ביקורת: הקוף

הקוף השני הבדיוני הכי מפחיד אחרי קופיקו.

כל מה שצריך לדעת על "הקוף" מופיע בסצנת הפתיחה שלו: אדם סקוט, בתלבושת של טייס, נכנס, מכוסה בדם ומבקש להיפטר מקוף צעצוע. הוא מתייחס אל הקוף ביראת כבוד, מפציר במוכר לא לקרוא לו "צעצוע ילדים" ומפה לשם הדברים מסתבכים. וב"מסתבכים" אני מתכוון לכך שסט אירועים בלתי סביר בעליל גורם למוות. המוות לא הגיוני, ואין בסרט ניסיון להעמיד פנים שהוא הגיוני. הוא מגוחך, ואו שמאוד צחקתם או שאין לכם מה לחפש ב"קוף", כי מפה הדברים הולכים ונהיים מטומטמים יותר. ואם קשה לכם כבר מהרגע הזה, אני לא יודע איך תגיבו להיא שפשוט מתפוצצת ספונטנית.

אדם סקוט, מסתבר, היה אב לתאומים, ומתישהו סביב המאורע הזה הוא נעלם. החיים של התאומים היו די מעפנים גם ככה, וזה לא עוזר שהם פשוט לא מסתדרים ביניהם אפילו בצחוק. לאחר היעלמות אביהם, שני הילדים נתקלים באותו קוף ומחליטים להפעיל אותו. שום דבר לא ממש קורה, חוץ מזה שכמה שעות לאחר מכן הבייביסיטר שלהם – שלקחה אותם למסעדת טפניאקי, משום מה, וואו בייביסיטריות משקיעות בארצות הברית – מאבדת את הראש שלה אחרי טריק אחד מתלהב יותר מדי של הטבח.

גיבור הסרט שלנו האל לא היה חושד בקוף הצעצוע המוזר והמלחיץ, חוץ מזה שהקוף הגיע באופן קסום לאוטו שבו הבייביסיטרית הסיעה אותם, אז בבירור הוא יכול ללכת, אבל אנחנו לא נראה את זה מן הסתם כי זה יהיה טיפשי מדי, והסרט אוהב לשמור אותנו במתח בנוגע ליכולות ההתעתקות של הקוף המניאק הזה. בשלב הזה האל עושה החלטה אחת לא נכונה, ואחרי שהתאומים מוודאים שאכן הקוף עשה מה שהם חושבים שהוא עשה, הם מחליטים לזרוק אותו בתחתית של באר ולקוות שזה יספיק כדי לגרום לו להיעלם מחייהם.

25 שנים לאחר מכן, מסתבר שזה לא הספיק. כמו כן, מה יש לאושיות מרושעות בסרטים שמבוססים על כתבי סטיבן קינג לחזור אחרי 20 פלוס שנים? כלומר, אוקיי, אני יודע למה – הרבה מהכתיבה של קינג סובבת סביב הניסיון של מבוגרים להתמודד עם טראומת ילדות ויש משהו מיידי יותר בכך שהאימה פשוט מילולית חוזרת לתוך חייו של הגיבור. אם כי בניגוד ל"זה" ול"דוקטור סליפ", כאן הנושא הוא פחות ההתמודדות האישית עם טראומת ילדות ויותר הניסיון של הורים להימנע מלהעביר לילדים את הבעיות שלהם.

ואני אגיד שיחסית לסרט מטומטם מאוד – יש סצנה עם דבורים שכל כך רחוקה מכל היגיון בסיסי שהיא פשוט נפלאה מחדש – העיסוק בנושא מרשים. תיאו ג'יימס אומנם מגלם תאומים, אבל עיקר הכובד נח סביב האל, שחי בטראומה כל כך גדולה מהקוף שהוא ניתק קישר עם הבן שלו פרט לפעם בשנה שבה הוא נפגש איתו. האל ממשיך למדר את פיטי, בנו, מכל מידע על חייו – כולל השמות של הסבים והסבתות, או מידע כלשהו על המוות שלהם – פשוט בגלל שהוא היה רוצה להעניק לפיטי "חיים נורמליים", מה שזה לא יהיה. היה אפשר להגיד "נו, אז שיגיד את זה לבן שלו ומה הבעיה", אבל בניגוד לסרטים אחרים שבהם תקשורת ישירה נראית כל כך מובנת מאליה ורק צריך להיות קצת אמיץ והכול יהיה בסדר, קל להבין איך בלתי אפשרי לתקשר למישהו אחר ש"אוקיי אז כשהייתי קטן היה קוף צעצוע שכשמפעילים אותו הוא הורג מישהו, והקוף הזה יכול כנראה לזוז בכוחות עצמו, ואי אפשר להשמיד אותו" בלי להישמע מטורף ובלי פשוט ללכת להוכיח כי הדרך היחידה להוכיח היא, ובכן, להרוג מישהו.

הסרט מתעסק לא רע עם מערכת היחסים המגושמת הזאת, למרות שהוא בהחלט חוזר קצת על אותה נקודה של "אתה לא אומר לי כלום אבא" כמה פעמים, אבל הסוף שלו הוא איפה שיש באמת משהו מחמם לב באופן דפוק לחלוטין בסיפור. באופן כללי, אם יש דרך לתאר את הסרט מעבר לעניין הקומדיה השחורה מאוד שגורמת לחלק מהמיתות ב"יעד סופי" להיראות כמו מוות הגיוני וסביר, היא ניסיון לנחם מישהו על כך שהחיים דפוקים מאוד. הרבה מבוגרים מנסים להתמודד בסרט עם המוות ולתווך אותו לילדים, והסצנה הכי יפה מגיעה כאשר מציעים להם פשוט לרקוד. אני לא יודע אם זה הכי אפקטיבי ככלי להבנת המציאות – בטח אחרי לוויה – אבל הסרט מכיר בכך שמוות הוא דבר דפוק בסופו של דבר (בטח בגרסאות השונות שלו בסרט, אבל גם בכלל), והוא משהו שיכול לדפוק אותך לאורך זמן רב, ועכשיו נותר רק לשאול איך נסביר את כל הדפיקות הזאת לילדים שלנו. כאמור, אולי יש לכם גישה אחרת לחיים ולמוות שתגרום לכם לגלגל עיניים על כל זה, אבל אני חושב שיש משהו יפה בתפיסה הזאת.

אבל, נו, אף אחד לא בא ל"קוף" בשביל הרהורים פילוסופיים על הורות ומוות. באים ל"קוף", בשביל לראות אנשים מתים בדרכים מטורפות בגלל קוף קטן עם הבעה אחת (שעושה המון עם ההבעה הזאת, כל הכבוד קוף), ואחרי שדי מחקתי את אוזגוד פרקינס כבמאי אימה אחרי מפח הנפש שהיה "לונגלגס" אני צריך למחוק את המחיקה, כי בחיי, איזה כיף. בין אם זאת האלימות המוקצנת, הדיאלוגים המשעשעים במיוחד ("הו, איזה מעפן" זאת שורה שנאמרת כמה וכמה פעמים על ידי זיה ניוטון, וכל פעם היא מצליחה להצחיק מחדש בדרכים חדשות) או הופעה מוצלחת למדי של תיאו ג'יימס כאדם שמנסה לשמור על שפיות ולא לספר לכל אחד על הקוף ההוא (אם כי כן אשמח לשמוע את הטייק של ניקולס קייג' על "אנחנו צריכים להיות כמו חביתה ולהתקשקש מכאן") או פשוט הפרמיס הפסיכי הזה ("הקוף שנהנה להרוג את המשפחה שלנו חזר" זה משפט לפנתיאון) – נהניתי מהטמטום של "הקוף" מאוד, וכל מי שחושד שטמטום שכזה עשוי להיות כוס התה שלו: אני בהחלט מציע לקחת שלוק.