לא מעטים כבר אמרו לפני, בדרך מהמציאות ליס פלאנט: ועכשיו נעבור למשהו שונה לגמרי. אבל ממש לגמרי. לחלוטין. וואו כמה שונה, עולם אחר, לא יכולתם לחשוב על שינוי גדול יותר. מיום של עידכונים עצובים ועצבניים, לערב הוקרה ענק ומפואר לאמנות השטות המוחלטת, שבו אף אחד לא מתפוצץ חוץ מהפינגווין, ואף אחד לא מת חוץ מהתוכי. הקרנת השידור החי של הופעת האיחוד האחרונה של מונטי פייתון לא היתה יכולה להגיע ביום יותר לא-מתאים. אילו מונטי פייתון היו אמורים להגיע לארץ, הם היו מבטלים את הגעתם – אבל הם לא. הם נמצאים בלונדון. אנחנו רק יושבים ביס פלאנט וצופים בהם בשידור חי.
חבורת מונטי פייתון הוקמה ב-1969, ופעלה ביחד עד 1983. ביולי 2014 הם נפגשו – ה-5/6 מבינהם שעודם בין החיים – לסדרה של מופעי איחוד, מכרו עשרות אלפי כרטיסים בתוך שניות, וגם הרבה מאוד כרטיסים לשידור החי של ההופעות, שמועבר לבתי קולנוע ברחבי העולם. גם בארץ ישנם הרבה מאוד מעריצים שרופים של הפייתונים, מתברר. בהתחלה הקרנת השידור החי יועדה לאולם אחד ביס פלאנט; לאחר שהכרטיסים אזלו, נפתח אולם נוסף, ועוד אחד. בסופו של דבר, האירוע מילא ארבעה אולמות ביס פלאנט, ושודר גם לאולם הגדול בחן דיזנגוף. אלה הרבה מאוד אנשים, שהסכימו כל אחד לשלם מאה ועשרים ש"ח לא כולל עמלות כדי לצפות במשהו שהוא אפילו לא ממש סרט, ושכולם הגיעו למרות המצב ולמרות מצב הרוח. שום חבורת קומיקאים פעילה בעולם לא יכולה להביא מספרים כאלה להופעות – צריך להיות אגדה בת 40 שנה בשביל זה. בדיוק כפי ש"כוורת", בהופעת האיחוד ה-32 שלה, תמיד תמכור יותר כרטיסים מכל להקה ישראלית עכשווית.
ההשוואה ל"כוורת", והופעות איחוד של להקות עבר בסגנון הזה, נשארת רלוונטית לאורך כל המופע. אני יכול להסביר רציונלית למה אין שום סיבה ללכת למופע הזה. הרי אלה קטעים קומיים שראיתם כבר מאה פעם: אנשים שמשלמים 120 ש"ח בשביל הקרנה אחת הם לא כאלה שלא שמעו אף פעם על חנות הגבינות או על ריקוד סטירות הדגים. סביר יותר שהם מכירים את הקטעים האלה בעל-פה. והרי זה לא הגיוני שבאמת תצחקו ממשהו שכבר חקוק לכם במח, נכון? ואת האבסורד בציטוט עיוור של קטעים שאמורים להיות מפתיעים ומטורפים XKCD כבר ניסח טוב יותר ממני. אין שום סיבה הגיונית להיות פה. אז ברור שבאתי, כי זאת הופעת איחוד של מונטי פייתון. נראה לכם שהייתי מפספס את זה?
הפייתונים, בדיוק כמו כוורת, יודעים שאנשים לא מגיעים להופעה כדי לשמוע חומר חדש, אלא את כל הדברים המוכרים והאהובים. הם לא באו לחדש הרבה. הם עושים את "התוכי המת", את "נאדג' נאדג'", את "כל זרעון קדוש", וכל ה-greatest hits המוכרים. ברוב המקרים הטקסטים עצמם נשארו ללא שינוי, אם כי הם מבוצעים באופן מעט שונה, ומתחברים זה לזה באופן שונה – והאנשים שמבצעים אותם הם בלי ספק עבים ומקומטים יותר מבעבר. מכיוון שמדובר בהופעה, הפייתונים נתנו שואו: יש תזמורת, ותפאורות מתחלפות, והמון רקדנים וקטעים מוזיקליים מורחבים והופעות אורח. וזה סבבה, אבל האמת שמבחינתי הרבה מזה היה בזבוז זמן. לא באתי לשמוע תזמורת ולא לראות קטעי מחול, ולא משנה כמה הם מושקעים. עם כל הכבוד לרקדנים, הם לא מצחיקים במיוחד. "חג מולד בגן עדן" הוא לא שיר מצחיק בכלל – רק האופן שבו הוא השתלב ב"טעם החיים" היה מצחיק. כל הקטעים המושקעים האלה נמצאים בהופעה רק כדי שתהיה הופעה, אבל מבחינתי – הייתי מסתפק בבמה ריקה עם שולחן, שני כיסאות וכלוב אם זה היה אומר שיהיה יותר פייתון ופחות ריפוד.
האופי הסכיזופרני של האירוע הזה משפיע גם על הקהל, שלא יודע אם להתנהג כמו בהופעה או כמו בסרט. אנחנו אנשים תרבותיים, אנחנו לא צועקים ומדברים ומריעים בזמן שמקרינים סרט, כמובן – אבל מצד שני, אם לא תמחאו כפיים ותשיר את השירים בהופעה, בשביל מה באתם? יוצא שבעוד רוב הקהל יושב בשקט, חלק מהאנשים מוחאים כפיים ועושים "וווו!". יש גם את אלה שמדקלמים ביחד עם השחקנים (או לפניהם) את הטקסטים, וזה מעצבן בטירוף, אם כי באירוע כזה יותר קשה לי להאשים אותם. בניסיון נואש להרגיש שייכות כלשהי, אנשים אפילו מריעים כשג'ון קליז מזכיר שהאירוע הזה משודר בשידור חי לכל העולם, כולל "לאסיה, לאפריקה ולמזרח התיכון". ווווהו! אלה אנחנו! הוא דיבר עלינו בערך כאילו באופן מאוד כללי! מזרח תיכון פוראבר! במערכונים עצמם, אפשר להבחין באופן מובהק בין שני סוגים של צחוקים: "הא הא הא הא הא" – הצחוק שמגיע אוטומטית אחרי שאתם שומעים את אותה השורה ששמעתם מיליון פעם בעבר. "הההאההאהאהההאאהההא" – האופן שבו צוחקים כשקורה משהו באמת מפתיע. כשהפייתונים יוצאים מהדמות לרגע, שוכחים, מאלתרים, או פשוט עושים משהו בלתי צפוי. בקיצור, הרגעים האלה שבשבילם שווה לראות הופעות חיות.
לאווירה ההזויה משהו של כל העסק מוסיף פיאסקו התרגום. האירוע מועבר בשידור חי מלונדון, ובכל זאת הוא מתורגם: הטקסט הועבר ותורגם (יפה מאוד) מראש, ורק היה צריך לסנכרן אותו בלייב עם המתרחש על המסך. וכאן הקונספט הזה מתרסק. בניגוד לרוב המוחלט של הצופים באולם, נראה שמי שהיה אחראי על הסינכרון לא הכיר את הטקסטים – ולכן בדרך כלל שורת התרגום שמופיעה על המסך היתה או ספוילר לפאנצ'ליין עתידי, או תקועה על משהו שמייקל פיילין אמר לפני שלוש דקות. אני מקווה שאף אחד מהנוכחים באולם לא באמת היה תלוי בתרגום כדי להבין את מה שנאמר. אנשים כאלה בוודאי מאוד התפלאו למה כשעל המסך נאמר משפט ארוך כמו "היום באולפננו נמצאת אישה שטוענת שיש לה תאוריה חדשה בקשר לברונטוזאורוס", הכתוביות טוענות שבעברית אומרים את זה "אלבטרוס!".
אני לא בנאדם של "הא הא הא הא". לראות משהו בפעם ה-99 לא באמת מצחיק אותי, אבל זה לא אומר שאני לא נהנה מזה. לא צחקתי כל כך הרבה – אבל חייכתי המון. ההופעה הזאת לא היתה בדיוק אירוע מונטי פייתון האידיאלי שהייתי רוצה לראות, אבל הוא מה שהקהל רוצה לראות. אני לא יכול להמליץ על השידור החי של ההופעה, בעיקר כי כבר מאוחר מדי בשביל זה – אבל יהיו גם שידורים חוזרים בבתי הקולנוע. הופעה-חיה-אבל-לא-ממש-מוקלטת-בקולנוע-בשידור חוזר היא אירוע די מוזר, אבל אם אתם אוהבים את מונטי פייתון לא צריכה להיות לכם בעיה עם מוזרות.
תמונה בראש הדף: Eduardo Unda-Sanzana
אני לא יודע אם זה מה שהקהל רוצה
אני, למשל, בתור קהל, הייתי שמח לקטעים חדשים לחלוטין, ושיהיו מצחיקים. אם לא זה, אז שינויים מסיביים בכל קטע מוכר. למשל, הגזמות חדשות במערכון ארבעת היורקשיירים או התייחסות לספאם אינטרני במערכון הספאם (זה קרה, קצת, במערכון הפילוסופים האוסטרליים). אם כבר מערכונים ישנים בלי שינוי, אולי דווקא כמה קצת פחות נדושים כדי לשמר על אלמנט ההפתעה. והייתי שמח אם לא היו קטעי וידאו ישנים מ- live at the hollywood bowl, שאותם אני יכול לראות ביוטיוב בלי לקנות כרטיסים במיטב כספי.
המופע הזה הוא לא מה שהקהל רוצה אלא מה שהפייטונים במצבם הנוכחי מסוגלים לספק. קצת עצוב אבל שום דבר לא נמשך לנצח.
לגבי התרגום, מה לעשות שהפייתונים עצמם מחליטים לשנות בלייב חלקים מהטקסט?
"אין שום סיבה הגיונית להיות פה. אז ברור שבאתי, כי זאת הופעת איחוד של מונטי פייתון. נראה לכם שהייתי מפספס את זה"
האמת? לא כל כך ברור. גם אם הפייתונים היו בוחרים להראות להם שקופית של גביע קוטג' 5 אחוז כל ההופעה ולגבות על זה 500 שקל לכרטיס עדיין "כל זה לא משנה כי אלה היו מונטי פאקינג פייתון"? הייתה לי שיחה עם חבר כזה לפני שהוא הלך להופעה. "זה אומנם יקר", הוא אמר לי, "ואני במושב לא טוב וגם לא בא לי כל כך לצאת היום אבל כזה לא באמת משנה כי אלה הם מונטי פייתון". אין לי בעיה עם הערצה עיוורת, למרות שאני לא שותף לה. אני בעד שכל אחד שיעשה כרצונו. אבל אני פשוט מתקשה להבין אותה.
שכחת את המערכון המפתיע של הפתיחה
עם האזעקות ופתחי החירום למרחב המוגן… הרס אותי
הדבר הכי מצחיק בו
היה הרעיון כאילו יש מצב כלשהו שבו 400 הצופים באולם יוכלו להתפנות ולגשת באופן מסודר למרחב המוגן בתוך דקה וחצי.
לפחות בהקרנות החוזרות יכול להיות שיתקנו את בעיית התרגום
(ל"ת)
אני חושדת שקטעי הריקוד בעיקר נועדו לתת להם זמן להחליף בגדים ולהתארגן...
אני נהניתי. אני נהניתי קצת כי הם פה ושם שיחקו עם הקהל שלהם (שזו בהחלט אני) ועם הציפיות שלו, אבל בעיקר כי הם בבירור, בלי ניסיון להסתיר את זה, חבורה של אנשים בלי שום דבר לאבד: בלי בושה להגיב רע לביקורת, בלי להסוות את הכסף שמאחורי העניין (ששמחתי לתרום לו במשהו – האנשים האלה מבדרים אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, שיהיה להם לבריאות), וכל כך בבירור נהנים מהמופרכות שבמעמד ומההקצנה שלו להכי קאמפ שאפשר שאיך אפשר שלא ליהנות איתם?
כמו כן שיר הגלקסיה.
בתור מי שזכה לראות אותם ב O2 - זה שונה ודומה
אני הצלחתי לראות אותם לפני כשבועיים בלונדון. באולם ה O2, עם 20,000 איש זה שונה ושם כולם שרים ומדקלמים ומגיעים בתחפושות ויש לזה יותר ריח של איחוד היסטורי. האנרגיה שונה כשאתה במקום עצמו לעומת צפייה מרוחקת, אפילו בלייב.
אבל בכל מקרה, נדף מזה ריח כבד של מויצ'נדיזינג (אם לצטט את ספייסבולס) והם לא הסתירו את זה. מצופה מפייתונים לזעזע ולכן הם הבהירו שזה בשביל הכסף (אם לגירושין השלישיים של קליז וחתונתו הרביעית או למשכנתה של טרי ג'ונס). עם זאת – זה כמו תאונת דרכים – אתה חייב לעצור ולהסתכל – זה חזק ממך. השידורים בלייב נועדו לספק קהל רב שרצה ולא יכול היה להגיע וגם לעשות עוד בוכטה על הדרך.
עכשיו יבואו שידורים חוזרים, הDVD של ההופעה, ה BlueRay, הקופסה המהודרת בצורת תוכי במהדורה מוגבלת וכן הלאה.
כאן אכניס קישור חסר בושה לסיפור ההופעה בבלוג שלי…
אני אהבתי במיוחד שעל הדוכנים בחוץ כתבו Stuff for money
שיהיה ברור מה כל העניין פה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אז הלכתי להזמין כרטיסים להופעה המוקלטת והתברר לי שאין הקרנות עד ספטמבר
בעסה. פתאום ההחלטה לוותר על השידור החי נראית פחות מוצלחת.
סליחה, אני סתם משמיץ. אוגוסט, לא ספטמבר.
עדיין בעסה.
לא נורא,
אוגוסט זה ממש מעבר לפינה.
שני הפני שלי
כשקניתי את הכרטיסים להופעה האחרונה בלונדון, נשארו רק מקומות אי שם למעלה ביציע, בצד הבמה, מאחורי עמוד – ועדיין לא התלבטתי יותר משנייה. אחרי הכל הייתי כבר אחרי שני ניסיונות כושלים להשיג כרטיס ובשאר התאריכים לא היה מקום כלל. החלטתי לראות את החבורה המופלאה שאחראית על כל כך הרבה קטעים וסרטים שגדלתי עליהם, ודבר לא עמד לעצור אותי, לא המקומות המחורבנים וגם לא העובדה שלא היה לי מושג מאיזה כסף אשלם על הנסיעה.
במהלך הזמן שעבר הבנתי שהציפייה עצמה שווה עבורי את מחיר הכרטיסים והנסיעה. כל פעם שנזכרתי פתאום בהופעה או שמישהו דיבר על מונטי פייתון, עלה חיוך קטן על שפתיי. ההודעה על השידור החי בקולנוע לא המעיטה את השמחה, אפילו תרמה לו. בכל העולם יראו את הפייתונים אומרים שלום אחרון, אבל אני אהיה שם, רחוק ומהצד אמנם, אבל ממש שם.
כמה שבועות לפני הנסיעה התקבל מייל מהמופע. הם מצטערים להודיע לי שמהמיקום של הכרטיסים שלי לא ניתן לראות את הבמה כראוי, ועל כן אין ברירה אלא להעביר אותי למקום קצת יותר טוב, אי שם בחלקה A3. טוב, אם חייבים לשדרג את הכרטיסים – אז חייבים, חשבתי והמשכתי לחייך.
אותו חיוך, שדעך במהלך היום כשהתקבלו החדשות מהבית, חזר בערב עם הכניסה לאולם המרשים של הO2, המפוצץ בקהל מתרגש ומחופש, שהסתער על דוכני המרצ'נייז היקרים מדי אך המשעשעים והמודעים לעצמם. אחרי שתרמתי עוד קצת להסכם הגישורים של ג'ון קליז תמורת שתי חולצות, נכנסתי לאולם וניגשתי לסדרן שיכוון אותי אל המקומות המשודרגים. הוא ביקש שאבוא אחריו, צעד לכיוון הבמה, ונעצר רק ארבע שורות מהתזמורת.
נותרתי ללא מילים, המום מהבמה הענקית שהייתה כעת במרחק נגיעה ממני. זוגתי, לעומת זאת, הייתה ישירה יותר. "Are You Fucking Kidding Me?" היא פנתה לסדרן, שאלה שהוציאה ממנו תגובה בריטית מגומגמת שהבטיחה שאכן אלו המקומות שלנו, אין כאן שום טעות ואף אחד לא עומד לבוא ולגרש אותנו חזרה ליציע למעלה.
אין לי הרבה מה להוסיף על ההופעה עצמה מעבר למה שנאמר כאן ובמקומות אחרים. הייתי בהיי מטורף, גם מהקירבה לכמה מגיבורי התרבות שלי, גם מההופעה וגם מהאנרגיה באולם. הכיסאות המשודרגים הוכיחו את עצמם שוב כשהברוסים עלו לבמה וזרקו לקהל פחיות בירה (כריות בצורת בירה יותר נכון – דברים השתנו מאז ההוליווד בול). ידעתי שזה הולך לקרות, והייתי מוכן. הזינוק שנתתי לא היה מבייש שחקן פוטבול מקצועי, ואכן טאוצ'דאון – הכרית שלי!
(באותה הזדמנות, אני רוצה להתנצל בפני הבחורה שישבה שורה לפני. היית יריב ראוי. אני בטוח שהסימנים הכחולים על ראשך כבר החלימו מאז).
משהו קטן על קטעי השירים והריקודים – בלייב הם עבדו מצוין. השואו המושקע שלהם נתן איזון למופע ומנע מקטעי המערכונים הצנועים להיבלע על הבמה הענקית. חוץ מזה, הרקדנים עצמם לא מצחיקים, אבל השירים ברובם כן. ונראה שהם עזרו לחברי ההרכב להיכנס לגרוב ולהתגבר על היסוס מסוים שהיה במערכונים הראשונים.
אבל למרות שחברי ההרכב כבר לא בשיאם, והם כבר לא פרועים, מפתיעים וחצופים כבעבר – ההופעה הייתה חוויה אדירה ובעיקר הוכיחה עד כמה מונטי פייתון היו ונשארו הטובים ביותר.
החיוך הקטן של הציפייה התרחב ונשאר מרוח על פני לאורך כל הערב וגם כמה ימים אחרי, והוא שב ועולה עם כל זיכרון. וזה שווה הכל.
כעשר שנים עברו מאז התואר שלנו,
ועדיין קל לי ממש לדמיין היטב את זוגתך אומרת את ה-"Are You Fucking Kidding Me?"… :)
לא מאמינה שהצלחת לתפוס כרית בירה! במחיר הצנוע של להכות גיברת אחת בלבד!
בכל מקרה סחתיין על השדרוג, מכרה קנתה להופעה הראשונה כרטיסים שמהם לא ניתן לראות את הבמה כראוי באיזה 250 פאונד, והיה לה מאוד מאוד מבאס. לא הבנתי למה בכלל מושיבים שם.
כל עניין המקומות והמחירים היה לא ברור
אני קניתי כרטיס לאיזור B ושילמתי קצת פחות מחברים שקנו באיזור C (מאתרים שונים). וגם בהופעה שהיינו שהייתה כביכול sold out ראינו מקומות פנויים פה ושם גם בקדמת האולם. אפילו אם לוקחים בחשבון שבטח היו כאלה שקנו כרטיס ולא יכלו להגיע ברגע האחרון, זה היה קצת מוזר.
זה מאוד פשוט
כמויות אדירות של כרטיסים נרכשו על ידי ספסרים חכמים במיוחד, שידעו שיהיו אנשים שישלמו לא מעט בקשיש, אפילו יותר מהמחיר המקורי, תמורת כרטיסים להופעה. לנו היה מזל לרכוש כרטיסים מעולים (שורה שישית מבמה) במחיר המקורי, ולצידנו ישבו זוג תיירים שרכשו כרטיסים בחמישים פאונד יותר מאיתנו.
למעוניינים, מועדי ההקרנות החוזרות:
(קופי/פייסט מהודעה לעיתונות).
יס פלאנט אילון
6.8 – יום ד' – הקרנה בשעה 19:30
9.8 – יום ש' – הקרנה בשעה 17:00
יס פלאנט חיפה
6.8 – יום ד' – הקרנה בשעה 19:30
9.8 – יום ש' – הקרנה בשעה 17:00
יס פלאנט ראשל"צ
6.8 – יום ד' – הקרנה בשעה 20:30
רב חן דיזנגוף
8.8 – יום ו' – הקרנה בשעה 20:30
9.8 – יום ש' – הקרנה בשעה 19:30
וזהו? לא מתוכננות עוד הקרנות חוץ מזה?
(ל"ת)
יש גם הקרנה בקולנוע רב טורנט.
(ל"ת)
זה די הרבה הקרנות בשביל אירוע חד פעמי.
(ל"ת)
מבאס, חשבתי שזה גם יגלוש לסופש הבא.
(ל"ת)