במקור: !Moulin Rouge
במאי: באז לורמן
תסריט: באז לורמן וגרג פירס
שחקנים: ניקול קידמן, יואן
מקגרגור, ג'ון לגואיזאמו,
ג'ים ברודבנט, ריצ'רד
רוקסבורג
אזהרה: תיזהרו.
השנה: 1900;
המקום: פריז;
הריח: נורא ("לא נורא, נתגבר");
מצב הרוח: נפלא-לה-לה, ויש סיבה – המאה ה-20, יד ראשונה, חדשה לגמרי, נושאת פירות מודרניסטיים מהפכניים ("אני ואתה נשנה את העולם").
בתחום האמנות: הבוהמיינים הפריזאים ממציאים עשרות תתי-זרמים אימפרסיוניסטים ("הכל לכדי תמונה"), כותבים רומנים חסרי עלילה בני אלפי עמודים ("עם המון מטאפורות, עם המון דימויים"), וממלמלים סיסמאות יפות נפש – אהבה, יופי, חופש ואמת – בעודם מזילים ריר על הזונות הפריזאיות.
בתחום הזנות: ובכן, אצל הזונות בפריז עדיין אין שום דבר מודרניסטי ("הירקון זורם ונשפך לים").
בשכונה פריזאית מפוקפקת ניצב לו (אז והיום) אחד מסמלי המהפכה הרוחנית והמינית של אותה תקופה: מועדון הלילה מולן רוּז' ("אי צ'י קי צ'י יא יא"), טחנה אדומה, בשבילכם: מועדון קברט עמוס לעייפה במחוכים, ביריות ושמלות מתנפנפות בריקוד הטיפשי ביותר שהומצא עד המקרנה: הקאן-קאן ("כאן נולדתי!"), ששום פוליסה לא מכסה את רקדניותיו, וזאת בגלל תאונות ריקוד תכופות המתרחשות בשל נעלי עקב כבדות הנורות אל היציע (אני מפסיק עם אסוציאציות השירים, כי אם זה מעצבן אותי – אז בטח גם אתכם. אבל, אל תגידו שלא הוזהרתם בהתחלה).
מסמרת הקברט של מולן רוז' היא ניקול קידמן, קורטיזון מרקדת ושרה, כוסית אלוהית שעונה על השם הכי דראג קווין בעולם: Satin, או כפי שתכונה כאן – סדין (לאורך כל הסרט הרגשתי שהוא נהגה, נכתב, בוים, הולבש, אופר, פוסקל וכוראוגרף על ידי חבורת אוחצ'יות ודראג קווינס אינפנטיליות ורומנטיות שאינן מחוברות למציאות. זה לא שאני הומופוב, אני פשוט מכיר את המטֵרְיה). דמותה של סדין מופרכת מיסודה, ומבוססת על מיתוסים רומן-רומנטיים פשטניים, כגונג: הזונה טובת הלב, הפאם פאטל, בת האצולה שאסור לה לממש את אהבתה לאביון יפה התואר בשל שיקולים פיננסיים, ועוד כטוב בעינכם ולעמידות קיבתכם למתקפת רומנטיקה שלוקחת עצמה ברצינות.
האביון החתיך בסיפורנו הוא יואן מק'רגור, סופר מתחיל בשם כריסטיאן, מיסיונר פנאט לערכים הרומנטיים של התקופה המהפכנית ההיא. לשם דוגמא, המשפט הראשון שהוא כותב בדקה השניה של הסרט הוא: "The greatest thing you'll ever learn is just to love,
and be loved in return", משפט שייטחן רבות עד סוף הסרט, כמו משפטים נוספים שהדמויות יחזרו עליהם שוב ושוב ברצינות תהומית ("The show must go on" וכו'), כאילו התסריטאים שילמו עליהם מראש דמי ציטוט מופקעים, ויש למחזר אותם היטב כדי להצדיק את המחיר. או שאולי הם המסר של הסרט.
עלילת 'מולן רוז'!' (כן, יש סימן קריאה בסוף): סדין וכריסטיאן מתאהבים, לאחר שחשבה אותו בטעות לדוכס עשיר אך מגעיל. הדוכס האוריגינל לא מוכן לסבול את התבלבלותה – ובטח שלא את התאהבותה באחר – ותובע אותה לעצמו. אויה, מה תעשה סדין? הרי כספו של הדוכס יציל את מולן רוז' ואותה, בעוד שכריסטיאן יכול להציע לה רק אהבה! היא מנסה לבחור בכריסטיאן אך לדאוס-אקס-מכינה תוכניות משלו. זהו, נגמרה העלילה. מוסר ההשכל: הדבר הגדול שאותו תלמדו אי פעם הוא רק לאהוב, ולהאהב בחזרה?
קולות הקאה פעם ראשונה, קולות הקאה פעם שנייה, קולות הקאה פעם שלישית.
עלילת 'מולן רוז'!' אולי מתקיימת בפריז לפני 100 שנה, אבל הסרט מתבלט בעיקר בזכות פס הקול שלו, שלוקח את פזמוניו משירים גדולים וכיפים המוכרים לכולנו משנות ה-70, ה-80 וקצת 90, למשל 'Lady Marmalade' הנטחן של MTV וגלגל"צ, 'Roxanne' של פוליס, 'Your Song' של סר אלטון ג'ון (שיר מדהים שנאנס ונטחן במולן רוז'! שוב ושוב ושוב ושוב), 'Children of the Revolution' של טי רקס, 'One Day I'll Fly Away' שאני לא זוכר מי שרה אותו במקור אבל הוא אחד השירים היפים בעולם שעושה לי רטוב כזה בעיניים, ועוד ועוד. בקיצור – אחלה פסקול, אבל:
השחקנים שרים בעצמם את המילים המוכרות, לצלילי עיבודים חדשניים שהעזו אפילו – שומו שמיים – ליצור מחרוזות! כן, מחרוזות! התוצאה לפעמים מקסימה, לפעמים נשמעת כמו קריוקי של החוג לפיתוח קול, לפעמים כמו הגבעטרון שר נירוונה, לפעמים כמו פאוורוטי שר מדונה, ולעיתים קרובות מדי זה הזכיר לי את המופע שהעלנו בסוף י"ב: מרגש, עם אחלה שירים, אבל גם מלודרמטי מדי, תמים/מיתמם וחובבני משהו.
ניקול קידמן שרה יפה, יש לה קול סבבה כמו לרוב בוגרות בתי הספר למשחק. למרות שעליה לייצג את סדין המופרכת, היא מצליחה רוב הזמן לשמור על כבודה העצמי ולבדר. אין ספק שהיא סופרסטאר שהזמן מיטיב עימו. ואני אומר: אוסקר ב-5 השנים הקרובות.
לעומתה, שירתו של יואן מ'קרגור פחות נעמה לי. אולי בולבולו של אובי וואן – כפי שנופנף ב'וולוט גולד מיין' עטור הסטייל ועתיר הנחרות, וב'כתוב בעור' – גדול כחרב האור שלו, אך אשכיו – היכן? קול זימרתו הגבוה מדי תופס חלק ניכר מאוד בפס הקול, ומעיד שאולי יש הרבה בשר, אבל תפוחי אדמה – לא iii.
הסרט מתיימר להיות סטייליסטי ביותר, ולהוות השראה למסיבות של שירזי באומן. ואכן התלבושות – תלבושות, התפאורות – תפאורות, הצילומים – צילומים והעריכה – עריכה. הכל מקצועי, אבל… אפשר היה לחשוב, שהמלביש קיבל את המפתח למחסן התלבושות הישנות של האולפנים ולקח משם כל מה שרצה, ושהצלם התלהב רק מלעבור דרך כנפי הטחנה שמסתובבות ללא הרף בלילה הנצחי שבו מתרחש הסרט. התפאורה מרשימה, אבל קבועה: בתוך מולן רוז', מחוץ למולן רוז', בתוך הפיל, מחוץ לפיל, בתוך הדירה של כריסטיאן, מחוץ לדירה של כריסטיאן, וזהו. אלו כל הלוקיישנים.
אז בעצם מה קיבלנו כאן? תסריט אהבה פתטי, מחרוזות שירים דביקות של שנות ה-80, תלבושות יד שנייה, סט אחד של תפאורה מושקעת, צילומים מתוחכמים אך לא מקוריים ועריכה קופצנית.
את 'מולן רוז!' יצר באז לורמן האוסטרלי, שיצר בעבר את 'רק לרקוד' (זיכרוני טוען שהוא סרט מגניב), ואת 'רומיאו וג'ולייט' עם דיקאפריו. ברזומה שלו יש גם בימוי של אופרות, ביניהן 'לה בוהם', הדומה בתכניה וחזותה ל'מולן רוז'!'. במחשבה שנייה הייתי ממליץ לבאז שיהפוך את 'מולן רוז'!' למחזמר: מידות הבמה הקטנות יותר יעשו לו רק טוב, ושפע התלבושות והתפאורות יהיה מרשים יותר ופחות טכני.
ועדיין, המון אנשים אהבו את 'מולן רוז'!', והוא אפילו זכה בפרס "סרט השנה"(!) בפסטיבל הוליווד האנונימי כשהוא גובר על 'שרק' ו'ממנטו'.
אבל אני לא אהבתי את 'מולן רוז'!' והוא לא אהב אותי בחזרה.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- ניקול קידמן – אתר מעריצים
- אוון מק'גרגור
- מולן רוז' האמיתי
- פריז – מדריך לתייר
- הפסקול – ב'אמאזון'
- קאן קאן
- טולוז-לוטרק
אהרו''כ
ומצטער, אני מאד מאד אהבתי את שירתו של יואן מקגרגור. לדעתי מולן רוג' הוא סיפור האהבה היפה והמקסים ביותר בכל הזמנים. אני לא יכול להפסיק לשמוע את הפסקול. באמת, רק תקשיב לרוקסאן!
אהרו''כ
מוזר לי שאתה אומר שמולן רוז' הוא "סיפור האהבה הכי יפה ומקסים בכל הזמנים". איך אתה יכול לדרג, אפילו רק בינך ובין עצמך, מהו סיפור האהבה ה"יפה בכל הזמנים?" האם אתה יכול להגיד בוודאות שמולן רוז' הוא סיפור אהבהיותר יפה או יותר מקסים מ'רומאו ויוליה'? מ'לשבור את הגלים'? מ'לפני הזריחה'? מ'בייגלה ("אני לא אוהבת אותך כי אתה ארוך.. אני אוהבת אותך כי הצלת את חיי!")'?
האם אתה בטוח שתחשוב כך גם מחר? אחרי 2 צפיות נוספות? אחרי 100 צפיות נופסות?
או אולי התכוונת שזה סיפור האהבה הטוב ביותר בכל הזמנים כפי שאתה רואה אותו כרגע? האם "כל הזמנים" כולל גם יצירות שנכתבו בעבר, ואתה עדיין לא נתקלת בהן? או יצירות שיכתבו בעתיד? או רק יצירות שאתה מכיר.
למרות הטון המשתמע מההודעה, אני לא מתכוונת לבקר את הבחירה שלך.. רק להבין.
פששש... התפלספנו....
תסלח לי, אבל לכל אחד יש את הסטנדרטים שלו.
מבחינתי זה סיפור האהבה היפה ביותר שראיתי. "בכל הזמנים" זה ביטוי, זה לא אומר שאני באמת חושב שאין סיפור יפה יותר, יכול להיות שיש פשוט שאני עוד לא ראיתי אותו. זה ביטוי כזה, אתה יודע.
כל מי שקרא את הנסיכה הקסומה,
יודע טוב מאוד שניתן לדרג דברים על פני כל הזמנים, ובקלות.
למה לא המשכת את זה טיפה הלאה?
האם זה סיפור אהבה יפה יותר מהאהבה הראשונה שלך? מכל האהבות שלך? מהאהבה של הזאתי מהדוכן-פיצה? משל אמא ואבא שלך? משל הכלב והחתולה מהחצר ממול?
זה ביטוי. לא צריך להיות כמו דאטה (ככה מאייתים ת'שם שלו בעברית?) בימיו הראשונים על האנטרפרייז.
________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
לא נכון
אני לא יודע איך זה אצלך, אבל כשאני אומר על משהו שהוא 'הכי יפה בכל הזמנים' אני מתכוון שהוא הכי יפה בכל הזמנים. או לפחות מבין אלה שראיתי. זה משפט עם משמעות, לא ביטוי. אם אחותי תראה לי ציור שהיא ציירה בגן אני עשוי להגיד "וואי, איזה ציור יפה", אבל אני לא אגיד "וואי, זה הציור הכי יפה בכל הזמנים". אלא אם כן אני מתכוון לזה, ואז או שהטעם האמנותי שלי לא משהו או שלאחותי צפוי עתיד גדול.
אז זה בלתי אפשרי,
עקב העובדה הפשוטה ש*אין* מישהו שמודע לכל מה שהיה אי פעם. במילים אחרות (ובליויית דוגמא): אם אתה אומר "הפלאפל הכי טוב בכל הזמנים" אתה כנראה טועה, והשיפוט שלך מתבסס על כמעט כלום: לא אכלת את כל הפלאפל שיוצא אי פעם, ולא את זה שעוד לא יוצר.
____________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
כמובן שכן.
הפלאפל שאני לא טעמתי לא באמת קיים, הוא רק שמועות, ואפילו אם הוא כן קיים, בעולמי הסובייקטיבי שהתחיל קצת אחרי שנולדתי ויסתיים כשאמות, הפלאפל האמור ("מישל" בחיפה) הוא אכן הפלאפל הטוב ביותר בכל הזמנים. טובי הפילוסופים כבר דנו בשאלה הזאת (וכשאני אומר "טובי הפילוסופים" אני מתכוון כמובן לז'וז'ו, מומו וחיים הקטן, באחד מדיוניהם על מנה פלאפל).
בוש והכלם! אוריון לנצח!
ובדיוק בגלל זה,
הביטוי "בכל הזמנים" הוא באמת ביטוי. אם אנשים היו אומרים אותו ברצינות מילולית, אז זה אומר שהם או אלוהים, או פסיכים על כל הראש, ובעוד אני מסכים שאני פסיכי על כל הראש, הכוונה שלי היתה כי הביטוי "בכל הזמנים" הוא רק העצמה סופרלטיבית ואולי גם קצת ספקולטיבית להתלהבות סובייקטיבית.
להבהרת הכוונה הסובייקטיבית שלי
בעיקר התכוונתי לשאול האם אמביאוס מרגיש שהוא באמת מסוגל לדרג את כל סיפורי האהבה שהוא מכיר (ותודה למי שהזכיר לי שסיפורי אהבה יש גם במציאות, לא רק באמנות) ולמצוא את היפה ביותר מבין אלה שהוא מכיר, והוא מאמין שדעה זו לא תשתנה כל עוד לא יתווספו יצירות חדשות ומוצלחות יותר לרפרטואר, או שמא הוא משתמש בביטוי הזה כדי לתאר את תחושתו ברגע סובייקטיבי אחד (מן הסתם – רגע היציאה מאולם הקולנוע). עבורי, הדירוג כמתואר באפשרות הראשונה, הוא בלתי אפשרי, אך זה שבאפשרות השנייה, אפשרי בהחלט, ורציתי לבדוק אם אצל כולם זה ככה.
נראה לי שעברתי את הקו ונכנסתי למתחם של האנשים שכן אוהבים ביקורות קולנוע.
איתכם הסליחה.
הקו הזה לא קיים פה
מצטער.
ובאשר לכוונות, כמובן שאינני מתכוון שזה סיפור האהבה הטוב ביותר בכל הזמנים העבר ההווה והעתיד, אלא שזהו סיפור האהבה האהוב עלי נכון לעכשיו. זהו פשוט ביטוי שאנשים משתמשים בו כדי לבטא זאת.
לא נראה לי
בכל הפעמים שאני שמעתי משפט שקשור ב"כל הזמנים", הכוונה באמת היתה לכל הזמנים או לפחות עד הזמן הנוכחי,כי העתיד הוא לא ידוע.
זאת הסיבה שכאשר אנשים שומעים את הביטוי הזה, הם מייחסים לו יותר חשיבות מסתם הצהרת כוונות רגילה.תחשוב שעל כל סרט שאני יראה אני יאמר "הוא בין הטובים שראיתי" אני בטוח שלא תסתמך עלי בעתיד בתור מבקר הסרטים שלך…
מממ… עכשיו כשאני קורא את התגובה שלך שוב,נראה לי שיכול להיות שפיספסתי פה משהו.אם הכוונה היא שזהו סיפור האהבה הטוב ביותר שראית בעבר ובהווה,אז קח את שתי הפסקאות הראשונות שלי,קמט,וזרוק לפח.
הרי ידוע שהעתיד לא ידוע
לכן כל הביטויים כמו "הכי טוב שראיתי" "האהוב עלי" ו- "הטוב ביותר" (למרות שהאחרון יפוצץ כל סובייקטיביומטר פעיל) הם מתייחסים ל- "עד עכשיו לפחות". אני לא אומר שזה ככה אצל כולם, אבל לפחות מבחינתי.
אהרו''כ
גם אני חושבת שהסרט מולן רוז' זה סרט פצצה אני גם אוהבת את השיר שלהם, אני אשמח לדעת מה אהבת?
כרגיל, לא אהרו''כ
חרא סרט. זה כל מה שיש לי לומר. סרט רע.
סרט מעולה
הוא ממש ממש יפה רק חבל שהשירים מזכירים קצת את דיסני..לא שיש לי בעיה…
אלא סרט על נושא כזה דרמטי..זה קצת לא מתאים לו…
אבל העיצוב שלו מרשים נהנתי מאוד ממנו ..ולוקח קצת זמן להבין כמה זה טוב…
כבר היו פה פעמים שהגבתי רק כדי לציין שהביקורת כתובה מצוין, אבל הפעם זה מעל ומעבר. נונו, אפשר לאמץ אותך?
אני מסכים – ביקורת שנונה, ועוקצנית בדיוק במידה הנכונה. לא שרציתי לראות את הסרט, אבל רק אימתת את חששותיי.
ואגב, אני דווקא תופס מבאז לרמן בגלל שיר שהוא הוציא לפני 3 שנים: sunscreen, שיר שידוע בעיקר בגלל שהוא רצף של אמירות לא קלישאתיות בכלל על החיים, ומסקנות לגביהם, ברקע מוזיקה לא רעה. מאז קרו לו רק דברים רעים…
אה כן, ומה זה ROTFLMAO?
תרגום בגוף הסרט
או בעברית – בלמ"ץ – ברח לי מרוב צחוק.
בתרגום חופשי:
מתגלגל על הרצפה מרוב צחוק.
ואני טוהב את הפארודיה שעשו ל"קרם-שיזוף", בה יודה (גן, זה הירוק) שר. לדוגמא:
בתרגום חופשי:
ילונקק השיר ומיד!
את השיר אפשר להוריד כאן:
http://www.theforce.net/humor/music/mp3s/yoda_sunscreen.mp3
א. אני מריח Weird Al Yankovich?
ב. אולי כדאי לסמן ספויילר להודעה שלמעלה למען הזקן ההומלס בכרמיאל שעדיין לא ראה / שמע פרטי עלילה חיוניים על מלחמת הכוכבים ויורשיה.
ובכן...
א. בהחלט לא.
ב. יש עוד מישהו כזה?
ב. גם אם יש,
הם לא יודו בזה.
א. זה באמת מזכיר קצת את Weird Al, במובן הטוב, כמובן. פשוט שיר ענק. (למישהו יש אגב את הגרסא המקורית?)
______________________
יום לא-הולדת שמח,
גל, מתלהבת נורא מהמחשב החדש שלה, שבעזרת חיבור לאינטרנט דרך סיבים אופטיים הוריד את השיר הנ"ל ב40 שניות.
סיבים אופטיים???
T1 או T3?
יש בחורות שמקבלות את כל הכיף (כמו שאמרה כבר סינדי לאופר)…
לא יכולתי לבחור,
אז במחשב בסלון יש לי T3 ובמחשב בחדר T1 (נו, קיבוצניקית. מניחים לנו לבחור בין 1 ל-3, כל אחד עולה אחרת, אז בדקתי מה יותר משתלם).
__________________
יום לא-הולדת שמח,
גל** שבניגוד לגל* המחשב שלה הוא *לא* במעבדה אלא בחדר הפרטי. הא!
הא! לי זה לקח 4 שניות
בהחלט שיר ענק!
להוריד?
למה להוריד אם אפשר לשמוע בסרימינג!
סטרימינג שולת!!!1
יונתן?
sunscreen המקורי
הופתעתי לשמוע שזה של באז לורמן. מישהו יודע על לינק ל- sunscreen המקורי?
לינק לsunscreen המקורי
השיר וסיפורו:
http://supak.com/sunscreen.htm
עוד על השיר ועל הפרודיות שנעשו עליו:
http://www.stanford.edu/~calbear/sunscreen.html
כמובן שאפשר לאמץ. ואפילו כדאי לך: אני מבשל, אני מנקה, אני נראה ממש טוב ומריח – אוף, חבל על הזמן. מומלץ. אתה רק צריך קשרים במשרד הפנים, ולשכנע את אמא שלי לוותר לך.
בהצלחה, איש אמיץ.
אני שמייח שאהבת את הביקורת, זה עושה את העבודה לשווה עוד יותר. אם אתה רוצה אתה יכול להצטרף למועדון שאני עומד בראשו, קוראים לו "נונו החנונו – נקטר אלים בדמות אדם". דמי הצטרפות 39.99 ש"ח בלבד, ואתה מקבל גם יומן קטן תשנ"ז-תשנ"ח. ולכבוד יום כיפור מבצע חברים חדשים – הצטרף וכל חטאיך ימחלו, יש לנו קשרים.
מעוניין?
אני יודעת שזה דורש אבחנה דקה,
אבל השם "מישהי" בכל זאת רומז איכשהו שאני נקבה, אתה לא חושב?
אופס עשיתי זאת שוב
רק עכשיו שמתי לב שאת
בחורה
עם ניק מתחכם! צר לי על הבלבול הג'נדרי. השעה מאוחרת, הממ.. הממ..
עדיין רוצה לאמץ?
אני שבה ומוחה
אני לא מאוחרת. הגעתי בדיוק בזמן! לכו תאשימו את אפסאלון. לא אותי!
מולן-מבול-בל
מצד אחד:
1. טריילר חמוד ביותר, מגלגל מצחוק, קצבי. לא רואים הרבה, אבל קצבי.
2. ביקורות מצוינות מחו"ל. אמור להיות סרט האיכות הכיפי של הקיץ.
3. ניקול קידמן.
4. ניקול קידמן!
מצד שני, עד הערב:
1. קליפ טחון ב- MTV.
והערב:
2. ביקורת מרהיבה, משפיכה מצחוק, וקטלנית עד מוות של נונו. ירידות שנשמעות מוצדקות וציטוטים מהסרט שאי-אפשר למצו להם שום קונטקסט חיבוי.
אוי ואבוי! הדילמה!
פתאום, לאור הביקורת, הפרסומת של XTC נשמעת יותר מפתה מ'מולן רוז'!'
ילדים יקרים, עזרו לנונין להחליט:
ללכת או לא ללכת, זו השאלה!
לשיקולכם: אהבתי את 'רומאי ויוליה' של לורמן.
מולן-מבול-בל
ללכת ברור שללכת…
אפשר לא לאהוב את הסרט אבל אי אפשר להשתעממם ממנו!!!
הוא זורם וכיפי…
ללכת.
אני מבין לנפשו של נונו והרבה מהטענות שלו הן מוצדקות. הסרט מתארך יותר מדי, חוזר על עצמו יותר מדי ובכלל משתדל להיות יותר מדי בכל תחום שהוא. אבל: הנאמברים המוזיקליים. גם אם הם היו באים בלי סרט בכלל, רק קובץ סצינות-מחזמר מופרעות, מופצצות, ערוכות בהיסטריה, סוריאליסטיות, פוסטמודרניסטיות, מוקפצות בשמנת – זה היה שווה את מחיר הכרטיס. אם העלילה לא מעניינת אותך, אתה יכול לצאת חצי שעה לפני הסוף (ממילא כריסטיאן מספיילר אותו על ההתחלה).
וחוץ מזה, ניקול קידמן.
שניה, זה עובד גם לכיוון השני?
אם מתחשק לי ללכת ואני לא סובלת את קידמן, אז לא ללכת?
שניה, זה עובד גם לכיוון השני?
ברור שללכת..קידמן שונה מתמיד
ללכת.
מסכים, לרוב, עם הדג.
גם אחד כמותי, שנמצא בפיגור מתמיד של עשור אחרי הטעם המוזיקלי, ולא זיהה את מרבית השירים, הצליח לההנות ממרבית הסרט. לפחות מהחצי הראשון, בכל אופן.
צבעוני, מרהיב, משעשע (ואפילו מצחיק), מלא אנרגיה.
אבל אז.
בחצי השני של הסרט (עד כמעט לסוף), הם כבר התעייפו מהריקודים. עיני שוב ושוב נעצמו להן, ולרוב לא ניסיתי להתנגד. החצי השני (עד כמעט סוף הסרט) פשוט משמים ומלודרמטי, וחסר כל בשר מעבר לציטוטים משירים.
ובכלל, מה יש לכם מהקידמן הזותי?
"אין יפות כמוה, אך יש יפות ממנה, בהרבה."
גם אני אומרת ללכת.
הנה חוויותי מהסרט ולמה לדעתי הוא שווה את הכסף (בנוסף למה שרד אמר):
לדעתי הסרט הזה לא ישכח במהרה. יתכן מאוד שיצא לכם לראות אותו בווידיאו או בטלוויזיה בשנים הקרובות, וזה פשוט עוול לסרט. מולאן רוז' הוא בין הסרטים שבשבילם המציאו מסכי ענק ומערכות סאונד משוכללות (מי שראה מבין על מה אני מדברת. המוזיקה המיוחדת, הצילומים, העריכה, הריקודים, העושר הויזואלי… הכל). הסרט הוא סיפור אהבה מאוד בנאלי אך מודע לעצמו (הטקסטים הכל כך דפוקים, ההגזמות במראה ובאיפור וכל מיני דברים לא מציאותיים), מכיל מגוון שירים מגניבים (נירוונה? קווין? פוליס? ענק!) וכמה קצת פחות (כל שירי האהבה הדביקים והממוחזרים).
כל הסרט הוא מעין הזיה מטורפת.
החלקים המהירים בסרט, פשוט הדביקו אותי לכסא (המסך היה ענק והיה נורא קשה לעקוב אחרי מיליון הדברים שקרו במסך במהירויות מדהימות), וגרמו לי לברך על כך שאינני חולת אפילפסיה, ועל כך שלא אכלתי ארוחה לפני הסרט (הסרט כל כך מסחרר לעיתים. מישהו הקיא באולם!) וספרתי פעמיים שבהם הרמתי את הידיים בכוונה למחוא אותן, עד שנזכרתי שאני בסרט ולא בהצגה.
בהמון חלקים כמעט נרדמתי, ובאחת הסצינות האחרונות (זאת שאמורים לבכות בה) נקרעתי מצחוק.
וכן- ניקול קידמן. היא מאוד מוכשרת ומדהימה.אבל לא לשכוח את יואן מקרגור.
אפשר לקבל פירוט
של השירים המופיעים בסרט?
חוץ ממה שכבר ציינתם, כמובן. אני מתכוון בעיקר לנירוונה (ניקול קידמן שרה נירוונה?!), אך גם לקווין, פוליס והשאר.
זמרת בשם Randy Crawford שרה את השיר הנ"ל.יש לה עוד כמה שירים נחמדים,אני ממליץ על almaz .
ביקורת מצוינת,וקורעת ביותר,חזק ואמץ.
תודה תודה. רנדי השחמחומה. איזה שיר יפה, נכון?
אני אשם במחדל!
אני הצעתי לכתוב ביקורת חיובית עד מאוד לסרט, שהייתה אמורה להיות חלק מדאבל פיצ'ר, יחד עם הביקורת החצופה שלעיל. אבל, מה לעשות ואני לא יודע לכתוב מצחיק, וידעתי שלא אצליח לעמוד בסטנדרטים של האתר. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל אני לא יודע לכתוב ביקורות לסרטים. אז אנסה עכשיו לזרוק כל מה שבא לי לראש, בלי סדר, ובלי שזה יראה כמו ביקורת בעין הדג, אלא סתם כמו חרטה:
מישהו ציין כאן שהשירים הזכירו קצת את דיסני. אני מסכים – הסרט הזה היה יכול די בקלות להיות סרט של דיסני, אם רק הוא לא היה עוסק בזונות שנהנות מזה.
הסרט, כפי שציין המבקר הנכבד, מצטיין בעלילה הנדושה ביותר שניתן להעלות על הדעת. מה שהמבקר לא הבחין בו הוא הנימה המחוייכת-סלחנית של הסרט כולו. הוא לא נדוש, הוא מדבר על זמן שבו הרומנטיקה הזו הייתה *ה*דבר, והוא עושה זאת ממרומי הפוסט-מודרניזם של ימינו. לדעתי האישית, זה אחד הדברים היפים פה.
אז מה יש לנו כאן? סיפור פשוט מאוד, שלא רק שהוא פשוט – מספרים לנו את כולו כבר בהתחלה. המשפט השני, פחות או יותר, בסרט, אומר שאהובתו של כריסטיאן מתה בסוף. לא הרבה אחרי זה, כשחברי הלהקה מתארים בפני הדוכס את המחזה "ספקטקולר ספקטקולר" שהם רוצים להעלות, הם מתארים, למעשה, את מהלך הסרט (מינוס זה שהיא מתה בסוף. את זה אנחנו כבר יודעים). מרגע שזה נעשה, הבמאי היה חופשי להתייחס אל העלילה כאל מה שהיא באמת – כלי, שנועד לסייע לרצף של קטעי מוזיקה נפלאים, גאגים משעשעים, ריקודים, והרבה מאוד ניקול קידמן.
אגב, אם אני כבר מדבר על זה – האנלוגיה בין ההצגה שמעלה המולאן רוג' (אומרים מולאן, לא מולין. למעשה, אומרים מולא, אבל לא נהיה קטנוניים) לבין הסרט עצמו היא, לטעמי, ממש יפה. לא רק שכל הדמויות מופיעות בהצגה, אלא שאפילו ההצגה עצמה מופיעה בהצגה – בתור הסיטאר של הנגן העני, שיכול לספר רק את האמת (בדיוק כמו הכלי של כריסטיאן, כלומר – הכתיבה, שמספרת את האמת לאמיתה כל הזמן). האנלוגיה הזו מתערבבת עוד יותר כאשר (ספויילר! ספויילר!) אחרי שההצגה הועלתה, והגיע הסיום כפי שדרש הדוכס, פורץ כריסטיאן לבמה, ומשנה את הסוף של ההצגה – ושל הסרט – ואז מסתער עליו הדוכס עם האקדח וזועק "מיי וויי" (יעני, בדרך שלי) – כלומר, בדרך שלו תסתיים *ההצגה*, וגם הסרט. לא יודע, לי זה נראה טוויסט שהוא לא מדהים, אבל הוא מאוד יפה.
(*סוף הספויילר!*)
ונעבור למוזיקה: מה שנונו כינה "מחרוזות" אינם אלא עיבודים מחודשים שלקחו מעט מפה ומעט משם, שורה מכאן ושורה מההוא (פלוס כמה שורות מקוריות) ויצרו שיר חדש, שמתאים לסיפור העלילה. החיבור הזה נעשה באופן (לדעתי) מוצלח במיוחד, וכמובן שהמקום הכי מוצלח בו נעשה הדבר הוא ב"טנגו דה רוקסן" שמשעשע ברגע הראשון, ומרגש לכל שאר אורכו.
השירה הן של קידמן והן של מקגרגור מפתיעה באיכותה ותלונות על גובה קולו של מקגקגור נראות לי מגוחכות, במקרה הטוב. עוד יותר תמוהה הביקורת על שירת האופרה (בעיקר ב"The Show Must Go On") – שלא רק שהיא מתאימה למקור, אלא גם שנעשתה בצורה נפלאה בסרט.
אגב, דווקא הפס-קול מאכזב למדי. בלטו בחסרונם: Show Must Go On, Like A Virgin (בגרסא הכי לא-סקסית ששמעתם מעודכם), השיר בו מתוארת עלילת ההצגה המתוכננת, וכן כל מילות השיר Because We Can (Can-Can) – כאשר המוזיקה עצמה (של פאט בוי סלים) הושארה ללא המילים. מה שלא מונע מרוב השאר להיות מצויין, כמובן.
בקיצור, למבקר הנכבד יש בעיה עם דרמות תקופתיות (מפריעות לו התלבושות), יש לו בעיה עם קיטש (בסרט על התקופה הרומנטית ביותר בתולדות האנושות…), הוא דורש עוד לוקיישנים (כאשר הסרט התעקש לשמור על "אחדות המקום", דווקא בגלל שהוא מיוזיקל שמספר על הצגה), והוא לא אוהב שאנשים שרים לו באמצע הסרט.
נונו, תגיד לי – למה הלכת לסרט הזה מראש? זה כמו שאני אלך למטריקס ואגיד שזה חרא סרט כי יש בו יותר מידי אקשן…
מי שהוא לא אדם נרגן כמו נונו, ולא בא לסרט כדי לחפש מה רע בו, יהנה מאוד, לדעתי. עכשיו, יותר משחשבתי, אני מצטער שלא התאמצתי יותר לכתוב ביקורת אוהדת. חבל לי שאנשים יחמיצו את הסרט הזה בגלל התלונות התמוהות של נונו. אפילו אם הוא מה-זה מצחיק.
ואני לא אשם במחדל!
חבל.
כשהדג אמר שאתה אמור למשת"ף בדאבל-סממן, הרעיון נשמע מלהיב.
לא רק שאני מעריך את כתיבתך (נו, באתר ההוא, איך קוראים לו?), אלא שהרעיון של כפל-פיצ'ר הוא רעיון משובח לדעתי.
מה פתאום?
יש לי כבר אלרגיה למקרים בהם מישהו כותב משהו וכזה דבר קורא לו במציאות.
ז"א- זה אולי הסימן הכי ברור לכך שאתה בעצמך נכתב.
לו אני הייתי כותב מחזה, ומה שכתבתי היה מתחיל להתגשם, הייתי משנה את הסיום ל:" הוא הרוויח חצי מיליארד בלוטו, השיג את תריסר הבחיורות הכי יפות בעולם וסיפור שלו פורסבם במימד העשירי". וחסר לכותב שמעלי שזה לא יתגשם…
מה פתאום?
קראת מה שכתבתי? הוא כותב את ההצגה *במיוחד* כאנלוגיה למה שקורה לו באמת. זה לא בא בהפתעה, הוא עושה את זה במכוון (הכלי שלו מספר רק את האמת). למעשה, (ספויילר!) הוא מאלתר את סיפור ההצגה כשהדוכס תופס אותו את סאטין ביחד – ולכן מה שהוא מספר הוא בעצם מה שהוא מקווה שיקרה (שסאטין תבחר בו, ולא בדוכס). אין כאן שום דבר "על-טבעי" או מיוחד.
אגב, שכחתי לציין את הצילום המצויין, לדעתי, שהזכיר בהרבה סצינות את טים ברטון האהוב על כולנו. רק שתדעו.
סטפן קינג
כתב פעם סיפור כזה, לא?
"מעבד התמלילים של האלים" אם אני לא טועה.
אני אשם במחדל!
איל יקר
אני מזועזע/משועשע מכך, שחוסר תמימות הדעים שלנו על סרט אינפנטילי, גורם לך "לרטון" עלי אישית ולקרוא לי חצוף. לפחות היה זה על סרט משמעותי. בתור עלק "מובילי דיעה" עלינו ללמד את "הילדים" סובלנות מהי. אני מכיר פסיכולוגית ירושלמית מצויינת שתעזור לך.
(הקהל: אוּוּוּ…)
ת'כלס:
שנינו מסכימים שניקול קידמן סבבה ביותר.
שנינו מסכימים שהפסקול מגניב, והוא עיקר הסרט.
אז פגעתי קצת באשכים של מ'קרגור, מה קרה?!
לגבי הבולשיט הפוסטמודרני שאתה כל כך גומר ממנו:
אחת הסצנות שקסמה לי במולן רוז' היתה שהבוהמיינים רוקדים על איזה גג, ובאמת מרגישים שהם חיים בתקופה הכי סבבבה בעולם, ואני כל כך רציתי להיות איתם, בעבר, בלי היסטוריה של מלחמות עולם, טרוריסטים מתאבדים, אפקט חממה, אידס, וכל הבלאגן האינסופי המצטבר שהביא אותנו לָעכשיו.
אבל אנחנו חיים בתקופה אחרת, תמימה פחות. תקופה בה הכל כבר נעשה, נאמר, הוקרן, פוסל, עשו בהשראתו מחזות יחיד, הסבירו אותו פסיכואנליטית, מצאו על איזה נקודה בכף הרגל צריך ללחוץ כדי להבריא אותו, עשו עליו פרודיה, סרטים תיעודיים, ויש לו קבוצות דיון באינטרנט. תקופה בה שום דבר לא יכול להיחשב מהפכני, כי כל המהפכות כבר קרו, תקופה בה אין שוליים כי אין יותר מרכז (סחר עולמי), תקופה בה אין אמת אחת, בגלל עודף מידע. תכופה בא כול אחדד יחול לעסות מה שבא לא וזה פסדר. תקופת ליבראליות מפלסטיק של MTV2, בה החדשות נראות כמו סרט, בה המלאכותי יכול להביע אמת יותר מהדבר האמיתי. (ע"ע דניס פוטר ז"ל ממציא הדמויות השרות). איזה אמת ניסה מולן רוז' להגיד, הא? אתה ראית יופי, ואני ראיתי ראוותנות ריקנית. וכזאת יש בשפע סרטים אחרים בינוניים. בביקורת החצופה שלי התקוממתי מקשירת כתרים לדברים בינוניים. מקום 111 בIMDB? בחייאת! סרט השנה? בחייאת. זה בדיוק הסיפור של גלדיאטור וטראפיק – שיעמום ראוותני שאין לו מה להגיד, . (בטח ששום דבר על רומנטיקה)שזוכה לכבוד ויקר.
אני מאוד אוהב סרטי תלבושות(אמדיאוס, יחסים מסוכנים), אני מאוד סרטים רומנטיים (הנסיכה הקסומה, הארי וסאלי, יצורים שמימיים, המספריים של אדוארד) . אבל יש הבדל בין סרט שמרגיש רומנטיקה, לבין לצעוק "אני זה הרומנטיקה!". ומולן רוז' לא סותם את הפה. עם סימן קריאה בסוף.
ועכשיו מוס, אחרי שרד פיש ולונגי השיגו את מלחמת האיילים שלהם, אני הולך לישון.
אני משער שנתכתב מחר בעבודה. ואם לא, הרי מחר יום כיפור, ואני מבקש את סליחתך אם פגעתי בך, או ביישות הוירטואלית שלך באיזשהו אופן, רק בגלל שאמרתי את דעתי החצופה.
חלומות פז
נונו
מרהיב, מדהים
הבעיה של שונאי הסרט (ע"ע נונו)
וכמו כן של רוב הברנשים הציניים, בוגרי דיסני לשעבר, חושבי םשהם מצחיקים (שום דבר אישיא, פשוט..)
הסרט נפלא. אני באופן טכני בכיתי בסוף. עלי הוא השפיע באופן דרמטי. הוא מרהיב עין. בעוד אחד עלול לטעון שבאמצע הסרט מתחיל לשעמם ולהימרח, העשרים דקות האחרונות, כמו כן ההתחלה, שווה את הכל.
ברגע שמקבלים את התפיסה הקיטשית ואת סגנון הבימוי (אנשים מבוגרים בד"כ יוצאים באמצע. הסרט לא בשבילם, הם טוענים)
, מתקבל סרט פשוט נפלא.
המחזמר הטוב ביותר, מעולם. עולה בכמה מידות כנגד "צלילי המוזיקה", ואפילו קצת, מעל "שיר אשיר בגשם" (מאוד אהבתי גם אותו. אבל..)
ולסיום-
יואן מקרווגור שר לא רע. בכלל.
מרהיב, מדהים
מסכימה עם מה שכתבת! רק תיקון אחד:
יואן מקרוגור שר מעולה. נקודה!
אם כבר מעלים באוב דיונים
יואן מקרגור שר רע. מאוד. קידמן, לעומתו, הפתיעה אותי ביכולות שירה מרשימות. הוא אולי נראה טוב (לא לדעתי, אני בעד בראד פיט), אבל לשיר הוא לא יודע, וכנראה שהבעיה לא במורה (אלא אם כן היה לכל אחד מהם מורה אחר, מה שאני לא מוציאה מכלל אפשרות)
יואן אמנם לא שר כמו יוהן
סבסטיאן בך (תגידו, מה קרה לאיאן המוכר הטוב וההגיוני?) אבל אני חושבת שכל השירה בסרט נעימה למדי, גם של קידמן וגם שלו. אבל מה אני יודעת? לשיר בטוח לא.
תראי.
פשוט, השקיעו כל כך הרבה בהפקה הזו, שחבל שלא לקחו עוד כמה שעות בללמד אותו לשיר. העניין הוא, שאני בטוחה שכן השקיעו המון שעות בללמד אותו לשיר, כי סה"כ הוא שר לא נורא בכלל, אבל הוא לא שר *טוב*. טכנית, פשוט. לעומתו ניקול דפקה הופעה (בשירה), שלא היתה מביישת זמרות מקצועיות.
אבל אל תשכחי,
שלא משנה כמה שעות היו מנסים ללמד אותו לשיר וכמה מאמצים היו מושקעים בזה, אין תחליף לכשרון טבעי. אם בן אדם לא שר טוב, הוא לא שר טוב, ולא משנה כמה ילמדו אותו לשיר, הוא לא ישתווה לבעל הכשרון. ומסתבר שלניקול יש הרבה כשרון, אולי בניגוד אליו (לא יודע, לא ראיתי את הסרט).
יואן מקגרגור כבר שר בעבר
פרט לסיבוב ההופעות האישי שלו במקלחת (אני יודעת, ביקרתי ), ניתן היה לראות את יואן שר עוד לפני מולאן רוז', ב"חיים בלתי רגילים" (או "לא רגילים"? מתעצלת לבדוק בתרגומון) – בדואט מרגש עם קמרון דיאז בשם Beyond The Sea.
הוא אמנם נאלץ לצעוק פחות מברוז' ("myyyyy gift is myyyyyyy soooong") אבל ניתן לראות שלבחור יש כשרון, ולכן לא בטוח שהוא בכלל היה זקוק לשיעורי זימרה לפני הסרט (אולי רק כמה, לריענון).
____
יואן מקגרגור כבר שר בעבר
בליפסטיק על צווארונך (שזו סדרת טלוויזיה של דניס פוטר)
איך איך אתם לא זוכרים??
יואן מקרגור שר ב"אמה". הוא שר עם ג'יין (זאת עם השער השחור ששיחקה לפני כן באפריל הכחול ונועדה להראות לאמה כמה היא בן אדם לא בסדר)
אם כבר מדברים על שירה, לניקול קידמן יש קול שטוח ומוגבל. ליואן מקרגור יש קול מאוד יפה ויש לו מנעד של יותר מארבעה תוים, בניגוד לגרושה המפורסמת
עוד כמה מילים על הפס-קול
הפסקול, כך מסתבר, הוא מסתורין בפני עצמו. הגרסא המופצת בישראל –
http://www.top-10.co.il/tower/product.asp?pf_id=MU60694930352
כוללת שתי גרסאות של השיר Nature Boy, אחת בביצוע דיוויד בואי ומאסיב אטאק, שמופיעה גם בגרסאות אחרות של הפסקול, ואחת בביצוע דיוויד בואי לבד – שלא מופיעה בשום דיסק שמצאתי בחו"ל. בכל אופן – הגרסא המקורית מהסרט, לא מופיעה כלל.
שנית, בגרסא הישראלית גם יש סדר שונה לגמרי של השירים השונים.
הגרסא האמריקאית –
http://www.amazon.com/exec/obidos/ASIN/B00005BJ2O
היא הכי קצרה – רק 14 טראקים, לעומת 15 בגרסאות הישראלית והאירופאית. לגרסא האירופאית –
http://www.amazon.co.uk/exec/obidos/ASIN/B00005NV6Q
שמסודרת באותה צורה כמו הגרסא האמריקאית, נוספה גם רצועה 15, שהיא רמיקס של Lady Marmalade.
אבל ללא ספק *ה*דבר התמוה בנושא הזה, הוא האלבום הבא:
http://www.amazon.co.uk/exec/obidos/ASIN/B00005NKJJ
לאטויה ג'קסון, מולאן רוג'. תאריך יציאה: ינואר 2010. אלפיים ועשר, למי שלא הבין. אני מבין שספונטניות זה לא הצד החזק של גברת ג'קסון.
ושוב אציין שהפסקול מאכזב מאוד, וחסרים כמה מהשירים המוצלחים ביותר בסרט. נו, נחכה לדויד.
ועוד מילה אחרונה
ב-amazon.co.uk יש ביקורת של איזה בחור לונדוני שמתאר בדיוק את הדיסק שיש לי (הישראלי), ולא את הגרסא שמוצגת שם. מצד שני, מבקר אחר שם מדבר גם על שתי גרסאות של נייצ'ר בוי, וגם על שתי גרסאות של ליידי מרמלד. אז אין לי מושג מה הולך שם עם הפסקול הזה…
לאטויה
כדאי שמישהו יסביר ללאטויה, שבניגוד למה שיגיד כל קולנוען, 2010 זה לא ההמשך של 2001.
כתבה מספר 548
שלא לדבר על הסט הכפול
בסופו של היום, כנראה שיצא גם סט כפול של שני דיסקים- עם כל השירים והמוזיקה- אני מקווה, מפני שהאכזבה מהחסור המשווע בדיסק פשוט הורסת.
אופוזיציה
ושוב זה קורה לי – אני הולך לראות סרט מטופש כדי להנות מהקטילה שאחרי, והגורל מתעמר בי ולא נותן לי אפילו את הסיפוק הקטן הזה.
אהבתי את מולן רוז'. מודה. כן, הוא סרט מפגר, וניכר שעיקר החזון האומנותי מאחוריו מסתכם בהחלטה שהתקבלה בישיבת המערכת הראשונה של הבמאי וצוותו להכניס כל רעיון מכל סוג שהוא שכל מי שיעבור ברדיוס של 500 מטר מהסט יעלה ברצינות או בצחוק, אבל כשבמאי מגיע לכזאת רמה של ראוותנות ושליטה בכל הכלים שמספק לו המדיום הקולנועי, בין אם הסרט מפגר או לא, אני עובר לדום, ולו רק לכמה שניות. ומאחר וניכר שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה עם כל הרומנטיקה המשתפכת שם, אני מסוגל לאכול את זה ואף לבקש עוד.
ושני אגבים:
* אני מסתכן בנידוי מעין הדג, אבל אני חייב להעיר בצער ושנאה עצמית רבה שזאת פעם ראשונה שממש לא אהבתי ביקורת של נונו. מצטער, נונו, עייפת אותי בשלב מאוד מוקדם של הקריאה.
* אני דיי משוכנע שהצלם לא עבר ולו פעם אחת דרך כנפי התחנה, שלמיטב הבחנתי נבנתה באנימציה ממוחשבת.
אופוזיציה
צר לי שלא נהנית, אבל לפחות הבנת מה אני חשתי במולן רוז'.
לגבי טחנת הרוח, אני די בטוח שלפחות חלק מהשוטים היא היתה אימיתי לגמרי, וזכתה לצילומי קריין כפי שתארתי. אבל אם זו לא קטנוניות אז מה כן?
תעשה חיות דן, ותכתוב איזה משהו. מה עם השבועה, או הסרט של לוק בסון, לא מדליק אותך?
אוהב מחבב מעריץ
נונו
כל ההתחלות קשות
אין לך מושג כמה ביקורות התחלתי לכתוב בחודש האחרון והפסקתי אחרי שתי פסקאות. בלוק יצירתי, מה לעשות. אולי אני אציע לדג לפרסם את הכל בכתבת ספיישל תחת השם "התחלות, מאת דן ברזל".
דוקא רעיון טוב.
אנימציה
לפחות הוא לא היה צריך לשבור חלון יקר כדי לעשות את השוט הזה.
הטחנה
אז ככה, בתור אחת שאהבתה (האמת, אני מוכרחה להודות- זו כבר יותר אובססיה מאהבה… הסרט מתעקש לא לצאת מהראש) לסרט רק גדלה כל יום, והורידה סרטונים מאחורי הקלעים וקנתה את הדיוידי, החלטתי להסביר לך בדיוק איך עשו את הכל בסרט
* המולאן רוז' מבחוץ, כמו גם טחנת הרוח והסביבה הקרובה (ממש) של האזור זהו מודל שווה לאללה שבנו
* בהתחלה, כשרואים את המצלמה עוברת לה בין הרחובות, כאן- הכל ממוחשב, צילמו את האנשים על רקע ירוק זרחני להחריד והוסיפו אותם לעבודת המחשב המדהימה
* כמו שלא ממש היה קשה לעלות- כל פריז עצמה כמובן גם כן ממוחשבת
* וכל השאר בערך (כולל הפיל!!!) בנוי ככה בגודל טבעי…
בקיצור- עבודה קלה זה ממש לא, ולפחות באוסקר על זה הם זכו…
ואני תהיתי איך זה
שסרט אוסטרלי, שמתרחש בפריז ושהשחקן הראשי בו הוא בכלל סקוטי, יכול להיות כל-כך אמריקני?
מה אמריקני פה?
מה לא אמריקני פה?
קיטש טוטאלי ומחליא באמתלה של "מודעות עצמית" (מה כל כך מודע פה? בדיחות קומדי סטור בגובה נעל זה מודעות עצמית?), מיוזיקל ממש כמו תור הזהב של הוליווד (רק הרבה פחות טוב), ופסקול שנבחר אמנם בקפידה, ומלא בשירים טובים, אבל נערך לתוך הסרט בטרטור מחריד. כל חוסר הטעם האמריקני במכה.
וניקול קידמן? נו, אני מודה, מלכה.
מה אמריקני פה?
בעיקר העלילה, שאלמלא עניין המיניות והדמות הראשית ומקצועה העתיק, היתה מתאימה לסרט של דיסני. הם בטח היו עושים ממנה כובסת או טוחנת או משהו כזה.
אבל בכל זאת, העלילה היא רק תירוץ לשירים, לתפאורות ולסצינות הריקוד.
אני לא סובל מחזות-זמר, אבל בסרט הזה נהניתי, מה שאומר שזה עובד.
שתי הערות מקגרגוריות
* היה נחמד לראות אותו שב לימי השירה שלו אצל דניס פוטר.
(**ספויילר אווילי במיוחד, הוא לא באמת מספיילר משהו מהאין-עלילה של הסרט**)
* בסצינה מסויימת בסרט אוון (או יואן או איך שקוראים לו) השתרע לאחור כשחולצתו מעט פתוחה. לכל אחד ואחד בקהל עברה באותה שניה אותה מחשבה בדיוק, אבל אף אחד לא העז לבטא אותה במילים. כולם פזלו קלות אל עבר היושבים מסביבם כדי לבדוק האם גם הם ראו את הבלתי יאומן, או שמא היה זה חזיון שווא: למקגרגור גדל או הודבק שיער חזה שופע!
שתי הערות מקגרגוריות
אתה אומר שזה לא היה פעם?
הסצנה הזאת ממש הדירה שינה מעיני…
לך בעקבות ההמלצה של נונו
ותראה את "כתוב בעור" של פיטר גרינווי. הבחור היה חלק, וכוסון לא נורמלי.
(טוב, זה לא הסרט היחידי בו רואים את גופו היפה, אבל זה הסרט בו הכי יורדים לפרטים)
שתי הערות מקגרגוריות
דן. לא יפה לרדת על שערות של אנשים. ובכלל לא ידעתי שאתה שם לב לפרטים מסוג זה.
הנוער של היום.
אבל אם כבר עסקינן, אז המראה הדובי דווקא הולם אותו.
באפיזודה 3 כבר יהיו לו שערות מתוך האוזניים, על קצה האף (3-4 סמליות, לא יותר), וכמובן תלתלים על הכתפיים. ואז הוא נגלה שהוא האבא של צ'ובקה.
-"צ'ובקה – אי אמ יור פד'ר"
-"ררררררראאאאאאא!"
חי חי
אחת ולתמיד - יואן! יואן!
שניפלייט, אל תקשיב לפוסטר הציוני של הסרט, וגם לא לתרגום בגוף הסרט כאשר שודר בערוץ 2 לפני כמה שנים, או לעוד מקומות בהם תיתקל בטענות חסרות שחר לפיהן קוראים לו אוואן! בראיון לרגל השקת "אימת הפנטום" בגיא פינס, ענה מקגרגור "שלום" אופנתי לאחר שבורך ע"י המראיין ב"יואן מקגרגור, שלום".
ובעניין הסרט והביקורת: את הסרט לא ראיתי מאחר ובאופן עקרוני אני סקפטי בנוגע להחייאת מחזות הזמר הקולנועיים, ובאופן עוד יותר עקרוני אני נגד קאברים לשירים קלאסיים. "מול(י)ן רוז'(!)" הביא לעולם את אחד הלהיטים הנטחנים הכי לא מובנים לי בשנים האחרונות, "ליידי מרמלייד". לא רק שזה כיסוי מעצבן ומאוס, אלא גם לא מובן לי מה הייתה ההתלהבות אחרי שרק לפני איזה שלוש שנים אול סיינטס עשו לו קאבר די דומה ולא פחות מעצבן. אני היחיד שזוכר את זה או משהו? אם כן, אני בטוח שזה מבשר רעות.
בכל מקרה, יצא לי לראות קטעים לא מעטים מ"מולין", ונראה שעד כמה שלא התרשמתי מהם, נונו הלך לסרט עם ציפיות יותר נמוכות משלי, וגם לא התרשם בלשון המעטה.
ואישית לא הייתי מודאג אם סרט שלא אהבתי לא אהב אותי בחזרה.
אבל זה אני…
היו ימים, אני אותם זוכרת...
בטח שאני זוכרת את הקאוור של אול סיינטס. בזמנו נהניתי ממנו מאוד (ובכלל אני חושבת שאול סיינטס היו שוות הרבה יותר משאר הלהקות שיצאו מאותו פס ייצור). מה שמבחיל במיוחד בקאוור של הדראג קווינז הוא שהוא זהה לקאוור של אול סיינטס. לאן הגענו? לא רק שנגמרו השירים המקוריים לשיר, אלא גם נגמרו הקאוורים הגרועים לשירים מקוריים אז עושים קאוורים גרועים של קאוורים אחרים? איכס.
הרבה דברים לא אהבתי בסרט
כגון העלילה השחוקה, הדמויות השבלוניות, שורות מאוד מעצבנות שחוזרות על עצמן במשך שעתיים ומשהו
כל הסרט ישבתי וחיפשתי חסרונות בסרט.
זה הצליח לי עד העשרים דקות הראשונות בערך ואחרי זה…
אבוי, התחלתי לאהוב את הסרט. ממש נהנתי!
נכון שהסוף הוא משהו שאסור להראות לאנישם בעלי קיבה רגישה אבל יצאתי בהרגשה טובה מהסרט.
הרבה דברים לא אהבתי בסרט
בטח גם את "הנסיכה הקסומה" לא אהבת בגלל שהוא כל הזמן חוזר על המילה "inconcievable", נכון?
לא יעלה על הדעת
מוס(וֹלִינִי) יקר.
אל תשווה בין הנסיכה הבשומה למולן. ספל-חמאה, איך לא תזעקי?!
וכן תפסיק לרדוף אנשים שלא התעלפו מהסרו אהוב ליבך.
(קלישאה): מגוון הדעות עושה את העולם למעניין. אני לא רוצה לחשוב איך היה נראה העולם אם כולם היו חושבים כמוך.
ברררר…
מה בדיוק תפקידך באייל הקורא? המצליף?
הרבה דברים לא אהבתי בסרט
על מה אתה מדבר?
נורא אהבתי את "הנסיכה הקסומה"!
זה סרט מדהים
ולא הבנתי מה הקשר של המילה שחוזרת על עצמה
לא אמרתי שזה מה שהפריע לי בסרט
העובדה שהמילה (או המשפט) היתה נורא… נו נגיד, שחוקה, זה מה שהפריע לי
חגיגה לעיניים,יצירה קולנועית.
מולין רוז' לי אישית עשה את השבוע אם לא את החודש,מדהים מעולה, מרגש, יפיפה,קסם קולנוע.
נקרעתי מצחוק מול המסך כשקראתי את הביקורת כי למזלי יש לי חוש הומור בריא אבל, איך אפשר שלא להישאב ליצירה הזאת לבימוי המדהים? לתלבושות? לצילום?
לאהבה וחגיגה שמתנופפת מול עיננו?
הבימוי אהוב כבר מאז רומיאו ויוליה ומהעשרים דקות האחרונות לא הפסקתי לבכות(אופייני לבנות)
בכל מקרה,סרט מדהים ויפיפה!
אופייני לבנות... שצוחקות!
מה הבעיה שלכם/ן?!!!
(שום דבר אישי. פשוט…)
למה לצחוק בסוף, או בקטעי םהשקטים והקסומים של ה"מולין רוז"'?!!!
הסוף מדהים. גם בצפייה חוזרת וחוזרת וחוזרת. הוא מפעים, מעורר תהייה למה לא כל סרט מפעים ככה, ומעל הכל- הוא על אהבה!
אז להמ לצחוק ממבוכה וטפשות?
למה להציב יותר מדי חומות, ולא לאמץ את הסרט?!
חבל, חבל מאוד.
ההודעה הזאת הייתה על :
אמת!
צחוקים!
בנות!
אבל מעל הכל –
אהבה….
וואו [יש ספוילר אבל רק בסוף]
אני כל כך מקנא באלו שנהנו.
איזה כיף לכם.
קבלו את כל הפידבק.
וואו
נראה לי שבמקרה הזה היה כדאי לשנות את הכותרת..
בקשר לשם הסרט
הפעם אין לאף אחד טענות על כך שמפיצי הסרט (ה… ) לא תרגמו את שמו לעברית. מתאים היה להם לקרוא לו "טחנה אדומה", לא?
יש, יש טענות.
את שם הסרט אמנם כותבים Moulin Rouge, אבל הוגים "מולאן", לא "מולין", כמו שיוכל לספר בצער כל מאזין גלגל"צ. זה בסדר שהמפיצים לא שטפו לעצמם את המח עם איצ'י קיצ'י יא יא, אבל איך אומרים את שם הסרט הם צריכים לדעת – אחרת לסרט 'Cube', למשל, היו קוראים "קובה".
טענו תעל תרגום אין, טענות יש
טענה מספר אחת, בנוגע ל"מולאן רוג (זו מX מן)
הפוסטר העביר לא מוצלח, בייחוד ביחס למקור- שהיה פשוט יואן וקדימן מתנשקים על רקע תחנת רוח ברקע אדום- פשוט, קליט, ונעים לעין- אך הפוסטר הרשמי, זה המתנוסס בבתי הקולנוע, הנו בעל רקע שחור, מפוצל לארבעה "חלונות", שבכל אחד כתוב : (הנה זה מגיע, החלק האהוב עלי- או שלא)
חופש! יופי! אמת! אהבה!
התרגום אולי שרד את היד הישראלית, בערך (מולאן # מולין)
אך הפוסטר חטף את החום.
חופש! יופי! אמת! אהבה!
ק-פ-ט-ן פ-ל-א-נ-ט !!!
אח...נונו..!
מעולה! שיחקת אותה כרגיל, אבל אני הרי יודעת את זה מכיתה ז', אם לא מהגן.
אהבתי את הפאשליחה המקסימה שעשית עם ה"מישהי עם הניק" או
אתה בטח יודע למה זה כה מוצא חן בעיניי אך אשמח לפרט באופן אישי…
חשבתי לשתי שניות להישאר מסתורית, אבל אתה הרי כבר יודע מי אני.
מחכה לשאר ביקורותייך השנונות.
ב.ב.ב.ב.
אר, כן, נכון.
מה שהיא אמרה, בדיוק.
שני צ'יפס וקולה גדולה.
תשנ''ז-תזנ''ח
בוטא* מִי אָמוֹר!
החנופה תביא אותך רחוק. מתק שפתייך העצומות, שווה את משקלן בזהב.
ואז מה אם אני מחפש מאמץ וספונסר קצת בהתלהבות יתרה מדי. המצב קשה, ואסור לפספס שום הזדמנות. תלמדי ממני משהו. בא-ביי יום רביעי.
נונזו
נ.ב.
לחתולים יש גזים?
__________________________________________
*בוטא היא זוכת התואר "אלופת ברי-ברא-בוטא-ברא" תשנ"ז תשנ"ח
שגיאות??
טוב, אז סחתיין על האתר המצויין (גיליתי אותו בערך לפני דקה) אבל יש לכם שגיאה מביכה בעברית – הפתגם הוא "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" רוצה לומר – מטבע בכד ריק עושה המון רעש – משפט יפה שאינו מתאר את הנאמר בגוף הביקורת. וכן, אני מורה ללשון במקצועי. ברכות חמות לכולם ( ולא לשכוח כ רפויה – בגד כפת בראש מילה)
שגיאות?!
אני לא כתבתי את הביקורת, אבל נראה לי שזה די ברור שיש פה פראפרזה על הפתגם המקורי (מה גם, שאם זו שגיאה היא בארמית, ולא בעברית). מטרת הפראפרזה, כפי שאני הבנתי זאת היא לומר שיש בסרט הרבה בלגן, וה"איצ'י קיצ'י" זה משיר הנושא של הסרט.
איזה מזל שהמורה שלי ללשון לא גולשת פה…
אני חושב שהמורה
מודע לזה, ורק התכוון לתקן אותנו בעניין האיות השגוי של המילה 'איסתרא'.
אני אכנס לויכוח מיותר לחלוטין,
ואומר שלא נראה לי שלא נראה לי שהוא היה קורא לטעות האיות הארמית הקטנה הזאת "שגיאה מביכה בעברית", ונראה לי שהוא "האשים" את כותב/עורך הבקורת באי דיוק (אחרת הוא לא היה טורח לפרש את הפתגם).
אבל זה באמת ויכוח מיותר.
בטח שמכירים את הביטוי המקורי
אבל עברית – בניגוד לארמית – היא שפה חיה ומשתנה, וה"אי'צי קיצ'י יא יא" הזה פשוט מתחבר טוב לכל דבר (ועומד כתשובה בפני עצמו: "מה שלומך?" "איצ'י קיצ'י יא יא", "איך היתה הסעודה המשפחתית?" "איצ'י קיצ'י יא יא", "מה את חושבת על ה-#&*^%@! ההוא ששפשף לך את הרכב וטען שאת אשמה?" "איצ'י קיצ'י אמא שלו").
ואם יורשה לי להביא תירוץ דחוק: איסתרא בלגינא וכו' אולי לא מתאר את אשר מתרחש בסרט, אולם הוא בהחלט רלוונטי לעניין 'ליידי מרמלד': הרבה שירים יש ב'מולין רוז", ורק אחד מהם נטחן ברדיו ועושה רעש כאילו הוא עולם ומלואו.
(הא! אי אפשר עלי!)
ששש! את מפריעה לו לפדח את עצמו.
ואני *אוהבת* כשאנשים מפדחים את עצמם. במיוחד מורים.
איצ'י קיצ'י על תקן
צודקת לונג ג'ון באומרה שאפשר להשתמש באיצ'י קיצ'י במקום כל דבר בעצם, אבל על "איך היתה ארוחת החג?" (או כל ארוחה אחרת, לצורך העניין), יש לענות ב"מוקה צ'וקולטה". ומי כמוה מומחית בענייני אוכל.
לא ספוילר
העובדה ש"היא מתה" נחשפת בדקה הראשונה של הסרט.
סוף סוף
ראיתי את הסרט (עם אחותי, לדעתי זה סרט בנות), והיה בדיוק כמו שציפיתי לאחר קריאת הביקורת: צילום מסחרר, תלבושות מהממות, ביצועים מעניינים לשירים מפתיעים בקונוטציות שלהם (ואתם יודעים למה פולניות מתכוונות כשהן אומרות "מעניין") ויופיה המדהים של ניקול קידמן. עד כאן הדברים שנהניתי מהם.
הדברים שביאסו אותי – העלילה, המנטרות המטופשות, השיער השחור של יואן מקגרגור והפרצוף של הדוכס (לא יכלו לשים מישהו שנראה טוב, רק בשביל שתהיה לה איזושהי דילמה?) וזה ש"ליידי מרמלד" נשמע רק לחצי שניה.
סוף סוף, סוף שבוע.
(או שלא).
גם אני צפיתי בו זה לא מכבר. אין ספק שמקריאת הכתבה והתגובות ניתן לשרטט תמונה מצויינת על אופי הסרט.
אני חולקת על דעתך בעניין שערו השחור של יואן. דווקא מחמיא לו ובהחלט עדיף על מה שהתנוסס על ראשו ב"אימת הפנטום".
אני לא מבינה איך מישהו יכול להגיד שהוא שמע פחות מדי את "ליידי מרמלד". השיר הזה נטחן עד דק בכל תחנת רדיו שמכבדת את עצמה יותר ופחות. לפי תדירות ההשמעות אפשר היה לחשוב שזה השיר הכי מרכזי בסרט. לפחות אנחנו אוחזות באותה הדעה לגבי כיעורו של הדוכס.
אני הייתי משנה ומוסיף
אני הייתי משנה את זה ל:
…בכל תחנת רדיו שמכבדת את עצמה, אך לא את מאזיניה.
ליידי מרמלד
אכן נטחן כקמח בשעתו, אבל חשבתי שיהיה נחמד לשמוע אותו בקונטקסט המתאים. ואם כבר מדברים על נטחן, הרי ששירים אחרים (ובעיקר come what may המשעמם) נטחנו בסרט עצמו עד זרא (מילה מצויינת, אגב).
ראיתי את הסרט שוב בקולנוע,
דבר שאני לא נוהגת לעשות. ואני אומר שוב – סרט מקסים. השירים והריקודים נהדרים, השחקנים מצויינים גם בתור שחקנים וגם בתור זמרים. זה סרט שממש כיף לראות. הזוי לגמרי.
כששאלו אותי לאיזה סרט זה דומה, לא הייתה לי תשובה. זה שונה לגמרי, חדש, מיוחד.
למרות שהעלילה הבנאלית נשארה בנאלית (אולי אפילו נהייתה יותר בנאלית), למרות שגם הפעם לא התרגשתי בסוף (לפחות לא צחקתי), למרות שסדין זו דמות מופרכת לגמרי, למרות שחלק מהחזרות בסרט טיפה עצבנו, ההנאה אדירה.
אני חושבת שגם אם לא מתים על הסרט אפשר להנות ממנו בקולנוע. ולא כדאי לראות אותו בשום מקום אחר (כלומר על מסכים ביתיים). יאללה, לכו לקולנוע לפני שיגמר. כל אחד יכול להגיב לסרט בצורה אחרת. אל תגידו "אבל שמעתי שזה גרוע". לפחות תפתחו את השינאה לבד.
נ.ב: השירה הגבוהה (והמעצבנת) של יואן בסרט באה רק בחלקים מסוימים, ועם סיבה.
כריסטיאן הוא ביישן. כשהוא פוגש את סדין לראשונה, הוא מאוד מתרגש, מאוד מבולבל, וגם קצת מפוחד. הוא מתחיל לשיר בחוסר בטחון מוחלט, בקול גבוה וחלש. תוך כדי שהוא שר הוא רואה את תגובתה החיובית של סדין, הבטחון שלו עולה, וכך גם הקול.
(אוף. למה הוא חייב להיות גם זמר מוכשר, גם שחקן מוכשר, וגם כל-כך כל-כך יפה?? כנ"ל לניקול קידמן).
ראיתי את הסרט שוב במטוס
כלומר ראיתי בערך חצי כי זה סרט ממש מתיש לצפיה, ולמרות שהעיצוב של הסרט הוא בהחלט מרשים (כולל הריקוד והמוסיקה) מבחינת הנאה – לא בפעם הראשונה ולא בחצי הפעם השניה, ואני מקווה שלא יקרינו אותו גם בטיסתי הבאה (בעוד שבוע)…
לפני כמה ימים ראיתי מולן רוז'
בשל מחסור בסרטים בבית הקולנוע, ודווקא הופתעתי לטובה.
לפי התגובות באתר לא ידעתי שזה סרט מצחיק, אבל למעשה כל המחצית הראשונה של הסרט ממש ממש מבדרת. הסרט בכלל לא לוקח את עצמו ברצינות, לפחות בחלקים שאינם מראים את יואן מתבכיין.
החצי השני כבר הרבה יותר רציני, אבל עדיין יפה מאוד. בכלל, כמו שכבר אמרו כאן בערך כל הכותבים – הסרט ממש עמוס בתלבושות ותפאורות ססגוניות, ובמלא מלא שירים – דבר שאני מאוד אהבתי.
אני וחברה שלי מאוד נהנינו (אולי בגלל הציפיות הנמוכות שהיו לנו, יחי הציפיותומט!!) אבל מלא אנשים שהיו בסרט יצאו מהאולם החל מההפסקה ולאורך כל החצי השני, כך שזה סרט שמאוד תלוי בבן אדם. יש אנשים שחשבו כנראה שהם באים לראות איזה דרמה דוקומנטרית או משהו כזה, לפי התגובות שלהם.
אהבתי את הופעת האורח של טולוז לוטרק, למי שלא מכיר: אמן גמד (הוא כבר מת כמובן) שחי בתקופת הסרט, שבקיצור, יצר את הפוסטרים הראשונים. זה נחמד כי ידוע שהוא באמת היה נוהג להסתובב במולן רוז' ולצייר את הרקדניות.
אבל מה שהכי נהניתי ממנו היה הגילוי המעמיק של מהו פשרן של הודעותיו התמוהות של א.ב.ברגר:
אמת,
חופש,
יופי
ומעל הכל – אהבה!!!
לדעתי זה לא ספוילר, אבל בכל זאת: אזהרה
נגמר הסרט. התחלנו להתקדם לכיוון היציאה, ואז חברה שלי הביטה אליי במבט שכולו אישונים מורחבים כאלה, ואומרת: אבל היא מתה בסוף.!.!.. (לא הצלחתי למצוא סימני פיסוק מתאימים, אז המצאתי את השילוב הזה, אני מקווה שאתם מבינים את פשרו).
כן, כן, יש אנשים שלא זוכרים בסוף הסרט, שעל הדקה הראשונה שלו מספר לנו יואן שסדין מתה, ולכן הם מצפים לסוף הוליוודי. אני הייתי מוכנה נפשית לכל מה שלא יהיה בזכות הדגים החביבים באתר.
______________________________________
הודעה זאת מוקדשת לאמת, חופש, יופי ומעל הכל – לא.ב.ברגר!!
עוד הודעה באיחור משווע
שאף אחד לא יקרא….
מישהו מכיר את הסרט מולן רוז' הראשון? שיצא מתי שהוא בשנות החמישים? מסתבר שסתבא שלי מכירה אותו, והוא נשמע כמו סרט לא רע!
הדמות הראשית בסרט הוא לא אחר מאשר טולוז לוטרק, (שכאן הוא בקושי הפוגה טראגית). הוא היה מאוהב בזונה מהמולין רוז', אבל היא אהבה מישהו אחר, והייתה איתו בשביל הכסף או הדירה או משהו. היא כל הזמן אמרה לו את זה אבל הוא סירב ממש להבין. (ספויילר מעכשיו עד סוף הפסקה!!!) בשלב כלשהו הוא ביקש ממנה להתחתן איתו ובבוקר הוא קם והיא לא הייתה שם. אםילו לא השאירה לו פתק. כמו שסבתא שלי אמרה בתוגה. "הוא ישב במשך ימים והריח את הבגדים שלה, ובכה על האהבה שנגמרה. הוא העדיף להאמין שהיא אהבה אותו ונגמר לה, מאשר שלא אהבה בכלל".
רק לשמוע את סבתא שלי אומרת את זה, היה סוחט דמעות יותר מכל המולן רוז' החדש. ואהבתי את הסרט.
האם התכוונת ל:
http://us.imdb.com/Title?0044926
במיוחד בשבילך
נכנסתי השניה לאתר כשבידי רשימת הסרטים של החודש ב"סינמטק"- בדיוק לפני שבוע סיפרתי לחברה שלי שבא לי למצוא את הקלטת של מולאן רוז' הישן שכתסת עליו פה ולפתע פתאום גיליתי שהוא יוצג באופן חד פעמי ביום שבת ה-29.6 בסינמטק בת"א בחמש אחה"צ (הדבר המבאס היחידי במה שכרגע קראתי!!!)
בכל אופו אני מקווה שנכנסת לעמוד כשגילית שיש הודעה חדשה בנושא ועוד יותר אני מקווה בשבילך שאתה גר במרכז ותוכל לראות את הסרט. אני כבר משכנעת את חברה שלי ללכת איתי… וד"א הסרט מתמקד בטולוז לוטרק בשתי תקופות בחייו- כשהוא מתאהב בזונה ואחרי כמה שנים כשהוא מתאהב בדוגמנית מצליחה או משהו בסגנון…….
סרט מרהיב.
נכון, יש בו הרבה קלישאות. והרעיון של לאהוב ולהיות נאהב נטחן הרבה יותר מידי, (ואני אחת שמאוד בעד אהבה, אפילו במידה מוגזמת לעיתים) אבל זו חוויה חושית מדהימה.
ראיתי אותו אתמול עם חברות בדיוידי והדבר שחשבתי עליו במהלך כול הסרט הוא שאני חייבת לראות את זה על מסך גדול.
ניקול קידמן שחקנית טובה, אומנם היא לא מפגינה כאן משחק ברמה של האחרים אבל היא משחקת את סאטין מאוד באלגנטיות.
ובניגוד לטענות נגדו בביקורת אני אישית נהנתי משירתו של יואן מקרגור, להופעת שירה שלו לא הייתי משלמת, אבל בשביל התפקיד שהוא ביצע הוא בהחלט עמד בדרישות שלי.
והבגדים! והמוזיקה! והעיצוב! (סליחה על סימני הקריאה, אבל זה שווה אותם). זה מושך את העין ואת האוזן, וגרם לי מאוד להנות. ובתחילת הסרט בעיקר גם היו הרבה חלקים מצחיקים מאוד מאוד.
מומלץ ביותר. אבל תעשו לעצמכם טובה ותראו את זה על המסך הגדול ביותר שתוכלו להשיג עם סאונד משופר.
גם אני ראיתי,סופסופ!!
אני זוכרת את זה,זה היה ביום העצמאות לפני איזה מאה שנה.
ישבנו באיזה יער תורן,האבות שלנו עומדים עם גופיה לבנה מעל איזה מנגל ומנסים להציל עוד נקניקיה או המבורגר.
האימהות שלנו מקשקשות על הספרית הצעירה שהביאו למספרה שלהם ואני ושתי בנות דודות שלי ישבנו באותו של הוריי.
הצעירה שבינן השמיעה שוב ושוב בטייפ קסטה עם הפסקול של גריז.
היא ידעה כל מילה ואנחה של הזוג המאושר טרוולטה והשניה.
אני חשבתי לעצמי כמה עוד יש לילדונת הזו לעבור עד שהיא באמת תבין על מה הם שרים ולמה בעצם.
הבת דודה השניה שלי סתם נמנמה לה ובין נמנום לנמנום היא הייתה מתעוררת ומצטרפת לאחותה הקטנה.
ואני ישבתי שם,חושבת על התלמיד החדש שהביאו אלינו לכיתה בסוף חופשת הפסח וניסיתי לחשוב איך זה היה יכול להיות אם הוא היה מסכים לעשות גרסה של גריז יחד איתי.
פחות או יותר המחזמר הבא שראיתי,והפעם בקולנוע,היה מולן רוז'.
כל-כך הרבה בגדים,רגליים חשופות ושירים מצוינים לא שמעתי כבר המון זמן.
ניקול מראה לכולם שהיא יודעת לשיר טוב יותר מרוב הזמרות,שלא לדבר על להגיש שיר כמו שצריך.
ההוא מטריינספוטינג עשה איזו דרך ארוכה מאז הסרט שעשה אותו לכוכב.
בקיצור,סרט מצוין-כל כך פחדתי שאפסיד את הסיכוי לצפות בו בקולנוע.
הייתה לי מין תחושה שאת זה אני חייבת לראות בקולנוע,ויהי מה.
מה להגיד? צדקתי!
אני בספק אם הייתי נהנית כך בצפייה בוידאו(מי אמר דויד?).
בדרך מהקולנוע(בבניין האופרה,עם עוד חמישה אנשים זרים לחלוטין) אל תחנת האוטובוס,בתקווה לתפוס את האוטובוס האחרון,זמזמתי לעצמי את השורות החוזרות של הסרט ופתאום הרגשתי כמו הבת-דודה שלי מלפני שנים.
היא כבר התבגרה מאז גריז.
ואני?
גרסת גריז יחד איתי....
תגובה יפהפיה
ממש כמו סיפור קצר. היה לי נעים לקרוא.
תודה!
וואה!
תגובה חיובית כבר לא קיבלתי מלאנה זמן.
כמעט והתרגלתי לקבל קיתונות של רותחין עם קללות ושאר מריעין בישין.
תודה לך!!!
תגובה יפהפיה
מסכימה.
פליסיטי, לא תמיד התגובות למה שאת כותבת חייבות להיות שליליות, ואפילו אני שטענתי שאני מתעלמת מההודעות שלך, לא עשיתי את זה הפעם (וגם לא אף פעם, למעשה. רק קצת מדלגת לפעמים).
בשלב הבא – ביקורת מבית היוצרת של פליסיטי! :-)
אני בעד.
תשלח פליסיטי ביקורת על סרט צרפתי אזוטרי ומייד!
למה להיות קטנוניים?
אז ככה, במקום מסויים אנוכי משיכה עם התגובה של "המוס" שאמר לדעתי משהו כ"כ חשוב- אנשים (בעיקר הכותב) למה לעזאזל הלכתם לסרט שמתואר בכל מקום אפשרי כ"מחזמר טרגי" אם אתם לא אוהבים עלילה קיטשית ועוד יותר חשוב- לא אוהבים שירים שמפריעים להם באמצע???
כי הרי כל הקטע של מחזמר זה, תאמינו או לא- שירים! ואתם יודעים מה עוד יותר מאפיין מחזמר? שהשירים באמת מתקשרים לעלילה בגללה הם מופיעים גם במהלך הסרט עצמו ולא רק בסופו כדי לזכות את יוצרי הסרט בפסלון מוזהב!!! (סורי אני עדיין כועסת על המועמדויות לאוסקר, למרות אהבתי הגדולה לביטלס ולפול מקרטני, עדיין לדעתי שיר הנושא של סרט צריך להיות יותר משמעותי משיר שמלווה את הכתוביות בסיום, בזמן שכל הקהל מפלס דרכו בין ערמות הפופקורן)…
בקשר לעילה, מוס הכיר ואמר דברים חשובים שגם כן רציתי להזכיר!!! לא מנסים לשניה אחת לא לגלות לנו מה צפוי להיות!!! אפילו שיר הפתיחה (nature boy) ישר מכניס אותנו לאווירה של- "אוקיי עכשיו נספר לכם מה בדיוק קרה לפני שנה ומה בדיוק יקרה בעוד כשעתיים), בלי אפילו להזכיר את המשפט של כריסטיאן שלנו. אבל מוס שכח לציין חלק חשוב שגם כן מגלה את הסוף, אפילו בפירוט שנועד להראות לכולם שעלילה מפציעה לא צפויה כ"כ בסרט זה, אבל זה לא ימנע מכמעט כל הקהל לבכות בסיום (*ספויילר*- טוב נו לא מתי שכריסטיאן מיילל על מות סאטין, וגם לא שסאטין אומרת לו שיש לו עוד כ"כ הרבה להעניק…. אבל לפני כן, כשכריסטיאן משליך עליה את הכסף והכל…. אפילו גברבר שרירי שישב לידי פרץ בבכי! *סוף הספויילר*)… בקיצור הסצנה ששכחת לציין (וטוב נו גם אני גיליתי אותה בצפייה השניה של הסרט…) היא (*ספויילר*) הסצנה שמופיעה לאחר שנאמר שסאטין לא הגיע באותו ערב, וגם לא בערבים שלאחר מכן, ואז רואים אותה עם כריסטיאן וטולוז צוחקים והכל ואז כריסטיאן אומר "ואז נגן הסיטאר משליך עליה את הכסף ואומר לה- תודה שגמלת אותי מהאובססיה שלי לאהבה ואז הגיטרה שאומרת את האמת נכנסת ואומרת את שורת המפתח של הסרט- The greatest thing you'll ever learn….") שזה הרי ניבוי מדוייק למה שקורה בסוף! (*סוף ספויילר*)
בקשר לליהוק השחקנים-
לדעתי יואן שר מדהים וממש ממש לא גבוה מדיי!!! בקשר למשחק הוא שיחק בסדר אבל לא ממש מעבר לזה, בעיקר בגלל שהייתה לו דמות יחסית שיטחית! אז הוא מאמין באהבה אבל מה מעבר לזה??? אין לדמות שלו כ"כ עומק!!
לעומתו ניקול קידמן (שסצנה שלמה שקלתי אם לקנות את זה שניקול זונה כי אפילו הכינוי שלה (היהלום הנוצץ) הוא לא הכינוי הנפוץ ביותר לזונה… (ולא מנסיון!!! פשוט זה לא נשמע הגיוני וניקול אצילית מדי בשביל להיות זונה…) היא בכל אופן שיחקה מדהים וגם דמות יותר עמוקה מדמויות שמצויות בהרבה טרגדיות (כולל רומאו וג'ולייט! אין שום עומק!)ובקשר לשירה שלה, שלדעתי הייתה ממש ממש מצויינת (בעיקר ב-one day…ולא בשיר הפתיחה שאפילו קולה של בריטני ספירס ה"זמרת" היה מתאים), קראתי בביקרות אחת על הסרט, שהיה עדיף לולא היו מלהקים דיווה ולא שחקנית שהיא לא ממש זמרת… אז לדעתי אישית- ניקול שיחקה מדהים ולא הייתי מחליפה את המשחק האמין שלה (I don't need you anymore! all my life…. סצינה מדהימה!) בשום אוקטבה נוספת!
אז לסיכום- לכל חובבי הטרגדיות ולמסמפטי המחזות זמר (אין מה לעשות- זה מעל כל מחזמר שיצא אי פעם אבל עדיין צריכים להיות מוכנים לשורות קיטשיות פה ושם ולשירים שימלאו את העלילה, אבל לא צריך לאהוב את המחרוזות הנפוצות כ"כ במחזות זמר אחרים) זה הסרט בשבילכם! סרט מדהים, רגיש, עמוק יחסית לטרגדיות ומדהים ביחס למחזות זמר שאין בהם שניה של עצב, ואם כן אז בסוף הכל שמח וחוזר לקדמותו.. והמלצה לסיום לאלה שפספסו את הסרט בקולנוע- תחכו עד שהוא יגיע לסינמטק או שתרכשו מערכת קולנוע מדהימה בשביל הסרט כי אין כמו הסרט הזה על מסך ענק! כל הריקודים, התפאורה המדהימה (חוץ מהדירה של כריסטיאן, הפיל המשוחזר והמולאן רוז' מבפנים- הכל ממחושב! הסרט צולם בסידני…וגם אם היה מצולם בפאריז, עדיין מאה שנה זה הרבה בשביל להשאיר אותו דבר..) והשירים המדהימים פשוט יותר מדי בשביל מסך טלויזיה ממוצע ואפילו די וי די…
מולין רוז' והאוסקר
אוסקר מוזיקלי אחד או שניים הגיעו ל'מולן רוז". אין שום ספק. הסיבה שהוא לא היה מועמד היא שתקנון התחרות קובע שפסקול הסרט המועמד חייב להיות מקורי, כלומר, להיכתב במיוחד עבור הסרט הזה, והפסקול של 'מולן רוז' כידוע מצטט מאלף ושניים מקומות – ומסתבר שהשיר המקורי היחיד בו, 'Come What May' גם הוא לא ממש מקורי, אלא נכתב עבור 'רומאו וג'ולייט'. לא פייר.
מולין רוז' והאוסקר
אז ככה, לקח לי כמה זמן לקלוט איך בדיוק הודעה זו מגיבה על משהו שכתבתי בהודעה שלי עד שנזכרתי בקטע שאמרתי מה שאני חושבת על בחירת השיר… אז בכל אופן לגבי הפסקול בהתחלה לא ידעתי שכולו חייב להיות מקורי אבל כשהציגו את המועמדים הבנתי לפי ההגדרה של הקטגוריה… לגבי השיר בכל אופן לא ממש ידעתי שהוא נועד לרומאו וג'ולייט (איכשהו מהסרט הנ"ל קצת פחות התלהבתי ממולאן רוז' בגלל שהשילוב לדעתי היה יותר מדי מוזר ולא ברור ובמולאן רוז' השילוב היה מדהים והכל ממש התקשר אחד לשני…) אבל עדיין- יותר ממה שאני כועסת שמולאן רוז' לא זכה באוסקר על הפסקול או על השיר (ותאמיני לי אני כועסת מאוד.. אבל מצד שני גם הפסקול של דלתות מסתובבות ושל נוטינג היל וכל הפסקולים השווים לא היו מועמדים לאוסקר מאותה סיבה….), כעסתי על זה שמהסרטים שיצאו בתקופה האחרונה (ע"ע נפלאות התבונה ופרל הארבור) יוצאים בהרגשה (אני לפחות) של- "וואוו הבמאי היה עד כדי כך נואש לזכות באוסקר!!! גם לא הסתפק באדם מוגבל שגם ככה זוכה באוסקר בהליכה אלא גם במקביל עשה אותו גאון ובחר את זוכה האוסקר של השנה שעברה" (נפלאות התבונה), או במקרה של פרל הארבור, וזה מה שיותר מציק לי בקשר לשיר זה- "טוב נו הסרט לא יזכה באוסקרים אז למה לא לשים שיר שלא מתקשר לעלילה אלא שיהיה דומה לשיר של טיטאניק, לתת לזמרת עם קול יפה ש"משום מה" לא שיחקה אף לא שניה בסרט לשיר את השיר ונשים את השיר בסוף הסרט כי גם ככה הכתוביות ארוכות ואם זה לא יעזור גם נעשה לשיר קליפ שייראה כמו טיטאניק 2 ואז כולם ילכו לסרט כדי לשמוע את השיר, מה שגם מבטיח בגלל שהשיר לא קשור לסרט, שהם יישארו ויראו כל אדם ואדם שעשה משהו בסרט…"
או בקיצור- אני לא סובלת שיש שירים שהם לא קשורים לסרט ושהם זוכים בשיר הנושא כי חוץ מהשלוש דקות שהוקדשו לשיר בכתוביות, כל קשר בין השיר לבין הסרט הוא מקרי בהחלט! ובמולאן רוז' כל שיר, ולא משנה לאיזו מטרה נכתב ובאיזו שנה ועבור מי, מתקשר באופן מדהים לסרט ובגלל זה אם זה היה תלוי בי- כל השירים שהופיעו בסרט היו זוכים להיות שירי הנוןשא של השנה כי הם היחידים שבאמת ובתמים התקשרו לסרט! ומה כבר יותר קשור לסרט מלראות את שני השחקנים הראשיים שרים אותו על הבמה??? (ד"א רק בגלל שהם לא שרו על הבמה התעצבנתי על כל טקס האוסקר!!! וכמובן שבשביל לעצבן אותי עוד יותר ניקול לא זכתה. בשלב הזה בכלל זרקתי את המעט פופקורן שנשאר אחרי שעות ארוכות של צפייה, על הטלויזיה..)
אז לסיכום- לא אכפת לי לאיזו מטרה נכתב השיר, אכפת לי אם הוא מתקשר לסרט ואם הוא הופיע בעוד חלק חוץ מכתוביות הסיום ורק אם כן, אז הוא ראוי להכנות "שיר נושא"!!!
אני מסכים.
שיר הנושא של הסרט לא חייב להיות מושר בו (יהיה קצת מצחיק אם ראסל קרואו היה פורץ פתאום בזמרה באמצע "נפלאות"). לפעמים השיר באמת נכתב במיוחד עבור הסרט, אמור לבטא את רוחו של הסרט ומבוסס על מוטיבים מהפסקול (כמו השיר של 'טיטאניק', למשל). אבל השיטה הנכחית, שבה האקדמיה לקולנוע (לא למוזיקה) בוחרת בין חמישה שירים שהופיעו, במקרה, בכותרות הסיום של סרט כלשהו, ושברוב המקרים אין להם שום קשר ממשי לסרט – מטופשת למדי.
מסכימה
אז ככה, רק בקשר לזה שהשיר לא חייב להיות מושר במהלך הסרט… אני לא מצפה שמהרגע הזה, כל השחקנים בהוליווד ילמדו לשיר ושבכל סרט, גם הכי דרמתי שיש, פתאום השחקן ישיר איזה שיר… אפשר דבר ראשון להשמיע את השיר במהלך הסרט לא ע"י השחקן עצמו אלא שיר רקע שיופיע בכמה קטעים בסרט, שינחה את העלילה או לפחות שיהיה קשור לסרט חוץ מזה שגם השחקנית הראשית וגם הזמרת במקרה שתיהן אנורקסיות ומחומצנות!
אני לא מצפה שעכשיו, אחרי שמולאן רוז' פרץ את הדרך והראה כמו מחזמר יכול להיות מדהים, שכל הסרטים יהיו מחזות זמר…
אני תמיד שמח לראות מחזמר חדש,
ואחד הדברים הטובים שמולן רוז' עשה (כך אומרים לפחות) הוא להחזיר למחזמר, ז'אנר שנחשב נאיבי מדי לתקופתנו הצינית, את כבודו האבוד.
אם את אוהבת מחזות זמר, אז אני לא יודע אם את יודעת, אבל עומדת לצאת בקרוב הגירסה הקולנועית של "שיקגו", עם רנה זלווגר (השחקנית המקסימה ביותר בעולם!!) וריצ'ארד גיר (שהוא גם לא רע, אבל לא כמו רנה!!!).
מתי יעשו גם את קאטס? מתי?
אם 'שיקאגו' יצליח -
בשנה הבאה.
בוא נקווה שכן,
ונקווה שהוא אכן יהיה טוב.דרך אגב, אני לא חושב שאני מכיר שירים מהמחזמר הזה. יכול להיות שאני מכיר, אבל לא יודע שהם משם.
בכל הקשור למחזות שמוצגים רק על הבמה אני די בור, אני אוהב לראות מיוזיקלס בקולנוע. עד כמה שאני יודע, הגרסאות היחידות שהופקו למחזות של אנדרו לויד וובר עד כה הם אוויטה וג'יזס כרייסט סופרסטאר (שמישהו יתקן אותי אם צריך…).
אני בעיקר אוהב מיוזיקלס משנות ה-60 וה-70, סיפור הפרברים (הגדול מכולם), אוליבר, שיער, גריז, וגם כמה קלאסיקות כמו שיר אשיר בגשם, שבע כלות לשבעה אחים, אוקלהומה ועוד…
ואחד משנות השמונים, משהו על צמח טורף, אם מישהו מכיר…
אני מעדיף להתרחק ממחזמרים
בגלל שאצלי, בניגוד למה שטענו, אנשים *כן* פוצחים בשירה סתם כך פתאום. הבעיה היא, שהאנשים האלה הם בד"כ אלו שלא יודעים לשיר.
אני לפחות, התכוונתי לזה ש-
מה שאהבתי במחזמר מולאן רוז' שלא אהבתי בהרבה מחזות זמר אחרים זה שהשירים לא קופציםעלייך פתאום אלא משתלבים בעלילה, בעצם יותר מזה שהם שירים, הם חלק מהטקסט וזה מה שמהמם וייחודי בסרט!
כאילו ראיתי כבר יחסית הרבה מחזות זמר (שיא אשיר בגשם, סיפור הפרוורים, הייתה לי שנה שלמה של צלילי המוזיקה פעם ביומיים לפחות וכ"ו) ואהבתי את העלילות והכל אבל השירים עצבנו אותי כי הם היו ברובם יפים אבל הם באו בלי שום קשר והייתה מן תחושה של "אוקיי עכשיו הם דיברו דקה והגיע הזמן לחלק השירה של הסרט" ובמולאן רוז' בקושי הפרידו בין השירים לעלילה כי השירים הם עלו שהעבירו את העלילה….
בכל אופן אנוכי ראתה לפני שנתיים בערך את המחזה שיקגו ואז האנגלית שלי לא הייתה משהו אבל מה שהבנתי היה חביב לאללה… מה שכן אני לא אהיה עם צפיות גבוהות במיוחד. תמיד פורץ הדרך הוא הכי טוב (או מה שמצליח להחזיר ז'אנר שמת כבר שלושים שנה בערך)
פורץ דרך?!
מולין רוז' הוא הרבה דברים, אבל פורץ דרך הוא *לא* אחד מהם. אם כבר אז מה שכל כך חינני בסרט זו המודעות העצמית שלו לכך שהוא לא יותר מאוסף של ציטוטים מרעיונות של אנשים אחרים.
בעוד שחלק מהשירים בסרט הם חלק אינטגרלי מהעלילה, חלק מהם מתפקדים בדיוק כמו במחזות זמר קלאסיים – כלומר, קופצים על הצופה בלי קשר לכלום.
בכל אופן, גם הרעיון של לשזור את השירים כחלק מהעלילה הוא רחוק מלהיות מקורי. ב"קברט" של בוב פוסי עשו את זה קודם, ואני לא חושב שהוא היחיד.
המוכר בעברית כ"החיים הם שיר" של אלן רנה (מ1997), השתמש באותה שיטה בדיוק – שזירת שירים (צרפתיים) מוכרים כחלק אינטגראלי מעלילת הסרט.
והסרט הזה קיבל את הרעיון מתוכניות הטלויזיה של דניס פוטר (שבאחת מהן התחיל יואן מקגרגור את הקרירה שלו):
http://www.artlic.com/films/same.html
סביר להניח שאתה מכיר את
memories בביצועה של ברברה סטרייסנד, שב מושר על-ידי החתולה הזקנה לקראת סוף ההצגה.
ואם אתה אוהב מחזות זמר,
אז אולי Canibal – The Musical הוא בשבילך. אה, ובהנחה שיש לך מספיק הומור שחור.
זמין באוזן השלישית.
(ונאמר לי שבאוזן בת"א יש מלאנת'לפים סרטי טרומה. ייובאו לחיפה, וישא"ק!)
מסכימה
נכון, לא בכל סרט הגיבור אמור לפצוח בשירה צוהלת ו/או קורעת לבבות. בדיוק מהסיבה הזו, לא כל הסרטים יהיו מועמדים לקטגוריה הנ"ל…
_________
העלמה עפרונית, ראתה את הסרט בחלקים, וממש נהנתה לגלות סוף סוף מה בדיוק המילים של השירים שהיא כל כך אוהבת…
בקשר לפסקול
אני מודה- הפסקול ממש לא עומד בצפיות לאחר הצפיה בסרט, בעיקר בגלל העדר like a virgin שהוציא אותי ולו ל-3 דקות בקירוב מהבכי ההיסטרי שלי בכמעט כל החצי השני של הסרט. בכל אופן לפני חודש בערך גלשתי לאמאזון וגיליתי שיש פסקול שני- מהדורה מיוחדת ומורכבת שכוללת שני דיסקים- את הפסקול הראשון ודיסק נוסף עם שירים שלא נכנסו לפסקול ומיקסים חביבים לאללה לשירים מהסרט (המיקס של one day i'll fly away ממש ממש טוב)
משום מה הדיסק הנ"ל לא הגיע לארץ נכון לעכשיו ואני מחכה בכליון עיניים ובחרישה היסטרית של סניף טאוור הקרוב לביתי אחת לכמה ימים לראות אם הגיע הדיסק שד"א עולה (לפחות בחו"ל) ממש כמו הפסקול הראשון!!! בנתיים אני שמחה שעוד לא קניתי את הפסקול הראשון (הסתפקתי בשמיעה מהמחשב, אני יודעת- אני גרועה!) ובתקווה ענקית שהפסקול השני יגע לארץ כמה שיותר מהר כי כבר הקרינה מיוצאת מהמחשב שלי עצומה בגלל שאני עסוקה כל הזמן בלהאזין לשירים מהסרט דרך המחשב במקום במערכת!!!
שלום לכולם!
אנחנו צפינו בסרט ביחד וראינו אותו כסרט רומנטי מקסים מרתק וטראגי כאחד!!
אם מישהו יכול לבקר את מולין רוז כסרט "מגעיל" אז משהו התקלקל שם , בלב שלכם!
שני השחקנים המדהימים והפסקול המרגש רק מוסיפים !
אני לא רואה ''מגעיל'' בשום מקום
בביקורת (לפחות לא בהתייחס לסרט).
או יותר נכון
מדבק, אבל יותר בקושי- זה חיידק הרבה יותר מפונק, ולוקח לו יותר זמן ויותר הדבקות בשביל להשתרש. כמובן, אחרי שהוא משתרש, שום דבר לא מוציא אותו- מלבד כמה אנטיביוטיקות מיוחדות.
סרט פשוט מדהים
מה הבעיות שלכם?? האמנם הגענו לתקופה שסרט אהבהב פשוט יתפס קיטשי?? מה לעשות חלק מהאנשים עוד מאמינים באהבה ואני ממש בכיתי בסוף מולין רוז' ואני יכולה להגדיר אותו כסיפור האהבה הכי גדול בכל הזמנים לדעתי וראיתי את הסרט המון פעמים וגם קניתי את הדי וי די. יואן מקרגור שר מדהים וכל הבנות נמסו מתי שהוא שר לסאטין על הג את השיר של אלטון ג'ון!
ובכלל ניקול קידמן מהממת! והגיע לה אוסקר על הסרט הזה הרבה יותר משהגיע להאלי ברי על מונסטר בול. המסר של הסרט הוא מדהים והרגעים האחרונים שכריסטיאן מקליד את הסוף של הסיפור במכונת הכתיבה שלו ממש קורעי לב ואני בזכות הסרט הזה הרווחתי עוד אמונה באהבת אמת. אז לכל אלה מאיתנו שאיבדו אמונה באהבה בגלל המציאות הקודרת שישיארו קרים, ולכל אלה שפשוט נשארה בהם טיפת רגש והם מסוגלים לראות סיפור אהבה עדין ונוגע ללב שיראו את מולין רוז' כי זה פשוט סרט מדהים נקודה!
מולן רוז'
עושה חשק לאהוב, אבל גם מפחיד באותה מידה.
מפחיד לאהוב מישהו כל כך חזק ובסוף לאבד את אותו אדם יקר!!!
נו באמת.
הביקורת הזאת היא פשוט גיבוב של שטויות. לא שאני לא חושב שיש לך כמה נקודות פה ושם, אבל הן, כמו שאומרים, too far and in between. קשה לי להאמין שמישהו שמחשיב את עצמו חובב קולנוע (ואני יוצא מנקודת הנחה שאתה כזה, אחרת למה לך לכתוב כאן) מצליח בכנות לפסול *כל* אלמנט בסרט כזה מושקע ומוצלח.
נתחיל מזה שהעיצוב נהדר ובומבסטי ומבוצע בקפידה. השימוש בשירים מכל מיני תקופות נעשה בצורה נהדרת, יואן מקגרגור שר נפלא, והקיטש – שקיים ללא ספק – כל כך נהדר שזה פשוט לא משנה. באז לוהרמן הוא כוהן של תרבות פופולרית והוא בוחר טוב מאוד את ההשפעות שלו – אלו שמשמעותיות לסיפור ואלו שנמצאות שם רק בתור תפאורה. חלק מהביצועים פשוט עוצרי נשימה. לא פחות מזה.
הסיפור הוא סיפור בסיסי, סיפור אהבה. מעטים הסיפורים היום שבאמת ממציאים איזהשהו גלגל, ו"מולאן רוז"', גם אם לא היה סיפור האהבה הראשון בהיסטוריה, מכיל מספיק טעם מקורי בשביל להיחשב בעיניי לסרט פשוט נפלא.
ושוב, יואן שר מקסים. הוא לא זמר וזה ברור, אבל כל כך, כל כך מקסים.
כן באמת! (אולי)
יוחזר נונו לאתר ולאלתר!
גיבוב של שטויות או לא, הוא עושה זאת בחן רב – לנונו יש קצב בביקורת (אי צ'י קי צ'י יא יא) והיא מצחיקה! בעיו הדג אני מעדיף תמיד ביקורת מצחיקה על ביקורת שתואמת את דעתי (כמובן שאני סומך על העורכים, שידאגו שהיא תסקור את החלקים החשובים ותהיה מנומקת). לא הבנתי למה נונו אינו חובב קולנוע אם הוא חושב שונה ממך? מה גם שהוא מסביר היטב את דעותיו (עם הדגמות מגוונות). בתגובה שלך לא הצגת טיעונים שסותרים את הכתוב בביקורת, אלא כתבת את דעתך הסוביקטיבית – העיצוב נהדר, השימוש בשירים מוצלח, מקגרגור שר נפלא (גם לדעתי) וכו'. בקיצור, אתה מחלק סופרלטיבים, אבל לא הרבה יותר מזה.
ביקורות "רגילות" סבירות/טובות הן עניין שבשיגרה, ביקורות בסגנון עין-הדגי (כלומר: שנון ומצחיק) רואים פחות ופחות. אז, תנו לי עוד ביקורות כאלו.
ואם לא אמרתי זאת קודם –
אהבתי את מולן רוז' (אהבתי גם פול
אבל את נונו אהבתי יותר מליזול).
[אגב, איפה מיכל פרנקל?]
כן באמת! (אולי)
אותי זה לא הצחיק, לא יודע. זה עייף אותי די מהר.
ציינתי את האלמנטים המוצלחים בעיניי, וכן, לדעתי זה מוזר שהוא ראה את ההפקה כחובבנית, את השירה כגרועה, את המשחק כשטחי ואת העיצוב כגרוע. יש יותר מדי אלמנטים מוצלחים, ומי שלא מצליח להודות שאפילו אחד(!) מהם נעשה היטב כנראה חיפש בכוח לא להנות.
ואולי זה רק אני.
אתה שוכח משהו אחד:
זה סרט שקשה מאוד להתאהב בו מצפייה ראשונה. רד, למשל, הסכים עם רוב מה שנונו אמר על הסרט אחרי צפייה ראשונה. הדעה שלי היתה יותר קיצונית (אם כי יצויין כי הצפייה הראשונה שלי היתה בדויד). תיעבתי. כאבו לי העיניים. אבל ככל שהוא ואני צפינו יותר – ככה אהבנו יותר.
או דוגמה אחרת: רד פיש כתב על 'מעודדות צמודות' שהוא סרט "בסדר". אבל הקאלטיות של הסרט מתגלה רק לאחר מספר צפיות, ורק אז הוא נהיה כיפי להחריד.
אבל ככה זה. ביקורת נכתבת אחרי הפעם הראשונה. רוב האנשים לא נותנים לסרטים שהם צופים בהם הזדמנות שניה כדי לראות אם אולי הפעם הם יאהבו.
אני התאהבתי בסרט הזה
מאד בקלות מצפייה ראשונה. אבל זה לא רלוונטי. כשסרט משתמש במודע ובמכוון בשפה של ז'אנר מסוים, והביקורת מתמקדת בזה שהשפה שהוא משתמש בה לא מוצלחת, הביקורת הזאת היא, אה, איך להגיד את זה בעדינות, לא קולעת.
וכשאני קוראת ביקורת, מה לעשות, אני מצפה לקצת יותר מזה – לפחות תפיסה מינימלית של השפה והכלים הקולנועיים שהסרט משתמש בהם במודע. מה שאומר שכן, אני מסכימה עם בן במאה אחוז בביקורת הביקורת שלו.
מסכימה
אני אישית התאהבתי בסרט הזה גם כן בצפייה הראשונה… אמנם בצפייה הראשונה לא אהבתי את ההתחלה שהייתה מהירה מדי עבורי, אבל אי שם באמצע הסרט פשוט התאהבתי בו ואז בצפייה שניה גם אהבתי את ההתחלה…
בכל אופן בביקורת יכלו לרדת, אם ממש רוצים, על הסרט בכך שהסיפור אהבה נדוש, בזה שיש שם דברים מוגזמים מדי וכ"ו, אבל אי אפשר לרדת על הסרט ופשוט לטעון שהוא מחזמר ויש בו שירים כי, מה לעשות, ככה זה במחזות זמר ומולאן רוז' הוא מחזמר.
הביקורת לא ירדה על הסרט
בגלל שהוא מחזמר. היא ירדה על סיפור האהבה הנדוש (כן, כן), היא צחקה על הרצינות התהומית שבה לקחו הדמויות בסרט את החיים ואת המנטרות ששיננו בקפידה, והיא הביעה מורת רוח מכמה ממחרוזות השירים (כלומר, מחלקן, ולא מכולן).
אם ממש רוצים, אפשר לרדת על הביקורת. אבל אי אפשר להגיד שנונו לא נימק את סלידתו מהסרט, ושהנימוקים שלו מופרכים.
מה לעשות, ככה זה בביקורות. הוא לא אהב את הסרט. קורה.
עכשיו, אם אכפת לכם, הייתי שמחה לחזור לדון בסרט, במקום בצדדים הטכניים של אופן כתיבת הביקורת.
''הרצינות התהומית''?
בטוחה שאנחנו מדברים על אותו סרט? כי הסרט שאני ראיתי היה משעשע להחריד, חכם ומאוד מאוד מודע לעצמו.
ובקשר לביקורת, היא די מופרכת לטעמי, שלא לומר מאולצת. התגובות באתר הן לא רק לסרט ישירות, אלא גם לביקורת הרבה פעמים, אז מה נשתנה הלילה הזה?
''אלא גם לביקורת'',
כלומר, רוב התגובות מתייחסות לסרט, וחלק קטן מתוך התגובה מוקדש להערה על טיב הביקורת. הווה אומר: לא כל התגובה מוקדשת לירידה על הביקורת ורק חלק קטן ממנה מסביר שזה בגלל שאתה אהבת את הסרט והמבקר – לא. ועוד יותר אומר: בטח שלא יצירת פתילים שלמים שמנתחים למה הביקורת רעה.
לפעמים אין ברירה.
כשנראה, כפי שנראה כאן, שהביקורת מבוססת במידה רבה על אי הבנת הסרט והכלים הקולנועיים שהוא משתמש בהם, כדי לסתור את הביקורת צריך קודם כל להבהיר מה לא בסדר במה שהיא אומרת.
אממ, לא ממש חלק קטן.
הסברתי למה אני אוהב את הסרט – ובהתאמה, למה אני חושב שהביקורת חוטאת לו. כלומר, שני העניינים משיקים. הביקורת שלי היא לא על הביקורת מבחינה טכנית, אלא מבחינה תכנית, וזה מן הסתם קשור ישירות לסרט עצמו.
לא נכנסתי לעניינים טכניים, אבל אםם את כבר נכנסת לזה, יצא לי להנות מביקורות שסותרות את דעתי – אבל זה זאת כל כך מופרכת וכל כך מעייפת לקריאה, שהיא אפילו לא העלתה חיוך קטנטן על פרצופי.
אממ, לא ממש חלק קטן.
אני חושבת שאתה צודק. כשקראתי את הביקורת היתה הרגשה שלמבקר נורא דחוף לצאת שנון ומגניב על חשבון הסרט, וזה היה מעייף (סדין במקום סאטין וכו'). וכל זה היה יכול להיות נסבל אם לפחות היתה תחושה שהמבקר הבין את הסרט… אבל לא… לצערי.
הנימוקים מופרכים עד אימה.
לטעון שסרט שבמכוון מהווה קריצה לז'אנר, עם אמירה פוסטמודרניסטית (וויי, וויי, אני לא מאמינה שהשתמשתי במילה הזו מרצוני) של בניית העלילה במכוון כך שתהיה מבוססת על הקלישאות המרכיבות את היצירות מהסוג שיוצר כריסטיאן ושעליהן מבוסס הסרט מלכתחילה ("הנה, רואים? אתם מקבלים בסרט בדיוק את אותה קלישאיות דביקה וגדולה מהחיים שאתם מגחכים עליו כשכריסטיאן כותב אותה"), סרט שבמכוון מהווה מחווה לגרנדיוזיות היתרה שמאפיינת את המולן-רוז' על כל נספחיו – שהוא מלא רומנטיות דביקה ותלבושות מוגזמות, זה כמו לבקר אותו בטענה שיש בו שירים. כאילו, דה.
בחיאת, לא מוצא חן בעיניך מחזמר, אל תראה מחזמר. לא מוצא חן בעיניך סרט שמבוסס במכוון על סוג של מופעים גרנדיוזיים, רומנטיים, דביקים ומיושנים, אל תצפה בו. אבל לבקר אותו על זה שהוא כזה? זה כמו לבקר את מלך האריות על זה שהוא מצויר.
כתבתי משהו על מולין רוז'!!
בבקשה תקראו ותגיבו (כאן או שם), אם תוכלו:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=65&msgid=24941306
למה?
כלומר, אם בא לך להגיד לנו משהו, למה שלא תפרסמי אותו כאן? ואם לא בא לך להגיד לנו משהו, למה את שולחת אותנו לאתרים אחרים?
למה? -כי..
כי מה שאמרתי נראה איכשהו יותר ברור שם. :\
המפ.
והתלהבתי מזה שבפעם הראשונה הבנתי משהו שקשור לעומק של הסרט(?)…
שכאילו כל הרעיון של הסרט זה *מהפכה*
ה*מהפכה* הבוהמיינית וכו'…(?)
*מהפכה*: הסוף מתגלה בהתחלה. במקום להיות בסוף.. בהתחלה..:/
*מהפכה*:סרט שאמור להיות טוב, משעמם אותי עד כליל. (טוב זאת לא מהפכה, זה קורה הרבה..:/)
*מהפכה*: במקום לעשות מזה סרט אפי (…?..), עצוב, מצמרר, עשו מזה סרט… קקי (….?…..)
:/.
*מהפכה*: צילומים ותמונות מקוריים למדי. גם אווירה מעניינת…
אבל זה סרט יותר מדי דליל.
יותר מדי אפרובגנדות (?), כשבעצם אין כלום.
זה מעצבן.
/*/ ...? /*/ (?!!!) /*/
=)
רק לא הבנתי
מה הקטע שאת מפרסמת את מה שיש לך להגיד על הסרט בכל מקום אפשרי ומבקשת תגובות רציניות ובסוף לא בודקת בכלל את התגובות…. ואת זה אני כותבת אחרי שאין לי כוח לכתוב את כל מה שכתבתי בפורום של ניקול קידמן ב"תפוז".
ואני כן מסתכלת על התגובות....
אבל לא תמיד יש לי מה להגיב לתגובות.
אני לא תמיד מחפשת להתחיל דיון, רק לדעת מה אנשים חושבים על מה שאמרתי.
ומצטערת על הסימנים המוזרים בהודעה, זה נראה לי יאה באותו זמן.
\=
תסתכלו עוד פעם
הסרט האהוב עליי ביותר הוא מולאן רוז' וראיתי אותו כבר 12(!) פעמים וזה אף פעם לא נמאס.
תקראו לי משוגעת אבל זה פשוט סרט מטמטם! יואן מקרגור המדהים, שהוא גם חתיך וגם זמר מדהים ושחקן מעולה (עשו לעצמכם טובה, ולכו לראות "סיפורי דגים"), ניקול קידמן שכל מה שהיא נוגעת בו הופך לזהב (כולל יואן), וכלה בשאר השחקנים המוכשרים, העלילה (שאכן מדובר בסיפור האהבה היפה ביותר בכל הזמנים), השירים, התפאורה, משחקי האורות המדהימים, התלבושות ועוד הרבה יותר!
אז גם אם בפעם הראשונה לא ממש התלהבתם מהסרט תנו לו עוד צ'אנס, תצפו בו עוד פעם בלי ציניות ותבינו שמדובר באחד הסרטים הגאוניים ביותר שאי פעם נוצר!
גאוני...למה?
סרט חביב ביותר (אפילו שאני אוהבת את שיקאגו יותר) עם רעיון נחמד וביצוע סביר ביותר.
הסרט הכי יפה בעולם!
אני ממש לא חושבת שהכותב צודק!זה אולי הסרט הכי יפה ואחד הסרטים שגרמו לי לבכות!מוסר ההשכל שם הוא לאהוב ולהאהב וגם להראות את הצד המציאותי, שהחים הם לא כמו טלנובלה ולפעמים גם הטובים מתים…השירים הם מה שהוסיפו לסרט את כל הרומנטיקה!הצורה בה שרו סאטין וכריסטיאן פשוט ריגשה אותי ונתנה לי להרגיש שהם פשוט יעשו הכל כדאי להיות יחד!השירים היו פשוט מהממים!אין מה להגיד!כל שיר היה שונה ואני אישית בעיקר אהבתי את שירי האהבה היפיפיהים!ואחרי שראיתי את הסרט לא הפסקתי לשיר אותם!אני באמת מציעה לכל אחד ואחד מכם לראות את הסרט הזה!כי אני בטוחה שאתם תהנו ממנו בידיוק כמוני!
אני חשובת שאתה קוטל את הסרט המקסים הזה, עושה אותו לסרט פתאטי ועלוב, וזה כלל לא נכון.
הביקורת שלך לגבי הסרט שיש בו מחרוזות דביקות,שסיפור האהבה הוא פתאטי וכו'… הן דעה אישית שלך ואתה מכתים את הסרט הנפלא הזה, אתה לא חייב לאהוב אבל משתמע מכל מה שכתבת שהסרט הוא סרט דביק ופתאטי.
אנא, בתגובתך הבאה נסה שלהתייחס לסרט ברצינות.
חברים>> אני ממליצה על הסרט בחום רב.אתם תהנו ממנו, הוא רומנטי, חושני, סקסי, יפה, מרגש עצוב ועוד הרבה הרבה …
אחלה סרט!
בתור מישהי (כן..נו..סרט בנות…) שראתה את הסרט שוב ושוב ושוב – הוא מהמם. הסיפור עצמו מוכר – בחור, בחורה, בוס ובחור רע… ועדיין – שחקנים מדהימים, עיבוד יפה לשירים, תלבושות צבעוניות (וסרט צבעוני בכלל). עבודת מחשב לא משהו, והקול של ניקול קידמן דליל משהו, אבל מפצים על הכל המוסיקה והריקודים.
חובה לראות!
קצת באיחור..
כשאני צופה בסרט – כל סרט – אני מגיע קודם כל כילד, לא כמבקר. אני צופה בו בלב פתוח וסומך על הילד שבי, שהוא מספיק חכם בכדי להריח אם משקרים לו.
לשם הבהרה וכדי שלא יחשדו בי שאני ילדה מתלהבת בת 14 (אני ילד מזדקן אבל עדיין מתלהב..):
דגימה של הטעם שלי בסרטים – מייק לי, קובריק, אלטמן (מהמעריצים הכבדים, לא אלה של "תמונות קצרות", אלא של "נשוויל" :), טו ניים אה פיו..
בנוסף, אני מוזיקאי וחובב מושבע של מיוזיקלס (כל הקלאסיים, עם חיבה מיוחדת ל"מרי פופינס" שנעדרת משום מה מרוב רשימות הקלאסיקות של הז'אנר, לפחות מאלה שיצא לי לראות).
אז למי שעוד לא ראה את מולן רוז', יש לי פשוט סיפור קצר על החוויה שלי בצפיה הראשונה, סיפור שאולי יאזן קצת את הביקורת שנכתבה כאן:
יום אחד לפני כמה שנים ישבתי עם חברה שלי בזמנו, בבית, כיבינו אורות ושמנו את הסרט בDVD (אח איזה פספוס שלא ראיתי בקולנוע!):
מהרגע שעלתה התמונה הראשונה של מסך תיאטרון והמנצח הקטן למטה – נשימתי נעתקה. נזרקתי אל הסרט בכח שלא יכולתי להתנגד לו. אחרי כ5 דקות לקחתי את השלט ולחצתי PAUSE – פשוט לא יכולתי לעמוד בעוצמת הרגשות והעונג הנפלא שהציפו אותי והייתי חייב הפסקת סיגריה :)
אחרי כמה דקות המשכנו – ושוב אחרי עוד כ10 דקות הייתי צריך עוד עצירה כדי להירגע.
לטעמי זו יצירת מופת, בכל רבדיה, סרט קאלט במלוא מובן המילה. מאז ראיתי את הסרט עוד לפחות 10 פעמים ואני לא מפסיק להתפעל.
לכל מי שיכול לוותר על חומות המגננה הצינית שכל כך נפוצות באיזורנו.
לכל מי שיש בו עדיין ילד שיכול להתרגש ולהיות מוצף בחום ובתחושת רחם מגוננת, ספוגה בנוסטלגיה ובעצב על הניגוד בין החלומות למציאות.
לכל מי שיכול להיסחף על כנפי המוזיקה הנפלאה ולהתענג על ניואנסים של יצירה מקורית ואנרגטית, גם אם היא לא נחשבת לראויה בעיני הברנז'ה הפסאודו אינטלקטואלית התל אביבית.
לכל מי שיכול להרגיש שוב מאוהב כמו פעם, מאוהב כל כך, עד שהירח עצמו שר לך מלמעלה :)
לכל מי שהשורה The hills are alive with the sound of music מצלילי המוזיקה מעבירה בו רטט של אושר בלתי מוסבר.
פשוט לא לפספס.
מוזר בעיני
שסרט שאתה כל כך אוהב מביא אותך להפסקה על 10 דקות.
נראה לי כמו להרוס לחלוטין את חווית הצפייה.
מוזר בעיני
האמת שזה באמת מוזר. אבל ההפסקה לא היתה של 10 דקות – אלא של 2 דקות (כתבתי שאחרי 10 דקות הפסקתי שוב), מין הפסקה של לקחת אוויר.
הגירויים והעונג היו כל כך חזקים שהרגשתי פשוט מוצף מדי.
אגב, חבר שלי שגר בניו יורק סיפר לי שהוא היה יוצא קבוע למסיבות מאוד מפורסמות שם, שניגנו בהן מוזיקה נפלאה, והוא סיפר שהיו מסיבות שבשלב מסויים הוא הרגיש כל כך מוצף בהנאה שהוא פשוט היה חייב ללכת הביתה, כי לא יכל להכיל יותר.
כך שזה קורה :)
זה נחמד לקרוא. באמת. אבל זו לא החוויה של כולם.
ולא בגלל שהם מהברנז'ה, או ציניים, או החליטו מראש שהם לא הולכים לאהוב את הסרט. הוא פשוט לא קלע לטעמם.
אפילו אם מבחינתך החוויה הייתה נהדרת – וכאמור, זה באמת נהדר לראות שהסרט עינג אותך כל-כך – היא עדיין החוויה *שלך*, ולא החוויה האפשרית היחידה.
זה נחמד לקרוא. באמת. אבל זו לא החוויה של כולם.
וזה מה שכל כך מתסכל.. שלא כולם חושבים כמוני!!! :)
הייתי הרבה יותר מאושר אם היה קונצנזוס עולמי שיוכתב על ידי טעמי האישי – פשוט כי אני כל כך צודק..
אבל אתה יודע משהו – בתור חובב סרטים מושבע ובחור קצת אובססיבי באופן כללי – אני כן נותן חשיבות גדולה לטעם בסרטים בקשר בין בני אדם. למשל בעניין מולן רוז' – כשאני פוגש אדם שאהב את הסרט ברמת התשוקה שאני חשתי (יש נדירים כאלה שיוצא לי לפגוש מדי פעם) – אני מרגיש התרגשות כמו של ילד שפוגש סוף סוף מישהו דומה לו בתוך המון זר ומוזר, ועד היום לפחות, השיטה הזו הוכיחה את עצמה. בפעמים שיצא לי להיפגש עם אנשים חדשים ולחלוק את החוויה הזו מהסרט – התברר בדיעבד שאכן אנו חולקים הרבה מן המשותף – גם מעבר למולן רוז'.
זה נשמע לי די הגיוני,
אבל זה לא אומר שכל מי שלא אוהב את הסרט הוא אדם שלילי, נכון?
אבל כן, אני מזדהה עם החוויה: כשאתה באמת אוהב משהו, ופוגש במישהו שאוהב אותו באותה המידה, יש איזה ניצוץ נדיר של התרגשות.
זה נשמע לי די הגיוני,
ברור שלא *כל* מי שלא אהב את הסרט הוא אדם שלילי.
לא כל, רק רוב.. חחחח סתם :)
לא יודע למה – זה איכשהו תמיד כואב לי קצת כל פעם שאני פוגש מישהו שחשב שהסרט סתמי, קיטצ'י או פשוט רע (ורוב האנשים שיצא לי לדבר איתם חשבו את אחד מהדברים האלה) – אולי בגלל שאני מרגיש שהסרט הזה נעשה בכל כך הרבה אהבה.
בכל מקרה, יש לי היסטוריה בעייתית של אהבה עזה לסרטים שנויים במחלוקת ובייחוד כאלה שלא "נחשבים" איכותיים במיוחד, לפחות בסביבה שאני מסתובב בה. לדוגמא: A.I. של שפילברג.
אבל הסרט באמת קיטצ'י. הסיפור הוא ממש לא העיקר פה. כמו ברומיאו+יוליה של אותו במאי, את הסיפור שמענו הרבה מאוד פעמים – זו צורת הסיפור המרתקת והבעיטה בכל מה שמוכר שהופכת אותו למדהים בעיני.
אף פעם לא הבנתי איך לאותו במאי
יש שתי יצירות דומות מאוד מבחינה רעיונית וסגנונית, ובעוד שאחת מהן היא בין הסרטים הכיפיים האהובים עליי כבר שנים (רומיאו וג'ולייט), השנייה היא קיטש טהור במובן השלילי של המושג (מולן רוז').
נ.ב. ככל שאני חושבת על זה יותר, אולי ההבדל העיקרי בין שני הסרטים הוא הלוקיישנים – רומולייט מתרחש גם בחוץ, ולא נעול הרמטית בתוך אולם התאטרון. באופן כללי נראה לי שאני מעדיפה אותו כי הוא הרבה יותר עמוק (ולא, לא בגלל הסיפור הנדוש). יש הגיון בהתנהגות הדמויות, הן מעוצבות מצוין, והליהוק טוב בהרבה – להוציא את רומיאו מהגרסה המקסימה של הסיפור מ-1970 בערך, דיקפריו בסרט הזה הוא הגיבור הילדותי אך מרדן האולטימטיבי. במולן רוז' לעומת זאת, שחקנים חזקים מדיקפריו כשלו ביצירת דמויות אמינות ממש.
בסופו של דבר מולן מתרכז בשואו שהוא הקברט, סליחה, המולן רוז', ולא מנצל את הויזואליה הבאמת נהדרת שלו לשומדבר חוץ מאשר לעמוד ולהיראות יפה.
בכל פעם שאני רואה את מולין רוז'
אני נעשה יותר מודע לפגמים שלו. הוא קיטשי, צעקני, ערוך בצורה מחורטטת, מכניס בכח להיטי פופ-רוק לעלילה נדושה וניקול קידמן נשמעת כמו צ'יוואווה מיוחמת. מצד שני, בכל פעם שאני רואה את הסרט, אני רק אוהב אותו יותר. כנראה שהוא באמת עולה על סך כל חלקיו, ממש כמו אחיו הגדול "רק לרקוד".
בכל פעם שאני רואה את מולין רוז'
השאלה איך מגדירים קיטץ'. שקיעת השמש אל הים למשל זה סמל לקיטץ', לא? ובכל זאת זה גם אחד מהמראות הקסומים והמרגשים ביותר שקיימים בעולמנו, לא???
קיטץ' מפריע לי כשאני מרגיש שהוא מניפולטיבי, כשאני מרגיש שמשקרים לי.
במולן רוז' הרגשתי שהסרט נעשה בכל כך הרבה אהבה אמיתית ולכן הקיטץ' ממש לא הפריע לי – נסחפתי אחריו באופן טוטאלי. סצינת הריקוד על העננים למשל, עם השיר של אלטון ג'ון, פשוט מציפה את הלב שלי בכל כך הרבה חום והתרגשות שאני מרגיש שאני עצמי מתאהב בשני הגיבורים.
זה לא שאני חושב שהסרט מושלם, יש בו הרבה פגמים, אבל הייתי מוכן לסלוח על כולם, תמורת החוויה הנפלאה שהוא מעביר אותי בכל פעם שאני צופה בו. זה SPECTACLE – כבר לא עושים כמעט דברים כאלה והניחוח הנוסטלגי של משהו גדול מהחיים, של ברודווי שאו ומחזות זמר של פעם, כבש אותי לחלוטין.
היופי, הפאר, הרומנטיקה, הפיה הירוקה, הירח השר (כמו בספרי הילדים) כל האספקיזם הזה – מילא אותי בתחושות כל כך חזקות וסותרות, של התלהבות וזיכרונות ילדות קסומים ומצד שני של עצב וכאב על כך שהעולם הוא לא באמת כזה. עבורי, הניגוד הזה בין החלומות למציאות הוא סוד הכח של הסרט, ומסיבה דומה אהבתי כל כך גם את "מרי פופינס" (למשל הסצינה שהיא מרדימה את הילדים) וגם את אינליגנציה מלאכותית של שפילברג/קובריק (פינוקיו, הפיה וכן, הסצינה הסופית הכל כך שנויה במחלוקת!).
בכל פעם שאני רואה את מולין רוז'
ואגב, בתור מוזיקאי שעבד עם הרבה זמרים, אני אישית חושב שגם ניקול וגם יואן מקגרגור שרים פשוט *נפלא*. מבחינתי יש להם את הדבר הכי חשוב שיכול להיות לזמרים – היכולת להעביר ניואנסים ורגשות דרך השירה וזה לא מפתיע כל כך בהתחשב בעובדה שהם קודם כל שחקנים.
זה פרנקנשטיין של סרטים מתוקים.
הלוק של אמלי, הקלישאות של אישה יפה, המרגש של שיקאגו והלוקיישן של קברט.
אל תחשבו ששאנתי את הסרט, הוא סרט מעולה והקטע שהכי אהבתי הוא רוקסן. אל תשאלו אותי למה.
ספוילר פוטנציאלי.
זה פרנקנשטיין של סרטים מתוקים.
חוץ מהעובדה כמובן שמולין רוז' ואמלי נעשו במקביל וששיקגו יצא רק שנה אחרי.
זה פרנקנשטיין של סרטים מתוקים.
אני מתכוון שיש לזה ניחוח של הכל.
והוא גם דומה נורא לסרט דיסני.
הסצינה על הגג (עם השיר של אלטון ג'ון) תמיד נראתה לי כמו מחווה למרי פופינס עם העננים.
תגידוו
אלו ששרים את השירים הם באמת ניקול קידמן ואיון מקרגור או שזה אנשים אחרים?
באמת הם.
מצאתי אותו כמצוין!
נראה לי שאני מרבה לאהוב סרטים, גם את "מולין רוז"', הסרט היה מדהים, שחקנים מהפנטים, בימוי פנטסטי של באז לורמן ועבודה נהדרת של כולם, נכון, השירים לא משהו, נכון, יש קטעים לא הגיוניים ( היא לא יכלה פשוט להגיד לכריסטיאן שהולכים להרוג אותו ושכדי שיברח וזהו? באמת?), אבל מדובר בתענוג לעיניים וחגיגה גדולה.
רק חבל שלא ראיתי את זה בקולנוע, כל הרעש השירים והכל, זה משהו שהייתי צריך לראות על המסך הגדול.
נהדר נפלא ומקסים.
סרט יפיפה ותמים.
ממש ממש מומלץ! מוזיקה נהדרת, עיבודים טובים.
התפאורה חגיגה לעיניים והצילום מרתק.
כיףףף לי שראיתי את הסרטטט!!