובות שעליהן מורכבות מסכות, מה שמשאיר קו מתאר לכל דמות על הפנים. באמת, לקח לי כמה דקות לפני שהבנתי למה לעזאזל מייקל מתקלח עם משקפיים עד שהבחנתי שיש את הקו לכל הדמויות.
ותחושת המועקה והשעמום, שאומנם משרתות לחלוטין את הסרט, פשוט העיקה.
ואז הגיעה ליסה. והפכה את הסרט מאנומליה לאנומליסה. ומסרט חכם ומעצבן לסרט שהוא כמעט יצירת מופת.
לליסה יש פרצוף, קול, אישיות. גם אם מדובר באישיות די טיפשה, עדיין, היא אחרת. מיוחדת. לאחר בילוי אלכוהולי בבר מייקל מזמין את ליסה להפוך את הבילוי לפרטי בחדרו. ליסה המומה מכך שמישהו מציע לה משהו כזה, ועוד בפני חברתה שלדעתה יפה ממנה אלפי מונים. מה שאף אחד מהצופים לא יכול לקנות, כי בעולם שכולם נראים אותו דבר, האחרת נראית כמו מלכת היופי. ובאמת מצאתי את עצמי רוצה שליסה תלך איתו, למרות שחשבתי שמדובר ברודף מין.
סצנת הבילוי הפרטי בחדרו, היא מהסצנות היפות ביותר בסרט. וכמעט כל דבר בו מסמל יותר ויותר את מה שעובר למייקל בראש וכנראה מה שעבר גם לי. זה מתחיל בשיחה ביישנית. בה ליסה פשוט מדברת ומייקל מתמוגג.
לאחר מכן מייקל מבקש מליסה לשיר. וליסה, בוחרת שיר די באנלי וטיפשי
"Girls Just Want To Have Fun” גם באנגלית וגם באיטלקית. שתי שפות, שפה חדשה. קול חדש.
ליסה גורמת לשיר להישמע עמוק ושובר לב. וכן, גם מדובר בסצנה הכי טובה בסרט כולו. נהדר.
לאחר מכן עוברת לסקס, שהוא בו בזמן שיר, בו בזמן קול, והוא מסמל יותר מכל את הבריחה של מייקל מהבנאליות, הבריחה של ליסה מהמשברים שלה עצמה, בריחה מאנומליה.
ושניהם נרדמים ביחד.
החלום שפוקד את מייקל באותו לילה, שהוא בעצם סיוט, שהוא בעצם מציאות, מתאר את כל החששות שלו מהעולם השגרתי הסובב אותו. עולם שיעשה הכל כדי לקחת ממנו את ליסה. הוא מתעורר בבעתה ומחליט שהוא חייב לעזוב את כל עולמו ולהתחתן איתה מיד, והיא פשוט מסכימה. הם אוכלים ארוחת בוקר ומתכננים את חייהם החדשים. ובדיוק אז משהו מתחיל להישבר.
הקסם מתחיל לפוג ומייקל בעצם מתעורר מהחלום שהתחיל כבר לילה קודם.
פתאום הוא מגלה לא מעט פגמים בליסה, שהיא חסרת ביטחון עצמי מופרז, שתלטנית, אוכלת בפה פתוח ובעיקר מדברת שטויות. ההתלהבות שלו מהקול המיוחד ששמע לילה קודם נעלמת כמעט לגמרי והוא מתחיל לשמוע את אותו קול, אותם מילים (על גן חיות וכו') ורואה את אותו פרצוף.
הרגע חלף ומייקל נשבר לגמרי.
צ'ארלי קאופמן מספר כאן בעצם סיפור אהבה. ומדבר על איך בשנייה מתאהבים ואיך בשנייה ההתאהבות חולפת. הרעיון הזה מאוד מדכא וחזק. כולנו, אם אני מבין מה קאופמן טוען, חיים בשגרה מזעזעת ורגילה. תקועים בים של בנאליות ושעמום. הדבר הטבעי ביותר בעולם כזה הוא להתאהב במשהו שונה, כי מה זה התאהבות בעצם אם לא סוג של קסם מושך שמהפנט אותנו ומוציא אותנו מדעתנו. ובחיים כאלה אפורים, וודאי שהדבר הזה נראה כמו הגואל המושיע, משנה החיים שבשבילו שווה להתקיים. הופך שירים ליצירת מופת ונותן סיבה להמשיך להתקיים. אבל כמו שזה בא, ככה זה גם חולף ולהצליח לשמור על רעננות ועניין, בכל דבר בחיים בכלל ובאהבה בפרט, הוא פשוט בלתי אפשרי. תוך רגע הקסם יהפוך לחלק מהשגרה האפורה שהיא למעשה כל חיינו.
כמו כל הפרצופים, המסכות, כל המילים, כל הקולות, כל הדלתות וכל המעשים שמלווים אותנו לכל אורך הסרט.
לכן, כל הדברים המעצבנים שמלווים את הסרט משרתים אותו פשוט על הצד הטוב ביותר וגורמים לחלקים בהם הסרט יוצא מהבנאליות של עצמו להיות חלקים כ"כ משמעותיים, שבלי כל האפרוריות שבאה קודם, פשוט לא היו עובדים בצורה כ"כ טובה.
כשרואים בסצנה האחרונה בסרט את ליסה כותבת מכתב פרידה ממייקל שברח (בדומה למכתב הפרידה שמייקל קורא בתחילת הסרט מחברתו מהעבר, מה שמעיד על כך שכנראה קרה בערך אותו דבר גם לפני עשר שנים, בהתאהבות שונה) ולידה את חברתה הבלונדינית, שאמורה להיות יפה ממנה בהרבה והיא אכן כך, המסר עובד אפילו יותר. כי חד משמעית הבלונדינית הייתה יפה יותר, אבל ההתאהבות של מייקל עיוורה אותו ומבחינתו לא הייתה יפה כמו ליסה בעולם כולו.
ובכל זאת ואולי בגלל, נשארתי מבולבל לחלוטין.
כי עדיין לא הבנתי לגמרי מי זה מייקל. בהתחלה הוא נראה לי סוטה גמור, לאחר מכן אדם מסכן שרק מחפש לברוח ממציאות מחורבנת דרך סיפור התאהבות יוצא מהכלל, ואחר כך כאדם שבור המבין שהשגרה האפורה היא חייו לתמיד חוץ מרגעים קטנים וחולפים שלא שווים כלום.
אבל האם זה באמת מה שקורה למייקל? בכלל לא בטוח.
אני חושב שאת מייקל באמת מעניין אך ורק מין. והסיפור אהבה שזה עתה כ"כ התמוגגתי ממנו היה שקר אחד גדול, ולכן לא יותר מקסם רגעי ולא אמתי בכלל.
ואם הגישה הזאת אני חושב שהסרט הוא הרבה יותר פסימי ומדכא אך גם מסתיר אופטימיות זעירה. גם אם הוא עושה מאתנו אנשים נוראיים.
אני אסביר למה אני מתכוון.
למייקל אין באמת סיבה להיות בכזה דיכאון. יש לו אישה אוהבת, ילד חמוד, מלא חברים, עבודה מוצלחת והעובדה שפרסם לאחרונה ספר מאוד מצליח שהפך אותו לידוע באוזני כל בטח לא מחמירה אם המצב. אבל מה לעשות, למרות זאת הוא מרגיש בודד כ"כ. נמאס לו מהחיים הרגילים. כי משהו באמת חסר לו? לא באמת. סה"כ חסר לו ריגושים. חסר לו בגידות, חסר לו סקס.
מייקל הוא באמת אותו חרמן, חולה מין, שחשבתי שהוא בהתחלה. ולא רק הוא, אלא כולנו. לא סתם שהוא מסתכל מהחלון במלון הוא בוהה באדם מאונן, והחנות צעצועים היחידה היא חנות צעצועי מין.
ראיתי פה בתגובות שקרקר כפול ראה שיש איזה דעה שליסה הוא בובת המין אותה הוא קנה לבנו ואיתה הוא קיים את יחסי המין. יכול להיות שזה ככה (וזה אפילו יכול להסביר כמה נקודות לא ברורות בסרט, כמו למה לעזאזל היא מסכימה להתחתן איתו) אבל אני באמת חושב שזה ממש לא משנה. כי ליסה לא הייתה התאהבות באדם מסוים, אלא חלום, דמיון. מבחינתו של מייקל ליסה יכולה להיות אדם אמתי, צעצוע או כל דבר אחר, העיקר שהיא תוציא אותו מהכלא בו הוא חי.
אני בסופו של דבר כן חושב שליסה היא בן אדם ובאמת הייתה פה התאהבות בצורה מסוימת, אבל התאהבות בכלום, בצעצוע ,שגם ממנו- כמו בכל הצעצועים, נמאס די מהר. ולא סתם כל הדמויות בסרט מעוצבות כמו צעצועים.
אז מצד אחד יש כאן סיפור אהבה נהדר וקסום, אך מצד שני הסיפור הזה מבוסס על יצר אדם שכ"כ צמא לסקס, שזה מעוור אותו לגמרי וגורם לו לחשוב שהסטוץ הוא בעצם התאהבות, שהשיר הטיפשי בעצם עמוק, שהחיים האלה אולי באמת שווים משהו.
אז למה בעצם אמרתי שהמסר הזה קצת אופטימי, אם הוא מדכא הרבה יותר מקודם?
אולי כי הוא נותן תקווה, שאם נתאהב באמת ולא נרדוף אחרי היצר כל הזמן, אולי זה לא יחלוף כ"כ מהר? וגם אם זה שקר, אולי זה שקר ששווה לחיות למענו (קצת מזכיר את ה'התחלה' של נולאן)? לא יודע. מבולבל.
בכל מקרה, אנומליסה סרט גאוני ומאתגר והוא באמת לא רחוק בכלל מיצירת מופת.
היה שווה לחכות, קאופמן.
אני לא יודעת ממש מה אפשר לכתוב על הסרט שכבר לא כתבו.
כרגיל, הסרטים שלו מעוררי מחשבה, חלקם (כשהוא מביים) מייאשים ומדכאים.
אבל אם סינדוכה גרם לי להבין כמה החיים שלי חסרי משמעות, אבל לפחות התחברתי לסרט או לדמויות והתרגשתי, פה היה לי מאוד מעיק ולא נוח. הכל היה די תמוה ולא מאוד מעניין.
ככל שהסרט התקדם הבנתי כמה זה היה מכוון. אלה החיים שלנו. אפורים. כולם אותו דבר. מדי פעם יש ריגוש קל, אבל הוא נמשך זמן קצר. ובמילא גם אם מצאנו משהו טוב, ההרס העצמי שלנו כבר ידאג להרחיק אותו.
המעגל הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. ובסוף אנחנו תמיד חוזרים הביתה. למה? מייקל סטון עונה על זה בצורה מדויקת כשאשתו בסוף מביעה חשש שהוא עומד לעזוב אותה – "לאיפה עוד אני אלך?"
קראתי כמה תיאוריות ברשת על זה שליסה והבובה היפנית הן בעצם אותה אחת. זו תיאוריה מאוד מעניינת וכמובן עושה את הכל מורכב עוד יותר ומסבירה דברים מסויימים…אבל לא אכנס לזה כרגע.
כך או אחרת, בהחלט יצירת מופת. אבל לא מהסוג שנותן לך איזה קטרזיס. אין שום דבר נוח בסרט הזה. שום דבר מרגש. פשוט תעוקה. אלה לא החיים שלי. אבל הם עשויים להיות.
לאורך כל הסרט שאני ראיתי היה וויס אובר שתיאר כל פעולה שהדמויות עושות אבל עם אינטונציה שמתאימה פעילות (כשהן כעסו אז הדיבור היה נמרץ יותר, כשהיו עצובות הדיבור היה רך יותר)… זה היה נורא אבל חשבתי שזה חלק מהעניין.
לא שאני מנסה להיות גועלית אבל סרט לעיוורים מאבד את הפואנטה שלו,לא?
אני מרגישה קצת סתומה עכשיו…
השאלה אם לראות את הסרט שוב בגרסא רגילה או להשאר עם חווית הצפייה ההזויה הזאת?
ובדיוק בגלל זה הגרסאות האלו קיימות – בשביל שזה יהיה קצת פחות חסר פואנטה.
זה לא שהכינו אחת במיוחד בשביל אנומליסה כי הוא סרט שמאוד כדאי שעיוורים יראו, זה פשוט שמכינים לכל סרט גרסא כזאת, והיא נמצאת ב-DVD, בנטפליקס ואני מניח שגם בשאר כל המקומות שניתן להשיג סרטים בימינו.
אם אפשר לשאול, איך הגעת לגרסא של אנומליסה שבה צפית?
אמנם זה סרט ראשון שלו בתור במאי שאני רואה, אז אני יכול רק להגיד שמבחינה תסריטאית הוא משעמם אותי נורא.
את שמש נצחית בראש צלול ממש לא אהבתי, אדפטיישן הוא סרט קאלט במשפחה שלי- כסרט הכי משעמם שאי פעם ראינו ביחד. וגם אנומליסה פשוט שיעמם אותי, לא התחברתי ולא הבנתי מה אמור לעניין אותי וחבל כי באמת חשבתי שהפעם אני יאהב.
נ.ב כמו שאמרו יש את זה vod של סלקום tv יחד עם עוד המון סרטים חדשיים וקלאסים כאחד והכול בצפייה חופשית, אז שאפו.
היי רד
כתבתי כאן תגובה מסומנת בספוילר המציעה פרשנות שלא הוצעה עד כה, נכתבה ללא העלבה או תקיפה אישית כלפי אחד מהמשתמשים ונוסחה (אני מאמין) באופן סביר ושאינו מביך.
מדוע נמחקה? ומדוע כמעט כל תגובה נוספת שלי נמחקת, בעוד אחרות דומות לה מאושרות? אני חייב לציין שכאחד שאוהב מאוד את האתר, את בעליו (ואם אתה זוכר, כשנתקלתי בך בהקרנת העיתונאים של סטאר וורס שפכתי בפניך עד כמה אני וחברי אוהבים את הפורמט ונהנים ממנו שנים) זה די מעליב.
התגובה הזאת פורסמה, היא פה מעליך.
תגובות נכנסות לתור התגובות ה"חשודות" לאישור מכל מיני סיבות, ואז הן צריכות לחכות קצת עד שהן מקבלות אישור – אבל אכן מתפרסמות בסוף, בהנחה שהן לא בעייתיות. לפעמים צריך קצת סבלנות, סליחה.
צ׳ארלי קאופמן חוזר אחרי 7 שנות הפסקה מאז סרטו האחרון – סינקדוכה, ניו יורק, יצירת המופת של קאופמן -, ולמרות שזה סרט קטנטן הוא בדיוק מה שרציתי מקאופמן אחרי סינקדוכה העצום והמלא ברעיונות. הסטופ-מושן יפיפייה ודיוויד ת׳יוליס מצוין.
משונה קצת למצוא את עצמך בוכה שלוש פעמים בסרט קצר כל-כך.
יש סיכוי שהסרט יוצג בארץ?
(ל"ת)
כן.
תודה רבה. כבר אזלו הכרטיסים :-(
(ל"ת)
נשארו עדיין כמה כרטיסים בפינות
ובשורות הראשונות. בהחלט לא מקומות אידיאליים, אבל אפשריים.
כן, שורה 9 ליד הקיר זאת אני :-)
אני לא יודעת איך פספסתי את הסרט הזה ואת כל ההקרנות שלו עד עכשיו. אם לא הייתה מציין אותו בסיכום השנה לא הייתי זוכרת שהוא קיים בכלל.
תאריך יציאה בארץ?
מישהו יודע מתי הסרט יוקרן בארץ?
אין תאריך מדויק
אבל התכנית היא פברואר, אלא אם כן זה השתנה.
סרט מיוחד, אבל לא מומלץ לכל אחד
אם אני צריך לתאר את הסרט בשתי מילים כנראה שאני אבחר ב"עילאי ומתנשא".
אם ייתנו לי להוסיף עוד חצי משפט אוסיף "אבל לא בקטע רע".
כי רואים שהסרט נעשה תוך הרבה מחשבה והרבה אהבה, אבל עדיין, הוא עובדה שהוא מאוד לא שגרתי בכל כך הרבה מובנים הופכת את ה"התמודדות" איתו ללא פשוטה.
כל כך לא פשוטה שאם לא הייתי שומע לפני את ההרצאה (הנהדרת!) על איך עושים אנימציית סטופ-מושיין, בעיות התקציב של הסרט ומיהו צ'אלי קאופמן לא בטוח שהייתי יודע לתת לאנומליסה את הכבוד הראוי.
ביקורת קצת יותר מלאה אפשר למצוא כאן.
https://gal015.wordpress.com/2016/01/15/anomalisa/
הסרט יקבל הפצה מסחרית
או יוצג רק בבתי קולנוע נבחרים כמו קרול?
זה סרט של גלובוס ואין להם בתי קולנוע יעודיים לסרטים כמו זה
(העובדה שהם מפיצים אותו היא בכלל נס) כך שזאת כנראה תהיה הפצה מסחרית מצומצמת יותר ממספר בתי הקולנוע שבהם מוקרן "קרול". קרי, סינמטקים בעיקר.
מה?! לא.
(ל"ת)
כל תיאוריה שעיקרה "הכול חלום והזיה והגיבור רק דימיין את זה" מטופשת ומיותרת באותה המידה.
(ל"ת)
לא, לא באמת
בייחוד שיש סרט אחד שזה אשכרה ההסבר לסרט.
איזה?
(ל"ת)
אתה מודע לזה שלדבר על הסבר *כלשהו* לסרט שאתה מדבר עליו
זה עניין מופרך מיסודו?
לא, לא באמת.
בייחוד שיש לסרט הסבר שמסביר אותו לחלוטין.
ממש לא.
זה שההסברים לא מוצאים בעיניך, זאת, ובכן, הדעה שלך, כמו שאמר מישהו אחר מסרט אחר.
yeah, well
בזמן האחרון בכל מקום (ובמיוחד שאני מזפזפ כאן בין כתבות) אני רואה את המגה-ציטוט הזה. עברו 18 שנה…מה לכל הרוחות? (לא שאני נגד…)
וואט.
(ל"ת)
אני אעשה את החיפוש בעצמי ואז אבין אם יש על מה לדבר או לא
(ל"ת)
האם אנומליסה הוא בעצם הסרט הראשון שמומן בעזרת קיקסטארטר שמופץ בארץ?
והאם הוא גם הסרט הראשון שמומן בקיקסטארטר שמקבל הכרה אוסקרית?
"הלוואי והייתי כאן"
(ל"ת)
נכון! לגמרי שכחתי ממנו.
ובצדק.
בואו נהיה אמיתיים רגע. הוא לא באמת מופץ.
כשחיפשתי מקום לצפות בסרט באיזור חיפה, גיליתי שלא קיים שום בית קולנוע שמציג אותו. בסדר, קורה לפעמים שסרטים שכאלה לא יוצאים מטריטוריית המרכז, אבל הדבר המפתיע באמת הוא שגם לא מצאתי בית קולנוע שמציג אותו איפה שהוא בארץ. זה מפתיע כי בהרבה מאתרי הקולנוע בארץ רשום שהוא מופץ החל מהיום. אז בגדול הוא מופץ, אבל בשום מקום באמת.
בעצם, כשחיפשתי יותר לעומק, הגעתי לטריילר המתורגם ביוטיוב, ולמטה היה רשום שהסרט יוקרן מה-25/02/2016 בסינמטק תל אביב. ובאמת, הנה הוא שם, עם הרבה הקרנות ביום, אבל רק שם.
זו באמת הפצה? מקום אחד ויחיד בכל הארץ, שהוא במקרה גם סינמטק? מילא החלטתם על הפצת סינמטקים, שיהיה, אבל למה רק בתל אביב? מה לעזאזל קורה כאן? למה אנחנו קוראים לזה "הפצה"?
גם עותק אחד זו הפצה.
בשבוע הבא ההפצה מתרחבת לסינמטק חולון, חיפה וירושלים.
א. למה לא ביחד?
ב. ממתי הקרנות בסינמטקים נחשבות הפצה? אני רואה בתוכניות הסינמטקים המון סרטים שלא הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ, ומעולם לא קראנו להם מופצים.
ג. לא מצאתי אותו בתוכניית סינמטק חולון, מצאתי אותו להקרנה אחת בחיפה, ולשלוש הקרנות בירושלים. וואו.
אוקי אמר לך במפורש "בשבוע הבא".
בקשר להקרנות בסינמטק, בדרך כלל נהוג להבדיל בין "הקרנה מסחרית" – כלומר הקרנה של סרט באופן סדיר לפחות פעמיים ביום – לבין, נו, הקרנה סינמטקית, שהיא בדרך כלל חד-פעמית פחות או יותר. יש סרטים שמופצים בהקרנות בסינמטקים בלבד, ועדיין נחשבים להפצה מסחרית.
(כל זה לא משנה את העובדה שאני חושב שהסרט הזה צריך להיות מוקרן ביותר מקומות, כן? אבל עצם העובדה שהוא בכלל מוקרן בארץ היא לגמרי לא מובנת מאליה).
סרט לגברים צעירים.
כשיצאתי מאנומליסה, ומקריאה של ביקורות עליו אפפה אותי התחושה של "זה סרט שיפנה לקהל צר מאוד". אותו הקהל הוא קהל שכיף נורא לחבוט בו (ושאני חלק ממנו) – גברים לבנים צעירים, ובעדיפות אינטלקטואלים. היחס שלו לעולם ולנשים נראה כמו משהו כל כך ייחודי לפלח האוכלוסיה הזה, הפנטזיות שהוא מייצג כל כך מדברות עליהם, העומק שהוא מייצג נוגע בנושאים שמעניינים אותם בצורה שמדברת אליהם, שאפילו לא צריך ממש ללכת ולבדוק את הנושא. אבל, התעניינתי ובדקתי בדרך העצלנית והנוחה ביותר שיש לי – פילוג בימד"ב. והתוצאה שיכנעה את המשוכנע – גברים נתנו לסרט 7.6, נשים -7.0 . והפער הגדול ביותר היה בין הקבוצה של גברים מתחת לגיל 18 (8.5) לנשים מעל גיל 45 (6.6 – למרות שנשים מגילאי 30-44 נתנו לו 0.1 יותר בסך הכל)
עכשיו, בשביל לתת לתוצאות האלה קצת משמעות, הלכתי ובדקתי סרטים אחרים.
זכרתי כמה תגובות אצל "הזאב מוול סטריט" שמדברת גם עליו כ"סרט גברים" – הפער בימד"ב? 0.4 לטובת הגברים. "טוב" אמרתי "בוא נלך לבדוק את הבלוקבאסטר הגברי הכי גברי שאני מכיר – מהיר ועצבני 7. וגם פה מצאתי פער של 0.6.. לטובת הנשים. הא. להשוואה, קומדיות רומנטיות קלאסיות זוכות לפער של 0.7 בין המינים ומכל הסרטים שהיו מועמדים לקטגורית הבמאי הטוב ביותר שנה שעברה הפער הכי גדול היה 0.3, ובקטגוריית האנימציה הפער הכי גדול שאפשר למצוא הוא 0.2.
כל זה לא אומר כמובן, שנשים לא יכולות לאהוב את אנומליסה, או שגברים לא יכולים לשנוא אותו. אבל זה כן אומר שיש משהו בסרט הזה שפונה לגברים הרבה יותר מכל קהל אחר.
כל הסרטים של קאופמן כתובים מנקודת מבט מאוד גברית, גם אם הם עוברים בכדל
(ל"ת)
אף סרט שלו לא מתקרב לפנטזיה הגברית של (הקריאה הפשוטה של) אנומליסה
(ל"ת)
אתה מעלה טענה מעניינת, בבקשה תבסס אותה
על אילו פנטזיות אתה מדבר? למה סרט על אדם מבוגר שמתקשה ליצור קשר אנושי קוסם יותר לגברים צעירים?
מה אתה מחפש בדיוק מסרט של צ'רלי קאופמן?
קשתות וחדי קרן? סוף שמח שכולם אוהבים את כולם?
"חוסר משמעות הוא רק משהו שאתה עושה לעצמך", המשפט הזה השאיר אותי פעור פה. אתה יודע, גם החיים באופן כללי הם רק משהו שאתה עושה לעצמך, אפשר לוותר על כל הקונספט הזה מראש. אני מקווה שאתה לא באמת מנסה לעודד אנשים עם הדיבור הזה, כי זה נשמע כמו משפט שיצא מאדם עם ניסיון חיים של שעה ורבע וגם זה בסרט של דיסני, ולא אאשים אותם אם הם היו מנתקים איתך כל קשר.
פגשת פעם אנשים מדוכאים? שמרגישים תקועים במקום למרות שלכאורה יש להם הכל?
על כל קושי בעולם אפשר להתלונן שהוא "רק בראש", זה לא הופך את ההתמודדות איתו לקלה יותר.
איך אני עושה חרם על הסרט אם אני צופה בו ומדבר עליו? זה נשמע כמו החרם הכי לא אפקטיבי אי פעם. מצד שני "הכי לא אפקטיבי אי פעם" עלול להיות תיאור הולם לדברים שאני עושה.
בכל מקרה, אני אומנם מעריך את הדרך הייחודית שאתה צופה בסרט אבל היא רחוקה מלהיות הדרך היחידה לצפות בסרטים. אפשרי (ומומלץ, לדעתי) לצפות בעיניים ביקורתיות בסיפורים, סרטים ושאר ירקות שאתה צורך. כי אם סרט רוצה לעסוק במשהו, אז כדאי שיבין את ההשלכות של המשל שהוא מספר ולא יתחבא מאחורי "אבל מה שניסיתי להגיד בעצם הוא".
אתה צודק, אבל.
אתה לא יכול להיות ביקורתי לפני שהקשבת והזדהית. גם אם גיבור הסרט הוא פושע, הרי כל מטרת הסרט היא להבין אותו מבפנים – כדי שנדע להתמודד.
אם אני מקשיב לטענה שלא אמרת במפורש, אתה מתכוון: בחיים יש סדר עדיפויות, ו'לא לפגוע באנשים' זה ערך חזק יותר מריגוש חולף. וזה עיקרון שאני כמובן מסכים איתו – אבל ברור לך שהוא לא פותר לכל המייקלים בעולם את הבעיה.
למה אני לא יכול להיות ביקורתי לפני שהקשבתי והזדהיתי, בעצם?
מדי פעם (בתפיסתי) ראוי להיות ביקורתי כלפי מגמות מסוימות שאני רוצה לבטל בעולם. עכשיו, אנשים אמיתיים אני חושב שאכן עדיף לנקוט באמפתיה ואהבה על מנת לשנות אותם, כפי שאתה אומר.
אבל סרט? סרט לדעתי הוא דווקא המקום שבו בחופשיות אפשר וראוי לבקר גם בלי להקשיב ולהזדהות. סרט שמציג גזענות, שנאת אחר, הוללות לבורות או תופעות כאלה ואחרות ביודעין או (יותר גרוע) לא ביודעין ראוי לביקורת על הערכים שהוא אומר שהן בסדר.
אני מסכים שלסרט יש יכולת לשים אותך בנעליים של אנשים אחרים ולחוות את העולם מנקודת מבטם כדי שנדע להבין ולהתמודד אבל זה לא אומר שהוא חסין לביקורת בכלל. סרט שיציג סוכן קגב שמתעלל באנשים יום-יום כי הוא סדיסט שנהנה מזה אבל אז בריה"מ נופלת והוא קצת עצובי והסרט מסתיים בטון של "אוי איזה מסכן בוא נרחם עליו" יוציא ממני פלוס-מינוס את אותה התגובה שהייתה לי כאן. איך אמרו חכמים ממני? כל המרחם על האכזרים וכו'
לגבי הטענה שלא אמרתי במפורש – אני לא אמרתי אותה כי אני לא בטוח שאני מזדהה עם מה שרשמת. כלומר, אולי אני כן אבל מה שאמרתי במפורש הוא שהסרט מהווה פנטזיה גברית בכך שהוא מציג גבר שנשים מתבטלות לפניו, שהוא מנצל את הביטול הזה לטובתו האישית ושלמרות שהסרט חושב שהוא מעניש אותו הוא בעצם לא. זה אפילו לא חייב להיות דבר שלילי, כן? מותר שסרט יהיה פנטזיה גברית. גם לגברים מגיע פנטזיות.
פנטזיה גברית?
בשביל זה יש תתי-ז'אנר מתאימים יותר..
ובגלל שאנחנו אנונימיים פה אני מרגיש חופשי לומר: אני אחד שמאוד הולך לו עם בנות. ומאוד נמצא באותה הבעיה של מייקל. אז מבחינתי לפחות הסרט הזה הוא ההפך הגמור מפנטזיה. הוא בעיטה בבטן.
זה שאתה חושב שהוא בעיטה בבטן – זאת הפנטזיה.
השאלה היא האם אתה משתמש בבנות שהולך לך איתן כמו שמייקל משתמש בהן בסרט? האם כך אתה מתייחס אליהן? והאם, כמו בסרט, על אף שאתה מתייחס אליהן ככה, הן ממשיכות לרצות אותך?
הוא נזכר בזולופט (תרופה פסיכיאטרית) במהלך ההרצאה
(ל"ת)
תודה על הביקורת ועל מה שכתבת...נהניתי מאוד לקרוא!
(ל"ת)
איזה ווייס אובר?
(ל"ת)
נשמע כאילו ראית את הגרסא לסרט המיועדת לעיוורים...
שמעתי שהגרסאות האלו הן תמיד כיף גדול!
…כלומר, לא לצפייה הראשונה זה בטוח.
ג'יזס
לא שאני מנסה להיות גועלית אבל סרט לעיוורים מאבד את הפואנטה שלו,לא?
אני מרגישה קצת סתומה עכשיו…
השאלה אם לראות את הסרט שוב בגרסא רגילה או להשאר עם חווית הצפייה ההזויה הזאת?
ברור שזה מאבד את הפואנטה,
ובדיוק בגלל זה הגרסאות האלו קיימות – בשביל שזה יהיה קצת פחות חסר פואנטה.
זה לא שהכינו אחת במיוחד בשביל אנומליסה כי הוא סרט שמאוד כדאי שעיוורים יראו, זה פשוט שמכינים לכל סרט גרסא כזאת, והיא נמצאת ב-DVD, בנטפליקס ואני מניח שגם בשאר כל המקומות שניתן להשיג סרטים בימינו.
אם אפשר לשאול, איך הגעת לגרסא של אנומליסה שבה צפית?
בדרכים לא חוקיות שלא נעלה אותן על הכתב -_-
אולי זה העונש שלי p:
יש כאן לקוחות של סלקום TV?
ראיתי שהסרט מופיע ב VOD שלהם.
צפייה חופשית כמובן.
אני וצארלי קאופמן פשוט לא מתחברים
אמנם זה סרט ראשון שלו בתור במאי שאני רואה, אז אני יכול רק להגיד שמבחינה תסריטאית הוא משעמם אותי נורא.
את שמש נצחית בראש צלול ממש לא אהבתי, אדפטיישן הוא סרט קאלט במשפחה שלי- כסרט הכי משעמם שאי פעם ראינו ביחד. וגם אנומליסה פשוט שיעמם אותי, לא התחברתי ולא הבנתי מה אמור לעניין אותי וחבל כי באמת חשבתי שהפעם אני יאהב.
נ.ב כמו שאמרו יש את זה vod של סלקום tv יחד עם עוד המון סרטים חדשיים וקלאסים כאחד והכול בצפייה חופשית, אז שאפו.