היי.
אני בהחלט לא מתן (כאילו, "ארגייל" ברשימה פה), ואלו בהחלט נעליים גדולות למלא. אבל מסורת זו מסורת, אז הנה רגעי השנה. שלי, כאילו. אם כי מי שחולק עליי טועה כרגיל, אבל אני סלחן. כי זאת הפעם הראשונה שלי.
מקום 17: גודזילה X קונג: אימפריה חדשה – אני אציל אותך! רגע, בעצם
"גודזילה X קונג" הוא סרט שאין בו כלום חוץ מאסקפיזם, אבל לזכותו ייאמר שזה אסקפיזם מהזן המשובח יותר. מהסוג שהוא בתכלס ארבעה כוכבים, אבל בזמן אמת מרגיש כמו חמישה. עם זאת, ולמרות הרבה הרס, וגודזילה, ומה לא, מכל האפקטים המהנים וסצנות הספקטקל לקחתי איתי דווקא את הרגע חסר החשיבות שבו הגיבור הראשי מציל קוף אחר מליפול לתהום – ומתחרט שנייה אחר כך.
מקום 16: דדפול & וולברין – קאצ'פרייז
אומנם סצנת הפתיחה הכיפית הזניקה שיר בן עשרים וחמש לראש מצעדי הספוטיפיי, וחוץ ממנה היו בסרט עוד המון רגעים טובים ומצחיקים, אבל הרגע הזה שמבוסס נטו על ציפיות הצופים היה לטעמי השיא של הומור הקיר הרביעי בשלושת סרטי דדפול גם יחד.
מקום שני ברגע המטא של השנה: "האנומן", סרט גיבורי על הודי: "אבא, זה דברים שרק גיבורי על יכולים לעשות! רק בסרטים הודיים גם אנשים רגילים עושים את זה!"
מקום 15: ארגייל – עשן צבעוני
נכון, אני שחיבבתי את הסרט נמצא בדעת מיעוט, ה"שיר" הזה של הכאילו-ביטלס לא משהו, האפקטים חרא והעלילה דבילית ברמות קשות. הכול ידוע. זה לא הופך את הריקוד/קרב שבמערכה השלישית לפחות מבריק, ולתזכורת למה נכון לכרגע אני ממשיך לחכות בקוצר רוח לכל פרויקט חדש של מתיו ווהן. מה שכן, די כבר, תבחר תסריטים נורמלים למען השם.
מקום 14: כוכב הקופים: ממלכה חדשה – שיט!
הסרט הזה הוא בעיניי בין הטובים של השנה, אבל אין להכחיש שהוא בעיקר דרמה כבדה. לכן היה כה נחמד, בלב המערכה השלישית, לגלות שימוש מדויק כל כך בטרופ הוותיק של "מישהו תמים נחשף לקללות בפעם הראשונה", שמשתדרג בזכות הפייאוף המדויק שמגיע שלוש דקות אחר כך.
מקום 13: הזאבים – "היום הוא היום הראשון שבו הרגשתי מגניב"
גם את הסרט הזה חיבבתי, אבל הייתה לו בטן מאוד ארוכה ומיותרת באמצע; טוב שקצת אחריה הגיעה הסצנה הנהדרת הזו. נדרשת תעוזה גם מצד הבמאי וגם מצד השחקן לא להזיז את המצלמה למשך מונולוג שלם: ג'ון וואטס ואוסטין אבראמס עמדו במשימה בכבוד.
מקום 12: בחורים טובים 2 – מזוזות
יש לי ביקורת שלמה על הסרט, וכמובטח בסופה, הרגע העיקרי שאני זוכר ממנו זאת הבדיחה הכל כך מוצלחת הזו. אלוהים, כמה צחקתי. היא חסרת חשיבות עלילתית בפני עצמה, אבל זה רגע שקולע באופן נפלא אל האבסורד: הקוד החרדי לסגוליות וכוחות רוחניים בפיו של השרת הערבי דובר היידיש.
סרט שבכלל לא היה לי על הרדאר הפך לאחד מסרטי השנה שלי (ותודה לקסם על הביקורת המעולה). הסיבה שהוא כאן היא שצורת הסיפור הלא-לינארית הפכה את הקתרזיס בסופו לעוצמתי שבעתיים, כי הוא הרגיש כמו סוף של כמה סיפורים, ולא רק של אחד.
מקום 10: פיוריוסה – המלחמה שלא הייתה
אולי פעם ראשונה ברגעי שנה שבה הרגע הוא מה שלא היה על המסך. שעתיים לתוך הסרט הארוך ואנחנו מחכים לסיקוונס גרנדיוזי כמו שהיה לנו בסוף "כביש הזעם", אבל דווקא אז ג'ורג' מילר החליט לדלג על הכול, לפרגן לנו כמה שוטים לא ברורים וקריינות מתחמקת, וכל זה כדי להבהיר לנו על מי, ובעיקר על מה, הסיפור הזה.
מקום 9: אחוות השלג – ההתרסקות
יש בסרט הזה הרבה סצנות מצמררות, ואפילו המחשבה על לפרט אותן מעוררת בי אי-נוחות. אבל אלה רגעי ההתרסקות – רגעים שמבוימים בחוסר מוחלט של פומפוזיות, וכביכול מחדשים פחות מסרטי אסונות אחרים – שחזרו אליי אחר כך באמצע הלילה.
מקום 8: ילד הורג עולם – קומה תחתונה
זה היה סרט אקשן אלים, טיפשי, מדמם וכיפי. החל מרגע מסוים הוא נהיה אלים, טיפשי, מדמם ואכזרי.
מקום 7: רוז הרובוטית – עוף גוזל
אם הסרט היה נעצר שם, הוא היה מושלם: סיפור נפלא על הורות, התבגרות וחברות, שנגע לי בלב כמו פיקסאר בימים הכי טובים שלהם. הסצנה הזו בין המרגשות ביותר שראיתי השנה, וזאת לא אשמתה שהסיפור המשיך אחר כך.
מקום 6: מושבע מספר 2 – דפיקה בדלת
גם פה יש לי ביקורת שלמה ומשתפכת, אז אתמצת את זה: קלינט איסטווד יכול היה לסיים את הסרט בלי הסצנה הזו, אבל אז הצופים היו נשארים עם העמדה של הסרט, מוצדקת או לא, ושופטים אותה איך שהיא. כעת הם צריכים להחליט לבד, וזה כבר מאתגר הרבה יותר.
מקום 5: הקול בראש 2 – התקף חרדה
כל הסנטימנטים באתר נגד ההמשכון למה שהיה סרט העשור הקודם שלי לא יעזרו לשכך את עוצמתם של הרגעים ההם בקולנוע, עם פעימות הלב שבקעו מהרמקולים של האיימקס והרעידו את הרצפה, ויותר מהם – פעימות הלב שבפנים.
מקום 4: מרשעת – ריקוד ללא צלילים
בסרט מפוצץ סיקוונסים מוזיקליים המוניים, עם שירים מקפיצים ורקדנים מפזזים, שום דבר לא הכין אותי לסצנה האדירה הזו במועדון, שבה אלפבה רוקדת בשקט מוחלט, דמעות על פניה והלם מסביב. הדמעות היו בעצם גם על הפנים שלי.
מקום 3: חולית: חלק שני – העקלתונים באים
זה מה שכתבתי בביקורת: "למי שרצה לחוות שוב בפעם הראשונה את התקפת הממותות מ"שיבת המלך", יש כעת אופציה". ובכן, מה אתם יודעים, כמה חודשים אחר כך צפיתי ב"שיבת המלך" לראשונה בקולנוע, ומה אני אגיד: באמת יש תחרות.
מקומות 1-2: להרוג – טריגר; גודזילה מינוס אחת – "תחיה"
בשני המקומות הראשונים נכנסו רגעים משני הסרטים שהתמודדו על משבצת "סרט השנה" שלי. שני הסרטים יצגו כל אחד דרך אחת בהתמודדות עם כאב ואובדן, והרחבתי על כך בבחירה שלי בתמונה הקבוצתית; הרגעים שנבחרו מתוכם, לעומת זאת, מייצגים בעצם את הטריגר (אצל אחד) ואת סגירת המעגל (אצל השני).
הטריגר אצל "להרוג" הוא כמובן הסצנה המזעזעת ההיא. אין בה שום דבר חדשני – חוץ מזה שהיא הגיעה ארבעים וחמש דקות לתוך הסרט, ובוצעה באינטנסיביות אכזרית ומהפכת קרביים.
כנגדה, זורח הרגע ההוא מ"גודזילה", שמזקק לתמצית את הסיבות למה למרות הכל יש סיבה להמשיך. אני יכול עוד לכתוב מגילה שלמה על מה ששני הסרטים האלה מייצגים בעיניי ולאיזה דיון מחכים על נקמה, השלמה, אבל וצער אפשר לקחת את זה, אבל אם בקולנוע מה שחשוב זאת התחושה שיוצאים איתה, התחושה המנחמת מול הרגע הנפלא הזה היא מה שארצה לקחת איתי מהשנה הקשה שעברה על כולנו.
סצנת הרכבת בארגייל היא האהובה עלי השנה.
סצנת הרכבת בארגייל היא האהובה עלי השנה. הסרט הזה מטומטם, לא הגיוני בעליל ועדיין- זה אחד הסרטים הכי כיפיים שראיתי השנה.
הסצנה ברכבת שבה העריכה עוברת בצורה חלקה בין סאם רוקוול שמכסח את הרעים לבין הנרי קאוויל שנלחם באלגנטיות – זו סצנה גאונית.
גם אהבתי את סצנת המכונית בדדפול 3. וולפרין מעליב בצרורות את דדפול וגורם לאחרון פשוט לשתוק (!) בהלם. ואז שניהם נלחמים לצלילי השיר מגריז. זו סצנה נהדרת בעיני.
מתואמים למדי
השנה החלטתי להתמקד בעבודה על הסרטונים שאתם רואים בעמוד הראשי אבל גם היה לי חבל שהמסורת תיפסק, אז תודה רבה ליצחק שתפס פיקוד והמשיך אותה, גם אם אני לא מסכים עם חלק מהבחירות שלו (ארגייל???). כמו כן, עדיין לא ראיתי את "חולית 2" וגם לא מתכנן, אז לא יודע אם זה חוקי בכלל שאסכם את השנה הזאת איכשהו.
בכל מקרה, כמה מהרגעים שלי. חלק אני כנראה שוכח ואחרים יצטרכו לחכות לסיכום הבאה כי הסרטים נחשבים יבול 2025.
סאטרדיי נייט / הכפיל – וואן שוטים. מה לעשות, אני פראייר שלהם, בין אם זה כאוס לפני התוכנית הראשונה של SNL או סתם ריאן גוסלינג מתהלך לו בסט.
פיוריוסה – מרדף בכביש. במילותיו של אוסקר אייזק, "הם עפים עכשיו!".
מסכנים שכאלה – "אני צריכה ללכת להרביץ לתינוק הזה". מהשורות שמראות למה אמה סטון במקום הראשון בסקר ההופעות כרגע.
דדפול & וולברין – סיפור מדורה. זה לא מתיימר להיות סרט אוסקרים רציני או משהו, אבל מבחינת תצוגות משחק, יו ג'קמן כל כך הרבה מעל כל השחקנים סביבו שזה קצת מביך. זה ברור בערך בכל סצינה שבה הוא על המסך, אבל אני אהבתי את זאת במיוחד.
ילד הורג עולם – ילד נגד ילדה. אולי זאת לא סצינת האקשן הכי מרשימה בסרט, אבל משהו בשילוב של הכוריאוגרפיה, הצילום והמוזיקה ממש עבד עבורי כאן. כמו כן, הקסדה הזאת היא גימיק נהדר.
אלים מטבעו – יוגה גמישה (אזהרה – גרפי!). אני תמיד מעריך הריגות יצירתיות בסלאשרים שלי, וזה בהחלט משהו שלא רואים כל יום.
היט מן – הערות מהמחסל. לגלן פאוול היה רצף סרטים סבבה למדי השנה, וזאת פשוט סצינה כיפית בסרט כיפי.
החומר – שרימפס. זה מרשים למדי שבסרט אימת גוף, הסצינה הכי דוחה היא קלוז-אפ של דניס קווייד אוכל שרימפס.
אהבה מדממת – ענקית (ספוילרים!). אני לא מבין למה בסדרה "שי-האלק" השתמשו באפקטים ממוחשבים במקום פשוט לקחת את קייטי או'בריאן ולצבוע אותה בירוק.
הכוורן – קרבה משפחתית. מתישהו בסרט יש חשיפה של דמות כלשהי והתפקיד שלה, שאולי לא הייתה מצחיקה אותי כל כך אם היא לא הייתה מלווה בסטינג מוזיקלי דרמטי במיוחד.
הקרב על אמריקה – סוג של אמריקאים. לדעתי זה הסרט הכי פחות מעניין של אלכס גרלנד ופחות התחברתי אליו, אבל כן נו, הסצינה עם ג'סי פלמונס ממש אפקטיבית.
סמייל 2 – להקת ריקוד. סרטי אימה צריכים פחות קטעים עם ג'אמפסקיירס ויותר קטעים כאלה.
פחד אלוהים – מונולוג מונופול. איך גורמים ליו גרנט להקליט מאמרי וידאו על כל מיני נושאים בדמות הזאת? כולל החיקוי הארעי של ג'אר ג'אר בינקס.
חברת הטאלנטים המתים – מעתיק מתגובה קודמת שלי: לא ממש ידעתי משהו על הסרט היפני הזה כשנכנסתי, אבל גם הוא התגלה כהצלחה. הוא על רוחות רפאים מנסות לרדוף ולהפחיד בני אדם במקומות שונים כדי שהם יפיצו את הבשורה ויהפכו אותם לאגדות אורבניות. זה לא סרט מפחיד, אלא קומדיית אימה מאוד משעשעת וקצבית: באחד הקטעים, שתי הרוחות הראשיות עוברות אימונים בלרדוף מקום מסוים. אחת מהן אומרת לשנייה לכתוב משהו מפחיד בדם על הקיר כדי להפחיד את הבן אדם שנמצא שם. ואז הוא מסתובב לאט לאט ומגלה לאימתו שעל הקיר רשום באדום בגדול "כוסברה".
Dead Talents Society נשמע ממש טוב
הוספתי אותו לרשימה אבל בינתיים לא מצאתי אותו בשום מקום.
אגב, הוא סרט טייוואני – וזה כנראה יהיה הסרט הטייוואני הראשון שאני אראה.
עוד רגעים:
דדפול ווולברין – ביי ביי ביי: לא ממש אהבתי את הסרט ולמען האמת די שכחתי מקיומו דקה אחרי הצפייה, אבל גם אני נאלצתי להודות שסצנת הפתיחה היא טופ.
מעשייה אמריקאית – "פ**":הרגע שבו הבדיחה מתחילה לצאת משליטה, אבל מסתבר שאין אף אחד שיעצור אותה בעודה מתגלגלת במהירות במורד.
יופי מסוכן – כוכבים: אני יודע שכשמדברים על 'סצינת הסיום הבלתי נשכחת' של "החומר" מתכוונים למערכה השלישית שמגיעה לפני הסיום, אבל אישית אהבתי יותר את עומס המטאפורות בסצנה שסוגרת את הסרט ממש.
חולית – רכיבה על התולעת: סצנת מופת של בימוי. מתח מורט עצבים ואז ההצלחה האפית.
ג'וקר 2 – "למה עשית לי את זה?": בתוך השעמום שהוא ג'וקר 2 מסתתר נרטיב ממש ממש טוב של סרט, שמבצבץ מפעם לפעם ומסביר לאן בעצם פיליפס חתר. הסצנה הזו היא כנראה הפירוק הכי טוב למיתוס הג'וקר שנעשה בסרט. זוהי הפעם האחרונה שבה ארתור מצליח להיכנס לנעלי הג'וקר ואפילו נותן הופעה לא רעה בכלל. ההמון שוב מריע, ואז גארי מדבר…
המתמחה – חפתים במתנה: קצת בדומה לג'וקר 2, המסר שעלי עבאסי ניסה להעביר יותר מכל ב"המתמחה" היה חוסר האכפתיות והרגש המוחלט של גיבור ההמונים. "הוא לא רק נבל" טענו שני הסרטים "הוא סתם אפס מאופס". והרגע בו נחמץ הלב על רוי כהן, לכשעצמו לא טלית שכולה תכלת, מעביר את הסנטימנט היטב.
אזור העניין – "המלכה של אושוויץ": *צחוק חינני*.
סלטברן – ארוחה לאחר המוות: סצנה שלוכדת את כל אווירת ההזייה שמרחפת בסרט.
אנטומיה של נפילה – ויכוח: הרגע שבו הדרמה המשפטית הופכת לדרמה משפחתית. כמו כן – סנדרה הולר, וואו.
נשארים לחג – חג מולד שמח: הפרצוף של פול ג'יאמטי נצרב לי עמוק עמוק ולא עוזב.
אמיליה פרז – "El Mal": אי אפשר להסיר מזואי סלנדה את העיניים. סצנה שלבדה מצדיקה כל פרס שחקנית משנה שקיבלה ותקבל.
אנורה – סצנת הסיום: סצנה שהופכת סרט טוב מאוד לסרט שנה.
רוז הרובוטית – "Kiss the Sky": יחד עם סצנת התעופה שמגיעה קצת אחריה הן סצנות השנה השלי.
אני חושב שההבדל בינינו
נעוץ בגישה לסרט. אני לא הצלחתי למצוא קריאה קוהרנטית בסרט ולא הרגשתי שהוא באמת מצליח לומר משהו הגיוני בנושא היחיד שבו הוא יחסית התמקד – היכולת להפוך לאדם טוב יותר ולכפר על העבר.
מסיבה זו אני לא אוהב במיוחד את הסרט כיצירה שלמה, אבל נהניתי ממנו מאוד כסרט מוזיקלי סוחף עם הרבה נאמברים מוצלחים, והופעת משחק מעולה של סלדנה.
לכן כשאני מחשיב את El Mal לאחת מהסצנות הטובות שראיתי השנה בסרטים אני בכלל לא חושב על המשמעות שלו או על המסר שהוא ניסה להעביר. רק על כמה זואי סלדנה התמסרה לתפקיד ולהופעה המהפנטת שהיא נתנה שם, בשיר מוצלח בבימוי סוחף.
לגופו של עניין: למרות שאני מסכים עם התלונות שלך באופן כללי, אני פחות מתחבר לטענה על הסצנה הספציפית הזאת. ריטה הרי לא עושה שום דבר ממשי כנגד התורמים, רק לועגת בליבה להם ולסיטואציה, ובצדק. נכון שכל אחד מהם יכול תיאורטית להשתפר בדיוק כמו אמיליה אם וכאשר יחליט לעשות זאת, אבל אין שום סיבה להניח שזה יקרה. כרגע הם בהחלט נוטלים חלק במה שהוא חלק ממשחק שחיתות גדול, שריטה ואמיליה נאלצות להשתתף בו כדי להשיג את המטרות שלהן, אבל זה עדיין לא אמור למנוע ממנה להתלונן וללעוג על העניין.
חשבתי על זה עוד קצת, נראה שהבעיות שיש לי עם אמילה פרז יש לי ב 5 אופרות קלאסיות שראיתי
ככה שאם המטרה הייתה לעשות אופרה מודרנית (בניגוד לאנט למשל שמנסה לעשות דקונסטרוקציה) בשילוב עם טלנובלות אז המשימה הושלמה וזה מהנה בצורה הזאת (רוב הזמן).
כמה מרגעי השנה שלי, אם למישהו אכפת
מספר רגעים שעשו את העבודה בצורה מדוייקת. לאו דווקא סרטי השנה שלי, אבל דווקא בגלל זה הסצנות האלה זורחות.
מופע חג המולד הטוב ביותר The Best Christmas Pageant Ever, משהו בלתי צפוי – סרט חמוד בסך הכל אבל עם כמה בחירות עצלניות, כמו קריינות, אבל עם קטרזיס מדוייק וכנה וכזה שעומד בציפיות תוך שמירה על ריאליזם מתוק.
המדרבנים The Instigators, מרדף מכוניות, בלי פיצוצים, בלי אקשן מטורף, רק כמה לא-יוצלחים תקועים במכונית ומנהלים שיח. אגב, סרט שגרם לי לחבב את קייסי אפלק. מאוד.
הכפיל The Fall Guy, וואלה סרט נהדר ונראה שהיה לכל המעורבים כיף בסרט, אבל סצנה שבה בחור עומד מול בחורה ומנסה להתנצל בזמן שמעלים אותו באש שוב ושוב – זה הרגע שהסרט קנה אותי.
שומר הבארים Road House, נסיעה לבית החולים. מלא קסם לדמות שטוחה כמו פלקט, בסך הכל.
חולית חלק 2, גיידיי פריים. הנראות של הסצנה הזאת שצולמה, מסתבר, עם עדשת אינפרה-אדום לא דומה לשום דבר שראיתי בקולנוע. אמנם לא סרט קטן, אבל לא הסצנה הכי גדולה בסרט.
הקרב על אמריקה Civil War, מחק תמונה. אחלה רגע.