ועכשיו נעבור למשהו שונה לגמרי

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 21 ביולי 2014Posted in: ביקורות
רשמים מהקרנת הופעת האיחוד של "מונטי פייתון", בשידור שכבר אינו חי. השידור חדל מלהיות, הוא נפח את נשמתו, הוא מתגעגע אל הפיורדים

לא מעטים כבר אמרו לפני, בדרך מהמציאות ליס פלאנט: ועכשיו נעבור למשהו שונה לגמרי. אבל ‏ממש לגמרי. לחלוטין. וואו כמה שונה, עולם אחר, לא יכולתם לחשוב על שינוי גדול יותר. ‏מיום של עידכונים עצובים ועצבניים, לערב הוקרה ענק ומפואר לאמנות השטות המוחלטת, שבו אף אחד לא מתפוצץ חוץ מהפינגווין, ואף ‏אחד לא מת חוץ מהתוכי. הקרנת השידור החי של הופעת ‏האיחוד האחרונה של מונטי פייתון לא היתה יכולה להגיע ביום יותר לא-מתאים. אילו מונטי פייתון היו אמורים להגיע לארץ, הם היו מבטלים את הגעתם – אבל הם לא. הם נמצאים בלונדון. אנחנו רק יושבים ‏ביס פלאנט וצופים בהם בשידור חי.‏

חבורת מונטי פייתון הוקמה ב-1969, ופעלה ביחד עד 1983. ביולי 2014 הם נפגשו – ה-5/6 ‏מבינהם שעודם בין החיים – לסדרה של מופעי איחוד, מכרו עשרות אלפי כרטיסים בתוך שניות, וגם הרבה מאוד כרטיסים לשידור החי של ההופעות, שמועבר לבתי קולנוע ‏ברחבי העולם. גם בארץ ישנם הרבה מאוד מעריצים שרופים של הפייתונים, מתברר. בהתחלה ‏הקרנת השידור החי יועדה לאולם אחד ביס פלאנט; לאחר שהכרטיסים אזלו, נפתח אולם נוסף, ועוד ‏אחד. בסופו של דבר, האירוע מילא ארבעה אולמות ביס פלאנט, ושודר גם לאולם הגדול בחן ‏דיזנגוף. אלה הרבה מאוד אנשים, שהסכימו כל אחד לשלם מאה ועשרים ש"ח לא כולל עמלות כדי ‏לצפות במשהו שהוא אפילו לא ממש סרט, ושכולם הגיעו למרות המצב ולמרות מצב הרוח. שום ‏חבורת קומיקאים פעילה בעולם לא יכולה להביא מספרים כאלה להופעות – צריך להיות אגדה בת ‏‏40 שנה בשביל זה. בדיוק כפי ש"כוורת", בהופעת האיחוד ה-32 שלה, תמיד תמכור יותר כרטיסים ‏מכל להקה ישראלית עכשווית. ‏

ההשוואה ל"כוורת", והופעות איחוד של להקות עבר בסגנון הזה, נשארת רלוונטית לאורך כל ‏המופע. אני יכול להסביר רציונלית למה אין שום סיבה ללכת למופע הזה. הרי אלה קטעים קומיים שראיתם כבר מאה פעם: אנשים שמשלמים 120 ש"ח בשביל הקרנה אחת הם לא כאלה שלא שמעו אף פעם על חנות הגבינות או על ריקוד סטירות הדגים. סביר יותר שהם מכירים את הקטעים האלה בעל-פה. והרי זה לא הגיוני שבאמת תצחקו ממשהו שכבר חקוק לכם במח, נכון? ואת האבסורד בציטוט עיוור של קטעים שאמורים להיות מפתיעים ומטורפים XKCD ‎‏ כבר ניסח טוב יותר ממני. אין שום סיבה הגיונית להיות פה. אז ברור שבאתי, כי זאת הופעת איחוד של מונטי פייתון. נראה לכם שהייתי מפספס את זה?

הפייתונים, בדיוק כמו כוורת, יודעים שאנשים לא מגיעים להופעה כדי לשמוע חומר חדש, אלא את כל הדברים המוכרים והאהובים. הם לא באו לחדש הרבה. הם עושים את "התוכי המת", את "נאדג' נאדג'", את "כל זרעון קדוש", וכל ה-‏greatest hits‏ ‏המוכרים. ברוב המקרים הטקסטים עצמם נשארו ללא שינוי, אם כי הם מבוצעים באופן מעט שונה, ומתחברים זה לזה באופן שונה – והאנשים שמבצעים אותם ‏הם בלי ספק עבים ומקומטים יותר מבעבר. מכיוון שמדובר בהופעה, הפייתונים נתנו שואו: יש תזמורת, ותפאורות מתחלפות, והמון רקדנים וקטעים מוזיקליים מורחבים והופעות אורח. וזה סבבה, אבל האמת שמבחינתי הרבה מזה היה בזבוז זמן. לא באתי לשמוע תזמורת ולא לראות קטעי מחול, ולא משנה כמה הם מושקעים. עם כל הכבוד לרקדנים, הם לא מצחיקים במיוחד. "חג מולד בגן עדן" הוא לא שיר מצחיק בכלל – רק האופן שבו הוא השתלב ב"טעם החיים" היה מצחיק. כל הקטעים המושקעים האלה נמצאים בהופעה רק כדי שתהיה הופעה, אבל מבחינתי – הייתי מסתפק בבמה ריקה עם שולחן, שני כיסאות וכלוב אם זה היה אומר שיהיה יותר פייתון ופחות ריפוד.

האופי הסכיזופרני של האירוע הזה משפיע גם על הקהל, שלא יודע אם להתנהג כמו בהופעה או כמו בסרט. אנחנו אנשים תרבותיים, אנחנו לא צועקים ומדברים ומריעים בזמן שמקרינים סרט, כמובן – אבל מצד שני, אם לא תמחאו כפיים ותשיר את השירים בהופעה, בשביל מה באתם? יוצא שבעוד רוב הקהל יושב בשקט, חלק מהאנשים מוחאים כפיים ועושים "וווו!". יש גם את אלה שמדקלמים ביחד עם השחקנים (או לפניהם) את הטקסטים, וזה מעצבן בטירוף, אם כי באירוע כזה יותר קשה לי להאשים אותם. בניסיון נואש להרגיש שייכות כלשהי, אנשים אפילו מריעים כשג'ון קליז מזכיר שהאירוע הזה משודר ‏בשידור חי לכל העולם, כולל "לאסיה, לאפריקה ולמזרח התיכון". ווווהו! אלה אנחנו! הוא דיבר עלינו בערך כאילו באופן מאוד כללי! מזרח תיכון פוראבר!‏ במערכונים עצמם, אפשר להבחין באופן מובהק בין שני סוגים של צחוקים: ‏"הא הא הא הא הא" – הצחוק שמגיע אוטומטית אחרי שאתם שומעים את אותה השורה ששמעתם מיליון פעם בעבר. ‏"הההאההאהאהההאאהההא" – האופן שבו צוחקים כשקורה משהו באמת מפתיע. כשהפייתונים ‏יוצאים מהדמות לרגע, שוכחים, מאלתרים, או פשוט עושים משהו בלתי צפוי. בקיצור, הרגעים האלה שבשבילם שווה לראות הופעות חיות.

לאווירה ההזויה משהו של כל העסק מוסיף פיאסקו התרגום. האירוע מועבר בשידור חי מלונדון, ובכל זאת הוא מתורגם: הטקסט הועבר ותורגם (יפה מאוד) מראש, ורק היה צריך לסנכרן אותו בלייב עם המתרחש על המסך. וכאן הקונספט הזה מתרסק. בניגוד לרוב המוחלט של הצופים באולם, נראה שמי שהיה אחראי על הסינכרון לא הכיר את הטקסטים – ולכן בדרך כלל שורת התרגום שמופיעה על המסך היתה או ספוילר לפאנצ'ליין עתידי, או תקועה על משהו שמייקל פיילין אמר לפני שלוש דקות. אני מקווה שאף אחד מהנוכחים באולם לא באמת היה תלוי בתרגום כדי ‏להבין את מה שנאמר. אנשים כאלה בוודאי מאוד התפלאו למה כשעל המסך נאמר משפט ארוך כמו "היום באולפננו נמצאת אישה שטוענת שיש לה תאוריה חדשה בקשר לברונטוזאורוס", הכתוביות טוענות שבעברית אומרים את זה "אלבטרוס!".

אני לא בנאדם של "הא הא הא הא". לראות משהו בפעם ה-99 לא באמת מצחיק אותי, אבל זה לא אומר שאני לא נהנה מזה. לא צחקתי כל כך הרבה – אבל חייכתי המון. ההופעה הזאת לא היתה בדיוק אירוע מונטי פייתון האידיאלי שהייתי רוצה לראות, אבל הוא מה שהקהל רוצה לראות. אני לא יכול להמליץ על השידור החי של ההופעה, בעיקר כי כבר מאוחר מדי בשביל זה – אבל יהיו גם שידורים חוזרים בבתי הקולנוע. הופעה-חיה-אבל-לא-ממש-מוקלטת-בקולנוע-בשידור חוזר היא אירוע די מוזר, אבל אם אתם אוהבים את מונטי פייתון לא צריכה להיות לכם בעיה עם מוזרות.

תמונה בראש הדף: Eduardo Unda-Sanzana

תגיות: