ועל כך יש לי לומר – ובכן, אם אני צריך לתת לפליני עוד שלוש צפיות כדי להבין מה כל כך עצום בסרט הזה, אזי הבעיה היא בסרט ולא בי. "לילות כביריה" (הפליני השני מתוך שניים שראיתי – באתי לומר שכשיהיו לי שלוש שעות ספייר אבדוק את "לה דולצ'ה ויטה", אבל שלוש השעות האלה הגיעו בדמות המגיפה הזאת, ובכנות – אני מעדיף לנצל את הזמן בדרכים אחרות בינתיים) יותר טוב בפער עצום, וזה בעצם ההבדל בעיני – ההבדל בין סרטים שבמאי עושה כדי לדבר על אלה שלא דיברו עליהן עד עכשיו, לאלה שהבמאי עושה כדי לדבר על עצמו.
כלומר, אני גם שייך לאסכולת ה"סרט צריך לכל הפחות לעניין אותי כדי שאחשיב אותי טוב ואחזור אליו ולחקור עד כמה הוא טוב" (ואכן, את "מולהונד דרייב" לא אהבתי עם תום הצפיים, אבל הוא סיקרן אותי וככל שהעמקתי בו אהבתי והערכתי אותו יותר), אבל אני מבין את אסכולת ה"תן לזה לשקוע". כי יש סרטים שאתה רואה בצמתים לא נכונים בחיים, כי יש סרטים שאתה בא עם סט ציפיות אחד אבל הסרט עושה משהו אחר, כי פשוט.. יש. זה ממש סבבה לא ליפול על "שמונה וחצי", אבל אני חושב שכדאי להבין למה נופלים ממנו. זה לא רק עניין של לדבר על עצמך. הרבה אנשים מדברים על עצמם. היופי הוא שכשאתה מדבר על עצמך ואנשים מזהים אותך בעצמיות הזאת. "שמונה וחצי" הוא לא כניסה לתחת של במאי שמדבר על קשיים של במאים. הוא הסתכלות על סוג מסוים של אנשים, שצריכים להתמודד עם משברים מסוימים ולכן הוא מדבר אל הרבה אנשים. לא כי לימדו אותם בשיעור קולנוע לאהוב אותו – אלא כי הם מזהים את עצמם בו, דרך הדיון של פליני בעצמו.
ובכל זאת, כן, "לילות כביריה" יותר טוב. אבל אני פשוט לא שותף לביטול מחנה "שמונה וחצי" והמשתמע ממנו ומכך.
איין לי בעיה עם חידתיות, ואין לי בעיה עם חידתיות אירופית מהסיקסטיז (אשתקד במרינבאד סרט מוש). אבל כמו שאמרת – כדי שארצה לנסות לפתור את החידה, או רק לרצות להקשיב לה עד הסוף, היא צריכה לעניין אותי לפחות קצת. לא התעניינתי בחידה שהיא חייו של גווידו. אהבתי את הריקוד של סרגינה, אני לא פה כדי לזעוק שפליני הוא עירום, אבל "שמונה וחצי" פשוט לא עניין אותי. יכול להיות שבצפייה השנייה או השלישית (שככל הנראה יגיעו, בין אם ארצה בזה ובין אם לא) אתפכח, אבל אני מאוד מקווה שכשהפיכחון הזה יכה אזכור שלקח לו זמן להגיע. צופה לא אמור להיות פסיבי, אבל הוא גם לא עובד בשביל אף אחד – בטח לא בשביל מי שמושיב אותו שעתיים וחצי כדי לדבר על עצמו.
אבל זכור לי שבעבר כתבת על הסרט ובחרת בו כאחד מחמשת הסרטים הישנים הכי טובים שראית בשנה/חצי שנה מסוימת.האם אני טועה או שפשוט שינית את דעתך?
בכל מקרה,'לה דולצ'ה ויטה' לחלוטין שווה את הזמן שלך,אבל אם אין לך כח לזה כרגע-מה שמובן לחלוטין-הייתי ממליץ לנסות את 'זכרונות'
כשראיתי את הסרט הזה פבלו אוטין הנחה, ואמר שרק בצפייה הרביעית הבין מה כל כך גדול בו.
ועל כך יש לי לומר – ובכן, אם אני צריך לתת לפליני עוד שלוש צפיות כדי להבין מה כל כך עצום בסרט הזה, אזי הבעיה היא בסרט ולא בי. "לילות כביריה" (הפליני השני מתוך שניים שראיתי – באתי לומר שכשיהיו לי שלוש שעות ספייר אבדוק את "לה דולצ'ה ויטה", אבל שלוש השעות האלה הגיעו בדמות המגיפה הזאת, ובכנות – אני מעדיף לנצל את הזמן בדרכים אחרות בינתיים) יותר טוב בפער עצום, וזה בעצם ההבדל בעיני – ההבדל בין סרטים שבמאי עושה כדי לדבר על אלה שלא דיברו עליהן עד עכשיו, לאלה שהבמאי עושה כדי לדבר על עצמו.
אני לא אוהב את הביטול של המשפט הראשון
כלומר, אני גם שייך לאסכולת ה"סרט צריך לכל הפחות לעניין אותי כדי שאחשיב אותי טוב ואחזור אליו ולחקור עד כמה הוא טוב" (ואכן, את "מולהונד דרייב" לא אהבתי עם תום הצפיים, אבל הוא סיקרן אותי וככל שהעמקתי בו אהבתי והערכתי אותו יותר), אבל אני מבין את אסכולת ה"תן לזה לשקוע". כי יש סרטים שאתה רואה בצמתים לא נכונים בחיים, כי יש סרטים שאתה בא עם סט ציפיות אחד אבל הסרט עושה משהו אחר, כי פשוט.. יש. זה ממש סבבה לא ליפול על "שמונה וחצי", אבל אני חושב שכדאי להבין למה נופלים ממנו. זה לא רק עניין של לדבר על עצמך. הרבה אנשים מדברים על עצמם. היופי הוא שכשאתה מדבר על עצמך ואנשים מזהים אותך בעצמיות הזאת. "שמונה וחצי" הוא לא כניסה לתחת של במאי שמדבר על קשיים של במאים. הוא הסתכלות על סוג מסוים של אנשים, שצריכים להתמודד עם משברים מסוימים ולכן הוא מדבר אל הרבה אנשים. לא כי לימדו אותם בשיעור קולנוע לאהוב אותו – אלא כי הם מזהים את עצמם בו, דרך הדיון של פליני בעצמו.
ובכל זאת, כן, "לילות כביריה" יותר טוב. אבל אני פשוט לא שותף לביטול מחנה "שמונה וחצי" והמשתמע ממנו ומכך.
העניין הוא שאני מסכים איתך!
איין לי בעיה עם חידתיות, ואין לי בעיה עם חידתיות אירופית מהסיקסטיז (אשתקד במרינבאד סרט מוש). אבל כמו שאמרת – כדי שארצה לנסות לפתור את החידה, או רק לרצות להקשיב לה עד הסוף, היא צריכה לעניין אותי לפחות קצת. לא התעניינתי בחידה שהיא חייו של גווידו. אהבתי את הריקוד של סרגינה, אני לא פה כדי לזעוק שפליני הוא עירום, אבל "שמונה וחצי" פשוט לא עניין אותי. יכול להיות שבצפייה השנייה או השלישית (שככל הנראה יגיעו, בין אם ארצה בזה ובין אם לא) אתפכח, אבל אני מאוד מקווה שכשהפיכחון הזה יכה אזכור שלקח לו זמן להגיע. צופה לא אמור להיות פסיבי, אבל הוא גם לא עובד בשביל אף אחד – בטח לא בשביל מי שמושיב אותו שעתיים וחצי כדי לדבר על עצמו.
אני לא מצליח למצוא את זה כרגע
אבל זכור לי שבעבר כתבת על הסרט ובחרת בו כאחד מחמשת הסרטים הישנים הכי טובים שראית בשנה/חצי שנה מסוימת.האם אני טועה או שפשוט שינית את דעתך?
בכל מקרה,'לה דולצ'ה ויטה' לחלוטין שווה את הזמן שלך,אבל אם אין לך כח לזה כרגע-מה שמובן לחלוטין-הייתי ממליץ לנסות את 'זכרונות'