שמו העברי של הסרט המצוין כאן אינו השם הרשמי שניתן לו על ידי המפיצים בארץ, וייתכן שהוא יופץ תחת שם אחר.
אליס עובדת בשעות הלילה בפנימיה לנערות במשבר, ואת הימים היא מעבריה בשינה וביחס צונן אל בעלה והבן שלה. פגישה עם אהוב אחר מביא אותה לחלום על עזיבה לחיים אחרים.
מיד אחרי שראיתי את הטריילר לשבלולים בגשם, ואיך זה יכול להיות ששניהם כול כך מלודרמטיים וגרועים. מהטריילרים האלה זה נראה כאילו עדיין לא יודעים לעשות כאן סרטים. וכול סרט שיעשו כאן יהיה איזה דרמה דרמטית מדי עם משברים קורעי לב. וטנלובליים ברצינות תהומית.
זה ממש לא נכון, במיוחד כשדווקא בשנים האחרונות קיימת מגמה הפוכה למה שתיארת. אני אמנם מבין לליבך ואת טענותיך לקולנוע הישראלי שנוטה להיות מאוד רציני ולעסוק במספר מצומצם של נןשאים, אך דווקא בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר סרטים ישראליים אסקפסיטיים, או סתם סרטים שעוסקים בז'אנרים ונושאים אחרים. סתם דוגמאות שעולות לי לראש מהשנים האחרונות הם ימים קפואים, ג'ו ובל, חתולים על סירת פדלים, פלאות ומי מפחד מהזאב הרע שיצא בקרוב. אני אישית מתחבר גם לסרטים ה"כבדים" יותר, אך אם אתה פחות, יש הרבה קולנוע ישראלי אחר ומגניב. הוא קצת בשוליים, ולא המון, אבל יש. צריך רק לחפש. חבל סול את הקולנוע הישראלי כמכלול. ממליץ לך להתחיל עם ימים קפואים. סרט מגניב לאללה ולא שגרתי בכלל בארץ
ואני מודעת לשינויים שעוברים על הקולנוע הישראלי. אני בעצמי אוהבת קולנוע ישראלי. פשוט הטריילר הזה נראה פשוט כמו הסטראוטיפ על הקולנוע הישראלי (משפחה במשבר) והוא גם נראה רע במיוחד ואני פשוט לא אוהבת את הז'אנר הזה.
תגובה שמכילה ספוילר לספוילרים קלים? יותר כמו תיאור העלילה מאת ג'יזברה
ספוילר לספוילרים קלים? יותר כמו תיאור העלילה
יוצרת הסרט פירסמה
ג'יזברה
פורסם יולי 1, 2013 ב 17:15
בפורום נשים שלא רוצות ילדים את הסרט הזה:
"אליס היא אם שהביאה ילד לעולם מבלי שרצתה בכך.
כשהילד נולד נכנסה למשבר נפשי עמוק, ממנו הצליחה בקושי להתאושש,
אך גם היום, כשבנה בן 9, אינה מצליחה להתחבר אליו.
הקשר המורכב שלה איתו מעורר בה המון רגשי אשם, מצוקה קשה ואף תוקפנות.
אליס עובדת כאחות לילה בפנימיה שיקומית לנערות ובמשך היום פשוט ישנה ונמנעת ממגע עם בנה ובעלה,
והתסכול, האשם והכמיהה לקרבה מחרבים את המשפחה הזאת.
אליס נדרשת לטפל בכולם אבל אף אחד לא באמת רואה אותה.
בסרט אנו פוגשים אותה כבר במצב מתקדם של שחיקה וקהות רגשית,
והרבה אנשים נרתעים מאד מייצוג של אשה שהיא "לא נחמדה", "לא אמא טובה", "לא רעיה טובה",
ובכלל, לא חומלת רכה ומכילה, כמו שאשה "אמיתית" צריכה להיות."
'אליס' של דנה גולדברג משתלט בעדינות על השיח המגדרי ומחלץ ממנו רעיון כואב על נשיות קומלת.
אילנית בן יעקב מצטיינת כאחראית בפנימייה של נערות החוות משבר, לכן אירוני לגלות כי דמותה
נקראת בכלל עליזה. עליזות אינה תכונה אופיינית של שאר הדמויות או תכתיבי העלילה. הנפש יכולה
להיות דואבת במיוחד והיא מקבלת כאן מענה סאבטקסטואלי עשיר רגשית, גם אם התשובות לא תמיד מתירות מקום
לחיוכים. בלי פסקול, בלי יומרה, בלי קצב, בלי דרמטיזציה – קולנוע עם פנים כנות וחשדניות.
ראיתי את הטריילר הזה
מיד אחרי שראיתי את הטריילר לשבלולים בגשם, ואיך זה יכול להיות ששניהם כול כך מלודרמטיים וגרועים. מהטריילרים האלה זה נראה כאילו עדיין לא יודעים לעשות כאן סרטים. וכול סרט שיעשו כאן יהיה איזה דרמה דרמטית מדי עם משברים קורעי לב. וטנלובליים ברצינות תהומית.
לשפוט את הקולנוע הישראלי לפי 2 טריילרים שראית
זה ממש לא נכון, במיוחד כשדווקא בשנים האחרונות קיימת מגמה הפוכה למה שתיארת. אני אמנם מבין לליבך ואת טענותיך לקולנוע הישראלי שנוטה להיות מאוד רציני ולעסוק במספר מצומצם של נןשאים, אך דווקא בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר סרטים ישראליים אסקפסיטיים, או סתם סרטים שעוסקים בז'אנרים ונושאים אחרים. סתם דוגמאות שעולות לי לראש מהשנים האחרונות הם ימים קפואים, ג'ו ובל, חתולים על סירת פדלים, פלאות ומי מפחד מהזאב הרע שיצא בקרוב. אני אישית מתחבר גם לסרטים ה"כבדים" יותר, אך אם אתה פחות, יש הרבה קולנוע ישראלי אחר ומגניב. הוא קצת בשוליים, ולא המון, אבל יש. צריך רק לחפש. חבל סול את הקולנוע הישראלי כמכלול. ממליץ לך להתחיל עם ימים קפואים. סרט מגניב לאללה ולא שגרתי בכלל בארץ
אני מכירה חלק גדול מהסרטים שציינת
ואני מודעת לשינויים שעוברים על הקולנוע הישראלי. אני בעצמי אוהבת קולנוע ישראלי. פשוט הטריילר הזה נראה פשוט כמו הסטראוטיפ על הקולנוע הישראלי (משפחה במשבר) והוא גם נראה רע במיוחד ואני פשוט לא אוהבת את הז'אנר הזה.
הדבר האחרון שאפשר להגיד על "אליס" זה שהוא מלודרמטי
הטריילר עתיר השיאים הדרמתיים לגמרי לא מייצג את הסרט שעשוי בסגנון מדוד ומוקפד.
הכתבה המקושרת לא קשורה לסרט
זה סרט "אליס" אחר
סרט נוגה
'אליס' של דנה גולדברג משתלט בעדינות על השיח המגדרי ומחלץ ממנו רעיון כואב על נשיות קומלת.
אילנית בן יעקב מצטיינת כאחראית בפנימייה של נערות החוות משבר, לכן אירוני לגלות כי דמותה
נקראת בכלל עליזה. עליזות אינה תכונה אופיינית של שאר הדמויות או תכתיבי העלילה. הנפש יכולה
להיות דואבת במיוחד והיא מקבלת כאן מענה סאבטקסטואלי עשיר רגשית, גם אם התשובות לא תמיד מתירות מקום
לחיוכים. בלי פסקול, בלי יומרה, בלי קצב, בלי דרמטיזציה – קולנוע עם פנים כנות וחשדניות.