מייל לאור הירח

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 2 בפברואר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Moonlight Mile
תסריט ובימוי: בראד
סילברלינג
שחקנים: ג'ייק גילנהאל, דסטין
הופמן, סוזן סרנדון, הולי
האנטר, אלן פומפאו

אין בעולם דבר מביך יותר מלוויה. אף פעם לא הצלחתי להבין איך אני אמור להתנהג בלוויות (בתנאי, כמובן, שזו לא הלוויה שלי, שבה למרבה ההקלה אני אמור רק לשכב בשקט ולא להפריע). האם עלי להרכין ראש? להיישיר מבט אל העתיד? מותר לחייך? מותר לא לחייך? והכי גרוע, מה תגיד להורים – "איך אתם מרגישים"? שאלה מטומטמת. "שלא תדעו עוד צער"? נדוש, פלצני ולא-אישי. "משתתף בצערכם"? נו, באמת. "היא היתה באמת משהו מיוחד"? אם מישהו היה אומר לי דבר כזה, הייתי שוקל להביא לו סטירה. אז מה אני יכול להגיד שלא יישמע דבילי, או צבוע? ואולי עצם העובדה שבכלל אכפת לי איזה רושם אני אעשה מעידה על אגואיסטיות מדהימה מצידי. האנשים האלה איבדו ילד, מה אכפת לי בכלל אם אני נשמע קצת טפשי? לא נעים.

מצד שני, למתבונן מהצד כל התלבטויות האלה יכולות להפוך כל לוויה לקומדיית מצבים קורעת מצחוק. רק שלא נעים לצחוק על אנשים בשעת צערם.

'מייל לאור הירח', למרות שלא נעים, מראה כמה אנשים בשעת צערם יכולים להיות מצחיקים. שלא תהיה טעות, זאת לא קומדיה. אבל דווקא בגלל שהוא לא מתבייש לפעמים לצחוק על כל תהליך השלא-תדעו-עוד-צער, הוא נראה כן יותר מרוב הסרטים שעוסקים בהתמודדות עם אובדן.

האובדן הוא אבדנה של דיאנה, שמתה בנסיבות מיותרות במיוחד – נרצחה בטעות על ידי אידיוט שהתכוון בכלל להרוג מישהי אחרת. ג'ו (ג'ייק גילנהאל) הוא החבר של דיאנה ומי שאמור היה להיות בעלה לעתיד. הוא מגיע להלוויה ביחד עם בן (דסטין הופמן) וג'וג'ו (סוזן סרנדון), הוריה של דיאנה, ונאלץ לסבול את כל שיירת הקרובים המנחמים. אבל זה עוזר שג'וג'ו, האם, מתייחסת לכל העניין בציניות, וזורקת לאח אחד אחד את כל ספרי ה"כיצד להתמודד עם אובדן" שהביאו אורחים עם כוונות טובות.

ג'ו מרגיש חייב לזוג ההורים, בין אם זה משום שהוא מרגיש אחראי באופן עקיף למותה של דיאנה, ובין אם זה פשוט משום שהוא הקשר האחרון שנשאר להם אליה. לכן הוא נשאר לגור איתם, למרות שהעיירה הזעירה הזאת היא לא בדיוק המקום שבו חלם לבלות את שארית חייו. לכן הוא גם נכנס לעסקי הנדל"ן ביחד עם בן, למרות שזה לא בדיוק מעניין אותו. ג'ו וההורים מסתדרים מצוין, אבל האידיליה (כביכול) הזאת לא יכולה להימשך לנצח. ג'ו הוא לא הבן של ג'וג'ו ובן. דיאנה היתה הקשר בינהם, ודיאנה מתה. מתישהו ג'וג'ו ובן יצטרכו להכיר בכך ולתת לג'ו ללכת. מתישהו ג'ו הרי יפגוש מישהו אחרת ויתאהב בה, וירגיש שהוא בוגד בדיאנה המתה. מתישהו צריך להמשיך לחיות. אבל ג'ו הוא טיפוס פאסיבי כזה, שחייב להיות בסדר עם כולם. השינוי לא יבוא ממנו.

מכאן ואילך הכל נתון בידי השחקנים, שיכולים להפוך את הסרט למסחטת רגשות זולה או למשהו נוגע באמת. ובעניין השחקנים, מגיע למלהקת צל"ש: יש פה צוות מובחר של זוכי אוסקר שמראים בדיוק מה הם יודעים לעשות, בלי לעשות פוזות של זוכי אוסקר. בזכותם המשפחה השבורה הקטנה נראית כמו משפחה של אנשים אמיתיים, ולא כמו של שחקני קולנוע. דסטין הופמן הוא, מה שנקרא, מצוין כהרגלו. הולי האנטר, בתפקיד קטן כתובעת המחוזית המייצגת את האינטרסים של המשפחה ושל עצמה, גונבת ממנו את ההצגה. אבל דווקא סוזן סרנדון גונבת אותה ממנה חזרה, עם ריבית. אם סוזן סרנדון היתה אי פעם שחקנית טובה, אני כבר הספקתי לשכוח את זה, אבל בזכות הסרט הזה אני מוכן לסלוח לה גם על 'לא דופקות חשבון'. ג'וג'ו פלוס היא חכמה, צינית, מצחיקה, עצבנית, לא מושלמת ויודעת את זה, והיא אחד האנשים הנפלאים ביותר שיצא לי לפגוש לאחרונה בקולנוע. היא מוזמנת אלי לקפה ושיחה על החיים בכל פעם שתרצה.

וכמובן, גיבור הסרט הוא ג'ייק גילנהאל. לחשוב שעד לפני חצי שנה לא שמעתי את השם הזה אף פעם, ועכשיו כל איזכור של שמו צריך להיות מלווה בסוגריים ארוכים כמו ('דוני דארקו', 'ממש מושלמות', 'בחורה טובה'). היה עסוק לאחרונה, הבחור. בצדק – הוא שחקן מצוין. אני רק מקווה לטובתו שהוא יודע לשחק יותר מדמות אחת. ג'ו נסט שלו נראה ומתנהג באופן פחות או יותר זהה לזה של דוני דארקו (באחת הסצינות בסרט הוא מתעורר מחלום מוזר בתוך חדר חשוך, ופשוט מתבקש ללחוש לו "Wake Up, Donnie"), ואומרים שגם תפקידיו ב'בחורה טובה' ו'ממש מושלמות' לא שונים בהרבה. טייפקאסטינג, שלום. בסרטים הבאים שלו אני מקווה שג'ייק ישכיל לבחור תפקידים שונים ככל האפשר מכל מה שהוא עשה עד עכשיו, אחרת הוא עוד עלול לקבוע שיא מהירות חדש בחציית המרחק מ"כשרון ענק מפציע" ל"עוד פעם הנודניק הזה?".

לקראת הסוף הסרט גולש קצת לתחום הקיטש. הסוף הוא אולי קצת הוליוודי מדי, קצת סוגר את כל הקצוות בצורה שלמה מדי. בסרטים אחרים זה היה גורם לי לגלגל עיניים קלות, אבל כאן הספקתי להכיר את הדמויות מספיק טוב כדי להאמין בהן ולסלוח להן על קצת קיטש. קיטש קורה לפעמים.

לעתים קרובות אני רואה סרטים שמתוכננים מראש כדי לעשות מצב רוח טוב, סרטים שמחים ועליזים ומאושרים שעושים הכל חוץ מלמצוץ לקהל, כדי לוודא שכל צופה וצופה ייצאו מהקולנוע עם שיר חדש בלב – ודווקא מהסרטים האלה אני יוצא עם מלנכוליה קלה מדגדגת במאחורה של הראש, קצת מעל לקו האזניים. עודף שמחת חיים עושה לי צרבת. 'מייל לאור הירח' הוא ההפך המוחלט: זה סרט מאוד עצוב, שיוצאים ממנו עם חיוך. לך תבין סרטים.

תגיות: