-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
מעשה בהרג
The Act of Killing
ב-1965 נערכה באינדונזיה הפיכה אלימה שבמסגרתה נרצחו מאות אלפי אנשים. עשרות שנים מאוחר יותר, לבקשת יוצרי הסרט, כמה מהמשתתפים במעשי הרצח – שהפכו לבכירים בשלטון האינדונזי – משחזרים את מעשיהם על פי מוסכמות ז'אנרים הוליוודיים, כגון מערבון ומיוזיקל.
הרבה זמן לא ראיתי טריילר שמצליח לגרום לרצף המחשבות
"אני חייב לראות את זה!" "בעצם, האם אני רוצה לראות את זה?" "מה לעזאזל קורה פה?" וחוזר חלילה כמה פעמים. בקיצור, זה נראה כמו הסרט הדוקומנטרי המוזר ביותר שאראה מזה שנים.*
*לתלונות נא לפנות לד"ר דן מוצארחובות, מחבר המדריך למסע בזמן באלף הטיות פעלים ואחת.
אני *ממש* רוצה לראות את הסרט הזה.
אבל ממש. נראה לי שהוא יהיה חתיכת חוויה שלא עוברים כל יום (וכנראה טוב שכך).
קשה לי להסביר למה, אבל עצם העובדה שהפקת השיחזורים למעשי הטבח מבויימת בידי הרוצחים עצמם, גורמת לזה שדווקא בגלל שהם שיחזורים הוליוודיים וצ'יזיים במודע להיות הרבה יותר מחרידים, ויש לי תחושה שגם הרבה יותר מאירי עיניים. נקווה.
לראות את הגירסא המקוצרת.
אני ראיתי את הגירסא הארוכה של הבמאי ואובכן, היא ארוכה – אבל מעבר לזה שהיא ארוכה, החצי שעה-שעה האחרונה שלה נמרחים, ולא תמיד עם נקודה. מעבר אחד באמצע הסרט, למישהו שמנגן על תופים בלי שום הסבר, מסביר עד כמה גירסת הבמאי פשוט ארוכה מדי וכמה הגירסא הנורמלית ( שעתיים) שלא ראיתי, כנראה יותר טובה.
אבל אפילו אם אתם מצליחים להשיג רק את גירסת הבמאי – אני חושב שהסרט הוא חוויה ייחודית ומעניינת גם אם, לקראת הסוף, מעט מייאשת.
( מה שכן: קשה להגיד שהתיאור העלילתי למעלה הוא בדיוק נכון. הסרט עוקב אחרי בחור אחד – כאשר מדי פעם צצים חברים שלו, והשיחזור לא ממש מקבל מקום או מוצג בצורה משמעותית ובכלליות, אף פעם לא ברור למה הם בכלל משחקים את הסצנות האלה. תיאור יותר מדויק יהיה מעקב אחרי אנואר קונגו, שהחליט להיענות לבמאי ולצלם סרט שיראה את מסע ההרג שלו ודרך המסע משתקפת אינודנזיה של היום, ו-וואו אינדונזיה של היום דפוקה. הסצינה של התוכנית בוקר לא תיצא לי מהראש בזמן הקרוב)
ראיתי את הגרסה הקצרה
וגם היא הרגישה לי מעט ארוכה מדי ולא ממוקדת. עדיין, סרט טוב ומאוד מעניין אם כי אני חושב שהיה אפשר להתעמק בנושא ובדמויות הרבה יותר ולהביא לתוצאה מורכבת ומוצלחת יותר מהסרט הזה.
וכן, סצינת תוכנית הטלוויזיה היא ללא ספק אחת מרגעי ה"מה לעזאזל!?" הכי מוצלחות של הסרט.
שימו לב שבקרדטים בסוף הסרט כמות גדולה מאוד של אנשים רשומים תחת השם Anonymous (כשעוזר הבמאי הוא אחד מהם), לא ממש ברור לי למה.
אזרחים אינדונזים שהם לא בדיוק סחבקים עם הרוצחים
ולא רוצים לחשוף את המעורבות שלהם בהפקת סרט.
אבל זה גם דברים כמו
מאפר, כוריאוגרף, צלמים, מלבישים, בום מאנים, נהגים ועוד כל מני אנשים שעבדו ישירות עם אותם רוצחים, חלק מהם אפילו מצטלמים ומופיעים בסרט (המאפרים למשל). שלא לדבר על כך שמדובר בסרט שהרוצחים הם בעדו אז לא בדיוק מובן לי למה שיהיו להם טענות נגד המעורבים בסרט.
ההמשך שלו לעומת זאת, נהדר ללא הסתייגות בכלל.
"מבט השקט", גם הוא מועמד לאוסקר, הוא הגרסה הלא-ביזארית, לא-עוצרת-לרגעים-אקראיים-ומתה-למשך-חצי-שעה של "מעשה בהרג". כלומר: מתמקד גם במשפחות הנרצחים, מעורר רגעי תדהמה שנובעים מהאבסורד של הדברים שהרוצחים אומרים להצדיק את עצמם ומרתק. בונוס: הוא לא שעתיים וחצי.
מומלץ.
מה השם באנגלית?
וסתם כי יצא להגיב דווקא להודעה הזאת; זה מאוד עוזר כשכותבים את שם הסרט המקורי ולא את העברות שלו. או לפחות בנוסף.
The Look Of Silence.
(ל"ת)