בתי הקולנוע הגדולים עדיין סגורים, אבל חלק מהסינמטקים כבר נפתחו! אפשר ממש ללכת אליהם ולראות סרטים על מסך גדול והכל! זאת אומרת, אם זה סיכון שאתם מוכנים לקחת.
את הדפים הקודמים אפשר למצוא בתגית סיכום דפים.
סרטים
אדפטיישן (בעבר. צ'ארלי קאופמן כותב על זה שהוא לא מצליח לכתוב)
אוצר לאומי (בעבר. סרט על טום הנקס)
איזה מין נוער (בעבר. השם העברי של "Sex Education". אה, לא? וואלה)
אנשי המזימות (בעבר. ניקולס קייג' עובד על אנשים שהוא שחקן טוב)
בדרך למטה (בעבר. מסע התלאות של אישה המנסה להגיע מהקומה העליונה של דיזינגוף סנטר לתחתונה)
בייבי אריזונה (בעבר. בייבי מ"בייבי דרייבר" מנסה להשאיר את עברו מאחור, ללא הצלחה)
גוסט דוג: דרכו של סמוראי (בעבר. כלב שהוא גם רוח-רפאים וגם סמוראי)
הפריצה לאלקטרז (בעבר. אדם שרוצה להכנס לכלא אך ממשיך לקבל עבודות שירות מחליט שנמאס לו)
זוג יונים (בנטפליקס. המשך של "מרגלים לא רגילים", כשהפעם גם טום הולנד הופך ליונה)
חמש חמש (בעבר. מחזמר ישראלי משהו משהו חמש חמש)
יחידה במינה (בעבר. כולם בטוחים שנטשה ליון לסבית)
הבלוף מבאפלו (בעבר. "הזאב מוול סטריט", גרסת החובות)
הזר (בעבר. אדם שיוצא מהבית אחרי בידוד מגלה שאף אחד לא זוכר אותו)
החזאי (בעבר. מה זה, למה יש כל כך הרבה סרטים של ניקולס קייג' פה?)
המילטון (בדיסני+. דוקומנטרי על תהליך הייצור של שטרות 10$)
המלך של סטטן איילנד (לא מזמן. פיט דייוידסון והשטויות שלו)
לא יכולה בלי זה (בעבר. דוקומנטרי שעוקב אחר קבוצה של נשים שאובססיביות כלפי הספר של סטיבן קינג)
לאסי שובי הביתה (בעבר. ספויילר: היא שבה הביתה)
לב פראי (בעבר. הרפתקאותיו של מרקו אחרי האירועים של "הלב")
להתחתן שנית (בעבר. קתלין טרנר חוזרת לימי נעוריה)
לעזוב את לאס וגאס (בעבר. דני אושן וחבריו בג'וב אחד אחרון)
לרקוד עם לוחמים (בעבר. אחרי מלחמת התשה עם הרבה הרוגים, שני הצדדים מחליטים שיש רק דרך אחת להחליט על מנצח: תחרות ריקודים)
מוכת ירח (בעבר. שתי נשים מתחילות במערכת יחסים. כל אחת מהן מנסה להסתיר מהאחרת שהיא אשת-זאב)
משחקי ציד (בעבר. מה אם פוסטים פוליטיים בפייסבוק היו תופסים כיוון אפילו יותר קיצוני)
משפחה ברשת (בעתיד, אינשאללה. מה אם טלפונים, אך יותר מדי – הסרט)
נערת מזג האוויר (לא מזמן. סיפור האוריג'ין של סטורם מ"אקס-מן")
נשיקה נשיכה (בעבר. עיבוד אימה למשחק המסיבות "נשיקה סטירה")
עקיצה ב-60 שניות (בעבר. ריאליטי חדש: חיילים נכנסים לחדר מלא ציוד ויש להם דקה לצאת עם כמה שיותר ממנו)
רצח במעגל סגור (בעתיד, יש לקוות. פקיד לילה על הספקטרום מואשם ברצח)
שר המלחמה (בעבר. באתי לרשום משהו על ארקדי גאידמק אבל אז הבנתי כמה מיושן תהיה בדיחה שכזאת)
קון אייר (בעבר. תוריד את הארנב ובוא נדבר על זה)
סדרות
איש משפחה (עדיין רצה. זה אפילו יותר טוב מהפעם ההיא שבה כתבנו על "איש משפחה" בפוסט דפי סרטים וסדרות!)
דורוהדורו (בעבר. גם אתם שונאים את זה שאתם מתעוררים בלי זיכרון ועם ראש של לטאה?)
טהרן (משודרת כעת. ובקרוב גם באפל טיוי!)
סיינפלד (בעבר. האחד עם קבוצת חברים בניו-יורק)
אוף טופיק: ניק קורדרו נפטר
שחקן בברודוויי, לא בסרטים, אז קשור רק קצת, אבל ניק קורדרו נפטר מקורונה בגיל 41.
קראתי עליו הרבה היום
עצוב נורא נורא נורא.
מרגיש לי שזה שהרשימה יצאה לפני 3 ימים
גרם לפספוס של בדיחה על 'החזאי' .
רק שאין לי רעיון לבדיחה
רגע, אוף טופיק זה פה?
אם כן, זה מוכח מדעית: צפיה בסרטים פוסט-אפוקליפטיים טובה לבריאות.
https://www.haaretz.co.il/mobileApp/health/corona/.premium-1.8978297
לא בדיוק לבריאות
אבל זה מעניין, ונראה לי סוג של מוכיח מראש מה שחובבי אימה, אלימות ומשחיק מחשב טוענים כנגד כל אותם הטוענים כנגד "דרדור הנוער וחגיגות האלימות": המדיה לא מעודדת אותנו לקחת חלק באקטים נוראיים – אלא נותנת לנו כלים לחשוב איך להתמודד עם התופעות האלה.
אין פה היפוך של סיבה ותוצאה?
כלומר, האם הצפייה בסרטים האלו עוזרת להתמודד עם המציאות הזו או האם אנשים שהמבנה הנפשי שלהם מאפשר להתמודד עם הרעיון של תרחיש אפוקליפסי גם יבחרו לצפות בסרטים כאלו וגם יוכלו להתמודד יותר טוב עם מציאות כזו?
זאת שאלה רלוונטית בכל נושא
גם כשמדברים על זה שאנשים שרצים יותר בריאים, זה מעלה את השאלה האם אנשים שנוטים יותר לרוץ הם גם אנשים מטבעם יותר בריאים (אני חושב שכן, אבל זאת רק דעה).
זה לא ממש אותו הדבר
את ההשפעה של פעילות גופנית על הגוף אפשר למדוד בצורה מדידה, וגם נעשו ניסויים בנושאים האלו. מתוך הנחה שאף גוף מחקר לא הלעיט קבוצה בסרטי אימה (וקבוצה שניה בסרטי פלסיבו), קשה להאמין שאת היחס שבין "אדם אוהב סרטי אימה" לבין "אדם מתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ" הצליחו למדוד בצורה מדעית ממש.
אבל כן, יש עוד הרבה מחקרים שסובלים מהבעיה של היפוך של סיבה ותוצאה.
דווקא לא, סתם עיוות בנאלי של דברי החוקרים
לפי ציטוט החוקר בכתבה, אם אנשים צופים בסרט אסונות טוב (כשהדוגמה היחידה שהובאה לכזה היתה contagion), אנשים נחשפים לפרספקטיבה ריאליסטית של בעיות בזמן אסון, וכך מקבלים איזושהי חשיפה מכינה לבעיות שיגיעו ולעיקרי הרעיונות.
כלומר הטענות שלו משמעותית מינוריות מהאופן שבו הכותרת גורמת להן להשמע.
בדרך כלל כתבות כאלו מוזנות מאוד מיח"צ אוניברסיטאי (דווקא הארץ עוד יחסית בסדר, תלוי מי העיתונאי). במקרה הנ"ל היח"צ מתורגם מהגארדיאן, כלומר יש פה מקום כפול לשגיאות.
קליקבייט
אז משמר האלמוות
יכול להיות כר פורה לויכוחים אינסופיים (אני טוענת שהתסריט שוביניסטי להחריד, וחבל כי יש במאית וכוכבות ואיזשהו נסיון להפוך את הדבר המשונה הזה ליצירה שמקבלת ניקוד גבוה בגזרת הצדק החברתי)
חוץ מזה, שהוא לגמרי מספק, כלומר, אם לא מגיעים בציפיה לסרט ממש טוב. את ההבטחה הבסיסית של משחק סבבה, אקשן סבבה ועניין לאורך שעתיים הוא מקיים. אם מצפים ליותר אז כבר לא (נגיד, עלילה מפתיעה, משחק שומט לסתות, נבל כתוב היטב).