"לבד בברלין "של הנס פאלאדה הוא ספר גדול.ההצגה ב"הבימה "פושרת בשל נאמנות יתר לטקסט .הסרט של וינסנט פרז הוא מלאכת מחשבת.
הסרט מצליח ליצור אוירת אימה ,שאינה מרפה מן הצופה הרגיש אף לא לרגע. צילום הסרט בצבעים חומים אפורים בצירוף כתמי הצבע האדומים
של צלבי הקרס וכתמי הדם יוצרים חזות של תפוצת מגיפה .גם אם הסוף מנוחש עי הצופה או שהוא מיודע לו באמצעות קריאת הספר ,הרי שבעזרת
השליטה של הבימאי בקצב הקולנועי ,משהה הצופה את המהלך הדטרמינסטי.הדטרמיניזם מוטמע גם בהתנהלות של הדמויות הראשיות בסרט ,
הפועלות מתוך בחירה מלאה וזוכות לתחושת חירות משכרת המאיצה בהם להמשיך ולמצות את מרדם עד תומו.
שני השחקנים בהדרכת הבימאי וינסנט פרז ממלאים תפקידים,שנתפרו בשבילם תסריטאית ומשחקית בסוג של חסד קולנועי נדיר.
משחקם המרוסן של הזוג עובד "פנימה "ולא "החוצה "ומטעה צופים [ומבקרים]אחדים לחשוב ,שהמשחק פלקטי על רקע תסריט פלקטי.
מי שרגיש לתת -גוונים במשחק,לתת -טקסט בתסריט יזהה כיצד השניים יוצרים בועה אנושית עם קשר סמביוטי ביניהם ללא הפגנת רגשות מוחצנים
מול המנגנון הנאצי,האוטומטי,המריונטי,המכני. לעומת מנגנון הירארכי המפעיל טרור ואימה פועל הזוג ומנווט נתיב החלטי בתוך לבירינט הטרור בהיותם אחוזי דיבוק החירות
אך פועלים גם בשיקול דעת ובאמצעי זהירות מחושבים עד הפרט האחרון. מצד שני לביים משחק של "אין רגשות" (באורגנום הנאצי)לבד מן הרגש הפאשיסטי
של נאמנות גורפת לשלטון הוא לא דבר פשוט והוא מבוצע כהילכתו.
רגעי האחווה,הסולידריות,האהבה,המארטיריות של מתנגדים אנטי פאשיסטיים בעל כורחם אך קשובים לצו האמת שבלבם ממומשים
עי אמה תומפסון וברנדן גליסון בסוג של אותנטיות כאילו מדובר בקולנוע דוקומנטרי.ככלל: נוצרת בסרט אילוזיית צילום
הנעשה [לכאורה ]במצלמות נסתרות או תיעודיות של המשטרה והגסטפו . המצלמות [לכאורה ] האלה עוקבות אחרי כל מה שזז ובתוכה העדשה
הלוכדת את השניים באורח מרומז זמן מה לפני שילכדו עי המשטרה. ברור לצופה שדינם של השניים נגזר מהשנייה הראשונה בה הצופה
מזהה את כוונתם אך הסרט מאפשר תהייה ממוקדת בתופעה הנדירה [אז והיום ]שאריך פרום ניסח אותה כ"חופש לשם.."ב"מנוס מחופש".
משחקם של השניים מצליח לכלוא בתוכו את הניגוד הבלתי אפשרי בין הסיכון המוחלט שהם לוקחים על עצמם לבין אשליית החסינות
שלהם.מצב קולנועי זה מעורר בצופה תחושת אימה עוצרת נשימה.
המשפט וההוצאה להורג נחסכים מן הצופה ונרמזים בקצרה וכך נמנעת במודע הנפילה לתבניות מוכרות אך בכך גם מופגנת האמירה ,
שלא המשפט ולא גזר הדין חשובים כאן אלא יכולתם הנפשית להשלים עם מחיר החירות.
השפיטה המשתמעת והמשמעותית העולה מסיומו של הסרט היא (זמן רב בטרם הבסת הנאציזם) כי הזוג מברלין הם הם השופטים
את חברתם,מדינתם,שכניהם וחבריהם על קרנפיותם המבהילה.
הסרט הוא בעל עמידה בזכות חרות היצירה האמיצה שלו אך גם בשל אמירה חדה וצלולה המופנית לבני הדור הזה בעולם
ובארץ :פאשיזם היא מחלה מידבקת וחברה חפצת חיים גודעת את "ניצני הפאשיזם" בעודם באיבם.
אנטר לא נועד למעברי שורה אלא למעברי פסקאות.
(ל"ת)