-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
12 שנים של עבדות
12 Years a Slave
סיפורו האמיתי של סולומון נורתאפ, שגדל כאדם חופשי בארצות הברית של לפני מלחמת האזרחים, נחטף ונמכר לעבדות.
תאריך הפצה בארה"ב: 18/10/2013
תאריך הפצה בישראל: 16/01/2014
חזק וקשה, משוחק טוב, אבל להבדיל ממרבית מבקרי אמריקה, לא נפלתי מהרגליים. מורגש היטב החוסר במסר חדשני יותר מ"עבדות זה רע".
GET HYPE
http://www.theguardian.com/film/2013/sep/07/12-years-a-slave-toronto-premiere
נראה שכל מי שהיה בטורונטו משתפך על הסרט. אבל יש בכלל תכנון להקרין אותו בארץ? אני צריכה את צ'יווטל בחיים שלי. ):
תאריך הפצה בישראל: דצמ' 2013
(ל"ת)
1 בדצמבר?
זה… יוצא ביום ראשון. זאת טעות או שזה אמיתי ויש סיבה מיוחדת לכך?
לא, זאת טעות.
כרגע עדכנתי את התאריך ל-27.12, אבל האמת שגם על זה אני לא סומך. סרטי האוסקר נוטים לזוז הרבה לפה ולשם בטווח התאריכים שבין אמצע דצמבר וסוף פברואר, והעובדה שהסרט הזה מסומן כרגע בתור הזוכה הסביר ביותר באוסקר, לצערי, מעלה את הסיכוי שלו לצאת מאוחר יותר ולא מוקדם יותר.
מזעזע. מטלטל. זוועתי. עוצר נשימה
כרוניקה מרתקת ובלתי מתפשרת של איש משפחה חופשי שנחטף ונמכר לעבדות, אחד מני רבים. רוב הנחטפים מעולם לא שבו לביתם. כאן מגולל סיפור בלתי אנושי וכמעט בלתי אפשרי בו שרד הנחטף כדי לספר את סיפורו. סיפור של אכזריות בלתי נסבלת.
משחק מעולה. קומברבאצ' בסדר. ג'יאמטי מצויין בשתי סצנות. בראד פיט מצויין כרגיל. פאסבנדר הוא פסיכופת שלא ברא השטן אבל שרה פולסון בתפקיד אישתו, אכזרית ממנו. פול דיינו מעולם לא היה טוב יותר ומגיע לו לקחת שחקן משנה.
מעל כולם עומד צ'ואיווטל אג'יופור בתפקיד ענק. איש משכיל שנאלץ להעמיד פני בור, שכן בשניה בה יגלה בעליו כי הוא יודע קרוא וכתוב, יטול ממנו את חייו.
אין ולא יהיה סרט טוב יותר השנה.
מתחיל מעולה, ממשיך לא רע
סיפורו העוצר נשימה של אדם שהולך שולל ונמכר לעבדות נגד רצונו. הסרט מתחיל מעולה. הצילום נהדר, השחקנים (במיוחד צ'יווטל אג'יפור) מעולים והסיפור מרתק ומדהים. אבל, אני לא יודע להסביר את זה, אבל באיזשהו שלב קצת אחרי אמצע הסרט הוא מתחיל לאבד תנופה ועניין. הסרט עדיין טוב אבל הרושם פחות נהדר מהתחלה. סרט טוב מאוד אבל 'כוח משיכה' יותר טוב ממנו.
מקווין סמאח.
אני עדיין לא בטוח שזה סרט טוב, במובן של התוכן ואיך שהוא משתקף בצופה הממוצע משרתים את המטרה כראוי. אבל מצד שני, התהיה הזו לא הייתה עולה לולא היה מדובר בסרט על העבדות, אז ניחא.
אני כן בטוח שזה סרט מעולה. הבימוי מוקפד, הפסקול לא מכביד, אף על-פי שזה זימר, וכלל השחקנים המעורבים בשיאם (גם אם שיאים פרטניים אינם גבוהים במיוחד, מקווין הפיק כאן את המירב מכולם, לעניות דעתי).
בהחלט הסרט הטוב ביותר של 2013.
כן, זאת גם המחשבה העיקרית שיצאתי ממנה מהסרט
לא יודע עד כמה הסיפור טוב או המשחק נהדר, אבל הסרט היה תצוגת מופת של בימוי: בידיים אחרות הסרט היה נהיה קיטשי ובלתי נסבל במהירות אבל הסגנון המוקפד והמצומצם והמהפנט של מקווין מפחית מחשיבותן של הדרמות הגדולות ( השורה " אני לא רוצה לשרוד, אני רוצה לחיות" שפחדתי ממנה מאז הטריילר, שוחקה ועברה בשקט מוחלט במקום לההפך לקליפ אוסקרים לצ'יווטל) ונותן חשיבות דווקא למעשים הקטנים.
הסרט שהוא הכי הזכיר לי, היה "הלווין" של קרפטנר – לא יודע מה אני חושב על הסרט, אבל פשוט מפגן כוח עוצמתי של בימוי.
( אבל אם הוא יוכל לעזוב את אמריקה, זה יעשה לו טוב. בושה ו12 שנות עבדות הם לא ממש סרטים רעים, אבל רעב היה הרבה יותר מעניין משניהם ואני קצת פוחד שבקצב הזה הסרט הבא שלו יהיה ביוגרפיה על ברק אובמה או משהו)
בדיעבד בדיעבד
צדקתי כפליים כי גם "אלמנות" היה חצי כוח וגם החזרה שלו לבריטניה הייתה חזקה ומבורכת.
סרט יפה
היה מעניין לראות, אבל כמו שסרט טלוויזיה מעניין. העלילה מעניינת, וזה שהיא מבוססת על סיפור אמיתי, מוסיף נופך של רגשות עכורים כשצופים בסרט – ולי אישית התעוררו זכרונות מסיפורים על השואה (למרות שזה לא אותו דבר).
ברמה הטכנית, לא משהו מיוחד. הגיבור הראשי לא מעניין במיוחד, הוא רגיל, וזה דווקא בסדר, כי אפשר להזדהות איתו, בהנחה שלא כולנו גיבורים. אין צילומים מרהיבים ושנינויות כמו בג'נגו, למשל. המשחק של כל האנשים שם טוב, העולם של הסרט מרגיש אמיתי, אבל זה כמו סרט טלוויזיה ארוך. אם יפצלו את זה לסדרה של שני פרקים שאפשר לראות ב VOD, זה יהיה גם בסדר, ומעניין נורא.
מה שהפריע לי, זה שבעלי המטעים הלבנים נראים טוב. לא הבנתי כ"כ למה זה חשוב.
בקיצור ראיתי בבית ולא מתחרטת, לא רואה טעם לראות בקולנוע, כשזה כמו ספר טוב שקוראים לפני השינה.
אוי, הסרט מדורג 16+
הבעיה שלי היא לא עם הגיל, אלא שבשבילי זה כלל אצבע לא רע לגבי רמת האלימות בסרט (ושיטת הדירוג האוסטרלית, המפורטת יותר, מחזקת את זה).
16+ אומר בד"כ סרטים יותר מידי אלימים בשבילי.
מישהו צפה בסרט ויכול לתת מידע נוסף?
הוא מאוד אלים.
תליות, הצלפות, סטירות. ובעיקר – אלימות רגשית.
אין איברים פעורים או כריתת איברים כמו האלימות שאנחנו רגילים אליה, אבל בהחלט יש אלימות.
אז זה בערך כמו...
ג'אגנו, רק שזה לא מערבון נקמה, עם סיפור מוקצן וביזארי לחלוטין ואין את כריסטוף וואלץ. ג'אנגו דרמתי אפשר לומר. אוף, אני חייב למצוא זמן לראות את זה הסופ"ש.
סרט נהדר
מרגש, אמיתי ומשוחק מדהים.
רק 2 נקודות קצת מפריעות:
אחת קוראים לה ברד פיט. אדון ברד מה אתה קשור לכאן? סצינות שנראות לא קשורות ולא במקומן. אז אתה מפיק so??
והמוזיקה, הנץ זימר גונב מעצמו אחד לאחד הפסקול של התחלה והפסקול של קפטן פיליפס פשוט אחד לאחד
אני אולי מפספס משהו...
"סיפורו האמיתי של סולומון נורתאפ, שגדל כאדם חופשי בארצות הברית של לפני מלחמת האזרחים,"
"תסריט: סולומון נורתאפ"
הוא ערפד?
הוא כתב את הספר שעליו מבוסס הסרט.
כמו כן, הוא ערפד. אולי.
מצטער אם זאת נשמעת שאלה קנטרנית,
אבל לאיזה מסר חדש או חדשני אפשר לצפות מסרט דרמה על עבדות? אני שואל ברצינות (ומתוך צרות מחשבה , כנראה). אני יכול להבין את האנטי לסוג כזה של קולנוע שהוא "מגויס", גם מנגן על המצפון של הצופה וגם עושה מזה הון, אבל באמת שאני מתקשה לראות מאיזו עוד זווית אחרת ומרעננת אמירתית אפשר לתקוף נושא שהוא עדיין סוג של טאבו.
ובהקשר זה
מישהו רוצה לדעת כמה עבדים עובדים בשבילו ברגע זה?
http://slaveryfootprint.org/#gadgets
הדבר שהכי הפריע לי בסרט
זה נשמע מוזר, אבל הרגשתי שהסרט לא מתייחס כמעט לחיי העבדים השחורים. נכון, הדמות הראשית בו היא אדם שחור שנחטף לעבדות ותאר את חוויותיו מגוף ראשון, אבל מה הוא בעצם מספר לנו על העבדים האחרים? סולומון בקושי מחליף מילה עם עבדים אחרים, כמעט כל הדיאלוגים שלו הם עם אנשים לבנים. אנחנו שומעים את השמות של שאר העבדים רק כשהם נאמרים בידי אדון לבן ונקודת המבט של הסרט היא של אדם שגדל לצד החברה הגבוהה ובעל ערכים זהים לשלנו בכל הנוגע לזכויות אדם.
הסרט לא מציג את חייהם של מי שנולדו עבדים וחונכו מגיל אפס לשרת ולציית מפחד נחת זרועו של האדם הלבן. סולומון לא מנסה לפעול לשחרורו של אף אחד חוץ מעצמו. בשבילו, הם עבדים והוא אדם חופשי וזה המצב. יש אידיאליזציה של החיים בצפון כאילו שם אין אפליה וגזענות, כי אלה החיים שסולומון רוצה לחזור אליהם. גם הכינור בו הוא מנגן מייצג ניגוד לעומת השירים המושרים בדרום, בין אם בידי העבדים או בידי מנהלי העבודה. כמה שמוזר לחשוב על זה, סלומון נורתאפ גדל בעולם לבן ונאור ובשום שלב בסרט, לא הרגשתי שהוא לא רואה את עצמו נעלה ביחס לעבדים והלבנים מהדרום. הוא נמכר לעבדות, ישן עם העבדים וחולק את אותו אורח חיים, אבל הסרט מתמקד בהשוואה בינו לבין אנשים חופשיים ומתעלם כמעט לחלוטין מעבדים אחרים בתור דמויות.
הם לא ידעו קרוא וכתוב, ולכן קולם פחות נשמע
לכן רוב סיפורי העבדות שאנו מכירים לא נכתבו בגוף ראשון, ובאופן כללי הם פחות מיוצגים בתרבות / ספרות / קולנוע.
מה שעוד יותר מדגיש את הפער
יש מחסור משווע בסרטים שמציגים את נקודת המבט של העבדים. אלה לא חייבים להיות סיפורים אמיתיים, אבל הייתי רוצה לראות יותר יצוג למי שאין לו את התפיסה של חופש כזכות מולדת ולא מכיר דרך חיים אחרת. 12 שנים של עבדות הוא סיפור מעניין וקשה, אבל גם הוא מציג נקודת מבט "לבנה" ומתייחס כמעט לכל העבדים כלא יותר מרקע.
יש את הספר "חמדת" (Beloved) של טוני מוריסון. לא ראיתי את הסרט לפיו – אולי מישהו שראה יוכל לענות אם הסרט מציג נקודת מבט כזו?
ראיתי את הסרט מזמן
חמדת הוא אכן אחד המקרים הבודדים בהם מוצגת נקודת מבט של עבדים מלידה. המימד של חוסר היכולת לשנות את המצב, הוא מה שהופך את הסיפור לעוד יותר קשה.
כתבתי ביקורת - אם מישהו מעוניין לקרוא :)
(קיצצתי אותה קצת, מתוך הנחה שכלל הקוראים כאן מכירים את העלילה פחות-או-יותר)
אחד היסודות החשובים ליצירת סרט איכותי, הוא דמויות שמצליחות לעורר רגשות עזים בקרב הצופה. בין אם מדובר באמפתיה ואהבה, סלידה ותיעוב, כעס, רחמנות, הבנה – דמות טובה היא כזו שגורמת לקהל לחוות כלפיה רגשות מסוימים. אלו עשויים לבוא לידי ביטוי בתגובות הצופה – צחוק אמיתי ומתגלגל כאשר הדמות חווה אירוע מבדר; דמע, כשהיא עוברת אחד עצוב; רתיעה, או חוסר-רצון לצפות בנעשה על המסך, כשהיא סובלת. תגובות אלו, בין השאר, הן שיעצבו את דעתו של הצופה על היצירה ועל החוויה שעבר שניות, דקות, שעות, אחרי שיצא מאולם הקולנוע.
"12 שנים של עבדות", סרטו החדש והמדובר של סטיב מקווין ("בושה" ו-"רעב"), מבמאיי הטרגדיה המודרנית החשובים של תקופתנו, הוא סרט איכותי. מאוד איכותי. הוא מצליח להיות כזה בזכות בימוי יוצא דופן, משחק עילאי ומעל לכל – בזכות הסיפור הכואב והמזעזע. סיפור המציג מראות קשים, מחרידים. כאלו שמצליחים לעורר סלידה עצומה כלפי האחראיים לנעשה באמריקה של אותם זמנים. סיפור שקרה באמת.
על-פניו נראה שאין חדש תחת השמש, כבר נעשו בעבר סרטים על העבדות בארה"ב. שניים מהם, "ג'אנגו" ו"לינקולן", ראו אור רק לפני שנה. אלא שיש – סרט על העבדות אותו מביים סטיב מקווין אף פעם לא נעשה. הבמאי הבריטי כבר הוכיח בעבר, באמצעות שני סרטיו הקודמים שהוא במאי סרטי דרמה ייחודי, שלא מפחד להציג מראות קשים ונוראיים, אך אמיתיים. לעומת "ג'אנגו", מלא הקומדיה וההומור השחור האופייני לסרטיו של טרנטינו, "12 שנים" לא מנסה לרגע להצחיק. הוא זורק את הקהל היושב באולם ישר לתוך האפלה המבעיתה הזאת, של אותה תקופה שאמריקה תעדיף לשכוח. באמצעות שוטים נקיים ולעיתים צילום איטי ומדויק, מקווין משכיל ליצור סרט שיחקק היטב בזיכרון. סצנות המציגות מחד את הטבע הירוק והיפהפה, הצמחים הפורחים, השמיים הכחולים מלאי העננים ומאידך את הזוועות שקורות ברקע – נראות אבסורדיות. קשות לתפישה. הצילום המשלב בין האכזריות האנושית הנתעבת, לבין העולם הצבעוני והפורח, מעורר תהיות וצער מר על התנהלות החברה האמריקאית הדרומית בתקופה ההיא ובכלל על האכזריות האנושית וטבעה. בזכות עבודת הבימוי המקורית שלו, מקווין הופך סיפור פשוט לכאורה, לעוצמתי ומטלטל בכל האספקטים.
והוא לא ניצב לבד. לרשותו של מקווין עמדו חלק מהשחקנים הבולטים ביותר בהוליווד. כל אחד ואחד מהם נותן הופעה מהפנטת ומצוינת. בראשם ניצב צ'יווטל אגיופור, בהופעה פנומנלית, שבשנה פחות עמוסה אפשר היה לומר בוודאות טוטאלית שיזכה באוסקר. נראה כאילו הסיפור באמת עליו. הבעות פניו קשות ואמיתיות וברגעים שהמצלמה מתרכזת רק בו, ניתן לראות את הפחד, את הצער, את העצב בעיניו. כל תחושה שהוא מרגיש ניכרת היטב בתווי פניו ובשפת גופו. מייקל פסבנדר, המגלם סוחר עבדים רשע מרושע, מעורר שנאה עזה ורבה כלפי דמותו. בסצנה מסוימת הוא פשוט מרקיד את חבורת העבדים שלו להנאתו, כאילו היו בובות מריונטה ומשתעשע מצפייה בהם. התנהגות מחרידה, נראית אצלו טבעית לגמרי. הוא אמין, אותנטי והוא פשוט פסבנדר – כלומר, עושה את מה שהוא עושה בצורה נהדרת. בנדיקט קאמברבץ', שזו כנראה השנה הקולנועית הכי טובה שלו עד עתה, מגלם סוחר עבדים רחום וחנון. פרובלמטי מאוד, כי בכל-זאת, הוא סוחר עבדים, אך יחסית לסובבים אותו – הוא אדם טוב. התקופה, והפחד הטמון בו מסובביו, מכריחים אותו לחיות כפי שחי. בין שאר חברי הקאסט ניתן למצוא גם את בראד פיט (שהפיק את הסרט ומופיע בו לתפקיד קטן), פול דנו, פול ג'יאמטי, שרה פולסון ולופיטה ניונגו (המועמדת לאוסקר על תפקידה).
למעט האלימות והמראות הקשים שעלולים להיות בעייתיים עבור צופים מסוימים, לסרט אין ממש חסרונות. אמנם, חדי השמיעה, הבקיאים בסרטים ישימו-לב כי הפסקול של האנס זימר נראה מבוסס מאוד על עבודות קודמות של האחרון, ועל הנעימה "Time" מ"התחלה" של כריסטופר נולאן במיוחד. הנעימה זוכה בסרט למעין גרסה מחודשת, פחות עוצמתית ובעלת צליל יותר רך; ועדיין, היא מאוד מאוד דומה ל-"Time".
"12 שנים" הוא כרגע, על-פי רוב התחזיות, המועמד המוביל לזכייה בפרס האוסקר לסרט הטוב של השנה. וזה לא עניין של מה-בכך. סקורסזה, ג'ונז, ראסל, קוארון, פיין – כולם יצרו בשנה החולפת סרטים מוערכים, שזכו לאהדה רבה ברחבי העולם. אולם, נראה שבמאי בריטי אחד, עם שורשים ועבר של הפליה ויחס מזעזע ומשפיל כלפי האוכלוסייה ממנה מגיע, הצליח להתעלות על כולם. מסע הישרדות בחלל, ברוקר שפל, רמאי ונהנתן שחי את החלום האמריקאי, בחור עם אינטליגנציה רגשית דפוקה ומצוינת בו-זמנית שמתאהב במערכת ההפעלה שלו – כל אלו, על-אף רמתם הגבוהה מאוד, לא מצליחים להשתוות לסיפור האישי, הכואב והאמיתי, של אדם שבשנייה אחת חייו השתנו והפכו לגיהינום. סיפור שלא מספק אסקפיזם, הומור, או כיף – רק אמת. זה העולם שהיה, זאת המציאות.
סרט נחמד.
סיפור לא קל שמועבר בצורה אפקטיבית. ראיתי את "בושה" ואני מניח שמקווין מאוד אוהב את השוטים של אווירה שלו. אבל פה מתי שהוא הם מתחילים כבר להמאס, וחלקם ארוכים ללא הצדקה. אין לי בעיה עם שוטים של אווירה, אבל זה קצת מציק שכל 10 דקות יש כזה "תראו את האגם הזה ל 10 שניות", "תראו את העץ הזה ל 10 שניות", "הנה קלוז-אפ על פרצוף של מישהו ל 20 שניות".
הקאסט מעולה ונותן הופעות טובות, אבל לדעתי מייקל פאסבנדר גונב פה את ההצגה. ובכלל, התגעגעתי אליו. כלומר, ראיתי אותו ב"היועץ" לא מזמן אבל שם הוא גילם את הבחור ה"רגיל" שמוקף בדמויות מעניינות יותר, אז הוא לא ממש השאיר עלי רושם שם. סרט מרשים, אבל לא הייתי נותן לו אוסקר. היו לא מעט טובים יותר ממנו ב 2013.
מתחיל מצוין, נופל באמצע ומתרומם לקראת הסוף
הסגנון בימוי של מקווין, הכמינמליסטי-כמעט-דוקמנטרי קסם ליעבד עליי מצויין. חוץ מזה הסרט פשוט ארוך מידי, היו יותר מידי סצנות מיותרות שבכיף היה אפשר ללהוריד בעריכה. במקום סרט טוב של שעתיים וחצי הוא היה יכול להיות סרט הרבה יותר טוב של שעתיים-שעה ו50.
הסרט מתחיל מצויין והשעה הראשונה שבעיקר מלאה בהבטחות מופתית אבל אחרי הסרט פשוט מאבד גובה ורק בסוף הוא מצליח להתרומם מעט. ממקווין ציפיתי ללכת יותר רחוק. כולנו יודעים כבר שאבדות זה רע ושחלק מהלבנים היו רעים אבל אף פעם לא ראינו כמה רעים. מהסרט הזה רציתי לצאת מזועזע, שיתעללו בי נפשית, שינסו לתת לי להרגיש את העבדות ברגעים הכי קשים. חבל שההתחלה מלאת הבטחות לא הגשימה את עצמה.
והשחקנים, הו השחקנים. זהו אנסמבל השחקנים הכי טוב שנראה השנה, כל אחד נותן הופעה מרהיבה. פאדסבנדר מדהים, אוסקר עכשיו. לא פחות טובה ממנו היא אישתו בסרט, שרה פולסון, היא נותנת הופעה אכזרית וקרת לב ברמות קשות. הייתי רוצה לראות עוד סצנות איתה.
בסופו של דבר סרט נהדר, דרמה מינמליסטית בסגנון דוקו מיוחדת עם כמה סצינות מדהימות. חבל על הבטן הרכה ועל כך שלא הלכו באמת עד הסוף. לא מספיק לטבול את הרגל במים, צריך לקפוץ עם כל הגוף.
עבדות זה רע ולמה הסרט פשוט עובד פחות עלינו כישראלים
אוקיי, אז כמובן שהכותרת מטעה ואני בטוח שיש לא מעט אנשים בישראל שנהנו מהסרט מאוד ובהחלט יש ממה – המשחק נע בין מוקפד וראוי לנהדר, הצילום יפהפה ועל הבימוי כבד דיברתי. גם התסריט עובד, למרות שהוא לא צריך – שום דבר לא קורה בסרט הזה ועדיין רוב האנשים חושבים שהיה אפשר "לחתוך עשר דקות" ולא פשוט לדלג לרגע שבו מצילים את סולומון. הדמות שלו לא עוברת תהליך מחודש ולא לומדת שום דבר על החיים שלה אלא פשוט עוברת סבל. מלא מלא סבל. ואם יש מסר, אז כמו שנאמר, הוא נתקע איפה שהוא בין "עבדות זה רע" ל"ממש חרא להיות עבד". אולי בצומת של " איזה טוב לא להיות עבד", לא יודע.
ועדיין, שאתה קורא על הסרט באתרים אמריקאים אנשים ממש משתפכים על הסרט הזה בצורה לא הגיונית ובטח לא לסרט שהוא בסופו של דבר מבמאי ארט-האוס לא מוכר שהשמות הכי גדולים בו מופיעים לכמה דקות ואז נעלמים על מנת שנוכל לראות את השחקן הראשי בוכה עוד פעם על מר גורלו בעודו מנסה שמייקל פסבנדר לא יהרוג אותו. וכולנו כאן בישראל שואלים "למה?". מה כל כך מעניין ושונה בסרט הזה שכל האנשים נלהבים כל כך ותומכים בו ובטוחים שלא רק שהוא יזכה באוסקר, אלא שזאת גם תהיה מהזכיות היותר מוצדקות?
וכאן מגיע העניין שהעבדות היא חלק חשוב מאוד בהיסטוריה של האמריקאים שהם אוהבים להחביא ולטאטא מתחת לשולחן. כשהם כבר עושים סרטים על גזענות, הם לרוב מציגים איזה גיבור לבן חיובי שיקרוץ לקהל ויגיד " אה, כן, יש גזענים בעולם אבל אתם אחלה!" וסרטים על עבדות? יש, כמובן, אבל רובם ככולם נעשו על ידי תסריטאים ובמאים לבנים שאו הביאו נקודת מבט אחרת ( לינקולן התמקד בלינקולן וג'אנגו ללא מעצורים התמקד בצחוקים ואקשן) או שנשכחו בדפי ההיסטוריה. הסרט היחידי על תקופת העבדות שזכה באוסקר ועדיין מדברים עליו זה חלף עם הרוח שהוא לא בדיוק המסמך הכי מדויק היסטורית שאפשר למצוא על התקופה הזאת. ואז הגיע מקווין ועשה סרט על עבדות שהוא לא רק טוב מאוד מבחינות שכמעט כולם יכולים להסכים עליהם, אלא גם מנקודת מבט של במאי ותסריטאי שחורים שהדמות היחידה הלבנה החיובית היא קנדית* . הם שותלים אותך בכיסא שלך וגורמים לך להסתכל על מה שקרה בהיסטוריה שלך בצורה שלא נעשתה עדיין ( 100 ומשהו שנה לתוך המצאת הקולנוע)**.
אבל פה הבעיה שלנו – זאת לא ההיסטוריה שלנו. אנחנו לא אשמים במה שקרה שם, וכל סיפורי העבדות האלו נראים לנו, בגדול , קצת חוזרים על עצמם. " אוקיי אז סבלתם" אנחנו אומרים והולכים לראות איזה סרט שואה עם טוויסט כי את רשימת שינדלר עשו כבר. וזאת הנקודה. 12 שנים של עבדות הוא רשימת שינדלר*** של החלק הזה של ההיסטוריה – אירוע היסטורי שהיה צריך תיאור מדויק כמה שניתן שלא עושה הנחות ומספר את הסיפור כמו שהוא היה. הסרטים הללו גורמים לכל מי שמעורב בנושא לחוש משהו בגלל שזה נוגע אליו אישית גם אחרי עשורים ומאות וכל מי שלא מעורב בנושא מגרד בראשו ואומר שזה היה סרט טוב עם הופעות נהדרות ועוד דברים טובים אבל הוא לא ממש מבין את ההתלהבות. 12 שנים של עבדות הוא פחות סרט טוב מאוד שמגיע לו לזכות באוסקר שכל העולם יכול לעודד, ויותר חשבון נפש קולנועי שאמריקה עורכת עם עצמה ואנחנו בעיקר צופים מהצד ואומרים " טוב בסדר, נו ו?"
אז, כן, אין עוד מסר חוץ מעבדות זה רע. אבל במקרה הזה ספציפית העניין הוא לא המסר אלא הדובר ואיך שהוא מציג את זה ולמי שהוא מציג את זה לו . אנחנו פשוט נופלים בקטגוריה השלישית.
* – אוקיי, זה חלש ואפשר להתווכח על זה אבל הקנדיות שלו משאירה אותנו עם המסקנה שכמעט כל אמריקאי בסרט הזה הוא אדם נוראי מלבד אנשים לבנים שלא יצא לנו זמן להכיר אותם מספיק בשביל לראות שהם נוראיים.
** – אפשר להתווכח על "לא נעשתה עדיין" אז אני אגיד שאני לוקח בחשבון גם את יחסי הציבור והדיבורים שהסרט הזה יוצר. אני די צעיר ואני עוקב אחרי האוסקרים רק מ2004 ועדיין הספקתי לראות כמה וכמה סרטי שואה נכנסים לקטגוריות שונות. מספר הסרטים על עבדות שעשו את זה? 1, אם לא מחשיבים את לינקולן וג'אנגו. ( ואני לא מחשיב את לינקולן וג'אנגו) [ ה1 הוא 12 שנים של עבדות, כן?]
*** – כן, אפשר להתווכח גם על זה, אבל אפשר להתווכח על הרבה דברים. הקוראים מתבקשים לזרום.
קצת חורה לי ההתייחסות לעובדה שמקווין הוא שחור
אמנם יש חשיבות לסיפור של העבדות האמריקאית מנקודת המבט של אלו שחוו אותה או אלו שהם צאצאיה. אבל כדאי לזכור שמקווין הוא בריטי (במוצאו בגרנדה). גם אגיופור הוא בריטי (אמנם ממוצא ניגרי, שמקרב אותו קצת יותר למסורת האפרו-אמריקאית) וגם לופיטה ניונגו היא דור ראשון בארה"ב ולא ממוצא של עבדים. כלומר, מלבד צבע העור, הקשר ההיסטורי שלהם לעבדות האמריקאית הוא בערך כמו הקשר ההיסטורי בין יהדות בולגריה ליהדות מרוקו או בין המאורים בניו זילנד לפיליפינים. כלומר, האפרו-אמריקאי ה"שורשי" היחיד בחבורה הזו הוא התסריטאי ג'ון רידלי (וכמובן מחבר הרומן המקורי).
אגב – הדבר הזה נכון גם לגבי ברק אובאמה, שגם תומכיו וגם חלק מיריביו מדגישים, מטעמים אלקטורליים, את הצד השחור שלו מצד אביו (על אף שאביו אינו ממוצא אפרו-אמריקאי בעצמו), בזמן שדווקא אמו הלבנה היא זו ש(לפחות על פי מחקר מפוקפק אחד)בעלת קשרי דם לעבדות האמריקאית.
אני צריך לחשוב על זה, אבל אני נוטה לעמוד עם מה שאמרתי.
כלומר שגם יהודי ממרוקו היה מספר סיפור על יהודי מבולגריה לפני מאה שנה שנרדף בגלל יהדותו עם יותר קשר רגשי ואישי מאשר בולגרי לא יהודי בימינו.
חזק, קשה ומטלטל - ממש לא
ככל הנראה, יזכה באוסקר לסרט הטוב, למרות שיש בו חולשות אינספור ועלילה שנעלמת אחרי כשליש. סטיב מקווין הציב לעצמו רף גבוה אחרי 'רעב' ו'בושה', סרטים מצוינים עם רוח אמנותית מהפנטת וסגנון בימוי חסר פשרות. האלמנטים הללו נזנחים הפעם לטובת דרמה לא חכמה או מרגשת במיוחד, המערבת במרכזה דמות ראשית אנמית ולא מספיק טובה. מייקל פאסבנדר הרגיש כאחראי האמיתי על ייצוג הרוע בסרט, עוד תפקיד משובח שלו שהופך הכל להרבה יותר מסתם סביר. מקווין לא חרג מהגבולות הברורים של הוליווד, בתקווה שזה חד פעמי, כי סרט חסר נשמה זה ממש לא הקטע שלו.
חזק, קשה וטוב.
אינטנסיבי ברגש שהוא מעביר, קשה בלי להיות מזעזע ומזוויע.
היו כמה פניות בדרך שנראו שהתפספסו. הדמות של קמברבאץ', כפי שצוין לעיל; השאלה מה הדרך הנכונה בה על סולומון לפעול, שנידונה מעט בשלב די התחלתי ונגוזה.
פינת התרגום:
משום מה התרגום לעברית לא כלל את מילות השירים. אולי תחת הרושם שזה תחליף לשירים שיש בפסקול רגיל, שבאמת אף פעם לא מתרגמים אותם. אלא שהפעם הדמויות שרו את השירים האלה. לעזאזל, אפילו הדמות הראשית שרה בשלב מסוים, ואנחנו לא יודעים מה נאמר שם.
פינת הסלבז והזקן:
בכלל שכחתי שפאסבנדר מופיע בסרט ולא זיהיתי אותו. הזקן? אולי.
כמו כן, הזקן המאפיר של פיט הוא אמיתי או צבוע? האם גם הוא מזדקן?
פינת מי-שגנב-את-ההצגה-כרגיל:
הקהל, אלא מה. או יותר נכון, שתי נציגות שככל הנראה ראו לראשונה בחייהן סרט על העבדות, או לראשונה ראו דרמה כלשהי, והגיבו בלחישות רמות/דיבורים חלשים (ומבט זועם בתגובה לניסיון ההשתקה הרביעי): "איזה מסכן!", "מסכנה!", "יואו!", "הוא יברח!", "והילדים!", "הם עובדים עליו!". אגב, ה"יואו!" הגיע בסצינת המאפים שגב' פאסבנדר מגישה לעבדיה ושוללת אותם מהצעירה השחורה. אכן, סצינה מזעזעת לכל הדעות.
למקום השני בתחרות הגיעו נציגי הקהל שבלסו פופקורן פריך במיוחד כאילו אין מחר במהלך סצינות המלקות. שיהיה בתאבון.
איי סי יור גניבת הצגה אנד איי רייז יו
שתי נשים שישבו לידי, והחל בסצינת ההלקאות בבית הסוהר אחרי החטיפה התחילו להיאנח "אוי, זה לא בשבילי. אוי, זה נורא. אוי, איזה סרט מגעיל, אני לא יכולה להישאר פה", וחזרו על האנחות הנ"ל בכל סצינה אלימה במהלך הסרט. מעבר לזה ששיחה במהלך הסרט זה מנהג מאוד מרגיז, אם אתן כל כך סובלות, ואתן רואות שהסרט לא הולך להחליף כיוון בפתאומיות ולהפוך, למשל, לקומדיה רומנטית, למה אתן עושות את זה לעצמכן? ולשאר הצופים?
וגניבת ההצגה האמיתית נעשתה, לדעתי על ידי אלפרה וודוורד (השפחה המשוחררת שנישאה לגבר לבן ואירחה על פטסי לתה על המרפסת), שבמהלך סצינה אחת גרמה לי להצטער על כך שאחרי תקרית ג'ודי דנץ' ב"שיקפסיר מאוהב", האקדמיה לא מאוד אוהבת לתת מועמדויות משחק למי שמופיע רק בסצינה אחת.
ויליאם הרט ב2005 על היסטוריה של אלימות
היה מועמד על הסצנה האחת היחידה שהוא היה בה ( והגיע לו! הוא היה נהדר! הוא עדיין נהדר!)
גם ויולה דיוויס על "ספק" ב-2009.
האפשרות לא בוטלה או משהו, זה פשוט נראה כאילו האקדמיה יותר נזהרת בבחירות שלה אחרי הביקורת שספגה בשעתו על כל הפרסים שנתנה ל"שיקספיר מאוהב". אאז"נ, גם דנץ' עצמה אמרה שלא ידעה, שהופעתה בת שמונה הדקות בכלל כשירה למועמדות.
אחד מהסרטים הכי אוברייטד שאי פעם יצאו
המשחק טוב והסוף נחמד. מה יותר מזה? רוב הסרט זה שעמום אחד גדול, נמרח, ארוך ומשעמם. מצטער בשם האוסקר ולכל מי שנפל לרגלי הסרט הזה, אך לדעתי הוא סתם אוברייטד משעמם. למרות שהמשחק באמת טוב…
לדעתי מי שהיה צריך לזכות באוסקר 2014 זה קפטן פיליפס המדהים. במיוחד לא זה או גראביטי שהדבר היחיד הטוב שיש לטעון עליו הוא האפקטים (כן שמעתם אותי).
Watch out, we have a badass over here.
(ל"ת)
badass שמה לעשות, יש משהו בדבריו.
(ל"ת)
בכלל לא אהבתי
העלילה נבנית בקושי במהלך שליש סרט ואז מתפזרת לחלוטין. הדמויות לא נבנות כראוי – או בכלל – ולכן המשחק מאוד לא משכנע. יש תחושה חזקה שהסרט מפעיל עליך לחץ מסיבי מתון כדי שתצא עם הרושם שהוא רוצה שתצא אתו – זעזוע, אבל לשם מה? כמו כן, כל הנושא של הדת בסרט מאולץ ולא ברור. הייתי מציין לטובה כמה רגעים מבוימים היטב, אבל כל מה שסביבם פשוט לא עבד ולכן הם איבדו הרבה מהאפקט. לגבי המשמעויות – פחח.