לפני כמה שבועות הגיעה לסיומה אחת מסדרות גיבורי העל הטובות ביותר ששודרו, והיא זוכה ממני למחמאה הזו בעיקר כי היא לא ממש סדרת גיבורי על.
"סוכני ש.י.ל.ד", יודעים כולם, שייכת ליקום של מארוול. היא יצאה לדרך רכובה על גלי התהילה של "הנוקמים", ג'וס ווידון כתב וביים את הפיילוט, ובשתי עונותיה הראשונות הקשר לסרטים היה הדוק גם מבחינה עלילתית. אך ההסתכלות על הסדרה רק דרך הפריזמה הצרה של השייכות ליקום של מארוול עלולה לעשות לה עוול: היא בהחלט לקחה ממארוול הרבה דברים טובים – בעיקר שנינות והומור בכל פינה ודמויות עם מודעות עצמית מכאן ועד קץ מגפת הקורונה – אבל לצופים הסבלניים (והיה צריך סבלנות), היא הלכה והתבררה כהרבה יותר מסתם מנת ביניים בין הסרטים.
תחילת הסדרה הייתה מעין אוסף של עלילות גיבוי לסיפורים הגדולים יותר. את סוכנות הביון ש.י.ל.ד הכרנו כבר בסרט "איירון מן", והסדרה לימדה אותנו קצת יותר על אחורי הקלעים של המשימות שלה: בין האיום התורן על שלום האנושות שבו מטפלים התותחים הכבדים, יש גם כל מיני פרשיות שוליות של חפצים עתיקים וחשודים, גזע בעל כוחות מיוחדים שהולך ונחשף, סוחרי נשק ולוחמי חופש שמפריעים בכל מיני חורים ברחבי העולם, ועוד. מישהו צריך לטפל בכל הדברים האלה שאפילו הוקאיי טוען שאין לו זמן אליהם, והמישהו הזה הוא צוות סוכנים בראשות הסוכן פיל קולסון, שגם אותו הכרנו כבר מהסרטים.
העונה הראשונה היתה מפוזרת, כמעט על סף האנתולוגיה. העלילה המרכזית איחרה להתגבש, אבל התברר שהדרך שעברנו עם הצוות היתה משמעותית, כי כשהסדרה העלתה הילוך בעקבות אירועי "חייל החורף" עם רצף אירועים מהיר ומלא בגילויים רבי משמעות, לצופים כבר היה אכפת מהדמויות הרבה יותר.
כסדרה שאמורה לעסוק בעל טבעי, היא לקחה ברצינות את סוגיית כוחות העל והשפעתם על העולם ובני האדם ה"רגילים", ופרטה אותה לפרוטות אנושיות. אינספור יצירות בז'אנר מנסות להשתמש בתמה הזו, אבל רוב הפעמים הפער בין הרעיון לביצוע גדול מדי; כאן לקחו היוצרים כיוון הפוך לחלוטין ודווקא כך קלעו בול: ניתן כמעט לחוש שהדרמה נכתבה לפני כוחות העל, ושהעלילות הפנטסטיות הותאמו לקו שכבר נקבע.
האקשן, הפעלולים, האפקטים וכל השאר מבוצעים ברמה גבוהה מאוד, אבל הם יעילים כל כך בזכות הנקודה שהביאה גם את "הנוקמים" הראשון לשיאו: קודם דרמה, קודם רגש, קודם אנושיות, ועל זה נבזוק את כל הקסם הקולנועי ומעשי הפלאים. הדמויות הטובות היה מאז ומעולם נקודת החוזקה של מארוול, אבל כאן זה נבנה באינטימיות שקצת אבדה תחת משקל הענק של אירועים גרנדיוזיים כמו "סוף המשחק".
תחושת הפיזור של העונה הראשונה לא חזרה שוב אפילו לרגע. היוצרים – באמת הגיע הזמן להזכיר אותם בשמם: ג'ד וידון, האח של, אשתו מאוריסה טנצ'רון וג'פרי בל – תפסו את ההגה בידיים איתנות ולא עזבו. לכל עונה היה קו עלילה מרכזי ובולט, שנבנה ומתפתח בכל פרק, עם השילוב המקובל בטלוויזיה של סיפורים קטנים יותר שנפתחים ונסגרים. בעונה השנייה הצוות התמודד עם גזע ה"בלתי אנושיים", כשעל הדרך הכתיבה מטפלת בנושאי הליבה של קבוצת האקס-מן טוב יותר מהמקור; בעונה השלישית נחשף איום עתיק ששורשיו מגיעים מאות שנים לפני ארגון הידרה; העונה הרביעית שילבה את מיתולוגיית הקומיקס של גוסט ריידר עם מבט מרענן ומקורי על סוגיית האינטליגנציה המלאכותית; והחמישית הרכיבה את כל חלקי הפאזל הנשכחים מהעונה הראשונה, צירפה ים רפרנסים מהקומיקס ושילבה הכל ליצירה מחושבת היטב עם סיום מושלם.
אך הסיבה העיקרית שהיא עשתה את כל זה בצורה מוצלחת היא הדמויות – פנטסטיות, עגולות ומעניינות כמעט אחת אחת. אין ולו דמות נשית אחת ביקום הקולנועי של מארוול שמתקרבת לקרסוליים של מינג נה וון בתפקיד הסוכנת מאי, לקלואי בנט בתפקיד הסוכנת ג'ונסון או לאליזבת' הנסטריידג' כסוכנת סימונס. כל אחת מהן מעניינת בזכות עצמה, אבל השילוב של שלושתן מעניק לסדרה גיוון. כל אחת ממלאת משבצת אחרת בצוות, מתמודדת עם קשיים ייחודיים לה, מתגברת על אתגרים שנתפרו עבורה – ועם כל אחת מהן קבוצה שלמה יכולה להזדהות. הסוכנת מאי, למשל, מתחילה בתפקיד המבוגרת האחראית, המסוגרת והקפואה רגשית, אבל במהלך הסדרה מתקלפת ממנה שכבה אחר שכבה עד להיחשפות המלאה לקרבי דמותה המרתקת.
לעומתה, דייזי ג'ונסון היא גיבורת על אמיתית עם כוחות שלא היו מביישים את הענק הירוק. אם יש דמות מודרנית שצריכה להיות השראה בימים שאחרי קטניס אוורדין, זאת היא. כל הדרמות שעוברות על הדמות שלה מקושטות בים אפקטים ואקשן, אבל בסופו של דבר הן משל בריא על ההתמודדות עם קשיי נטישה, אהבות נכזבות ואמון באחרים. ככה צריכה להראות הדרכה שפויה על משברי גיל הטיפש-עשרה.
הצלע השלישית המהותית, הסוכנת סימונס (אליזבת' הנסטריידג'), היא מן הסתם הטובה ביותר מבחינת איכות המשחק (ומתברר גם שבבימוי, אחרי שהפרק שביימה הנסטריידג' בעונה האחרונה טיפס לצמרת דירוג פרקי הסדרה בימד"ב). גם הכתיבה שלה יכולה להוות בית ספר לבנייה ופירוק של מערכות יחסים. היא בסך הכל ביוכימאית שמתחילה בתור "האיש בכיסא", אבל כשצריך היא לוקחת יוזמה. שוב. ושוב. ושוב. וכשהיא עושה זאת, היא מפגינה גם טונות של רגש, עוצמה ואנושיות. שלוש הדמויות הנפלאות האלה הן לא רק מודל חיקוי טוב לנשים – הן מודל לחיקוי לכולם.
ואלה לא רק הדמויות הנשיות. יש כאן קאסט שקלע בול בכמעט מאה אחוז, הן בליהוק והן בביצוע. קלארק גרג (שמשחק את הסוכן קולסון) הוא שחקן מבריק, שנותן תחושה כל כך טובה של מנהיג שאפשר לסמוך עליו שבעצמי חוויתי רגעים שבהם נרגעתי רק מעצם נוכחותו על המסך, אבל כשהגיע הרגע שדרש מהשחקן לעשות משהו הפוך לחלוטין, הוא גם הצליח לעורר בי שנאה כלפי הדמות שלו באותה העוצמה בה הערצתי אותה קודם.
ואני לא יכול לדבר על המשחק מבלי להתייחס למי שהוא לדעתי אחד מגדולי השחקנים היום – איאן דה-קסקייר, שגילם בסדרה את הסוכן פיץ. הבנאדם ענק, ענק, ענק. במהלך הסדרה הדמות שלו עוברת שינויים קיצוניים לחלוטין, והיא נעה בין מצבי ייאוש מוחלט לתקווה, ובין רוע צרוף אל סמל האנושיות. דה-קסקייר מפצח כל שניה ושניה מקו העלילה שלו ברמה מעוררת השתאות, ונע בין כל מצבי הקיצון הללו תוך שהוא משאיר ווייב ברור לדמות המקורית עצמה – זה עדיין הסוכן שהכרנו בפרק הראשון בעונה הראשונה. בעולם מתוקן, הוא היה מקבל אמי על הביצועים שלו, ובעיקר על פרק אחד ספציפי בעונה שש, שהעז לסחוט את הלימון של מערכת היחסים שלו עם הסוכנת סימונס עד לקצה האחרון, והביא תוצאה כה מרהיבה שהצטערתי שמי שחתום על הפרק הוא לא אהרן סורקין. אולי ככה היה להם סיכוי לזכות בהערכה שמגיעה להם.
עוד הופעות ראויות לציון הן של קייל מקלכלן בתפקיד פנטסטי בעונה השנייה ושל גבריאל לונה כגוסט ריידר בעונה הרביעית. כמובן, היו גם כמה שחקנים מבריקים פחות (בגדול, כל מי שהצטרף לתפקיד קבוע אחרי העונה הראשונה), אבל כאן טמונה נקודת חוזק נוספת של הסדרה: היא לא שוכחת לרגע שהיא סדרה על קבוצה של אנשים. הדינמיקה הקבוצתית נוכחת באופן תמידי, בולט וברור, והדמויות מפרות זו את זו, עלילתית ורגשית, כך שגם דמות פחות מוצלחת עדיין תורמת את חלקה להווי הכללי והופכת לחשובה ומשמעותית.
חוזקה של הסדרה לא היה רק הסיפור הקוהרנטי והמרתק, אלא גם כמויות הנושאים שהיא נגעה בהם תוך כדי, מעל ומתחת לפני השטח. העוגן היציב שהיוו הדמויות העגולות והמעניינות איפשר ליוצרים להוסיף גם שאלות תמטיות הרות גורל ולהתפרע על רחבות הריקודים של כל החתונות מבלי לאבד לרגע את ההיגיון הפנימי. אין לי מושג איך זה עבד, אבל הסדרה הזו חצתה ז'אנרים מכל סוג ומין; לא היה אתגר שהיא לא לקחה על עצמה ובכולם היא עמדה בכבוד: יש כאן כוחות על כמובן, מסע בזמן, אינטליגנציה מלאכותית, חיזוי עתידות, שאלות קשות על מקומה של נקמה במרדף אחרי הצדק, יחסי הורים-ילדים, דרמה רומנטית, טובת הכלל מול הפרט, מיעוטים מדוכאים, בעלי כוח מניפולטיביים ועוד כמה נושאים ששכחתי. כולם מטופלים בחוכמה וברגש, ואף מביאים פעם אחר פעם לקתרזיס מספק.
אפרופו קתרזיס מספק, צריך לדבר על שתי העונות האחרונות. כמה פעמים לאורך חייה עמדה הסדרה בסכנת ביטול, אבל למישהו בדיסני היה חשוב לשמור עליה בחיים, ולשמחתי הרבה היא נשארה על המרקע. העונה החמישית הייתה אמורה להיות האחרונה, וגם תפקדה ככזו: היא סגרה היטב את כל קווי העלילה המרכזיים, נתנה סיום הולם לדמויות והרגישה שלמה והגיונית.
ואז הודיעו שיש עוד שתי עונות, קצרות יותר. שתי העונות האחרונות הללו היו מבחינתי האתגר היחיד שהיוצרים לא צלחו ללא פגע: הן היו מעין ספין-אוף נחמד שהיו בו הרבה (מאוד) רגעים טובים, אבל בהשוואה לפאזל המושלם של חמש העונות הראשונות, משהו בהן היה פחות מסודר והגיוני. הכתיבה עדיין מעולה ומלאה ברעיונות מבריקים, בין אם זה הפרק בעונה השישית שהזכרתי קודם או העלילה של העונה השביעית, שנוצלה על ידי היוצרים להתפנגרלות חסרת בושה על ההיסטוריה של עצמם, דבר שהיה פשוט כיף בצורה שקשה לתאר. עם זאת, סיפור המסגרת נותר מאולץ, עירב כמה דמויות חדשות שבלטו בנחיתותן לעומת הקאסט הותיק, והכי גרוע – הסתיים לא-משהו. כשכל סיום עונה עד אז גרם לי אושר כמעט עילאי, היה קצת מאכזב להיפרד סופית עם תחושה חמוצה מעט. אפשר ללמד זכות ולתלות את תחושת חוסר המיצוי בקיצור העונה שלא איפשר לפתח את העלילה כמו שצריך – אבל בשורה התחתונה התחושה, כאמור, מפוספסת.
אבל אלו באמת נקודות קטנות, כי תמיד תוכלו לעצור אחרי חמש עונות. למרות שככל הנראה, אם כבר תצפו בחמש עונות, אתם תמשיכו גם לשתיים הבאות, כי לא תרצו לוותר על אף רגע אפשרי בלוויית החבורה המדהימה הזו.
היי שלום, "סוכני ש.י.ל.ד". היית עבורי הרבה זמן החבר המגניב והמוצלח שתמיד כיף איתו, ומילאת היטב את משבצת המעקב הטלויזיוני האהוב עליי. אני אתגעגע.
Finally!
סוף סוף מישהו מדבר על סדרת המופת הזאת!
עשית לי חשק לראות את כל הסדרה מחדש!
וואי איזה סדירה כיפית. לכבודעונה 7 אני רואה הכל מההתחלה :))
צריך לומר ששתי העונות האחרונות היו באמת פחות טובות – עונה 6 כאילו התחילה מחדש אבל לא באמת, ובעונה 7 (הכיפית להחריד) היה חסר ככ הסוכן פיץ לאורך הדרך.
הטובה מכולן לדעתי היא הרביעית, על שלושת חלקיה המתחילים למדי: הגוסט ריידר, הרובוטים, וה"תשתית". הניצחון מעולם לא הרגיש רחוק יותר. ואיכשהו עונה 5 לא נפלה ממנה.
צריך להזכיר גם שני נבלים מופלאים ומפחידים, מהטובים של מארוול (זהירות ספויילרים!)
*גרנט וורד* – לא זכור לי עוד בגידה מרהיבה כזו של דמות כל כך חיובית, שהופכת להיות חייל נאצי, ואח"כ, בהתפתחות דמות מופלאה, לנבל על אכזרי ופסיכוטי. וכמובן, מוות קלאסי ומספק ככ. לטעמי הוא הדמות העגולה והמרתקת ביותר בסדרה.
*איידה* – הרובוטית שהופכת להיות אישה קנאית. משל מרתק על אינטגרציה מלאכותית, חישובים מול רגשות. הרגע שבו היא מבינה שפיץ לא אוהב אותה היה הברקה על מה זה אנושיות ומה זו אהבה.
ועוד חבורה של דמויות מגניבות במיוחד:
הולדן רדקליף, המדען המשוגע.
הקנינגים, האחים הזהים עם פיג'מות סטאר וורס.
קאל, גרסה לא אפויה שלהענק הירוק.
אנוך, כרוניקום (מה זה לעזאזל) תבוני ש"למד איך להיות פורע חוק, ולמען האמת, התחיל להצטיין בכך".
ועוד ועוד. איזה כיף היה.
אה, וואוו, 7 עונות?
איך הזמן עובר מהר כשנהנים (וגם כשלא). דווקא את העונה הראשונה עם הרבה פרקים עצמאיים אהבתי יותר, זה גם התאים לסגנון של סדרה על הסוכנים הקטנים שמאחורי הגיבורים, ואהבתי את ההתכתבות עם הסרטים (אם כי "חייל החורף" די טרף את הקלפים). גם עונה 2 הייתה מעניינת. אבל עם הזמן העלילות נעשו יותר ויותר מופרכות, עד שנשברתי איפשהו באמצע עונה 5 ועד עכשיו לא הצלחתי להחליט אם יש לי כוח לחזור אליה. כדאי?
כדאי. המופרכות היא רק כלי להצגת הדילמות האנושיות. במובן הזה היא יותר סדרת מד"ב מסדרת גיבורי על
תראי
אם נשברת דווקא באמצע עונה 5, שמבחינתי מהווה את שיא הסדרה, אז כנראה אכן לא התחברת. מה שכן, עונה 7 גם היא אפיזודית למדי, וכיפית בצורה קיצונית. אני הייתי ממשיך, ולו כדי לראות איך הסיפור של הדמויות נסגר.
התחברתי לסדרה ולדמויות, פחות לעלילות
בחלל, מסעות בזמן וכו'. לכאורה אין לי על מה להתלונן כי גם בסרטים היו תמות כאלה, אבל זה היה אחרת. לא יודעת להסביר, אבל בסדרה זה תמיד נראה לי מופרך ותלוש יותר. נראה לי שגם הנתק בין הסדרה לסרטים קצת ביאס אותי, כי אחד הדברים שאני אוהבת ב-MCU הוא המארג של הכול יחד.
אם כך, אני מחזק את ההמלצה להמשיך
הביקורת שיש לי על העונות האחרונות נוגעת בעיקר לעלילה ולסיפור. הדמויות עצמן זכו לטיפול וסגירה ראויים בהחלט (ואני מנצל את ההדגשה הזו כי בביקורת לא הבהרתי את זה מספיק – הפרידה מהדמויות היתה מצויינת).
שיל״ד בשבילי היא הלב של היקום של מארוול
לא רק כי קולסון הוא הדמות הכי מקושרת לכמעט כל דמות ועלילה, ולא רק כי פיץ-סימונס הם סיפור האהבה הכי טוב של היקום הזה, אלא כי הסדרה במשך שבע עונותיה התעסקה בצורה חכמה ומלאת הומור וריאליזם וכאב לב וגם הרבה תקווה בשאלה של מה זה להיות בן אדם – ובן תמותה – בעולם של אלים וחייזרים ומסע בזמן ובין מימדים. וכל זה דרך יכולת נדירה לפתח קאסט קבוצתי בצורה מופלאה, בלי לוותר על האני-מאמין הסיפורי שלה, ובו בזמן גם להמציא את עצמה מחדש בכל עונה. מהר מאוד מצאתי את עצמי מחכה לפרקים השבועיים הרבה יותר מאשר לרוב הסרטים, וגם נהנית הרבה יותר מהם. אז כן, הלב של ה-MCU, ולא מעט פעמים גם המוח.
ועוד משהו: פעם פעם לפני שנתיים השתתפתי כפאנליסטית בקומיקון בדיון על סופרהירוז ואתיקה. הרעיון היה שכל אחד מהמשתתפים, שכולם מומחים באתיקה פוליטית, בוחר דמות ואומר משהו על למה הוא חושב שיש משהו מיוחד או ראוי לציון בהתמודדות שלה עם דילמות מוסריות. אני בחרתי את קולסון, וחיברתי את זה לארק ההוא שבו הצוות נדרש צריך להציל את העולם *אחרי* שהוא נחרב. מה שמייחד את שיל״ד הוא לא רק ההצלה הכרונית של העולם, והרעיון שכל אחד זכאי להגנה, אלא גם ההתעקשות על זה שניתן וצריך לבנות אותו מחדש, גם כשמדובר בעולם כולו וגם כשמדובר באנשים שהצוות מציל (וגם, במובן קצת יותר עמוק, בחברי הצוות עצמם, אפילו ברגעים הכי אפלים שלהם).
כן.
(ל"ת)
מסכים
סדרה פנטסטית, עם קאסט מרשים ביותר ומאוד מאוד אנדרייטד.
מבחינתי ברגע שהסדרה זנחה את הקישורים הגדולים למארוול – זה אפשר לה לפרוח לכל המחוזות הפנטסטיים שהיא הגיעה אליהם.
ומה לא? יש שם הכל, וגם כשזה נהיה ממש מדע בדיוני / פנטזיה, זה עדיין מרגיש איכותי וחכם.
הסדרה מזכירה לי את סדרת המופת הגם לא מוערכת מספיק Fringe, שגם שם העונה הראשונה היתה החלשה כי הם היו צריכים למצוא את עצמם ולהכין את הדמויות, אבל מיד אחר כך הם הגיעו לרמות כמעט חסרות תקדים.
אחד הדברים שאהבתי בסדרה זה סיומי העונות – הרבה סדרות היום חושבות שסיומי עונה זה "להגיע לשיא, לא לסגור כלום, ולהשאיר הכל בשיא המתח" כך שאתה ממש מרגיש שעצרו אותך באמצע הפרק, ואתה ממשיך בייחוד בגלל זה.
אך בשילד, כל סיום עונה (אולי למעט עונה 6, שהיא ו-7 זה 2 חצאים, אם כי גם די נפרדים) עשה סגירה מעולה לכל העונה שלו, ובסוף גם הכין קרקע נהדרת לעונה הבאה, שגורם לך להמשיך לא בגלל שעצרו אותך במתח אלא כי "נגמר הסיפור הזה, וואי מעניין מה יהיה הסיפור הבא?"
במילים אחרות, בעוד אצל רוב הסדרות סיום עונה זה "לסגור מעט – להשאיר פתוח הרבה", כאן זה ממש ההפך, וזה מעולה.
אז הנה, סדרה מעולה, שבהחלט לא מספיק צפו בה, ואני ממליץ עליה בחום כי זו סדרה שיש בה הכל, ומי שחושב שהיא "אה, זו סדרת אקשן של מארוול על גיבורי על" ממש, אבל ממש טועה.
ותודה על הביקורת המעולה!
קשה לי עם הסדרה הזאת
לא יודע אבל תמיד היה לי קשה עם הסדרה הזאת.
זה תמיד הרגיש נמרח והיא הייתה כל הזמן עליות וירידות של איכות לטעמי.
בסדר, עונה ראשונה לקח לה להתניע, מבין, עונה שניה הייתה וואו מהתחלה עד הסוף. אבל כאילו וואו.
בשניה כבר התחילו לקחת יוזמה ולנסות להתנתק מהיקום ההוא ולהיות מה שהם. סיום עונה מטורף, אבל מטורף כאילו הייתי בשוק, אבל אז……… עונה 3.
תשמעו זה היה נוראי. זה כן גיבורי על לא גיבורי על, הייב, סיקרט ווריירז, לינקולן (דמות מפגרת כל כך), בובי והאנטר נוטשים וכו וכו, הכל היה כל כך מפוזר ומייגע. כן אציין את הפרק של סימונס הוא מדהים אבל הוא עומד לבד ושאר העונה לא נראית כמוהו בכלל.
שם זה כבר התחיל להאבד בקיצור. עונה 4 הייתה טובה כן, אבל זה כבר התחיל לייאש. אחריה נטשתי בלי להסתכל לאחור.
תשמעו יש לה פלוסים. הקאסט שהוזכר בביקורת (במיוחד דה קסקייר, אליזבת', ומינג נה וואן) הוא הפתעה מטורפת, באמת כל כך לא ציפיתי בהתחלה.
אבל המינוסים, אומיגד המינוסים….. בתכלס, המינוס העיקרי זה איך שזה לא יכול לשבת עם היקום הקולנועי וכמה שזה ניסה להיות שאפתני אבל התקציב היה עלוב ומגוחך למה שרצו.
לא יודע משהו מעולם לא הסתדר לי עם זה.
ספויילרים די רציניים בתגובה מעלי
תגובה מעמיקה ומעניינת, אך למי שלא ראה עדיין את הסדרה מומלץ לא לקרוא אותה כי היא חושפת את הכל…
כל מילה בסלע
ביקורת מצוינת ומדויקת. הסדרה היתה נפלאה בכל אספקט שלה: עלילה, דמויות, אנושיות, אקשן, רעיונות, קשרים לסרטים של מארוול, עצמאות מהסרטים של מארוול.
בהחלט מומלץ לכל מי שאוהב את היקום של מארוול וגם למי שלא, כי יש דברים בסדרה שהם הרבה מעבר לסתם "סדרת קומיקס של מארוול".
סדרה מדהימה
5 עונות ראשונות אולי הסדרה הכי טובה שראיתי 2 עונות אחרונות על הפנים