ביקורת: מונרך – מורשת המפלצות

האופנה החדשה בקרב יקומים קולנועיים היא סדרות טלוויזיה, ולכן גם יקום המפלצות של אולפני לג'נדרי רצה סדרת טלוויזיה שתרחיב את עלילות היקום. במקביל, כמו כל שירות סטרימינג שמכבד את עצמו, גם אפל טיוי פלוס רצו סדרת טלוויזיה ממותג מוכר שתרחיב את מעגל המנויים שלהם. התאחדו שני הכוחות יחד, ויצרו את הסדרה "מונרך: מורשת של מפלצות" – סדרה כמעט מצוינת, ודי ייחודית.

היא ייחודית כי היא עוקבת אחרי שני קווי עלילה בשתי תקופות שונות, מה שמדגיש את המילה "מורשת" שבשם שלה. היא כמעט מצוינת, כי היא, ובכן, כמעט עובדת.

הסיפור מההווה (כלומר ההווה שהוא 2015… שזה לפני עשור. פאק): אחרי ההתקפה של גודזילה על סן פרנסיסקו מהסרט "גודזילה" של 2014, קייט רנדה (אנה סאבוי), מורה בבית ספר יסודי שאיבדה כמה תלמידים באסון הזה, מחפשת את אבא שלה שבאופן כללי נעלם לה ולאמא שלה הרבה יותר מדי פעמים, וכעת נעלם פעם אחת יותר מדי. היא עוקבת אחרי כמה רמזים עד דירה בבעלותו בטוקיו – שם היא מגלה שהייתה לו משפחה נוספת: אשה ובן שלא שמעו עליה מעולם, בדיוק כמו שהיא לא שמעה עליהם. הבן קנטרו (רן ווטאבי) מזועזע במיוחד מהגילוי, ומשכנע את קייט לפענח את מה-שזה-לא-יהיה-שאבא-שלהם-עשה כדי למצוא אותו ולהבין מה לעזאזל.

מתברר שמה-שזה-לא-יהיה-וכו' קשור לארגון המסתורי "מונרך" – שהיה החוט העיקרי שקשר בין ארבעת סרטי היקום שיצאו עד כה – שמפקח על מפלצות הענק לסוגיהן. רמזים נוספים, ועזרה ממיי (קירסי קלמונס) – חברה של קנטרו והאקרית מסתורית עם עבר לוט בערפל – מובילים אותם אל קולונל לי שו (קורט ראסל), שבעבר היה ממייסדי הארגון, וכיום זרוק באיזה בית בטוח שנועד לגמלאי המערכת. הארבעה יוצאים יחד למסע אחרי האבא והמפלצות שהוא חקר, כשאחריהם נציגי הדור הנוכחי של בעלי הכוח בארגון מונרך, להם אינטרסים משלהם במרדף.

כל העסק נקטע שוב ושוב בפלאשבקים לעלילה של העבר, שהיא לעיתים לינארית ולעיתים לא, ונעה בין 1958 לשנות השמונים המוקדמות. בגדול שם אנחנו מכירים את שלושת האנשים שמאחורי מונרך במקור: קולונל לי שו הצעיר (וויאט ראסל), מדענית וחוקרת יפנית בשם קייקו מורה (מארי יאמוטו), והחוקר ביל רנדה (אנדרס הולם) שגרסתו המבוגרת יותר גולמה בסרט "קונג: אי הגולגלות" על ידי ג'ון גודמן, והוא בעצם הסבא של קייט וקנטרו. הם נוסעים ברחבי העולם בשליחות של גנרל גנרי מצבא ארה"ב ומתחקים אחרי עקבות סיפורים בסגנון שמתאים לגודזילה ושות', ומנסים להבין האם האנושות צריכה לעשות משהו והאם אותו משהו בכלל בר השגה.

הסיפור הזה, במהלך רוב העונה הראשונה, עובד יופי – לא בגלל המפלצות, אלא בגלל האנשים. זה מפתיע תמיד כשמדובר בסדרה מאזור החיוג הזה, אבל זה מפתיע שבעתיים כשזה מגיע מיקום שסרט הגודזילה הטוב היחיד בו היה זה שבו סוף סוף זנחו את בני האנוש לגורלם והשקיעו רק בספקטקל. האחריות להצלחה הזו נתונה לא רק לתסריט, אלא בעיקר לשחקנים שרובם קולעים בהופעות נהדרות.

האבא והבן ראסל, למשל, פשוט נהדרים: קורט ראסל הוא השחצן החביב והמרוצה מעצמו שכולנו מכירים, והבן שלו, שמוכר בעיקר מהסדרה "הפלקון וחייל החורף", מנצל את ההזדמנות לפרוח: הוא מגלם נפלא את הגרסה המוקדמת של אבא שלו, זה שהיה פחות שחצן רק בגלל שהוא היה פחות אדיש. הליהוק שיכול היה להתברר כגימיק התברר כהברקה.

שתי הצלעות הנוספות בגיבורי העבר שלנו, מארי ימאמוטו כד"ר מורה ואנדרס הולם כרנדה, משלימים את ההצלחה הליהוקית בהופעה מדויקת עם ניואנסים רבים מאוד וקשת רגשות רחבה שעוברת במחוות ומבטים. אלו באמת שלוש מהדמויות המוצלחות ביותר שזכורות לי לאחרונה, בטלוויזיה או בקולנוע.

כשעוברים לשחקני ההווה ההתפעלות קצת מחווירה, כי צמד הגיבורים הראשיים – קייט וקנטרו – לא זכו לשחקנים מצטיינים. סאבוי ו-וואטבי תקועים שניהם עם אותה הבעת פנים לאורך כמעט כל הסדרה, ומילא אם זאת הייתה סדרה בלשית משמימה של חיפושים אחרי אב נעדר; אבל כשהם עוברים דברים ממש מטורפים והגבות שלהם נשארות באותו הגובה כמו ברגע ההוא שהם לחצו על כפתור המעלית, זה לא ממש אמין. למזלם של השחקנים ושל הצופים, הם מוקפים בדמויות טובות בהרבה: כשקורט ראסל מצטרף, כאמור, העניין בקו העלילה הזה מזנק פלאים, וחוץ ממנו מגיעים שבחים לג'ו טיפט שמגלם את טים, עובד מונרך נלהב מדי ושלומיאל לא קטן שמוביל את המרדף אחרי האח והאחות. האנרגיות שלו והגילום המדויק של מישהו שממש רוצה להצליח אבל זה קצת גדול עליו הם פשוט ממתק של הופעה טלוויזיונית.

ומה עם כל הקטע הזה של, נו, המפלצות שלשמן התכנסנו?

ובכן, בגדול, מפלצות רציתם, מפלצות קיבלתם. כבר בסצנת הפתיחה מופיע קרב משכנע ומגניב (אם כי קצר למדי) בין שני יצורים מבעיתים, ובהמשך נקבל עוד כמה גיחות של טיטאנים (הכינוי בעולם הזה למפלצות ענק). אלו סצנות מושקעות שמבוימות לעילא ושהאפקטים בהן ללא רבב. פרט חכם לגביהן הוא האפיון הסביבתי שיש להן: מפלצת קרח שואבת אנרגיה חיה לה בקרחונים הקפואים של אלסקה, ודרקון משונה שיורק להבת-יונים (החלקיקים, לא בעלי הכנף) מסתתר בתוך ספינה מיושנת באמצע ג'ונגל בפיליפינים. הסביבה בשתי הדוגמאות האלה היא לא רק תפאורה, אלא מהווה חלק מהאתגר עבור הדמויות שנאבקות על חייהן במסגרת המהומה הכללית.

וכמובן, גודזילה בכבודו ובעצמו. הוא לא מופיע המון, אבל כשכן – זה הולי שיט והכי "אוף למה אין לי מסך מספיק גדול" שיש בנמצא. סצנה אחת במדבריות אלג'יריה היא בין השיאים הוויזואליים שהתפלץ הזה זכה להם עד כה.

אז אם נשמע לכם עד כה שבשקלול כללי הסדרה הזו ממש שווה צפייה, אתם לא טועים. אבל לסדרה הזו כן יש בעיה אחת ניכרת, והיא הסוף שלה – שלא משנה את ההמלצה הכללית, אבל כן מוריד מהחד-משמעיות שלה במידה ניכרת.

כי בסוף בסוף כל הסיפורים שלנו צריכים להתאחד לאיזושהי תמה, לסיפור אחד. העלילה של העבר מוצלחת מאוד, אבל אנחנו כל הזמן תוהים האם יש הצדקה לכך שהיא שולבה עם זו של ההווה במקום להיות מסופרת בנפרד בעונה אחרת או בפריקוול. ולאורך הדרך נראה שכן, כי התסריט מחושב מאוד כשזה נוגע לשילוב עם פרטים שידועים על היקום מהסרטים, ואפילו עם פרטים מהמציאות: חוץ מהדמויות החוזרות, למשל, יש גם את ניצני הארגון אייפקס שהיה אחראי לנבל ההוא מ"גודזילה נגד קונג", ושימוש בניסויים גרעיניים אמיתיים לגמרי שערך צבא ארה"ב באותן שנים – וכל זה מוביל אותנו לחשוב בטעות שכל החלקים של הסיפור מחושבים, ולא רק הפאן סרוויס.

רק שאז באים שני הפרקים האחרונים, שמביאים את עלילת העבר לסוף שלה ואת עלילת ההווה לשיא שלה, ומרגישים כמעט כמו אנטי קליימקס. הפתרון העלילתי שנועד לחבר בין הסיפורים מתברר כאחד הטריקים הכי משומשים בספר, ובסופו של דבר הוא גם גורם לכך שכמעט כל העניין שהיה לנו בדמויות המוצלחות יותר בסדרה מתפוגג, ואנחנו נשארים בעיקר עם האח והאחות המעצבנים ובעלי המבע האחד.

גם מבחינת המפלצות הסיום לא משהו. הרי כמעט מהרגע הראשון ברור שיהיה קשה להביא לנו קרב אפי באמת, לא רק כי אלו נשמרים למסך הגדול, אלא גם כי כל העסק מתרחש ביקום שכבר ראינו ממנו את השנים שאחרי מאורעות הסדרה – ושום דבר בסדר גודל משמעותי לא הוזכר שם. תהיתי כבר בערך בפרק השלישי לאן היוצרים חותרים עם כל זה, והתשובה, לצערי, מאכזבת. הקרב הקצר בפרק העשירי והאחרון לא מספק בעליל, מערב בתוכו קלישאות מרגיזות בסדרה שהשתדלה להימנע מהן עד עכשיו, והוא גם לא בדיוק מוצדק עלילתית ודי מרגיש כאילו הונחת שם כדי שתהיה סצנה "גדולה" לסיום.

וכך יצאתי עם טעם קצת חמוץ. הסדרה מתחילה ממש טוב, וגם ממשיכה ממש טוב; והאספקטים הטכניים שלה – חוץ מהאפקטים שכבר ציינתי לשבח – באמת ללא רבב: הבימוי, הוויזואליה, הפסקול, הצילום. רק התסריט המוצלח ברובו מפספס משמעותית לקראת הסוף, וגורם לכך שהסדרה בעצם לא מקיימת את ההבטחה שלה. חבל, אבל עדיין אצפה בעונה הבאה.