במקום

אם אתם חובבי אינדיאנה ג'ונס, הסרטים על הגיבור עם מגבעת הפדורה והשוט שללא ספק ראיתם אינספור פעמים הם רק פני השטח, השכבה העליונה. יותר מכל יצירה אחרת של ספילברג – ואני מכליל בזה גם את "הפייבלמנים" הכמו-אוטוביוגרפי – סרטי אינדיאנה ג'ונס הם מכתב האהבה שלו לקולנוע, ומדובר במכתב אהבה אקלקטי מאוד: המחוות ליצירות קולנועיות בסרטי הסדרה מנווטות במיומנות בין קלאסיקות הוליוודיות כמו "האזרח קיין" ו-"קזבלנקה" לסרטי ההרפתקאות הזולים בהמשכים משנות ה-30 וה-40 דוגמת "זורו דוהר שנית".

כראוי לסרטים שהגיבור שלהם הוא ארכיאולוג, חפירה בסרטי אינדיאנה ג'ונס כדי לגלות את מקורות ההשראה שלהם תחשוף מאות (ממש ככה) סרטים – ואם אתם מתעניינים בפרטים, גשו לעמודי ה-IMDB הרלוונטיים או לאתר TheRaider.net שמכיל כמה סקירות מצוינות על סרטים כאלה. הכתבה הנוכחית לא מנסה אפילו להיות סקירה מקיפה על הנושא; במקום, תמצאו פה התרשמות מארבעה סרטים שלטעמי הם בגדר חוויית הצפייה המשלימה הטובה ביותר לצפייה בסרטי אינדיאנה ג'ונס.

מילת אזהרה קטנה לפני שיוצאים לדרך: הסרטים שנדונים בכתבה הזו נוצרו בין שנות ה-50 המאוחרות לשנות ה-60 המאוחרות, ומכאן שבכל הנוגע לתסריט, בימוי, פעלולים ותפיסה פוליטית, כולם התיישנו במידה כזו או אחרת. אבל למרות אותה התיישנות, הקסם שלהם עדיין עובד, ולצפייה בסרטי אינדיאנה ג'ונס, כאמור, הם נותנים ערך מוסף.

מזימות בינלאומיות
במאי: אלפרד היצ'קוק

בקצרה: רוג'ר ת'ורנהיל (קארי גראנט), פרסומאי נכלולי, מוצא את עצמו מואשם בפשע שלא ביצע ונרדף לכל אורכה של ארה"ב כאשר חבורת טיפוסים מסוכנים סבורה בטעות שהוא סוכן חשאי שנשלח לשבש את מזימותיהם השפלות.

על מה ולמה: לאורך שנות ה-50, עלילת "הגבר המואשם בפשע שלא ביצע" היתה אחד השטאנצים הקבועים בסרטים של היצ'קוק, וב-"מזימות בינלאומיות" הוא זיקק אותה ליצירה שהיא ככל הנראה המרהיבה ורחבת-היריעה ביותר שלו. יותר משהוא מותחן, "מזימות בינלאומיות" לוקח את התבנית של סרטי הרפתקאות ומעביר אותה לאמריקה המודרנית – את המערות החשוכות, הקברים העתיקים והג'ונגלים הפראיים מחליפים חדרי מלון עגומים, אירועים נוצצים של החברה הגבוהה מלאים בטיפוסים שוחרי-רעות ואטרקציות תיירותיות עם פוטנציאל קטלני.

הקשר לאינדיאנה ג'ונס: היצ'קוק היה מאז ומעולם אחד הבמאים הנערצים על ספילברג, ו-"מזימות בינלאומיות" מקבל שלל התייחסויות ב-"מסע הצלב האחרון": החל מהסצנה בה הגיבור מובל לבית מפואר של זר מסתורי, דרך ההסתבכות שלו עם יפהפייה בלונדינית שלא ממש ברור באיזה צד היא נמצאת, ועד לזינוקים של הגיבור בין חלונות וההתחמקות שלו ממטוס שמנסה לרסס אותו בקליעים (שמקפלת בתוכה הומאז' לסרט נוסף של היצ'קוק – "הציפורים"). מעבר לכל אלה, האופן שבו גיבור "מזימות בינלאומיות" מגייס את כישוריו כשקרן מקצועי (כאמור, פרסומאי) כדי להיחלץ מהצרות שרודפות אותו מהדהד כמה מהצדדים היותר מפוקפקים של ג'ונס, כמו גם הסירוב שלו להתמסד – שמאותת דווקא ל-"שודדי התיבה האבודה".

וחוץ מזה: גם אחרי "מסע הצלב האחרון", "מזימות בינלאומיות" עדיין עמד לנגד עיניו של ספילברג בבואו לביים יצירות נוספות – הדוגמה הבולטת היא "דו"ח מיוחד", שבהרבה מובנים אפשר לקרוא לו "מזימות בינלאומיות בעתיד הרחוק" (סצנת מפעל המכוניות ב-"דו"ח מיוחד" היא מחווה לסצנה שהיתה קיימת בתסריט המקורי של "מזימות בינלאומיות", אבל לא צולמה בסופו של דבר). בכלל, ל-"מזימות בינלאומיות" יש קשר מאוד מוזר עם עיבודים לספריו של פיליפ ק. דיק – גם פול ורהובן ציין את הסרט כמקור השראה ל-"זיכרון גורלי" (כולל אי-אילו מחוות ספציפיות בעיצוב).

מסע אל בטן האדמה | Journey to the Center of the Earth
במאי: הנרי לווין

בקצרה: עיבוד הוליוודי לספר ההרפתקאות של ז'ול ורן. בשלהי המאה ה-19, פרופסור בריטי מבוגר לגיאולוגיה (ג'יימס מייסון) ועוזרו הצעיר והנאה (פאט בון) מפענחים כתובת בת 300 שנה של נוסע נועז שהגיע אל בטן האדמה דרך הר געש איסלנדי. הם מחליטים לשחזר את המסע – והצרות ממהרות להגיע.

על מה ולמה: אף אחד מהמעורבים בהפקה, כך נראה, לא לקח את העבודה על הסרט הזה ברצינות יתרה – התסריטאים מילאו אותו בשפע סצנות מוגזמות, השחקנים מפגינים הופעה קלילה ולעיתים נראה שהם עומדים לקרוץ לקהל באולם, ויש אי-אילו רגעים שהם ממש על גבול הביזאר – החל מברווז המחמד של אחת הדמויות ועד לסצנת ריקוד באמצע הסרט. אבל העיצוב של העולם התת-קרקעי נותר מרשים, והתסריט, הבימוי והליהוק משמרים את תחושת האנרגיה הסוחפת שהסרט מייצר גם היום.

הקשר לאינדיאנה ג'ונס: "שודדי התיבה האבודה" שאב כמה מהמרכיבים שיותר מזוהים איתו – התחרות בין ארכיאולוגים יריבים על תגלית חשובה, הגילוי של אתר ארכיאולוגי לפי השתקפות אור השמש ומעל הכל, הסלע הענקי שמאיים למחוץ את הגיבורים – מהסרט הזה. גם האווירה הקלילה תרמה לכמה מהרגעים היותר קומיים בסרטי אינדיאנה ג'ונס.

וחוץ מזה: הסרט הזה גם היווה השראה לכמה סרטי הרפתקאות מונפשים בולטים, בינם "הטירה המרחפת" של הייאו מיאזאקי, "טיטאן A.E" של דון בלות' ו-"אטלנטיס" של דיסני; שני האחרונים נכתבו על ידי ג'וס וידון, שמאוחר יותר שכלל את המרכיבים שהוא השאיל מ-"מסע אל בטן האדמה" בסרטו "סרניטי".

הנשרים פשטו עם שחר | Where Eagles Dare
במאי: בריאן ג'י האטון

בקצרה: יחידת עילית של חיילים בריטים, בפיקודו של רס"ן סמית' (ריצ'ארד ברטון) ובליווי סגן שייפר האמריקאי (קלינט איסטווד) יוצאת לחלץ גנרל בריטי בכיר שנפל בשבי הצבא הנאצי, לפני שזה האחרון יספר מה שידוע לו על תוכניות בעלות הברית לפלוש למערב אירופה הכבושה.

על מה ולמה: הסופר אלסטייר מקליין, טום קלנסי של שנות ה-50 וה-60, מכר את הסרט הזה בעסקת חבילה שכללה ספר ותסריט. השילוב בין סצנות פעולה מרשימות לזמנן ועלילת קונספירציה שנחשפת לאיטה מן הסתם גרם למפיקים לחתום במהירות על הצ'קים – למרות שבדיעבד, אותה עלילת קונספירציה הופכת בשלב מסוים לרצף של טוויסטים שכל אחד מהם מופרך יותר מקודמו. נראה שלפחות קלינט איסטווד היה מודע למופרכות הזו, והוא מפליא לגלם את האמריקאי שמרים גבה בתהייה מול חבורת הבריטים המשוגעים שמקיפה אותו.

הקשר לאינדיאנה ג'ונס: ספילברג ציין מספר פעמים את "הנשרים פשטו עם שחר" כסרט המלחמה האהוב עליו, ולמרות שההגדרה הזאת לא ממש מדויקת (זה יותר "סרט מבצעים מיוחדים", אם כבר), ההשפעה על כל רצף החילוץ מהטירה הנאצית ב-"מסע הצלב האחרון" ניכרת בהחלט. קשר עקיף נוסף מגיע מעולם הגיימינג: הסרט היה אחד ממקורות ההשראה למשחק המחשב "טירת וולפנשטיין" משנת 1981 (מוכר לגיימרים של ימינו בגרסאות התלת-מימדיות שלו), וזה, בתורו, נתן השראה לאנשי חטיבת משחקי המחשב של ג'ורג' לוקאס שמונה שנים לאחר מכן כשהם עיבדו את "מסע הצלב האחרון" למשחק קווסט שבו החילוץ מהטירה הנאצית הורחב במידה ניכרת וכלל שלל התחזויות והתחמקויות, לצד רגעי הפעולה הצפויים.

וחוץ מזה: מעגל נוסף נסגר כאשר הבמאי בריאן האטון ביים בשנת 1983 את סרטו האחרון, "High Road to China" עם ברט ריינולדס – אחד מסרטי ההרפתקאות התקופתיים שנוצרו בעקבות הצלחת "שודדי התיבה האבודה".

עמק הגוואנג'י | The Valley of Gwangi
במאי: ג'ים אוקונולי

בקצרה: במקסיקו של תחילת המאה ה-20, לוליינית רודיאו פוחזת (הדוגמנית הישראלית גילה גולן, בהופעה מדובבת לאנגלית שהיתה גם האחרונה בקריירה ההוליוודית הקצרה שלה), וקאובוי ציני (ג'יימס פרנסיסקוס) יוצאים ל-"עמק האסור" ללכוד יצורים פרה-היסטוריים.

על מה ולמה: בתחילת שנות ה-60, איש האפקטים ריי האריהאוזן היה המלך הכמעט בלתי-מעורער של סצנת הגיקים, בזכות הנפשת מפלצות על המסך בסרטים כמו "מסעו השביעי של סינבד" ו-"ג'ייסון והארגונאוטים". בהפקת "עמק הגוואנג'י", האריהאוזן ביקש להחיות פרויקט של מורו ורבו ויליס או'בראיין (איש האפקטים ב-"קינג קונג"), אבל עד שההפקה יצאה לפועל, טעם הקהל האמריקאי השתנה, ומידת העניין בסרטי מפלצות פחתה במידה ניכרת. הסרט נכשל בקופות ולא זכה לאהדה ביקורתית גדולה מדי בזמן אמת (ביקורות מאוחרות יותר מתייחסות אליו ביותר הערכה). זה מצער, כי למרות שכמות האפקטים בסרט מצומצמת יחסית להפקות קודמות שהאריהאוזן היה מעורב בהן, התסריט בהחלט מוצלח, צוות השחקנים עושה עבודה טובה מאוד, והרקע המערבוני של תחילת המאה ה-20 משכנע.

הקשר לאינדיאנה ג'ונס: הדמות שמגלם פרנסיסקוס, החל מהלבוש ועד להתנהגות, מהדהדת באופן חזק את הארכיאולוג המפורסם, ו-"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", מצטט את "עמק הגוואנג'י" על ימין ועל שמאל: היחסים בין הגיבור לגיבורה הם כמעט אחד-לאחד היחסים בין ג'ונס לזמרת ווילי סקוט, וכמו אינדיאנה ג'ונס, גם הגיבור של "עמק הגוואנג'י" נעזר בנער מקומי עם חלומות גדולים.

וחוץ מזה: המורשת של "עמק הגוואנג'י" ניכרת היטב גם ב-"פארק היורה", ההצלחה הפנומנלית הבאה של ספילברג אחרי סיום טרילוגיית אינדיאנה ג'ונס המקורית.