-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
נשות המאה ה-20
20th Century Women
ב-1979, אם חד הורית בת 55 מגדלת את בנה, לצד הדיירת האמנית הפאנקיסטית, ושכנתם הצעירה והפרועה.
תאריך הפצה בארה"ב: 20/01/2017
תאריך הפצה בישראל: 16/02/2017
לכו לראות
(ל"ת)
רוצו
אין לי מושג למה, לרגע לא ציפיתי שזה יקרה וכשאני מנסה להסביר, אני לא כ"כ מצליח.
הסרט הזה כבש אותי לגמרי. מהשנייה הראשונה עד האחרונה.
אולי זה המשחק היוצא מהכלל של כולם, בעיקר אנט בנינג וגרטה גרוויג. (אפילו בילי קרדאפ, שאחרי 'ניסוי הכלא של סטנפורד' ממש קשה לי להסתכל עליו)
אולי זאת הטכניקה המיוחדת, המגניבה והמאוד נהדרת שמספרת סיפור מאוד ריאליסטי בצורה הכי פורמליסטית שיכולה להיות.
אולי זה הנושאים המעניינים בהם הוא עוסק, ויש רבים. והדרך הלא שגרתית בה מייק מילס מטפל בהם.
אולי זה התסריט המשובח. הציני, המצחיק והכואב בו זמנית.
ואולי זה פשוט הכל ביחד.
יש משהו בסרט הזה, באווירה שלו, שפשוט לא הפסיק לרגש ולגעת בי ומצאתי את עצמי על עם דמעות לא פעם במהלכו.
למרות שבאמת מדובר בסרט וסיפור קטנים ושקטים שלא צועקים שום דבר אלא פשוט מרחפים ליד, למרות שאין כאן שום יומרות והביקורות בארץ ובעולם שאהבו אבל לא עפו על הסרט הזה כ"כ. אולי זה רק אני, אבל עפתי לגמרי.
הייתי חייב לראות שוב כדי להיות בטוח ואחרי צפייה נוספת, ההרגשה הזאת נשארה בדיוק אותו דבר.
סביר להניח שהיה נכנס אצלי בחמישייה של 2016, סביר להניח שייכנס (למרות שלחלוטין מוקדם) לחמישייה שלי ב2017. נורא, נורא אהבתי. ופשוט קשה לי להסביר למה.
אחת הדמויות אומרת לקראת סוף הסרט ש'זה לא הזמן להיות הגיוני, תוכל פשוט לזרום עם זה?'
אולי זאת הדרך.
אז כמו שקרקר אמר, 'לכו לראות'.
רוצו.
ממש, ממש מקסים
עוד סרטים כאלה, בבקשה.
הסרט האמריקאי הכי טוב בשנים האחרונות
כלומר, מאז המון זמן. למעלה מ- 100 סרטים אני רואה בשנה, כ-80% מהם אמריקאים, ועם זאת פחות או יותר כל מה שאהבתי בשנים האחרונות היה קוריאני או יפני או קולומביאני, או לכל הפחות קו-פרודוקציה ישראלית אמריקאית (נורמן שהוא יצירת מופת, בעיניי).
עד שבא הסרט הזה והחזיר אותי לשנות התשעים – ולתקופה בה גם אמריקאים עשו יצירות אדירות. איזה סרט! המוזיקה, הרגעים ששוברים לך את הלב, שבירת הנרטיב עם התקופות, הנבירה לעומק הדמויות. קרוב מאד לשלמות, ותודה לעין הדג שהצביע על הסרט הזה בתור משהו שצריך לצפות בו.
לא להחמיץ
צפיתי גם כעת בעקבות אחת כתבות באתר..
סרט מקסים ונוגע ללב, מאוד קטן ובו זמנית גדול מהחיים.
קפסולת זמן עטופה בקצת narration שמציגה בדיוק כואב כמה רגעים משני חיים במפגש בין 5 דמויות.
זאת הצגת תיאטרון מושלמת ושם גם כנראה המקום של ההברקה החד פעמית שהיא הסרט הזה.
אוי, זה לא מחזיק צפייה שניה
בכלל.
מאוד הלחצת אותי עכשיו
רוצה לפרט למה?
כי זה נראה נדוש ופלצני
הסרט הזה הוא קצת כמו מה שהוא מספר עליו. אהבה ראשונית ובתולית, אבל כזו שאין בה התאמה באמת מושלמת בין הדמויות. זה מקסים ומרענן בפעם הראשונה, אבל ברגע שהקסם עובר, זה קצת נדוש.
וכן, הסרט הזה די פלצני, בואו נהיה הוגנים. הוא דברני מאד. מה שעושה אותו מאד טוב בצפייה הראשונה הוא העריכה והמוזיקה, וכל הרגעים המקסימים הקטנים האלה והריפרושים לעבר ולתמונות עבר, והסיום עם תמונות העתיד. יש בו רעיונות בימויים נהדרים, אבל הסיפור כשלעצמו הוא מינימליסטי ולמען האמת, קצת דבילי. כלומר, מעבר לעריכה ולמבע הקולנועי, יש בו דלות נראטיבית אמיתית.
ובצפייה שניה, שמים לב לזה. או לפחות אני שמתי לב לזה. וזה בסדר, יש סרטים כאלה. וזה לא אומר שזה רע, זה רק אומר שזה לא מופת עצום. בסך הכל, סרט בהחלט טוב ובגדול מהיותר טובים שיצאו השנה, בטח מהוליווד.