סרטן זה מדכא. סרטן היא אחת המחלות הנוראיות ביותר הידועות לאדם, מעין מגפה מודרנית שעדיין לא הצלחנו להיפטר ממנה. מחלה שכל דבר ביומיום שאנחנו עושים גורם לה ושהתוצאות שלה יכולות לנוע מ"הכל בסדר" דרך "כריתת איברים" ל"מוות נוראי" באקראיות מדכדכת. סרטים על סרטן, לעומת זאת, אינם מדכאים – הם עצובים, וזה לא אותו הדבר. עצב הוא רגש עם קתרזיס: שיא כלשהו שמשחרר רגשות עצורים. עצב הוא פורק ומשחרר, משהו שלאחריו ניתן ללמוד ולהתגבר ולהיות אדם טוב יותר. בסרטים, הסרטן הוא תמיד נחמד כזה – מתמודדים איתו ואז נהיים אנשים טובים יותר ("50/50"), או שהאדם שמת משאיר לך צוואה רוחנית שעלייך למלא, או שהוא מאחד את המשפחה סביב למשבר הנוראי. כן, זה עצוב שמישהו מת, אבל לפחות למדת לקח חשוב על החיים!
מדכא זה לחיות עם מישהו שחולה בסרטן. סרטן רציני, מהסוג שאף אחד לא מאחל לאף אחד, הוא ללא שיא רגשי. הוא צפייה במישהו דועך לאט לאט, בזמן שאתה מנסה להיאחז בתקווה קלושה בעודך צופה באדם שחולה מאבד תקווה. מדי פעם הם נרפאים. אולי הסרטן נעלם לעד. לרוב הוא חוזר. בכל מקרה, אין תגלית גדולה על עצמך במהלך הזמן הזה, פעולה שמשנה את הכל או משהו שהופך את זה לבסדר. זה חרא ומדכא, ואין מה לייפות את זה. אבל סרטים הם סרטים, אז הם לוקחים את ה"מדכא" והופכים אותו ל"עצוב", כי יותר קל להתמודד איתו.
"שבע דקות אחרי חצות", לעומת זאת, הוא מדכא. אימא של קונור או'מאלי חולה בסרטן זה זמן מה. כמעט כל החיים שלו, ליתר דיוק, והמצב שלה רע. לרופאים יש תרופה חדשה וניסיונית, אבל היא תגבה מחיר תפקודי מאימא שלו. מה שאומר שקונור יצטרך לגור עם הסבתא הקפדנית שלו, המגולמת על ידי סיגורני וויבר. זה איכשהו לא נתפס אצלו כצ'ופר רציני אלא כבעיה, למרות שזאת סיגורני פאקינג וויבר. אבל היא בריטית הפעם, ולא אוהבת שנוגעים בדברים שלה, אז הוא ממש לא מרוצה מזה. בינתיים, אביו נמצא בחו"ל עם המשפחה החדשה שלו ולא ממש מתקשר עם קונור, בבית ספר הילדים מתעלמים או מציקים לו, ואם כל זה לא היה מספיק גרוע, מפלצת ענקית מתחילה לבקר אותו בלילה.
מה המפלצת רוצה? ובכן, אנחנו מכירים את הז'אנר. המפלצת כאן כדי לגרום לקונור להרגיש טוב עם עצמו ולהתמודד עם הכאב או להוציא אותו להרפתקה בה הוא ילמד על עצמו ואז הכל יהיה טוב! נכון? נכון?
ובכן, לא נכון. המפלצת הממש לא נחמדה, שמדברת בקול המאיים של ליאם ניסן, לא בדיוק כאן כדי לעזור לקונור. היא כאן כדי ללעוס מסטיק ולספר לקונור שלושה סיפורים, שלאחריהם קונור יצטרך לספר למפלצת סיפור, ונגמר לה כל המסטיק. אז זה מה שהמפלצת עושה: מגיעה ומספרת סיפורים, משהו שקרוב יותר לסיפורי זן מאשר מסיפורים שנהוג לספר לילדים, עם אלימות ואופל ומוסר הפכפך. ואז קונור חוזר חזרה למציאות המדכדכת של המשפחה שלו. וככה הסרט נע – בין החיים המדכדכים של קונור, לביקורים המבעיתים של מפלצת העץ. נקודות אור קטנות צצות פה ושם, אבל הן נדירות.
זה עלול אולי להישמע כאילו הסרט משעמם או קשה לצפייה, אבל הוא לא. כאשר המפלצת נמצאת על המסך, יש איזה תחושת פלא ומסתורין שרותמת את הצופה להמשך הסרט ומקלה על התוכן שלו. המפלצת מפחידה ,מלכותית ואמינה, כל סיפור שלה מונפש בסגנון ציור יפהפה, וליאם ניסן הוא מספר סיפורים משובח, כך שכל סצנה בהשתתפות המפלצת היא חוויה קולנועית משובחת. הסצנות של המציאות טובות, אבל מן הסתם פחות מעניינות בגלל כל העניין הזה שאין בהן מפלצות עץ ענקיות. כמו קונור, גם הצופים נמשכים לרגעי הפנטזיה של הסרט, ולו משום שהמציאות לא צופנת שום דבר מלהיב בחייו של קונור. הניגוד הזה נראה כמעט מחושב, כמו משהו שיגרום לצופים להזדהות עם קונור ולרצות להשתחרר מהשגרה, אבל זה עדיין מוזר שבמאי יגרום לחצי מהסרט להיות פחות נוח לצפייה בכוונה.
יש עוד כמה חסרונות משניים לסרט – הסיום נגרר קצת יותר מדי ומסתיים הרבה אחרי שהבנו את הקטע, ויחסית לסרט שמתובל בשלל שחקני משנה מפורסמים וטובים, אפילו סיגורני וויבר לא ממש בולטת לטובה בתפקידה. עד שהוא ירד מהמסכים (מה שעלול לקרות בכל רגע, כי מסחרי הוא לא) מדובר בסרט השני שמוקרן כעת שבו הנוכחות של כולם מתגמדת לעומת העץ המדבר שגונב את ההצגה.
"שבע דקות אחרי חצות" הוא סרט מוזר להמליץ עליו: "טוב, אז אם אתם רוצים לראות סרט מדכא על ילד שהחיים שלו גרועים ואז בסרט קורים לו עוד דברים גרועים – בואו לראות את "שבע דקות אחרי חצות!"" אבל נו, הוא כן סרט טוב. זה הסרט הכי מרהיב וסוחף שהוא בו זמנית פצצת דיכאון, והוא מיוחד ושונה לעומת שאר סרטי הנוער והסרטן שיש כיום – וכל זה מצדיק צפייה. אז לכו לראות אותו, אבל תדאגו לשריין איזה פעילות כיפית לאחר מכן.
באיזה עוד סרט שמוקרן עכשיו יש עץ מדבר?
(ל"ת)
I am Groot?
(ל"ת)
עיבוד מדהים לספר מדהים.
לא זוכר אם כבר כתבתי את זה פה. אולי 20 פעם, ככה. פטריק נס הוא סופר הנוער הכי טוב שעובד היום והספר עליו מבוסס הסרט הזה הוא הספר הכי טוב שלו, למרות שגם השאר מאד מומלצים.
היופי בסרט הזה, מעבר לשימוש יוצא דופן ב-magical realism הוא העובדה הפשוטה שהסרט תופס בצורה מדויקת את קשת הרגשות הכלולה במוות של בן אדם קרוב וכל מה שכרוך בכך. הסרט הזה לא סתם מדכא; יש כאן עניין של זיכוך רגשי מסוים שמאד קשה לשים עליו אצבע (וכנראה נובע מהאישור שהסרט נותן לכל רגש בתהליך המורכב הזה).
פשוט נפלא. חואן אנטוניו ביונה הוא במאי כל כך טוב והבחירה המושלמת לפרויקט הזה. מאד מומלץ לבדוק גם את "בית היתומים" ושני הפרקים הראשונים של "פני דרדפול" שהוא ביים (ומשם כבר לזרום לשאר הסדרה האדירה הזאת). פטריק נס כתב בעצמו את התסריט ואני מאד מרוצה עם איך שהוא עובד עם המדיום, בעיקר אחרי הספין אוף הכושל שלו לדוקטור הו. אבל הכי חשוב – לואיס מקדוגל הגיש בסרט הזה עבודה ראוית אוסקר. במבט לאחור, מדובר בהופעה הכי טובה של 2016 לפחות לדעתי וכל כך צובט לי בלב שהסרט הזה נעלם ולא זכה לחשיפה.
לא צפיתי, אבל התיאור נשמע דומה למדי
לקומיקס I Kill Giants, שהעיבוד שלו נמצא כעת בהפקה: ילדה אובססיבית לטרולים וענקים מעדיפה לעסוק באיום שלהם, לכאורה, על עולמה תוך כדי התחמקות מהמפלצת האמיתית – מחלת הסרטן של אמה.
יותר נכון - הקומיקס הזה נשמע כמו הספר
(ל"ת)
הספר ראה אור ב-2011, הקומיקס ב-2008.
(ל"ת)
את הספר התחילו לכתוב ב-2007
מסתבר שאין קשר בין השניים אחרי הכל
סרט גרוע
לסיפורים שהמפלצת מספרת אין שום ערך.
גם להבנות שהגיבור מגיע בזכות המפלצת אין שום ערך.
סרט שמוביל אותך לשום מקום. שום מקום מדכא.
אבל האפקטים יפים.
זה לא ספוילר חריף בסוף הביקורת?
(ל"ת)
לא נראה לי?
המשפט מניח מצב כללי שמצפה לצופים בסוף הסרט ולא פרטי עלילה ספציפיים. קוראים מסוימים עלולים לנחש, כמובן אבל המשפט לא עושה את הניחוש קל יותר והם בהחלט עלולים למצוא את עצמם מופתעים לגבי מה באמת קורה בסוף הסרט – הניסוח היה מעורפל בכוונה כדי לא להבהיר כיצד הסרט מסתיים.
אני מניח שאם אתה שואל ולא אומר בנחרצות שזה ספויילר זה סימן לכך שהערפול עבד, אבל אולי אני טועה.
אולי אני מגזים
אבל קרה לי שהצלחתי לדלות פרטי עלילה לא קטנים אפילו מפוסטר (שומרי הגלקסיה) שבהחלט הפחיתו מחווית הצפייה. סימן השאלה שלי נובע מהעובדה שלא ראיתי את הסרט וייתכן שהמידע הזה ברור כבר מההתחלה, אבל בהנחה שלא, אז לדעת אותו היה מקלקל לי את חוויית הצפייה.
טעות: זה מהטריילר ולא מהפוסטר.
למרות שגם באחרונים יש מדי פעם.
זה די ספויילר
הביקרות פנסטסטית, מהנה מאוד וכתובה נהדר.
אני אישית, הייתי מוותר על משפט אחד בפסקה האחרונה
סרט טוב,אהבתי.וביקורת מצוינת.
מזכיר קצת את הקול בראש בנוגע להתמודדות עם העצב.
השחקנים טובים,העיצוב הויזואלי מרהיב(המעצב של המבוך של פאן).
לא חסרים פגמים בסרט.הסיפורים שהמפלצת מספרת קצת מקושקשים וסצינת הסיום מיותרת,אבל,הוא עדיין מרגש ונותן מסר יפה.