ביקורת: תמימות

הייתי שמח לכתוב ביקורת רגילה לגמרי בלי הקדמות על "תמימות", הסרט היפני שנקרא במקור (וגם באנגלית) "מפלצת", הוקרן כאן במסגרת פסטיבל חיפה וזכה לשבחים כמעט מקיר לקיר. אבל הנקודה שעלתה בצמוד לכל אותם שבחים היתה אותה אזהרה מוכרת: "אל תקראו כלום על הסרט הזה לפני שאתם צופים בו" וכיוצא בזה התראות. התחושה היתה שאם תמיד ספוילרים הם אם כל חטאת, הרי שהפעם הם פשע נגד האנושות ממש. לפחות כמו ב"פרזיטים".

ובכן, אני נאלץ לכפור בקדושת הספוילרים לגבי הסרט הזה, כי לטעמי האישי לעטוף סרט בעטיפה מסוג אחד, ואז לצעוק על מי שמעז לחשוף שהסרט הוא בעצם מסוג אחר שהוא "מספיילר", זה א. לא הוגן, ב. מטופש להחריד. אז יובהר מראש: אם משום מה אתם מאמינים לתעמולה לגבי התעלומה שבסרט הזה, אל תמשיכו לקרוא את הביקורת. אם אתם צופים נורמלים שרוצים מידה סבירה של ידע לגבי הסרט אליו אתם הולכים, ותוך ידיעה שספוילרים חשובים באמת לא יהיו כאן, המשיכו לקרוא.

סאורי (סאקורה אנדו) היא אם חד הורית שמגדלת את בנה מינאטו (סויה קורוסאווה) בעיר יפנית סטנדרטית שכזו, ומתמודדת עם קשיי החיים. אחד מאלו הוא לגלות בהדרגה שהבן שלה מסתיר איזה סוד, ושהסוד קשור ככל הנראה למורה שלו בבית הספר, מר הורי (איטה נגאיאמה). היא מגיעה נזעמת לבית הספר, אבל כל הצוות מתנהג נורא מוזר ולמרות גילויי האהדה זה מרגיש לה כאילו הם מתחמקים.

פרטים על המשך העלילה ודאי נחשבים כספוילר, אבל הנה הקטע של הסרט: הוא בעצם ראשומון. אחרי שנסיים עם נקודת המבט של האמא, נעבור לנקודת המבט של המורה על האירועים שבפיסקה הקודמת, ואחרי שנסיים איתה, נעבור במערכה השלישית לנקודת המבט של הילד עצמו.

אני אבהיר מיד מה לא אהבתי בסרט ולמה בעיניי הוא לא יצירת המופת שעשו ממנו פה ושם, אבל לפני כן יש גם שבחים לחלוק: המשחק פה מעולה ממש, ובפרט של קורוסאווה שמגלם את הילד ושל הינטה היראגי שמגלם את אחד מחבריו לכיתה. יש כאן באמת ובתמים רגעים מופלאים של תצוגה מול מצלמה, וכמו תמיד כשזה מגיע משחקנים צעירים זה מרשים אף יותר. גם הפסקול משרת היטב את הסרט, ואני אבין טענות שהוא קצת "מכתיב" את האווירה במקום להוסיף לה, אבל אני אישית נהניתי ממנו מאוד.

הצילום גם הוא יפה מאוד. פחות בקטע של השתאות מול נופים או פריימים מהוקצעים, ויותר בשימוש הנכון של חספוס או גרעון של התמונה. הסרט מרגיש מאוד טבעי, כמעט אותנטי, ולא על ידי שימוש זול בטריקים שלקוחים מסרטי דוקו אלא נטו על ידי הצילום ופלטת הצבעים העדינה שמתאימה לכל לוקיישן בפני עצמו.

אבל העשייה הקולנועית המשובחת, יחד עם כל השבחים שהסרט זכה לו, לא הספיקו עבורי מסיבה אחת פשוטה: בשבילי, שני שליש מהסרט היו מיותרים בעליל.

ההברקה שביצירות כמו ראשומון וחיקוייו היא מה שידוע לכולנו – קשה מאוד להחליט מה האמת, ונקודת המבט היא קריטית. ולאורך שני החלקים הראשונים בסרט נראה שזה אכן עוד ביצוע חביב בז'אנר, שמלמד אותנו לא להאמין למה שאנחנו רואים ולא לשפוט לפי מה שאנחנו מאמינים. אבל במערכה השלישית הסרט לא מסתפק בהצגת נקודת המבט של הילד לבדה, אלא הופך למשהו אחר לגמרי, והמשהו האחר הזה – לטעמי – מפיל את הסרט על הפרצוף.

זה כמעט טרגי, כי בפני עצמו החלק השלישי הזה הוא אחד הסיפורים הכי יפים בהם צפיתי לאחרונה. הבעיה היא שבמסגרת הסרט המלא, הרגשתי כמעט נבגד. כל מה שהגיע קודם מרגיש בבת אחת חסר משמעות, כאילו מאוד חשוב לנו בכל דרמה שאנחנו רואים להפליג רגע הצידה לסיפור צד שיפרט לנו על דמות משנה פלונית איך היא חווה את האירועים וכיצד זה השפיע על חייה אבל בלי קליימקס ובלי מסר.

אין שום חיבור בין עניין נקודות המבט לנקודה של המערכה השלישית. זה היה יכול להיות סרט קצר ונפלא, אבל המסר על הנמהרות שבשיפוט מתפוגג ונעלם בלי שום פייאוף ובלי שום תועלת ממשית, ובמקום להנות מהדרמה העדינה והרגישה שנפרסה מולי, הייתי עסוק בלנחש מתי יותר הפלונטר הרגשי שהסרט השאיר אותי איתו כבר שעה וחצי. ולגלות שלא, הפלונטר לא ילך לשומקום.

אפילו השם המקורי של הסרט מטעה. אפשר לפרש בכל מיני דרכים מי היא המפלצת, והסרט עצמו גם משתמש טיפה בקונוטציות המיידיות של המילה, אבל השם העברי של הסרט מדוייק בעיניי הרבה יותר, ושאפו לרשת לב על עצם ההחלטה הזו שבפני עצמה יכולה כבר לשמש כמתאם ציפיות סביר לפני הכניסה לאולם הקולנוע.

האמת היא שבימים שחלפו מאז הצפיה ההערכה שלי לחלקיו הטובים של הסרט התגברה, אבל במקביל גם הביקורת הלכה והתחדדה. אני מאמין שקורה-אדה הבמאי ידע בדיוק מה שהוא עושה, ואין כאן איזו פאשלה תסריטאית שפשוט נעלמה מעיניו; אבל זה שהוא ידע שהוא מגיש לי סרט שמשווק כמשהו אחד, מתנהג כמשהו שני ולבסוף הופך למשהו שלישי – לא הופך את הגילוי של זה ליותר נעים.

אבל איזה סרט קצר ונפלא טמון כאן, בחיי.