"המשחק הגדול" נפתח עם סצינה של ספורט אולימפי, אך במהלך הצפייה בו עלה לי רעיון לספורט חדש שאפשר להציע לאולימפיאדה. הוא לא מצריך לבישה של שום ציוד מיוחד ולא כולל כדורים או משקולות. כל מה שצריך לעשות עם הגוף זה לשבת מול מסך, אבל בסוף כנראה שתרגישו מותשים כאילו סיימתם לרוץ קילומטר עם מכשולים או לשחות חמישים בריכות. אני חושב שאפשר להכניס כבר באולימפיאדה הקרובה את הספורט האתגרי שנקרא "צפייה בסרט של אהרון סורקין". הכלל הכי מוכר של קולנוע הוא "תראה, אל תספר". מבחינת סורקין, אין סיבה שזה יהיה או-או: הוא גם יראה וגם יספר והסיפור הזה יהיה במהירות של 100 מילים בדקה. גם בסצינות שבהן לא מתרחש אקסטרים פינג-פונג מילולי בין שתי דמויות, הקריינות של צ'סטיין כמעט תמיד שם כדי לספר לנו על מה שמתרחש. זה מגיע לרמה שאפשר לעצום עיניים ופשוט להקשיב לסרט כמו אודיו-בוק. וזה לא בהכרח טוב.
הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של מולי בלום (ג'סיקה צ'סטיין), צעירה שאפתנית עם תאווה להצלחה שהושרשה בה מגיל צעיר. אחרי שתאונה נדירה ואכזרית קוטעת את החלום האולימפי שלה, היא מתחילה לעבוד בתור מארחת במשחקי פוקר מחתרתיים של חלק מהאנשים הכי עשירים, משפיעים ומפורסמים בעולם ואחר כך עוברת לנהל משחקים כאלה משל עצמה. הסרט די מעתיק את המבנה של "הרשת החברתית" וקופץ בין ההכנה של מולי למשפט הפלילי שלה לבין האירועים שהובילו אותה אליו. מדי פעם יש גם פלאשבקים אל ילדותה של מולי, למקרה שלעקוב אחרי שני קווי עלילה של אהרון סורקין זה לא מאתגר מספיק בשבילכם.
אחד מסימני ההיכר הידועים של סורקין כתסריטאי הם סצינות של שני אנשים מדברים במהירות תוך כדי הליכה בלתי-פוסקת (ל"סטיב ג'ובס" היה אפשר לקרוא גם "אנשים הולכים ומדברים – הסרט"). אין הרבה נקודות דמיון בין משחקי פוקר והכנה למשפט פלילי, אבל אחת מהן היא ששניהם לרוב נעשים במצב סטטי של ישיבה. כדי לפצות על המחסור בתנועה, סורקין ממלא את הסצינות במילים, לפעמים יותר מדי. נכון שהרבה מהקהל כנראה לא מבין בפוקר, אבל לא נראה לי שזה הכרחי שהקול של צ'סטיין יסביר לנו כל הזמן למי יש איזו יד ומה זה אומר. לפעמים אפשר גם להראות, בלי לספר.
סורקין החליט בפעם הראשונה לביים את הסרט ולא רק לכתוב, ובוא נגיד שיש מזל שהוא טוב כל-כך עם מילים, כי בבימוי שלו אין משהו מלהיב במיוחד. זה לא שהוא עושה עבודה רעה, אבל אין שום דבר מעניין מבחינה ויזואלית או תנועות מצלמה מורכבות; שום דבר שיגרום לכם לחשוב "בא לי לראות את הסרט הבא שאהרון סורקין יביים" אם כבר, משהו שיגרום לך לכם לחשוב "אולי עדיף שישאיר את העבודה הזאת לאחרים". הוא בעיקר חוזר שוב ושוב על אותו הטריק של לעשות מעברי שוטים מהירים ולהסתמך על כך שזה נראה מגניב. למרבה הצער, זה הקלף היחיד בשרוול שלו בתור במאי.
למזלו של הסרט, יש לו שני אסים ביד – ג'סיקה צ'סטיין ואידריס אלבה. הדמות של מולי עצמה לא מאוד מעניינת וברוב המקרים היא אינה יוזמת אלא דמות פאסיבית שדברים קורים לה. אם סורקין ניסה להציג אותה כדמות מעצימה ודומיננטית, לא כל-כך הרגשתי את זה. עם שחקנית אחרת זה היה יכול להתרסק, אך הכריזמה של צ'סטיין מונעת מכך לקרות. הסצינות הטובות בסרט הן אלו שהיא חולקת עם אלבה, שמגלם את עורך הדין שמייצג את מולי. כשהם חולקים את הפריים, יש להם אנרגיה מחשמלת וגם אם הם ידברו על מחירי הדלק באיסלנד זה יצמיד אתכם למסך. בנוסף, יש גם הופעת אורח של שחקן שלא ידעתי עליה לפני הצפייה אז לא אחשוף אותה, אבל זה תפקיד די שונה ממה שראינו ממנו עד כה והוא מאוד מוצלח בו.
הבעיה העיקרית של "המשחק הגדול" היא זאת של הרבה סרטים היום – הסיפור שלו מעניין, אבל לא מספיק בשביל למלא את האורך שלו (כמעט שעתיים וחצי). בשלב מסויים החלפות המילים המהירות של סורקין מתחילות לעייף – בטח כשאין משהו מעניין בבימוי שישלים את התסריט ויגרום לי להישאר בפוקוס, כמו ב"הרשת החברתית", לדוגמה. שתי ההופעות הראשיות והדיאלוגים של סורקין מצליחים לפצות על כך רוב הזמן, אבל עם קצת עריכה לסרט היה פה פוטנציאל לפול האוס. במקום זה, הוא יאלץ להסתפק בשלישיה.
הלינק המתבקש
https://www.youtube.com/watch?v=lDk5wDBR3hA
או: מה קורה אם אהרון סורקין היה כותב דרמה על מזללת המבורגרים
לאחרונה צפיתי ב"הנשיא מאוהב" (The American President)
אחרי צפייה קולנועית אי אז בשנות התשעים (לא זכרתי כלום, למעט אנט בנינג המעצבנת. הצלחתה בהוליווד היא עדיין חידה בעיניי. רק בזכות קשרים משפחתיים?) וזו הייתה חוויה די משעשעת. ראשית, הסרט הרבה יותר מוצלח וחינני בעיניי מ"הרשת החברתית" (לא התלהבתי) והסרט על סטיב ג'ובס (משעמם), וזה לא מפתיע, בהתחשב בכך שסוקרין טוב בכתיבה על פוליטיקה ותקשורת (בשילובים שונים) וכשהוא יוצא מאזור הנוחות שלו הוא מתחיל להתברבר.
שנית, הסורקיניזם בשיאו! הסרט הוא למעשה ה"פיילוט" של "הבית הלבן" והוא כ"כ סורקין מכל בחינה שהיא (אפילו בליהוק!) שהייתי צריכה להזכיר לעצמי שהבמאי הוא בכלל רוב ריינר. ראיתי סרטים אחרים של ריינר שבהם הורגש מגע ידו, אבל לא כאן. הסרט הזה היה כל כולו סורקין, מ-א' ועד ת'. גם בצפייה בסדרה, אף שסורקין לא ביים, קשה להרגיש הבדל בסגנון בין הפרקים (אף שבפודקאסט TWWW מציינים ומשבחים לא מעט במאים). הכתיבה שלו כ"כ נוכחת וממקדת שלתחושתי הבמאים הופכים ל"שקופים". לכן אני לא חושבת שאם סורקין יביים זה ישנה משהו… כפי שאמרו ב"בלי סודות": סורקין נשאר סורקין.![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
"הכתיבה שלו כ"כ נוכחת וממקדת שלתחושתי הבמאים הופכים ל"שקופים""
במאים טובים יודעים לקחת צעד אחורה ולתת לתסריטים של סורקין את מרכז הכובד, אבל זה לא אומר שהם הופכים לשקופים. דייויד פינצ'ר נוכח לחלוטין בכל שוט ב"רשת החברתית", וכנ"ל רוב ריינר ב"בחורים טובים" ומייק ניקולס ב"צ'רלי ווילסון". הם פשוט לא מנסים להתבלט בכוח (בניגוד, נניח, לדני בויל ב"סטיב ג'ובס", שיצר כהרגלו עומס ויזואלי ולהטוטי עריכה היפראקטיביים שקצת הסיטו את תשומת הלב).
טרם ראיתי את "המשחק הגדול" אז אין לי מושג איך סורקין בתור במאי, אבל זה רחוק מלהיות טריוויאלי לביים תסריט שלו ולא מסתכם רק בלמקם מצלמה מול השחקנים ולתת להם להקריא את הדיאלוגים.
למען האמת כל אלה סרטים שלא אהבתי במיוחד
(כולל "בחורים טובים" המהולל, אין לי מושג למה) והם גם פחות סורקיניים בעיניי… בינתיים הוא הוכיח את עצמו (מבחינתי) רק כשכתב על פוליטיקה ו/או טלוויזיה (וגם אז לא תמיד; "סטודיו 60" התחילה מעולה והידרדרה מהר). חשוב לציין שלא טענתי שמדובר בבימוי "טריוויאלי" ולא הייתה לי כל כוונה לזלזל בעבודת הבמאים; רק הבעתי את תחושתי הסובייקטיבית: אני, כצופה, לא מרגישה את מגע ידו של הבמאי כי היא נבלעת בסורקיניזם. בד"כ משייכים סרטים לבמאים, ובמקרים רבים תסריטאים נהיים מתוסכלים מכך שהבמאי משתלט להם על התסריט, אבל בינתיים לא הרגשתי שזה קרה לי עם סורקין אלא להפך.
אומרים לפעמים שפסקול טוב הוא כזה שלא שמים אליו לב במהלך הצפייה, אבל שיש לו תפקיד מכריע באפקטיביות ובאימפקט הרגשי של הסרט. נראה לי שאפשר להגיד משהו דומה על תפקיד הבמאי בסרטים של סורקין.
אנלוגיה יפה
זה כמו טקסט עיוני, שבו הצורה צריכה לשרת את התוכן ולא למשוך תשומת לב.
ואם כבר הזכרת פסקול ובימוי, הפסקול ב"דנקרק" היה כ"כ דומיננטי (במכוון…) שהוא הפריע לעבודת הבמאי; הוא טמטם אותנו עד כדי כך שהתקשינו להתרכז בסרט.
מסכים לגבי דנקרק. לגמרי מסיח דעת וכואב באוזניים.
(ל"ת)
אחלה סרט
אבל חשוב מכך, מה שמאד מאד מעניין הוא שמייקל סרה בסרט מגלם בעצם את טובי מגווייר במציאות. שזה גם מתאים וגם מסביר למה האחרון מובטל מאז 2014
הו, תודה על הנתון הזה
עניין אותי בזמן הצפייה על מי מבוססת הדמות הזו ואז שכחתי מכך.
מסתדר מצוין.
מה זאת אומרת מובטל
הוא משחק את הקול של הילד המבוגר ב"בייבי בוס"!
צניחה חופשית
בניגוד לתגובות שראיתי פה ושם, אני אהבתי את ההתחלה של הסרט. היא שטף של מילים, כן, אבל המילים האלה מובילות לנקודה כלשהי ומספרות סיפור קצר ונהדר בפני עצמו, שמקריינת אותו ג'סיקה צ'סטיין, והן בעיקר אומרות משהו בעל משמעות. מנקודת השיא הזאת, הסרט רק מאבד תאוצה, עד שהוא מתרסק לחלוטין בסיום שלו.
כי מעבר לפאסיביות שגיבורת הסרט לוקה בו, הסרט מחליט לקחת פסיכולוגיה בגרוש (תמיד סימן רע) כדי להפשיט את הגיבורה שלו מכל מורכבות או עניין, ובכך הוא הופך גם לסרט שמתנשא על הגיבורה שלו (שזה בייחוד כואב כשהיא בן אדם אמיתי שקיים), גם לסרט שמוציא את העניין מהגיבורה שלו (שזה בייחוד כואב כי השקעתי בה משהו כמו שעתיים ומשהו) וגם לסרט שפשוט כתוב רע. צ'סטיין עושה את מיטבה לעמוד נגד הפרץ הזה, ומצליחה לעמוד בו לא רע, אבל הסרט כאילו החליט לשרוף לחלוטין את הדמות שלה, ובכך את הסרט.
זה גם בעיה, כי כשסרט נגמר רע, הטעם הרע שלו נשאר יותר זמן בפה מאשר הטעם הטוב של ההתחלה ומסרט שדי נהניתי ממנו הוא מתחיל להצטייר בזכרון כסרט ממש לא טוב, ואני צריך להתאמץ בכוח כדי להיזכר ברגעים הטובים שלו.
אני חושב שמישהו כבר אמר את זה באתר, אבל התרופה ל"המשחק הגדול" היא "מיס סלואן" שגם לו היה אולי איזה בעיה או שניים, אבל הוא באמת היה פשוט כל כך מוצלח מכל כך הרבה בחינות ובעיקר מבחינת הדמות הראשית של צ'סטיין.
אז עם כל אהבתי לצ'סטיין ועם כמה שאני תמיד אשמח לראות אותה בתפקידי אישה שיודעת יותר טוב מכולם מה צריך לעשות (גם ב"כוננות עם שחר" היא מדהימה), בסך הכל נראה שקצת נגמר לסורקין הסוס.
לא מבין את ההתלהבות
אישית אני לא שותף להתלהבות מסורקין. הוא ככל הנראה מאוד אינטיליגנט ורחב אופקים. אז מה?
התסריטים שלו הם שטיק אחד קבוע של פינג פונג מילולי בלתי פוסק, מאוהב בעצמו ומתאמץ עד כלות להישמע חכם. אף בן אדם במציאות לא מדבר ככה. אף דו שיח בין אנשים אמיתיים לא נשמע ככה. התסריטים שלו הם בעצם רצף של נאומים מושחזים. הוא לא תסריטאי, הוא כותב נאומים.
אגב, הפרק היחיד של "הבית הלבן" שאהבתי הוא העימות הנשיאותי בין ג'ימי סמית'ס לאלן אלדה בעונה שעקבה אחרי הקמפיין. כל הפרק הוא אך ורק העימות, ושני המועמדים עונים על שאלות כלכליות ופוליטיות. איך הם עונים? בנאומים מושחזים וחכמים שזה תענוג. בזה סורקין ממש טוב, מה יש להגיד.
ועוד אגב, "הרשת החברתית" אדיר. וזה בזכות פינצ'ר, שיודע לשים רסן על התסריט של סורקין, ולהשאיר רגעים של נשמה ונשימה בין נאום לנאום (למשל, תחרות החתירה; למשל, צוקרברג יושב ובודק שוב ושוב את הפרופיל שלו).
אני מבינה את הביקורת על סורקין
באמת שכן.
אני מאוד אוהבת את מה שהוא עושה ואת רוב הדברים שהוא כתב ראיתי אין ספור פעמים, ולמרות זאת אני מאוד מבינה את כל הביקורות על סורקין, יש לו שטנצים קבועים, והוא חוזר על עצמו, והוא כותב דמויות נשיות בצורה גרועה ובתכלס הוא איש של דיאלוגים ולא של עלילה. את כל הביקורות אני מבינה ומסכימה. חוץ מאחת. מה זאת אומרת אנשים אמיתיים לא מדברים ככה? זה כמו להגיד שלא אוהבים סרטי גיבורי על כי אנשים אמיתיים לא עפים.
סורקין מייצר עולם שהוא אינטלגנטי בהרבה מהעולם שאנחנו חיים בו. זה מה שהוא יודע לעשות. בשאר הדברים הוא לא משהו אבל זה מה שהוא יודע לעשות. זה מה שהוא מוכר לנו. וזה מה שחלק מהאנשים (וגם אני) נהנים לקנות…
לא השוואה טובה
כי בסרטי גיבורי על אנחנו יודעים שזה נמצא בעולם שאנשים עפים וחייזרים מדברים אנגלית ויש הרבה קרני אור לכיוון השמיים. בגלל זה זה סבבה לגמרי שדברים כאלה יקרו שם.
לעומת זאת, הסרטים של סורקין מתרחשים בעולם שלנו, ובהרבה מקרים הסרטים שלו מבוססים על סיפור אמיתי (משום מה), אז זה מאוד הגיוני שאני אצפה שאנשים בסרטים כאלה ידברו כמו שאנשים מדברים בעולם שלנו.
בעולם שלנו-ish
סורקין עוסק באידיאליזציה, זו נק' המוצא.
כללית, לא חושב שיצא לי לראות סרט שעוסק בעולם שלנו ב100% ריאליזם, ואני לא חושב שאני רוצה לראות.
אבל זה לא חלק מהכיף של קולנוע?
להביא לנו גירסה משודרגת, כיפית, מעניינת יותר של המציאות? אסקפיזם וזה?
לדעתי כשסורקין במיטבו (והוא לא תמיד במיטבו) הוא מביא סיפור אנושי, מורכב ומרתק, עם כל הבעיות והחלקים האפורים מוסרית שבו מוצגים במלוא תפארתם. כשזה קורה, כל השנינות והקצב הופכים לליטוש, מין שמן באיכות מעולה שגורם לכל הגלגלים לרוץ הכי חלק שיש (ואני מרגיש שזה המפשט הכי פלצני שכתבתי אי פעם).
זה כן חלק מהכיף
רק אמרתי שההשוואה שגויה.
בתכלס יש המון סרטים שהדיאלוגים בהם לא הגיוניים. ואם בגיבורי על עסקינן אז בסרטי מארוול אנשים לא מדבים ומתנהגים כמו אנשים רגילים, והם לא חוסכים בבדיחות גם במצבים של הרג המוני וכשהבדיחה יכולה לעלות בחיים של אלפי בני אדם.
כמו כן, גם בהרבה סרטי קומדיה הרבה פעמים מקריבים הגיון בשיח ובסיטואציות למען הפאנץ'.
כשזה עובד זה עובד. כשזה מעיק זה מעיק. אדגר רייט היה עושה ככה, ועכשיו בבייבי דרייבר כשהוא ירד מזה, יצא לו הרבה פחות טוב.
במקרים האלה, לא נראה שזה מפריע לאנשים (אצל מארוול אנשים מתחילים להתעורר כי הם מתחילים להחות קיצוניים אבל זה לאחר כך)
לעומת זאת, אצל סורקין הסרטים שלו מבוססים על סיפוריים אמיתיים, והם לא קומדיה וכדו. ואולי בגלל זה אנשים מתלוננים שמפריע להם חוסר הריאליסטיות בדיאלוגים של סורקין, ולא אכפת להם כשהמצב ככה אצל אדגר רייט. אדגר רייט בונה אופי לעולם שלו שהוא פרוע וקיצוני והוא ממש לא העולם שאנחנו משתמשים בו נכון לעכשיו אז אנחנו בסדר עם זה שלאנשים שנמצאים באפוקליפסת זומבים, יזרקו פאנצ'ים במצבים של חיים או מוות. סורקין בונה את העולם שלו כעולם רגיל. או שזה לפחות מה שאנשים מבינים מאיך שהוא מציג העולם שלו. כשאתה רואה סרט על איך הקימו את פייסבוק,אתה תצפה לראות בו איך הקימו את פייסבוק. כנראה שהאנשים שהקימו את פייסבוק לא היו באמת כל כך שנונים ואני מתחיל לחזור על עצמי לילה טוב.
הבעיה שכ-ו-ל-ם אצלו מדברים ככה
נכון, קולנוע לא אמור להיות 100% ריאליסטי, וזה בסדר שדמויות לא מדברות או מתנהגות בצורה מציאותית. הבעיה אצל סורקין היא שכל הדמויות, בלי יוצא מהכלל, מדברות המון, מהר, בשנינות בלתי סבירה, בלי הפסקה. זה מעצבן, זה מעייף, ובעיקר זה מרגיש שהדמויות השונות הן רק בובות שנועדו לתמלל את מחשבותיו של סורקין.
ההשוואה עם מארוול היא טובה: גם שם, כל הדמויות מפגינות חוש הומור אחיד, סרקסטי ומודע לעצמו. גם שם זה מעצבן. אבל לפחות סרטי מארוול לא מתיימרים לזכות באוסקר התסריט, נכון?
אגב, אם כל הדמויות בסרטים של נולאן היו מדברות כמו הג'וקר, גם זה היה מעצבן.
זו בעיה רק אם אתה לא נהנה מזה...
הסגנון של סורקין מאוד ייחודי. יש אנשים שאוהבים אותו, יש אנשים שלא.
בדיוק כמו הרבה סגנונות אחרים. אני לא מסוגלת לראות דברים של טים ברטון. משתעממת בטירוף. אני יכולה להכיר בעובדה שהוא במאי מוכשר עם יכולות ויזואליות מרשימות ועדיין להשתעמם מכל המטאפורות שהוא דוחף לנו לגרון בויזואליות שלו.
כל הדמויות של סורקין, ללא יוצא מן הכלל, מדברות המון ומהר ומלאות שנינויות והן בעיקר מתמללות את המחשבות של סורקין, וזה לא ריאלי. מסכימה. אבל יש אנשים שזה מה שהם אוהבים…
כמובן, עניין של טעם
מראש הצהרתי ש *אישית* אני לא מבין את ההתלהבות.
את כן מתלהבת?
בסדר גמור, תהני.
TO EACH HIS OWN
העימות היה בעונה השישית וסורקין עזב את הבית הלבן בעונה הרביעית :)
(ל"ת)
למעשה, בעונה השביעית...
אבל בדקתי ואכן סורקין עצמו לא כתב את הפרק, אלא לורנס או'דונל. יכול להיות שבגלל זה אהבתי אותו?