שעת בוקר מוקדמת באחת ממפקדות הצבא האמריקאי. לוטננט-קומנדר ג'ואן גאלוויי (דמי מור), קצינה צעירה בפרקליטות הצבאית, נכנסת בהיסוס למשרד של המפקד שלה ומבקשת לקבל על עצמה את ההגנה על שני נאשמים – נחתים בבסיס הצבאי גוואטנמו-ביי בגבול קובה, שעשו זובור אלים לאחד מחבריהם ליחידה, זובור שהסתיים במותו. המפקד מחליף מבטים מודאגים עם שותפיו למשרד, ואז מציע בחביבות לגאלוויי לצאת ולהכין לעצמה כוס קפה.
"תודה, המפקד, אני בסדר," היא משיבה.
המפקד נועץ בה מבט חד. "צאי בבקשה מהחדר כדי שנוכל לדבר עלייך מאחורי הגב"
וכך בשנת 1992 נחשפו לראשונה מיליוני צופים ברחבי העולם לדיאלוגים של אחד, אהרון סורקין, בסרט "בחורים טובים" בבימויו של רוב ריינר. סורקין כתב את התסריט (עם עזרה נטולת-קרדיט מוויליאם גולדמן) בהתבסס על המחזה שלו שרץ בהצלחה יתרה בברודוויי כמה שנים קודם לכן. הסרט של ריינר הפך אותו לכוכב בהוליווד, והפך את הזירה המשפטית למגרש הביתי שלו (ראו גם "הרשת החברתית", "המשחק הגדול" ו"משפט השבעה משיקגו" שרץ בימים אלה בנטפליקס).
וב"בחורים טובים" מדובר בזירת קרב. המפקד של גאלוויי מכיר בכך שהיא סנגורית מוכשרת אבל גם ברדקיסטית לא קטנה, ומאחר והוא לא רוצה שסיפורים על מעשי זובור יזכו ליותר מדי תהודה הוא מחליט להעביר את התיק לסגן דניאל קאפי (טום קרוז). קאפי הוא פרקליט צבאי עם מוניטין של אחד שסוגר תיקים בשקט ובמהירות. למרות הניג'וסים מצדה של גאלוויי, קאפי מצליח לסדר לנאשמים שלו עסקת טיעון מהחלומות: רק כמה חודשים בכלא. אבל כשהוא מתייצב לפניהם, הם מבהירים לו שזה לא יקרה – מה שהם עשו לחברם ליחידה היה בעקבות הוראה מהמפקד שלהם, והם לא מתכוונים לקבל על עצמם את האשמה. קאפי מוצא את עצמו נגרר לבית המשפט, אבל ככל שהוא נכנס עמוק יותר לתיק הוא מתחיל לחשוד שמשהו אכן רקוב, ולא רק בפרשה שבה מעורבים הנאשמים שלו, אלא בכל ההתנהלות בגוואנטנמו-ביי תחת פיקודו של הקולונל ג'ספ (ג'ק ניקולסון). הבעיה היא שג'ספ הוא קצין נערץ שנחשב לסוג של אלוהים בצבא האמריקאי – האם קאפי יצליח לשכנע את המושבעים שהוא האשם האמיתי?
"בחורים טובים" הוא אחד הסרטים שבישרו על סוף האייטיז ותחילת הניינטיז בהוליווד. המחזה המקורי עלה על הבמות כשהמלחמה הקרה כבר היתה במצב של מוות קליני. הסרט עלה למסכים אחרי קריסתה של ברית המועצות, הספקות שהתחילו להתעורר בעקבות המעורבות של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה שנה קודם לכן והבחירה בביל קלינטון לנשיאות. אחרי עשור שבו גיבורי אקשן אמריקאים הסתובבו ברחבי העולם והביאו איתם את בשורת החירות והצדק בסיוע של נשק אוטומטי, "בחורים טובים" העלה שאלות נוקבות על המיליטריזם האמריקאי והמחיר שהוא גובה, לצד עיסוק בנושאים כמו משמעת צבאית ומילוי פקודות. הזמנים השתנו, אבל הנושאים האלה נותרו רלבנטיים מתמיד – גוואטנמו-ביי והנהלים המפוקפקים שעל פיהם הוא פועל קיבלו תשומת לב עגומה למדי בתקופה שלאחר 11 בספטמבר, כשעם שאלת הפקודה החוקית כן/לא יכול להזדהות כל צופה ישראלי.
גם אם לא מתייחסים לסבטקסט, "בחורים טובים" הוא סרט מצוין. הדבר הראשון שבולט בסרט הוא הליהוק, וכאן מדובר בעוד נקודת ציון חשובה, רגע קסום שבו עתודת השחקנים הצעירים של הוליווד משנות ה-80 התבגרה והבשילה: קרוז, מור, קווין בייקון (בתפקיד התובע במשפט) וקיפר סאתרלנד (בתפקיד קצין ביחידה של הנאשמים) מפגינים פה כמה מההופעות הטובות ביותר בקריירה שלהם. חבל שהקריירות של רובם לא הצליחו להגיע לאותה רמה בשנים שלאחר מכן, ולפחות במקרה אחד (של מור) התדרדרו לזבל מוחלט. דווקא ג'ק ניקולסון, השם הכי גדול (אז) בקאסט מרשים קצת פחות – הוא מפגין הופעה אפקטיבית עם חיוך שטני, אבל לא כזו שתירשם כפסגה עבורו.
מעל הכל, "בחורים טובים" הוא סרט של הצמד סורקין-ריינר. ניכר שזהו התסריט הראשון של סורקין – הוא כתב דרמת בית משפט מסורתית של התחלה-אמצע-סוף, בלי פלאשבקים והתחכמויות עלילתיות אבל עם הרבה שיאים דרמתיים ראויים, מחקירת העדים השונים על הדוכן ועד להתחבטויות הנפש של הגיבור. הכל מלווה כמובן בכישרון המפורסם של סורקין לכתיבת דיאלוגים, וכמו ביצירות המאוחרות יותר שלו, לדיאלוגים האלה יש נטייה לגלוש לנאומים. אבל, וזה עוד משהו שהצפייה ב"בחורים טובים" חושפת – אף אחד לא כותב נאומים קולנועיים כמו סורקין. גם כשהם מגיעים מפיו של האיש הרע, יש בנאומים שלו משהו מעבר לשורות המחץ שהופכות למטבעות לשון מצוטטים. כשהדמויות של סורקין נואמות, יש בזה משהו סוחף ומסעיר שמשאיר את הצופים דרוכים בקצה המושב. במציאות חלופית כלשהי האיש הזה היה עושה הרבה כסף מכתיבת נאומים לפוליטיקאים.
וכפי ש"בחורים טובים" היה אקורד הפתיחה בקריירה ההוליוודית של סורקין, הוא היה במידה רבה גם אקורד הסיום בזו של ריינר. ריינר מביים את הסרט באופן שהולם את סגנון הכתיבה של סורקין – הכל, מצילומי הנופים בוושינגטון, דרך הבסיס הצבאי בגוואטנמו-ביי ועד לאולם בית המשפט, מצולם באופן מצוחצח, מבריק ובלי רמז לחספוס (בשלב כלשהו של ההפקה ריינר רצה לצלם באולם דיונים של בית דין צבאי אמריקאי אמיתי. הוא ירד מהרעיון כשהתברר לו שכל אולם כזה נראה עלוב ומוזנח יותר מקודמו. המראה המוקפד של בית הדין בסרט הוא פנטסיה מוחלטת). וזה עובד: כמו סורקין, גם ריינר הוא בסופו של דבר יוצר "ממסדי" מאוד, שמאמין ביכולת של המנגנון לתקן את הכשלים של עצמו. "בחורים טובים" הוא סרט ביקורתי, אבל הבימוי של ריינר מזריק לו גם אופטימיות חשובה באותה מידה.
כמעט 30 שנה אחרי צאתו, "בחורים טובים" נותר רלוונטי לא רק בגלל המסר שלו, אלא בגלל שהוא סרט מצוין שאיתו הצופים הכירו את סורקין, נפרדו מריינר (של הסרטים הטובים, לפחות) וזכו לחזות בכמה מההופעות הטובות ביותר של הכוכבים בתקופה שבה הוא יצא. הוא בעיקר מומלץ לצפייה ביחד עם "משפט השבעה משיקגו", וגם בפני עצמו.
דווקא יותר ריינר מסורקין, לדעתי
זה הגיוני, בהתחשב בכך שסורקין עדיין לא היה "סורקין" כשהגיע לפה, אבל למרות שהסרט עדיין אחלה בסך הכל, יש בו משהו שקשה לי לקשר אותו עם סורקין באמת. הדיאלוגים שנונים, המונולוגים מעוררי רגש, אבל איכשהו הכל מרגיש יותר אנושי: כאילו הדמויות בסרט לא מתחרות מי הכי חכמה ומי פולטת את הפאנץ' הכי שנון כל פעם שהן פותחות את הפה, וכאילו הן פשוט בני אדם.
נראה לי שזה המגע של ריינר – שמצליח להכניס יותר אנושיות בתסריט של סורקין ופחות "דמויות קולנוע", מגע שהוא הוכיח שיש לו ברצף מוצלח משנות השמונים עד התשעים ואז התפוגג לחלוטין, אבל אולי אני טועה.
בכל מקרה, "בחורים טובים" הוא סרט טוב בסך הכל, גם אם הדבר היחיד שאני זוכר בו זה ג'ק ניקולסון צועק את הציטוט ההוא.
כל כך מסכים
הרצון של סורקין בשנינות ודרמטיות דורס כל מאפיין של דמות, זה לא משנה אם עכשיו מישהי שמתמחה בכלכלה תתחיל לנאום על משהו שבכלל לא קשור אליה, העיקר שזה יתאים.
איפה התסריטאי נגמר, והבמאי מתחיל?
ראשית, תודה על הביקורת וזה אכן אחלה סרט.
הייתי שמח לפתוח דיון בנושא של יחס תסריטאי-במאי, כי אכן מעניין אותי בסרטים כאלו (ואחרים), שניכר שהם עובדים צמוד מאוד יחד, מה מתכונת העבודה? האם הבמאי מקבל תסריט מוכן AS IS ומשבץ אותו בסרט? מה מידת ההשפעה שלו? מה מידת ההשפעה של התסריטאי על הגרסה הסופית? תהליך העבודה עד שמתקבלת גרסה סופית?
אילו דברים הבמאי "מתקן" (כי הם נראים טוב על הכתב, אבל לא טוב אחרי שמצלמים אותם) וכו'?
יכול להיות שגם בעבר היו כתבות בנושא בעין הדג ופספסתי…
כל תגובה תתקבל בברכה :-)
אני לא חושב שיש נוהל קבוע
יש לך במאים דומיננטיים יותר בכל הנוגע לתסריט, ויש כאלה שפחות. במקרה של "בחורים טובים" ריינר הביא את ויליאם גולדמן כדי שיעשה שכתוב לתסריט במקומות שנראו לו לא-מתאימים (צריך לזכור, סורקין היה אז מחזאי, עם אפס ניסיון בכתיבה לקולנוע). לפי הטריוויה בימד"ב, סורקין לא רק שלא לקח ללב – הוא אפילו הכניס חלק מהשינויים שעשה גולדמן לגרסת התיאטרון.
אם הבמאי של הנסיכה הקסומה היה מביא את התסריטאי של הנסיכה הקסומה
לשכתב את התסריט הראשון שלי לסרט בקולנוע (שאחר כך גם היה מועמד לסרט הטוב ביותר באוסקר), הייתי, כפי שאומרים זאת בלעז, בולע את גאוותי ואומר "תודה רבה, מיסטר גולדמן".
ככל שזה נוגע לחיים עצמם, אני יכול לומר שבשני סטים של סדרות שהייתי בהם התסריטאים הסתובבו לא מעט, אחד מהם היה מעורב בדיוק כמו הבמאי.
מאוד מאוד תלוי בבמאי ותלוי בתסריטאי
(בשבוע הבא "מאנק" סוג-של-לא-באמת ירחיב על זה)
צריך לזכור קודם כל ש"תסריטאי" לא פעם זה שקר, ושעל תסריט של סרט אהוב לא עבד רק בן אדם אחד אלא מספר (מדי פעם דו ספרתי) של אנשים שהסתכלו, שינו, הציעו לשנות, חתכו, הוסיפו, ועוד – חלק מהם בעצת הסטודיו, חלק מהם בעצת הכוכב הראשי שיש לו צוות כותבים משל עצמו שנועד "להתאים" סרטים, חלק מהם בשלב הטרום הפקה, חלק מהם בשלב הצילומים כאשר מתגלה שיש בעיה בצילום סצנה כלשהי.
לכן, בגדול, נראה לי שבהוליווד יש יותר "כבוד" לבמאי מאשר לתסריטאי – לא שהוא תמיד על הסט 100% (לא בשביל כל שוט של עיר מרחוק מקפיצים את הבמאי, בשביל זה יש עוזרים), אבל הוא הרבה יותר שולט על מה שקורה בסרט בזמנים הקריטיים – בצילומים (כלומר, הוא יכול להגיד לשחקן כלשהו *איך* להגיד את הטקסט) ובעריכה (כלומר, הוא יכול להחליט שהמשפט שהוא אמר דווקא מתאים שיאמר לפני כן). לכן, מדי פעם, סרטים מאוד משתנים גם כשהיחיד שעבד עליהם הוא הבמאי שהוא גם התסריטאי (ראה מקרה "הרומן שלי עם אנני", שהתחיל, כך אומרים, בכלל כתעלומה בלשית).
וזה, כמובן, לפני שנכנסים לשאלת ההשפעה של האולפן (עצומה, ולא סתם יש דבר כזה "גרסת הבמאי"), וסוגית הקרדיט הסופי (שהיא סבוכה בשאלות של אגו כמו של בירוקרטיה של איגוד התסריטאים).
בגדול ובהכללה – התסריטאי (בהנחה והוא אינו הבמאי) מגיש את התסריט לבמאי ואז יכול ללכת לדרכו. מדי פעם עדיף לו, כי מבחינת רוב האולפנים הוא לחלוטין "בתחתית" שרשרת המזון (לא הכי למטה, אבל בתחתית). לעומת זאת, יש תסריטאים שהתנהלו ככוכבי על (ראה ערך התסריטאי של "אינסטינקט בסיסי") והיו השפעה גדולה (בסך הכל) על הסרט עד הסוף.
טכנית זה נכון אבל חשוב לציין שאצל סורקין זה לא נשאר ככה
סורקין ידוע בתור תסריטאי ששומר על הטקסטים שהוא כותב באופן קנאי.
לא בסרט הראשון שלו, נכון, אבל בהמשך הדרך.
ברוב המקרים לבמאי יש מילה יותר חזקה אבל בפרוייקטים של סורקין הוא מאוד דומיננטי.
כן,
אבל גם כדאי לראות שהוא החליט לביים בעצמו, ולא נראה לי שזה "סתם". נראה לי שהוא הרגיש שלמרות מעמדו, עדיין אנשים מתעסקים לו יותר מדי עם התסריטים והיחיד שיעשה להם צדק זה הוא עצמו. עד כה, התוצאות פחות טובות מהשיאים של השת"פים שלו (בעיניי).
אה כן, זה ברור
זה גם מה שכתבתי בעמוד של המשפט של השביעיה משיקאגו.
צריך מישהו שיאזן את הסורקיניות שלו, ובלי זה – זה עלול להיות כבר יותר מדי.
רק כדאי להזכיר שריינר וסורקין עשו שלוש שנים אחר כך את "הנשיא מאוהב"
שהיה סרט שנון ושובה לחלוטין (גם אם לא באותה רמה של בחורים טובים), והוא היווה את אקורד הסיום האמיתי בקריירה של ריינר.
הנשיא מאוהב אכן סרט נחמד מאוד
אבל הוא מהווה בעיקר קדימון למה שסורקין יעשה אח"כ, ובהצלחה גדולה בהרבה, עם "הבית הלבן". אם מדברים על היצירה המשמעותית האחרונה של ריינר, אני סבור ש-"בחורים טובים" לוקח.
אין על הבאקט ליסט
סרט מקסים ומרגש ואחד הסרטים הטובים האחרונים של ניקולסון. סבבה שהוא לא ברמה של ריינר באייטיז, אבל הכי לא מפדח. (אגב, ריינר כשחקן עדיין מתוק מאוד בשנים האחרונות)
שטויות...
זה היה פתטי לחלוטין, אקורד צורם זה בטוח.
נתחיל באנקדוטה
לפני הצבא נסעתי עם ההורים שלי לטיול באירופה. היינו באיזה חדר מלון בגרמניה אחרי יום טיול עמוס ואמרנו שננסה לראות משהו בטלויזיה לפני שאנחנו הולכים לישון. אך אויה! אנחנו עוברים בין ערוצים והכל מדובב בגרמנית ואף אחד מאיתנו לא דובר גרמנית. בעודנו עוברים בין ערוצים מדובבים, פתאום אני רואה פריים מוכר, צועקת לאבא שלי "תחזור לערוץ הקודם", ומאותה נקודה ואילך, מצטטת את הסרט (שבטלויזיה מדובב לגרמנית, כן?) באנגלית, בשלמותו, יחד עם השחקנים.
זו דרך מאוד ארוכה (וסורקינית) להגיד שזה היה הסרט האהוב עלי בתיכון, ואחד הסרטים האהובים עלי עד היום. אני מכירה כל פסיק בסרט (חוץ מחצי דקה באמצע בשלב שקאפי מדבר עם דוסון בכלא, הסרט של קסטת הוידאו נקרע והדבקתי אותו עם סלוטייפ אז היתה שם קפיצה…), והוא זה שהתחיל את הרומן ארוך השנים שלי עם סורקין עוד לפני שבכלל ידעתי מי הוא.
קאסט מטורף: קרוז בתצוגת overacting מרשימה (השלב שהוא שותה מכוס המים בסוף לפני התשאול האחרון של ג'סופ הוא יכל באותה מידה להסתכל על המצלמה ולהגיד "אני רוצה להפגין עד כמה אני לחוץ ממה שאני מתכוון לעשות"), דמי מור בתפקיד שבתכלס גדול עליה באיזה מידה או שתיים (יש כמה נקודות שממש רואים אותה מנסה להזכר בטקסט שהיא אומרת תוך כדי דיבור,במיוחד בפגישה הראשונה עם קאפי שהיא מנסה לשפוך את קורות החיים שלו כדי להראות שהיא כן מכירה אותו), ניקולסון בתפקיד שדורש ממנו להיות שפוי יחסית, וזה דווקא יוצא סבבה, והקאסט המשני.. אח…הקאסט המשני…
קווין בייקון, קיפר סאת'רלנד, קווין פולאק (שחקן לא מספיק מוערך בעיני), ואפילו בתפקידים הקטנים אפשר למצוא שם את נוח ווילי ( ER, the sky is falling ואולי גם leverage בקרוב), ואפילו ג'ושוע מלינה אומר חמש מילים, שתיים מהן הם yes, שלוש מהן הם sir. קאסט משני כל כך מדוייק שמפצה על כל החסרונות של הקאסט הראשי.
הרומן שלי עם סורקין התחיל בלי בכלל שידעתי מי הוא. גם לא כמה שנים אחר כך כשחרשתי עם הוידאו סרט נוסף, "הנשיא מאוהב" שיכולתי לצטט מההתחלה ועד הסוף, בלי להיות מודעת לגבי החיבור בין השניים. משהו בדיאלוגים של סורקין פשוט קוסם לי, מסוגלת להקשיב להם שוב ושוב כמו שמקשיבים לשיר אהוב, אבל רק שנים אחר כך, כמה עונות לתוך הבית הלבן, הבנתי שזה בעצם אותו היוצר שאחראי על חלקים נכדים בילדות שלי.
אני בהחלט חושבת שהסרט הזה עובד עד היום – גם בתור דרמה, וגם בתור סימן אזהרה למנטליות צבאית שעדיין קיימת ועלולה להיות מאוד מסוכנת. תודה על הביקורת שעשתה לי עוד קצת טוב בלב!
מגניב ביותר, סחתיין!
ב"בחורים טובים" צפיתי רק לפני כמה שנים, ולא נפלתי; ב"הנשיא מאוהב" צפיתי כשהיה חדש יחסית (אולי אפילו בקולנוע?) וזכרתי אותו חמוד, אבל כבר אז לא סבלתי את אנט בנינג… לפני כמה שנים צפיתי בו שוב והופתעתי לגלות כמה הוא מטרים את "הבית הלבן" לא רק בתמות אלא גם בליהוק
אבל הוא עדיין לא "זה" בעיניי. עד היום עוד לא נפלתי משום סרט של סורקין… אני חושבת שהוא טוב יותר בסדרות, אם כי הסדרות האחרות שלו לא מתעלות לרמה של "הבית הלבן".
אני לא זוכרת מי זה היה
אבל היה איזה מבקר טלויזיה שאמר משהו בסגנון של "הנשיא מאוהב" זו עוגת השוקולד היבשה שממנה הכינו את כדורי השוקולד הנפלאים שהם הבית הלבן (או משהו בסגנון, אל תתפסו אותי במילה).
ככה זה מרגיש. הנשיא מאוהב הוא הנסיון הראשון הלא מוצלח, כשהמוקד הוא במערכת היחסים, והאמת היא שמערכות יחסים רומנטיות זה בערך הדבר שסורקין הכי חלש בו. ברגע שהוא הזיז אותן הצידה והתמקד בפוליטיקה ובדמויות, אז התחלנו לקבל את סורקין כפי שסורקין צריך להיות.
אגב, דווקא בתאור מערכות יחסים אפלטוניות הוא מעולה.בין אם זה שני גברים כמו דן וקייסי בsports night, מאט ודני בסטודיו 60, ואפילו טובי וסיג'יי בבית הלבן. חברות אמיצה הוא כותב מעולה בעיני. אבל הוא פשוט גרוע ברומנטיקה…
בעיית עריכה...
משום מה נעלם לי איזה חצי משפט
בין אם זה שני גברים כמו דן וקייסי בsports night, מאט ודני בסטודיו 60, ואפילו ליאו וג'ד בבית הלבן.ובין אם זה חברות אפלטונית בין גבר לאישה סטייל טובי וסיג'יי בבית הלבן.
שהוא ממש גרוע בכתיבה רומנטית… ב"הבית הלבן" הוא כמעט שלא פיתח מערכות יחסים (בקטנה פה ושם, אבל למי יש זמן? כולם שם נשואים לעבודתם) וזה היה מצוין (והמעט שנעשה בעונות המאוחרות אחרי לכתו היה מיותר מאוד) אבל ב"חדר החדשות" הוא התעקש לדחוף קצת רומנטיקה לגרון וזה היה די רע.
אבל בבית הלבן זה כבר היה בקיצוניות שנייה
הרבה יותר מדי פלרטוטים שלא הפכו למערכות יחסים ברמה לא סבירה. כאילו הוא מתחמק מזה באופן אקטיבי. ג'וש ודונה, סאם ומלורי, טובי ואנדי, סיג'יי ודני אפילו מערכת היחסים הסמי יציבה היחידה שם – צ'רלי וזואי, פשוט הועלמה בלי שום סוג של הסבר.
נשואים לעבודה זה אחלה, אבל באיזשהו שלב זה פשוט הופך להיות מדכא…
מה שכן – מערכת היחסים בין הנשיא ואבי מהממת בעיני, ואני תוהה אם זה קשור לעובדה שמערכת יחסים של זוג שנשוי כל כך הרבה שנים יותר קרובה במהותה למערכת יחסים בין חברים טובים – ולכן היא דווקא כן כתובה טוב.
ג'ד ואבי - סוואג
דני ו-CJ: קצת סוואג. עובד יותר טוב בתור פלירטוט, אבל בעיקר בגלל הכריזמה והסקס אפיל המרהיבים של אליסון, פחות בגלל הכתיבה של סורקין.
אני בושה ונכלמת
להגיד שאין לי מושג מה זה סוואג.
אולי אני סתם זקנה…
כי כמו שכתבת, זו כבר מערכת יחסים של חברים ותיקים
לא פלרטוטים, התאהבות, דייטים, רומן… אז לדעתי דווקא לא היה לו כ"כ הרבה מקום לפשל בו. אגב, אם האזנת להסכת WWW, סורקין הסביר איך בכלל קרה שאבי נהייתה רופאה וכל הסיפור מסביב… הוא בכלל לא תכנן רחוק, פשוט היה צריך תירוץ לעלילה באחד הפרקים בעונה הראשונה ומשם הכול התגלגל. סצינת השיא בעיניי היא כמובן העניבה בעונה 4.
בברכת ג'וש וג'ואי לנצח!
!קרם ידיים!
בהחלט אמור להיות, ובהחלט אין
מוזר מאוד.
הנה
צריך לקשר ישירות לקובץ ולא עם הקישורים המפוקפקים שלהם.
נשבעת לכם שהיה שם גיף כשפרסמתי את זה...
דווקא ניקולסון בזמן מסך המועט שלו נותן תצוגת משחק מצויינת!
הבאנר
האם הטגליין החדש בבאנר של האתר קשור לביקורת?
רק רציתי לומר שצחקתי בקול. תודה על זה.
אתה מתכוון
לטאגליין ״לא מכבים את המוח בכניסה למלחמה יבשתית באסיה״?
כי זה רפרנס לנסיכה הקסומה.
סתם למי שמעוניין ולמי שעדיין תקוע בטלוויזיה לינארית( מואה).
בחורים טובים משודר היום ב21:30 (מניח גם בvod).
יייהההה
איזו נוסטלגיה. כבר הרבה זמן לא יצא לי לראות את הסרט הזה (או סרטים בכלל…) אז אמנם צפיתי בחצי אוזן בזמן שאני עובדת על המחשב, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי באמת לשבת ולצפות, ועדיין – עשה לי חמים בלב. הרבה זמן לא צפיתי בסרט.
ואני לא מאמינה איך בקאסט שכחתי את קובה גודינג ג'וניור טרום הכי טוב שיש
מוצלח מאוד
גם אני וגם הבת-זוג מאוד אוהבים את סורקין, אבל שנינו מעולם לא ראינו את הסרט. אתמול תיקנו את זה, ונהנינו מאוד. לא השיא של סורקין (וזה עוד לפני שראיתי את "הבית הלבן", אגיע אליו אחרי שאסיים את "באפי") אבל מוצלח ביותר, בטח בשביל תסריט קולנועי ראשון.
ואפרופו, בדיוק יצא סרטון של הערוץ Lessons From the Screenplay על הסרט.
סרט כביר, לא פחות
עכשיו סיימתי, וכל כך, כל כך נהניתי ממנו. ולחשוב שעצמי של לפני כמה שנים לא היה מעיף מבט לכיוונו. הקרדיט הוא, כמו שכתבתי כאן לא מזמן, לאתר עין הדג – לא רק בגלל הביקורת המצויינת של רז שהציפה לי את הסרט כעת, אלא גם על כך שבזכות האתר נפתחתי ליהנות מסרטים כאלו.
ואיזה סרט, וואו. הדיאלוגים, ההומור, המתח, ההופעות. הרבה זמן לא ראיתי סרט שיצאתי ממנו בכזו תחושת התעלות.