אומרים את זה הרבה, לא לעתים קרובות זה נכון: מספיק פריים אחד כדי לזהות סרט של הבמאי הזה. במקרה של ווס אנדרסון, זה נכון לחלוטין. מזהים אותו מהפריים המוקפד, הבנוי בקוים ישרים, המעוצב בגווני חום והכולל פריטים שנראים כאילו נמצאו בחנות וינטאג', הראשון. כמו, למשל, הפריים הראשון של "ממלכת אור הירח". קצת אחר כך מגיעים הפריימים הסימטריים לחלוטין, הצילום מלמעלה המאונך לקרקע במדויק, האנשים שעומדים באמצע המסך ומסתכלים אל המצלמה בחוסר הבעה, הדיאלוגים שנאמרים באופן מונוטוני, וכמובן, הכותרות הצהובות.
אין שום דבר רע בסגנון מובחן: זה מאפשר לך לדעת מראש בדיוק לאן אתה הולך, ולדעת מראש אם תהנה. אם אתה אוהב את הסגנון של ווס אנדרסון, אתה אוהב אותו, ואם לא, הדבר הנכון לעשות יהיה לא ללכת לסרטים שלו. זאת התאוריה, לפחות. היא לא מסבירה למה אני, שלא אוהב את ווס אנדרסון, נהניתי כל כך מ"ממלכת אור הירח".
אני אפילו לא מחבב את הסגנון שלו! אני מעריך את ההשקעה בעיצוב פריימים וכל זה, ויש לו את האבסורדיות החביבה הזאת – כמו מישהו שעומד באמצע אולם התעמלות עם דג מלוח ביד ואומר ברצינות רבה "עפרוני מצויץ". אבל אני דווקא בקטע של הזזת שרירי פנים, הבעת רגשות ועולמות שבהם לא כל התושבים סובלים מתסמונת אספרגר. הסרטים של אנדרסון יפים, אבל האנשים בהם אף פעם לא נראים כמו אנשים, אלא כמו בובות. וגם כשהם באמת היו בובות – ב"מר שועל המהולל", שכולם כל כך עפו עליו – זה לא עזר, ואני לא ממש התלהבתי. אבל "ממלכת אור הירח" עבד בשבילי, ואני לא מבין למה.
אולי זה משום ש"ממלכת אור הירח" לא מעמיד פנים שהוא מתרחש בעולם האמיתי. הוא מתרחש על אי בידיוני בשנות-השישים בידיוניות, והוא מעין סרט הרפתקאות לילדים. ומכיוון שהרבה מהסרט מסופר דרך עיניים של ילדים, הסגנון הקצת אטום, קצת חייזרי, קצת אוטיסטי מתאים יותר. ילד אחד, צופה חנון עם משקפיים גדולים, מתאהב בילדה אחת, עם עיניים יפות, שפתיים שאינן מחייכות לעולם ומשקפת. או לפחות, הם משוכנעים שהם מאוהבים. אם יש תשוקה בינהם, היא מודחקת היטב. האופן שבו הסרט מתאר סיפור אהבה דומה לאופן שבו היה מדמיין את זה ילד לפני גיל ההתבגרות. ריאליסטי? ממש לא. תמים, כן. חמוד, לחלוטין. הם בורחים יחד – הוא ממחנה הצופים, היא מהמשפחה שלה. כל העולם, או לפחות כל תושבי האי שעליו הם גרים, מחפשים אחריהם.
המחפשים כוללים כנופיית ילדים שמזכירה את בראד פיט והבסטארדס שלו מ"ממזרים חסרי כבוד", המדריך שלהם (אדוארד נורטון), אמא (פרנסס מקדורמנד) ואבא (ביל מוריי) של הילדה, כח המשטרה המקומי (ברוס וויליס), השירותים הסוציאליים (טילדה סווינטון), ואם אתם צריכים קצת להירגע כרגע כי עצם הזכרת כל השמות האלה יחד באותו משפט גרם לכם לפרפורים בלב מרוב אושר, אני די מבין אתכם. ג'ייסון שוורצמן. הארווי קייטל.
העלילה היא עניין משני. גם השחקנים, עד כמה שהרשימה הזאת מכובדת, הם לא העיקר (אבל יפה איך שמדיניות אי-הזזת-שרירי-הפנים שברוס וויליס אימץ לאחרונה יושבת בול על השידוך שלו לאנדרסון). הייחוד האמיתי של "ממלכת אור הירח" הוא העיצוב, האופן שבו כל שוט מצויר. זה לא סרט אנימציה, אבל הוא נראה כזה. שוב, זה לא מאוד שונה ממה שחובבי אנדרסון יודעים שיקבלו בכל סרט שלו, אבל זה יפהפה באופן מוזר. יש שוטים שכאילו מתרחשים בעולם "סופר מריו" דו-מימדי, בלי עומק, שבו אפשר לנוע רק ימינה או שמאלה. אחרים נראים כמו מין בית בובות שבו לא משנה איך תניע את הדמויות, הן תמיד יסתדרו בסימטריה מפוסלת. אחרי כל סרטי מצלמת הכתף, הזיגזג והצילום ה"טבעי", הסגנון הזה בולט כמו חמוצית בתוך שוקולד.
אבל למה כל זה הופך את הסרט לכל כך חמוד? למה משפטים רציניים שנאמרים ביובש על רקע תפאורה מדויקת הם דבר כל כך מצחיק? למה לנהל דיון רציני על עתידך לצד ילד שקופץ על טרמפולינה גורם לך לחייך? יכולתי להמציא תיאוריות פסיכולוגיסטיות כדי לתרץ את זה, אבל כולן היו דרך מתוחכמת לומר שאני לא ממש יודע. אני כן יודע ש"ממלכת אור הירח" הוא מקסים לגמרי. מומלץ לאנשים שאוהבים את ווס אנדרסון ולכאלה שלא.
מהטובים של אנדרסון
בתור נציג מהקבוצה ההיא של מעריצי ווס אנדרסון כמובן חיכיתי לסרט ממש. אני שמח לראות שגם "לא-מעריצים" שלו הצליחו להתחבר אליו ולהיות מוקסמים ממנו. אולי זה באמת ההתמקדות הזו בילדים כאן. הנאיביות. התמימות. החמידות הרומנטיקנית המצחיקה הזו, שבולטת בו יותר בחיוב אולי בגלל דמויות של אנדרסון.
אגב זה היה הסרט הראשון בקריירה של שני הילדים האלה שמגלמים את סאם וסוזי. הסרט הזה כולל קאסט מרהיב, אחד הטובים ביותר של ווס (וגם בלי הקבועים של האחים ווילסון ואנג'ליקה יוסטון). והדבר המקסים בו הוא איך כל השחקנים הנפלאים האלה הם סוג-של תפאורה לשני הילדים שגונבים את ההצגה ובעצם הם מרכז הסרט.
וכולם נפלאים, אבל אדוארד נורטון חזר אצלי בסרט הזה לשחקן שכיף לראות. ממש התגעגעתי לראות אותו בתפקיד טוב וסרט מוצלח. והסרט בהחלט מוצלח ומלא בקסם סופר-חמוד. גם בקסם של סרטי ווס אנדרסון וגם כללי כזה שנראה לי "לא-מעריצים" יוכלו יותר להתחבר אליו מאשר סרטיו האחרונים.
אפרופו הסגנון המובחן של ווס אנדרסון
ראיתם את הטריילר שלו לגברים בשחור 3?
http://www.google.co.il/url?sa=t&source=web&cd=2&ved=0CFMQtwIwAQ&url=http%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3De2TShycKpmE&ei=Gf7JT4W7AoTf4QTh6_XsDw&usg=AFQjCNFdgU58eiR05Al1v5j7D8xrDD_3Vg
ראיתי, והיה גרוע
יש שם בערך שלושה שוטים שנראים כאילו הם לקוחים מסרט של ווס אנדרסון.
זה של הארי פוטר יותר מוצלח.
http://www.youtube.com/watch?v=cPwp2soGzAw
תמיד חבבתי את אנדרסון
ולאחרונה התאהבתי בו אחרי צפיה רצופה בשניים וחצי סרטים שלו.
הסגנון שלו עובד עלי, זה מרענן, זה כיפי, זה נותן לך להתעמק בכל פריים ולהנות מהצבעוניות של העולמות שהוא בונה.
השנינות של הטקסטים, הקאסט הקבוע, וכשזה לא הקבוע אז זאת פשוט בחירה מושלמת של שחקנים.
והוא גם מהבמאים היחדים שמצליחים לעשות משהו טוב עם אוון ווילסון.
ועם כל ה"בובתיות" והאדישות של השחקנים, הוא כן מצליח לרגש אותי לעיתים, למשל ב"רכבת לדארג'לינג", או סצנת הזאב המדהימה ב"מר שועל המהולל".
אני חושב שבכותורת המשנה היה אמור להיות כתוב "מצויר", לא "מצוין".
true.
(ל"ת)
לגבי ההאטימות של הילדים
הרגיש לי אמיתי לגמרי ובכלל כל הקשרים הרגישו לי הגיוניים ואמיתיים , סרט מקסים ממש דרך אגב.
קרוב אבל לא ממש..
ראיתי כמעט את כל סרטיו – הטוב ביותר לדעתי הוא "משפחת טננבאום" – ובאמת אין על בנית האווירה וכו'. אבל הסרט לא באמת אומר משהו והוא יותר כמו אוסף של סצינות חביבות שלא מתגבשות לכדי אמירה כלשהי. נוגע – אבל לא ממש. כל שכן – פסקול מעולה!!!
אני מאוד אוהבת את הסרטים של אנדרסון
ובכל זאת אין לי שום רצון לראות את הסרט הזה. נראה לי שהגעתי לרוויה איפהשהוא בסטיב זיסו, ומאז פשוט נדמה שמיציתי. הביקורת הזו לא גורמת לי לחשוב שיש בסרט משהו חדש או שונה, ולכן לא ממש מעודדת אותי לצפות בו.
סרט נפלא, אל תחמיצי
הביקורת לעיל אינה מתמצתת ולו במעט את הקסם הרגשי מכמיר הלב של הסרט. ואני בכלל לא מאוהבי אנדרסון.
אני תמיד מרגיש שמשהו חסר בסרטים שלו
אף אחד לא מרגיש שתמיד הכל מושלם בסרטים של ווס חוץ מהדבר החשוב ביותר?
תסריט,עלילה ? ראיתי את מר שועל המהולל, עמוק במים ורכבת לדארג'ילינג כולם ויזואלית מדהימים,
עבודת תפאורה עמוסה ומפוארת צילום סימטרי מדוייק ומרהיב והרבה רעיונות שבקלות היו יכולים להפוך לקלאסיקות ידועות.. אבל כל זה עטוף בכל כך הרבה חוסר עיניין או זרימה והיגיון, עם דיאלוגים משעממים וחסרי כל עניין..
כל כך רציתי לאהוב את הסרטים שלו.. והתאכזבתי אחד אחרי השני..
חוץ מראשמור, שם התסריט עוד איכשהו תפס אותי..
אני מסכים
הסרטים שלו תמיד מאוד יפים לעין, אבל מרגישים קצת יותר מדי כמו תרגיל באסתטיקה קולנועית ולא מצליחים להוציא ממני תגובה רגשית כלשהי.
אני חושב שיהיה מעניין לראות את אנדרסון מביים פעם תסריט של מישהו אחר. אולי עם יד מכוונת של תסריטאי אחר הוא יוכל לתעל את הסגנון שלו לעבר יצירת סרטים קוהרנטיים יותר. מבחינה זו מעניין להשוות אותו לטרי גילאים – עוד במאי עם חוש ויזואלי מאוד ייחודי, אבל שהסרטים הטובים ביותר שלו ("פישר קינג", "12 קופים") היו דווקא אלו שלא הוא כתב.
אסתטיקה טהורה, אסתטיקה טהורה
אני מסכים עם המגיבים שטוענים שווס אנדרסון משקיע מאוד באסתטיקה של סרטיו, אבל תמיד חסר משהו אנושי יותר. אפילו במר שועל המהולל, הקטעים היותר רגשניים נראים מוזרים ולא קשורים (את הסרט דווקא אהבתי). בממלכת אור הירח, זה איכשהו נפתר. קיימים אותם מאפיינים של סרטי ווס אנדרסון שהתרגלנו למצוא, כולל מבט לא ממוקד לכיוון המצלמה, שחקנים שמדברים לפי תור והעמדה שגורמת להם לנוע בצורה רובוטית. למרות זאת, זה איכשהו מתחבר הפעם למשהו קסום באמת. אין לי תשובה מה נשתנה, במיוחד כשכמה סצנות בסוף הסרט מזכירות יותר סרט מצויר ממצולם. למרות שזה אותו במאי, ממלכת אור הירח הוא איכשהו מהודק ומרגש בהרבה מכל סרטיו הקודמים של אנדרסון שראיתי. אני לא יודע אם מי שלא אוהב את הסגנון החזותי שלו יהנה מהסרט, אבל למי שמרגיש שחסר רגש בסרטים הקודמים, מומלץ לתת צ'אנס ולראות בעצמו אם ממלכת אור הירח שונה מהבחינה הזו.
לצאת מהסרט
עם חיוך מטופש מרוח על הפנים ו-le temps de l'amour מתנגן בלב.
אני חושב שמעולם לא ראיתי סרט של האדון,
אבל אני זוכר שהטריילר הרגיש לי מיוחד מסיבה שהיה לי קשה להגדיר.
מה שבטוח, זה הטקסט הראשון שאני קורא באתר הזה וגורם לי להצטער שאין יותר תמונות המחשה שמלוות את הטקסטים.
בשעה טובה צפיתי בו.
סרט ווס-אנדרסוני ראשון.
ואני מכור. גם לויזואליה וגם לאווירה.
עוד בבקשה.
לפני כשנה יצא לי לנכוח בקונצרט מודרך של ניצה שאול לילדים, והם עושים בדיוק את היצירה שמככבת בסרט הזה. היה משעשע להזכר בזה.
וכתוביות הסיום היו שוות. כלומר, לא הכתוביות עצמן שבקושי אפשר היה לקרוא אותן מרוב סלסולים, אלא המוזיקה והקריינות.
אני לא אוהב סרטים של ווס אנדרסון
אני אוהב את הוויזואליה של הסרטים שלו, את הצילומים המרהיבים, אבל אני בדר"כ צריך יותר מזה בסרט. הדיאלוגים המנומסים וחסרי הרגש בסרטים שלו תמיד מפריעים לי, ואני אף פעם לא מבין את ההומור שלו.
מעולם לא הבנתי איך דווקא אצלו מגיעים כל השחקנים המוכשרים והידועים הללו, ואיך כולם משחקים בצורה שלא הייתה מביישת את צ'ארלי שין (האיש בעל אפס הפרצופים). תמיד הנחתי שזו בעצם כמו חופשה בשבילם, הם מגיעים לסט, בוחרים נקודה רנדומלית באוויר להביט בה, מדקלמים את המשפטים וחוזרים לקרוואן.
ולמרות כל זה, נהניתי. אני באמת לא יודע למה, ולפי הביקורת והתגובות הקודמות, אני לא לבד. משהו בסרט הזה קנה אותי.הוא סרט נהדר וקסום. מומלץ
בקצרה
אי שם בימיו הראשונים של האתר הזה אחד, דן ברזל שמו, כתב ביקורת על הסרט מלהולנד דרייב של דיוויד לינץ' בו הוא כתב "בחורה ביזארית ניצלת מהתנקשות בזכות תאונת דרכים ביזארית לא פחות, מאבדת את הזיכרון ומתגנבת לבניין מגורים הוליוודי ביזארי, שם היא מתיידדת עם בטי הלא-ביזארית-עדיין, שהגיעה לעיר הגדולה כדי להיות שחקנית. השתיים מוצאות בתיקה של הבחורה הביזארית סכום כסף מרשים למדי ומפתח ביזארי שלא פותח דבר… מדהים איך מילה מאבדת את המשמעות שלה כשחוזרים עליה יותר מדי, נכון?"
ועד עכשיו זו הייתה הדעה שלי על ווס אנדרסון. כמובן שאנדרסון הוא לא ביזארי, הוא אקסצנטרי (יש לזה מילה מקבילה בעברית? אם יש אני לא יודע אותה ואם לא צריכה להיות) – לכל הדמויות שלו יש שטיקים וצורות דיבור שאמורים להציג אותם כחמודים ומעניינים אבל ברור לי שאם הייתי פוגש אותם בחיים האמיתיים הייתי רוצה לסטור להם,.הם חיים בעולמות סגורים שמעוצבים אקסצנטרית שבהם כולם כולם מתנהגים אקסנטצרית ומדברים בדיאלוגים אקסצנטריים (כשדמות אחת מתייחסת לגברת משירותי הרווחה בתור "שירותי רווחה" זה משעשע, כשכולם, באופן ספטונטני, עושים את זה זה מעצבן). וזה חתיכת חסרון כשמדובר על סרט שבו שני ילדים בורחים מהסביבה המגבילה שלהם – קל יותר היה להאמין שהם מרגשים חריגים אם לא כל מי שסביבם היה מוזר כמוהם, איך בכלל אפשר להיות חריג בקרב חבורת הצופים הרצחנית הזו? או בתוך המשפחה שבה שני ההורים מדברים כאילו הם במשפט והאמא מתקשרת דרך מגאפון?
וכמובן שיש מקום במיוחד בלבי (המקום שבו אני שם קונספטים שאני לא כל כך אוהב) לדמות של הילד-הקטן-החכם-בהרבה-ורב-תושיה-בהרבה-מכל-מי-שסביבו – באטמן היה פחות מלומד ומאורגן מהילד הזה. אנשים אוהבים להגיד על סרטי קומיקס שהם לא ריאליסטיים אבל בהשוואה לסרט הזה הנוקמים זה דוגמה 95.
אבל, בסופו של דבר, אני לא יכול לכעוס על הסרט הזה. הוא פשוט יפה מידי. כל שוט, כל פריים, כל תנועת מצלמה, כל דמות מעוצבים לשופרא דשופרא: אולי הבעיה היא שלא ראיתי סרטים שלו על מסך גדול לפני כן ואולי משהו בסרט הזה הוא באמת שונה אבל הסרט הזה יפיפה באופן מדהים, עוצר נשימה כמעט – הייתי רוצה לקחת כל פריים בודד שלו ולתלות אותו על הקיר שלי, הייתי רוצה לתת לווס אנדרסון לעצב לי את הבית, ארון הבגדים והחיים. קולנוע, הוא קודם כל חוייה ויזואלית וכל החסרונות של הסרט הזה מתגמדים מול העובדה שהוא כנראה החוייה הויזואלית הטובה של השנה
מתוק, כמו סיפור אגדה
כמו סיפור מאחד הספרים שסוזי קוראת. רק שיש לה הורים, חתרני ביותר[*].
אבל גם מוזר מאוד. הדיאלוגים בין סם לסוזי לא הצליחו לשכנע אותי, אבל ההשפעה של הזוגיות והבריחה שלהם על הסביבה היא מה שהופכת את הסרט לכל כך קסום. ומוזר. ומצחיק. אפילו מצחיק מאוד.
כנראה שלא הייתי רואה את הסרט אם לא הייתי מקבלת את הכרטיסים בחינם (שוב תודה לרד ואין אור על כל ההשקעה במכסחי הקופות!), לא ראיתי אף סרט קודם של אנדרסון, אבל הסרט הזה בהחלט שווה צפייה קולנועית.
[*] כן, זה לא באמת חתרני. אני יודעת. אבל באמת לרוב סיפורי הרפתקאות לא מתרחשים לילדים שיש להם זוג הורים מתפקדים ודואגים שנמצאים בסביבה, ואהבתי את המודעות העצמית לעובדה הזו.
ראיתי את הסרט פעם שנייה אתמול
ויש לי תובנות חדשות.
הסרט הזה אינו סיפור התבגרות, או בכלל סיפור על תהליך. אף אחת מהדמויות בסרט לא עוברת שינוי. וזה מוזר, כי לכאורה, התסריט מחייב שינוי כזה. אבל בפועל, אין שום תהליך כי תהליך הוא לא מהות הסרט, כמו שגם הדמויות אינן. האהבה של סאם וסוזי לא מבגרת אותם, היא לא אמצעי להתבגרות, להפך- היא אמצעי להצגת העולם של הילדות, עולם בו הכל אפשרי והכל רציני והכל מאד לא מודע לעצמו, שזה העולם שהסרט מנסה ליצור. הוויזואליות המדהימה העומדת בבסיס הסרט חותרת לשם, ובעזרתה אנדרסון בונה את העולם הזה, שהדברים המוחשיים שקורים בו (המחנה, הילדים, המבוגרים) אינם אמיתיים. הם רק תפאורה שמטרתה לא להעביר מציאות, אלא זיכרון. זיכרון של משהו שלא קיים יותר וקרוב לוודאי שמעולם לא היה קיים.
הכוח שבממלכת אור הירח נובע מהקסם שלו, שנובע מהיכולת המופלאה של אנדרסון לעצב את הזיכרון הזה ולהגיש אותו לצופה. מעבר לכך, אין לסרט תרומה של ממש. אבל לפעמים, לא צריך שתהיה.
מי זאת איילה פנינג? (סליחה, הייתי חייב)
(ל"ת)
וואו, אני בעמדת מיעוט
קודם כל אני רוצה להקדים ולומר שאני לא טוב בלהסביר את עצמי. הרבה פעמים אני בעצמי לא מבין עד הסוף למה אהבתי\לא אהבתי סרט מסוים, ואני מעדיף להשאיר את המלאכה לטובים ולמוכשרים ממני, כשבדרך כלל יש לפחות אחד שקולע למה שחשבתי וכך אני יכול לנוח בשלום. אבל בסרט הזה אין אף אחד שחשב כמוני, ואני הראשון שלחץ על "לא אהבתי", אז הרגשתי צורך לבטא את דעתי, למרות שהיא כנראה לא תהיה רהוטה, מנומקת ובכללי כתובה היטב כמו שאר התגובות פה, ועל כך אני מתנצל מראש.
הסגנון של הסרט היה נהדר. הצילום היה מדהים, וכל הסרט היה אסתטי ברמות שלא הכרתי. גם הדיאלוגים בוצעו בצורה שהייתה נהדרת בדרך המיוחדת שלה. לא העליתי על דעתי שיהיה במאי שיעז לביים סרט בצורה כזאת, ובטח לא שיהיה אולפן שייתן לו לעשות כרצונו, ורק על זה אני נותן שאפו גדול למר אנדרסון ולאולפן (למרות שאני לא אתפלא אם יאמרו לי שהסרט הוא עצמאי).
הבעיה שלי עם הסרט היא הדמויות. לא האמנתי שסרט יצליח לגרום לי לשנוא שני ילדים תמימים בצורה כל כך עמוקה. אולי זאת דמות "הילד שאף אחד לא מבין" שנמאסה עלי מזמן או השיחות נטולות הרגש שגרמו לי לרצות למרוט את שערותי, אבל כל הסרט רק חיכיתי שמישהו יבוא לסאם ויחבוט בו עם אלה על הראש. סוזי הייתה הרבה יותר סבירה, אבל גם בה היה משהו מעצבן שאני לא לגמרי מצליח לשים עליו את האצבע. הזוגיות בין השניים הייתה חסרת רגש, מלאכותית ולא אמינה בצורה קיצונית, אבל כנראה שכך הבמאי התכוון שהיא תהיה, ואני פשוט לא מתחבר לזה. בניגוד אליהם, שאר הדמויות דווקא היו נחמדות מאוד.
בסופו של דבר, בעיקר בגלל שסוזי וסאם הם הדמויות הראשיות, לא אהבתי את הסרט. בכל זאת, הייתי רוצה לדעת אם שווה לי לראות סרטים אחרים של הבמאי בהם יש סיכוי טוב יותר שהדמויות לא יעצבנו אותי במידה כזאת, כי חבל לי שסרטים כל כך יפים ויזואלית יתבזבזו על דמויות כל כך מעצבנות, וזה יהיה נהדר לגלות סרט שבו הסגנון נשמר אבל העלילה והדמויות זורמות בצורה טובה יותר. אם למישהו יש המלצות, אני אשמח לשמוע.
לא ממש
רוב הדמויות של ווס אנדרסון הם קצת מנייאקיות, ולא מסתדרים חברתית.
הסרטים שבהם זה הכי פחות ניכר הם בהחלט "רכבת לדאג'רלינג" ( למרות שגם שם יש אלמנטים) ו"משפחת טננבאום". בשום פנים ואופן אל תראה את המרוץ לצמרת של מקס פישר, אם חשבת שאתה רוצה להרביץ לסאם, אתה תרצה לחנוק את מקס פישר.
יש לאנדרסון עוד סרט אחד שהוא לחלוטין לא בסגנון ומאוד אהבו ויש הכי הרבה סיכוי שגם אתה – מר שועל המהולל.
כן, לך על מר שועל המהולל
הסגנון בו מוקפד ומדויק בדיוק כמו בסרטים האחרים של ווס אנדרסון, אבל הדמויות מעצבנות פחות.
וידוי מביך
מביך הודות אבל לעולם לא שמעתי על ווס אנדרסון לפני הסרט הזה. הלכתי לצפות בו בגלל הטריילר המגרה,אהבתי לטילדה סווינטון, והפארודיה המופרכת על תנועת הצופים
במשך 90 דקות תמימות ישבתי וחייכתי מול המסך! פעמיים בקולנוע, ועוד פעמיים מול הוי או די
אפשר לנתח את הסרט הזה מהמון זוויות! מעבר לויזואליות שלו יש באמת על מה להגיד על יחסי ההורים- מתבגרים
וכולם עושים עבודה נהדרת. יש בו מן קסם שהקולנוע ממזמן שכח. מאז צפיתי בעוד סרטים שלו ובאמת התאהבתי בעולם שלו, בזכות העובדה שזה הסרט הראשון שלו שיצא לי לצפות
קארה הייוורד היא חתיכת תגלית.
(ל"ת)
שאלה-
האם יש בסרט קטעים שלא מתאימים לילדה בת עשר?
תלוי כמה את רגישה לדברים
מבחינת מיניות: יש קטע אחד שרואים בוא ילד נוגע בחזה של ילדה אחרת (בהסכמה) אבל זה לכמה שניות ואם בגדים.
מבחינת אלימות: לא תראי שום דבר שאין בסרט דיסני ממוצע, יש קטע שבוא מישהי דוקרת מישהו אם מספריים אבל לא באמת רואים את הדקירה ויודעים שהיא הייתה רק כי מדברים עליה.
מבחינת העלילה והדמויות: העלילה ברורה ומעניינת (כנ"ל הדמויות) ולא משהו שלילדה בת עשר יהיה קשה לראות/להזדהות/להבין.
אלה היו הנקודות היותר "קיצוניות" אבל בסה"כ אני לא רואה בעיה שילדה בת עשר תראה את זה (בת דודה שלי ראתה את הסרט בגיל עשר וזה לא היה לה קשה לה או השפיע עלייה לרעה)
מוסיף על התגובה שלו
בקטע מקביל לזה עם המספריים, רואים לשנייה גופה של כלב מת, עם פצע מדמם (לא בתקריב). זה הכי הרבה אלימות ויזואלית שתמצאי בסרט.
אני מאוהב.
רציתי להגיד שבקארה הייוורד, אבל זה יוציא עליי יותר מדי קצף, אבל לא, באמת שבכל הסרט. הקומפוזיציות, הצבעים, ההרגשה המרפרפת-חלומית-דיסני-של-פעם-כזה-בזכות-הפונט-המקושט-והמסתלסל, הכול נראה ומרגיש כל-כך יפה, טוב ונכון. חייב בפעם-הכמעט-ראשונה שלא להסכים עם הביקורת של דורון. אוטיזם? אספרגר? ממש לא. הסרט הזה מפוצץ ברגש. לא במובן שמשהו מתוכו יכול באמת להתרחש במציאות, אבל מערכת היחסים של סם וסוזי מפוצצת ברגש, אנושית, אמינה ונוגעת ללב. הדיאלוגים ביניהם לא הרגישו לי אטומים או מלאכותיים לרגע, ובמיוחד סצנת העלבון הזמני של סוזי הייתה כל-כך אופיינית לגיל שבו הדמויות וגם השחקנים נמצאים. כמות החום האנושי שפורצת מהסרט הזה פשוט בלתי נתפסת. ההתכתבות, הסצנה בביקיני, המוזיקה הקלאסית-מודרנית שפותחת וסוגרת את הסרט ואיכשהו מזכירה לי גם את דיסני של הילדות המוקדמת וגם את "Street Spirit (Fade Out)" של רדיוהד, וזה פשוט עובד. 94% בעגבניות, אז למה לקלקל דורון? (כן אני יודע שהביקורת חיובית, ובכל זאת.) מה אנדרסון עשה לפני כן או אחרי כן ממש לא משנה לי, מה שבטוח הוא שהסרט הזה משדרג אותו סופית לדרגת רב-סמאח. למי שעוד לא ראה, יש בכל VOD, והסרט נראה צבעוני ומרשים לא רק על מסך הקולנוע, אלא גם על פלזמה מפנקת. חובה.
כל הסרטים של ווס אנדרסון מפוצצי רגש,
להאשים אותם באספרגר מעיד בעיני הרבה יותר על הכותב מאשר על היצירה.
סליחה אבל,
״מפוצצי רגש״ ממש לא בא בסטירה לאספרגר. ואף להיפך.
האשמת אספרגרים בחוסר רגשות שייכת לתחילת המאה.
האצבע כאן היא על הצורה והאופן בו הרגש יוצא החוצה מן הדמויות.
וול, כנראה שבאמת התעצבנתי כשכתבתי את התגובה הזאת
בסתירה* כמובן.