בסדרה הדרמה-קומית-טראש-מה-שזה-לא-יהיה הישראלית "יש לה את זה" צעירה מהפריפריה (ניב סולטן) עם שאיפות להיות מעצבת אופנה מתחילה לעבוד כסטייליסטית. בפרט, כמלבישה האישית של זמרת מפורסמת (מגי אזרזר) ומצליחה, שנשואה לזמר לכאורה איכותי ממנה אבל מפורסם פחות (עוז זהבי). היו בסדרה הזאת הרבה דברים דפוקים, אבל בקשר של זוג המוזיקאים דווקא היה משהו מעניין בגלל שהוא מתחיל בסוף הטוב, בחתונה המושלמת, כדי להפוך את הפנטזיה הקסומה למציאות מבאסת. הקשר המתפורר בהדרגה נוגע ללב באותה המידה כמו הקשר החדש שמתפתח בין הסטייליסטית לזמר וקשה להכריע מה הזיווג הנכון באמת. הזמר גם עוזר לא פעם לסטייליסטית להתפתח ברמה המקצועית והוא אחד הראשונים להאמין בה, עם או בלי קשר לקראש שיש לו עליה כמעט ממבט ראשון.
"כוכב נולד", לעומת זאת, הוא סרט שבו זמר מפורסם (בראדלי קופר) מתאהב באישה צעירה ממנו (ליידי גאגא) ועוזר לה לבחור בקריירה של זמרת-יוצרת. ותשמעו איזה פאדיחה, הסרט ההוליוודי היענו-מכובד מפשל בהרבה מקומות שדווקא סדרה בינונית למדי בתקציב מצומצם בהרבה מישראל מצליחה. הסדרה, למשל, מבינה את תעשיית המוזיקה שבתוכה פועלות הדמויות שלה ומציבים אותן בתוכה באופן אמין ונהיר, כך שלא יידמו מדי למציאות אבל יעוגנו בה מספיק בשביל להרגיש אמינות. הסרט, לעומת זאת מדביק דמות אחת כמעט מחוץ למארג הכוחות של המוזיקה האמריקאית, בלי הקשר, בעוד השנייה חיה ביקום מקביל שבו השנה היא עדיין 2002 ותאגידים מרושעים רק רוצים למעוך כישרונות כדי לעשות מהם בובת ברבי מזמרת. ובניגוד לסדרה, כשהסרט מנסה לספר על זוגיות במשבר, הוא פשוט מעלה כל מיני רעיונות למשבר ולא מצליח למצות אותם. יש גם את קו העלילה המשותף "זמר מפורסם סובל מבעיית שמיעה ומיוסר מכך", אבל רק אחד מהתוצרים אשכרה עושה עם זה משהו. ספוילר? הסדרה. שוב.
הגרסה הרביעית במספר של "כוכב" היא בכורת הבימוי של בראדלי קופר, שכנראה נכנס לפרויקט הזה כדי להפוך אותו למקפצה אל האוסקר הראשון שלו. יש חשש סביר שקופר, שגם כתב את התסריט יחד עם אריק רות' ("פורסט" פאקינג "גאמפ") ו-וויל פטרס ("הטוב שבי") פשוט ניסה להעתיק את שיעורי הבית מדיוויד או ראסל, במאי "אופטימיות היא שם המשחק", הסרט שגרם לאוסקר לחבב אותו מסיבה כלשהי. אבל קופר קצת פיספס את העובדה שקשיים נפשיים צריך לכתוב בעדינות ובחוכמה, תוך הבנה של מורכבות המצב. להמציא סיפור רקע עצוב זה לא מספיק, וכאן יש מספיק סיפור עצוב לעוד שני סרטים לפחות. ג'קסון מיין, הוא הקופר, זוכה להצלחה מכובדת כזמר רוק עם טאץ' קאנטרי ואווירה כללית של אמריקנה דרומית. המנהל שלו הוא גם אחיו הגדול (סם אליוט) שמבוגר ממנו בהרבה שנים עקב נסיבות סיפור רקע עצוב שכאלה ונעדר לחלק לא מבוטל מהסרט בגלל סיבות. ג'קסון הוא גם אלכוהוליסט ונרקומן של סמים כלשהם (עניין הסמים די אגבי בסיפור). יש גם אבא מת ומזניח, כמובן. ובעיית שמיעה. שכחתי משהו?
באחד משיטוטי הלילה שלו בעקבות המשקה מיין פוגש את אלי, שבדיוק משתתפת במופע דראג כשהיא לא בדיוק בדראג (בסדר ג'ודית באטלר שמעתי אותך אני מנסה להעביר נקודה), במקום פשוט לתת לגאגא לעשות דראג בעצמה. הוא מוקסם משירתה והקסם האישי שלה והם מבלים לילה מתוק יחד. מאותו רגע והלאה ג'קסון לא מוכן לוותר עד שאלי תצטרף להופעה שלו כדי לבצע את השיר שכתבה. הוא אולי אלכוהוליסט, אבל הוא גם סופר-מוזיקאי שבונה עיבוד שלם לשיר שהוא שמע רק חלק ממנו פעם אחת. בעקבות ההצלחה אלי מצטרפת לסיבוב ההופעות, שרה וכותבת שירים, במקביל להתאהבות ההולכת הגוברת של השניים. עד כאן הסרט הוא לא הברקה אבל הוא נעים לצפייה כסרט מוזיקלי ורומנטי, שגם מתהדר בצילום סמי-ריאליסטי שמנסה ליצור אינטימיות ולפעמים מצליח. המצב מסתבך כשלתמונה נכנס מפיק מחברת התקליטים "מסחור ורשע בע"מ". אלי הופכת בהניד עפעף לכוכבת פופ צבעונית וקלילה, מה שמעורר בג'קסון כל מיני שדים. ברגע שמתחילים להופיע משברים אמיתיים שהם לא יש-בעיה-והופ-פתרנו-אותה הסרט הולך קאפוט. כל הדמויות נעשות שטוחות יותר, המסרים מתבלבלים, הרשע רשע מדי והאח הגדול עם הקול העבה והסמכותי נעשה אפילו יותר אח גדול וסמכותי. יש גם רצח אופי של ז'אנר הפופ, אבל זה בקטנה.
יש בסרט הזה משהו קצת חסר פואנטה, כי למרות שג'קסון חוזר ואומר שלאמן צריך להיות מה להגיד, לא ממש ברור מה בעצם בראדלי קופר ושאר הכותבים רצו להגיד. הרעיונות לא מסתכמים לתובנה אמיתית, רק רסיסים של אמיתות שמופיעים מדי פעם. קשה לי להמליץ על סרט כל כך מבולבל, אבל יש גם דבר אחד טוב שמצדיק צפייה בו. תמיד אהבתי את ליידי גאגא ומאוד משמח לראות שחוץ מזמרת ענקית ואמנית שמצליחה לעשות דברים מעניינים גם בסביבה הכי מסחרית ומיינסטרימית, היא גם שחקנית מוכשרת ומרגשת. אלי בגילומה, כדמות וכזמרת, היא הסיבה העיקרית לצפות בסרט, וחבל מאוד שהכותבים לא הפנימו שהסיפור הזה היה צריך להיות שלה ועליה. ככל שהסרט מתקדם היא נדחקת לפינה לטובת המשברים של ג'קסון, עד כדי ביטול עצמי קיצוני ובלתי מוסבר שמרגיש יותר מיושן ושמרני מהסרט המקורי משנות השלושים. אוהבי גאגא או סתם סקרנים יכולים בהחלט להנות מהסרט, או לפחות מהחלק הראשון שלו. הוא בשום שלב לא מגיע לרמת ביזיון, אבל בסופו של דבר הוא פשוט מאכזב.
כוכב נולד, גרסת שנות התשעים
זאת בטח לא הבעיה הגדולה של הסרט, אבל "כוכב נולד" לא מתרחש בימינו. זה סביר, כי התסריט של הסרט מתגלגל בערך משנות התשעים, ובכל זאת, אין תירוץ להיות סיפור של תעשייה שכל כך מנותק ממה שהתעשייה היא בימינו ואיך דברים מתגלגלים בה: ג'קסון מיין לא מידרדר בגלל האלכוהוליזם שלו, אלא בגלל שבאחד מהפעמים שהוא שותה יותר מדי, הוא נכנס לטוויטר ומתחיל לצאת במונולוג חצי גזעני/מיזוגני מעורפל שמצריך אותו לצאת לסבב התנצלויות תקשורתי. הבעיות שלו עם הזיוף זה שהוא צריך להצטלם על אלי לאינסטגרם שלה מדי יום כדי להראות את החיים המושלמים שלה לכל המעריצים שלה. ואלי לא צריכה להתמודד עם איזה אמרגן מרושע אחד, אלא עם שמונה מאות אמרגנים (שמידת הרשעות שלהם לא לכאן או לכאן) שמייעצים לה בדיוק מה לצייץ ומה לעשות.
הסרט, בינתיים, מנסה לשמור על עצמו "חסר זמן", אבל זה שקר, כי הוא פשוט נראה מיושן בתפיסה שלו של איך דברים עובדים.
חוץ מזה? קופר לא במאי טוב, לא כותב שירים טובים (המילים של השירים ה"רציניים" בסרט מביכים, לטעמי), לא תסריטאי טוב (אבל לכו תדעו, אולי כל החלקים הטובים המעטים בסרט היו התרומה שלו) וגם כשחקן, בוא נזכיר לעצמנו רגע – לא ממש משהו. חמוד, אין ספק. עם כריזמה טובה ומסוגל ללא מעט. אבל לא כזה שאי פעם נתן את אחת מהופעות השנה בכל סרט שהיה בו, ו"כוכב נולד" לא משנה את הרושם הזה (ואפילו להיפך).
נקודת האור היא, ואני מסכים עם כל העולם, ליידי גאגא: אבל לא מדובר כאן באור זרקור, אלא יותר נורה קטנה. משהו שמצית תקווה שהיא תמשיך בקו הזה ואולי תככב באיזה מחזמר נפלא, אבל לא מספיק כדי להתלהב מההופעה שלה כרגע. (ובמאמר מוסגר: הרבה, הרבה יותר טוב מההופעה הפושרת מינוס מינוס שלה ב"אימה אמריקאית).
אל תשכח את ההופעה החשובה הזו
https://www.youtube.com/watch?v=cggNqDAtJYU
(הייתי רואה עיבוד לקולנוע של הקליפ הזה)
אוסקר בטוח
היוטיובר ג׳ון קאמפי מעמיד את הסרט ואת המשחק של קופר כמועמד בטוח לאוסקר. אני השתעממתי מהקלישאות אבל מצד שני חברי האקדמיה אוהבים את השעמומנים האלה שמתכתבים עם כל מיני רפרנטים כמו ״צורת המים״ ו״לה לה לנד״ כך שאולי יש לו אכן סיכוי.
שאלת האוסקר מעניינת
נראה שיש הסכמה שהסרט יזכה באוסקר לשיר הטוב ביותר (למרות שנכון לעכשיו אני מעדיף את "כח הטיטאנים!" והשירים שלו על פני כל מה שהלך בסרט הזה), שגאגא תהיה מועמדת, ושבאקלים הנוכחי מועמדות לסרט עצמו נראית כמו דבר סגור. ומפה הדברים מתחילים להיות מעורפלים. האם קופר יצליח להיות מועמד גם על בימוי, גם על משחק, גם על הפקה וגם על שיר? האם סם אליוט יצליח להיכנס כמועמדות של "פאדיחה שאין לך מועמדות"? האם הסרט רק יצבור מעמד ככל שהזמן יתקדם (ההכנסות שלו בקופות עלולות בהחלט לשפר את מצבו) או ידעך (כתבות-טור-דעה שמדברות על ה"בעייתיות" בסרט שודאי יש בצורה כלשהי)? האם מישהו יפרסם משהו כנגד קופר כמו שעלה בשנה שעברה כנגד ארמי האמר, והאם הסרט ישרוד לעומת זאת? עוד קשה לדעת, אבל אלה בהחלט שאלות שאנחנו נעסוק בהם עוד שלושה שבועות מעכשיו, עם תחילת עונת הפרסים.
"המצב מסתבך כשלתמונה נכנס מפיק מחברת התקליטים "מסחור ורשע בע"מ""
LOL.
ובכללי:
כשאני כל כך נהנה מביקורת לסרט שלא מעניין אותי בשום רמה, זה אומר דהיא ממש מוצלחת. ח"ח.
ההפתעה הכי גדולה מבחינתי היא
כמה חמודה ליידי גאגא יכולה להיות.
תמיד רואים אותה עם הפאה הבלונדינית המטומטמת הזו, שגורמת לה להיראות כמו מוצר, בזמן שבמציאות היא בחורה מתוקה ואנושית. כמו הבת של השכן.
(עוד לא ראיתי את הסרט)
סליחה על מה שאני הולך לכתוב
אבל הביקורת הזו בלתי קריאה.
המשפט הראשון הוא אפילו לא משפט, וכך גם המשפט השני. משהו כאן בתחביר הבסיסי שגוי לגמרי. פשוט קשה לקרוא את זה. באמת שניסיתי, אבל התייאשתי לקראת סוף הפיסקה השניה.
אני לא הייתי קורא לפופ ז'אנר, הקטגוריה אליה המילה מתייחסת רחבה מדי מכדי לאפיין אותה כז'אנר מוזיקאלי
עוד כמה הערות אחרי שראיתי את הסרט
בגדול, סרט מרשים עם מוזיקה טובה – וגם מאוד מבאס.
אני לא מסכים עם כותבת הביקורת שהקשיים הנפשיים לא נכתבו בחוכמה. מה שיותר הפריע לי בסרט שהוא בעצמו לא נכתב יותר מדי בחוכמה והיה ארוך מדי. לא יודע מה בדיוק היה צריך לקצץ אבל בהחלט לא חסר.
אהבתי את המוזיקה של ברדלי קופר, וגם כשליידי גאגא שרה איתו (או בסגנון שלו), זה נשמע מאוד יפה.
שירי הפופ של הליידי היו ברובם מאוד אנכרוניסטים. הסרט אמור להתרחש בימינו אבל השירים שלה נשמעו כמו שירי אייטיז-ניינטיז שלא ממש שומעים עכשיו (ובזה אני מסכים חלקית עם קרקר כפול).
מה שעדיין הרשים אותי היה המשחק של ליידי. אני מכיר את ליידי גאגא בתור דמות מוחצנת וביזארית, אבל בסרט היא שיחקה בתור הבת של השכן, ועשתה את זה בצורה מאוד משכנעת (עד כדי כך שלא זיהיתי אותה בכלל כשראיתי את הטריילר. כנראה שהיו צריכים למחוק באופן דיגיטלי את כל הקעקועים שלה). גם אחרי שהיא התפרסמה היא נשארה בחורה צנועה וחמודה.
[דיסקליימר: אין לי שום בעיות עם דמויות מוחצנות וביזאריות]
אני חושב שהרבה יותר יפה לליידי גאגא לשיר שירי קאנטרי-רוק מאשר את שירי הפופ שבזכותם היא התפרסמה. אם היא תעבור לשיר שירים מהסוג שהיה בסרט אז בהחלט יש לה סיכוי טוב להכנס אלי לרכב.
האמת שהאלבום האחרון שלה הוא בסגנון קאנטרי
לא הקשבתי לו, אבל שווה לך לנסות אותו אם זה מה שהרגשת אחרי הסרט.
הפער העצום
בין הביקורות פה לביקורות בארה"ב (ולא רק פה בעין הדג, בכל מדיה אחרת בארץ) מזכירות לי את הסרט Once שראיתי במקרה וחשבתי שהוא סרט עלוב רק כדי לגלות אחרי כמה שנים שהוא נחשב לאחד המיוזיקלז הטובים שיצאו אי פעם…
אני ממש אוהב את הפסקול של Once
כסרט קצת פחות הרשים אותי. אבל הפסקול מדהים.
מרגישה את זה מאוד
אם כי כתבתי ביקורות אוהדת במיוחד.
וכרגע גם הסרט האהוב עלי של השנה. לא בטוחה מאיפה הפער הזה נובע, אבל כן אני מרגישה את מה שאתה אומר.
גם כאן יש השוואה בין הגרסאות:
https://www.youtube.com/watch?v=akaPSGMi03k
כן ראיתי את הסרטון הזה הוא מאוד מוצלח
ואני גם מסכימה עם רוב מה שהיא אומרת :)
זה קטע מעניין
אני גרה בחו"ל וניזונה בעיקר מתקשורת אמריקאית והסרט הזה נתפס אצלי בהתאם על תקן "סרט הזייטגייסט של השנה" – זה שכולם מדברים עליו, מהללים אותו ושומעים את הפסקול שלו בלופ. קלטתי שהגישה אליו בארץ רחוקה מכך רק כששמעתי תגובות מחברים מהארץ.
אני, דרך אגב, ממש ממש נהניתי ממנו – השירים, המשחק, אפילו העלילה השחוקה הצליחה לתפוס אותי בזכות הזדהות ואהדה לשתי הדמויות הראשיות. לא זוכרת כבר הרבה זמן התאהבות ורומן קולנועי שנראו כל כך משכנעים על המסך.
אולי האלמנטים של הקאנטרי פונים יותר לקהל האמריקאי ולא מדברים לצופים בארץ? יש בסרט בהחלט משהו קצת אנכרוניסטי באיך שהוא מתייחס לרוק, פופ ובכלל לעולם השואוביז. מרגיש הרבה פעמים כאילו הוא שייך יותר לניינטיז מאשר לימינו. אבל באופן אישי זה לא הפריע לי בכלל, כי זה הופך את הסרט ליותר על-זמני בעיני. לא חושבת שהייתי רוצה סרט שמתעסק יותר מדי בשימוש של התעשייה במדיה חברתית וכיוצב'. ואם היו רוצים לעשות סרט כזה באופן משכנע נכון לימינו, הכוכב היה ככל הנראה צריך להיות בז'אנר של מה שמכונה "מוזיקה אורבנית" (שחורה) שהרבה פחות מדבר אליי באופן אישי. כוכבי קאנטרי/רוק לא נמצאים היום בסטטוס וברמת הפרסום של בראדלי קופר בסרט הזה.
אבל בכל אופן, בגלל שהתחברתי רגשית לדמויות ולסיפור ההתאהבות שלהם, היה לי מאוד קל להחליק את הפאקים הקטנים האלה באמינות. הסרט הזה על כל פגמיו פשוט קנה אותי לגמרי. והפסקול באמת באמת מצויין.
בארה"ב הסרטים המקוריים יותר מוכרים
זו גרסה רביעית לסרט שיצא כבר בשלוש גרסאות אהובות, כך שזה מותג חזק. פשוט בארץ הן הרבה פחות מוכרות.
זה כמו שהיו מחליטים פתאום לעשות ריבוט הוליוודי ל"אבא גנוב".
מבחינתם זה סרט חדש שצריך להוכיח את עצמו, מבחינתנו זה (סוג של…) קלאסיקה.
לגבי הטענה על רצח אופי של ז'אנר הפופ
לליידי גאגא יש שיר משותף עם ביונסה בשם "טלפון" העוסק בנושא הכאוב והמורכב של, ובכן, בחורה שבחור מתקשר אליה ללא הרף למורת רצונה.
לא הבנתי מאיפה הגיעה נעמה בכתבה המקושרת למסקנה שפופ זה לא מה שהיה פעם, שזה ז'אנר עמוק ודעתני ולא קלישאתי ונוסחתי כמו פעם, כביכול.
אם יש כוכבות פופ עם עמדות שהן משמיעות, זה כי זה אופנתי להיות היום פוליטית. רוב השירים בז'אנר הזה שטחיים וזה חלק ממאפייניו, שהם לאו דווקא חסרונותיו.
ממש לא חושב שתופעת האמרגן המנצל חלפה מן העולם
רק לאחרונה איה כורם סיימה את המאבק בחברת התקליטים והצליחה להשתחרר מהחוזה הנורא שהחתימו אותה עליו.
וזה לא סוד שמאחורי נועה קירל עומדים אמרגנים או חברות תקליטים שידוע שמנווטים את התדמית שלה והפרסונה הציבורית שלה כאילו היא מוצר שיווק.
האמרגן הזה דווקא דמות אמינה מאוד ומאוד אמין שמישהי שחולמת להיות מפורסמת תלך אחריו ותעשה מה שהוא אומר.
אני מסכים שהמעבר החד מהשירים שהיא שרה בהתחלה לשיר המטופש שהיא שרה בSNL היה קצת לא אמין אבל הרעיון מובן.
גם גקסון וגם האמרגן הם דמויות מורכבות שלעיתים נראה שבאמת אכפת להם ממנה אבל כנראה שבפנים כל אחד ניצל אותה לטובתו האישית.
לא סרט ענק אבל בהחלט סרט מרגש וטוב.