בשבוע האחרון חתמה "גברת מייזל המופלאה" את עונתה החמישית והאחרונה. הסדרה, שבעונותיה הראשונות זכתה להצלחה, ביקורות חיוביות וכמות מכובדת של פרסי אמי, התרחקה בשנים האחרונות ממרכז השיח הציבורי ואיכותה ירדה בחדות החל מהעונה השלישית. את עונתה האחרונה של הסדרה אפשר לתאר באותו האופן כמו הסדרה כולה: לא אחידה ברמתה, לעתים קצת משעממת וחזרתית, אבל כשהכוכבים בשמיים הסתדרו וכל החלקים התחברו כמו שצריך, התוצאה הייתה טלוויזיה מעולה.
הסדרה עוקבת סביב מידג' מייזל (רייצ'ל ברוסנן המצוינת) עקרת בית בסוף שנות ה-50 שמנסה לפרוץ בעולם הסטנדאפ לאחר שבעלה עוזב אותה. מערכת היחסים המרכזית בסדרה הינה בין מידג' לבין סוזי מאיירסון (אלכס בורשטיין המעולה), שמגלה אותה בפרק הפתיחה ומקווה בעצמה להצליח להשתלב בתעשיית הבידור בתור מנהלת. הסדרה עוקבת אחר ניסיונות הפריצה של השתיים לתוך עולם הקומדיה בשנות ה-60 ואחר משפחתה המורחבת של מידג': בעלה לשעבר, ילדיה, הוריה וחמיה.
בתחילת דרכה, הסדרה זכתה לשבחים ופרסים בגין הדברים הרבים שהיא עשתה כמו שצריך: סגנון הכתיבה של שרמן-פלדינו, שמאופיין בקצב מהיר, שנינות ויחס גבוה של פאנצ'ים לדקה, נוכח לאורך הסדרה כולה והופך כל סצנה, גם הבינונית ביותר, ללפחות מעט מבדרת; תוסיפו לכך סטים תקופתיים מרהיבים (לאמזון לא חסר כסף והם לא מפחדים להשקיע אותו בסדרות המקור שלהם) וכאמור, הופעות משחק מצוינות של שתי השחקניות הראשיות. אבל סיפור הפריצה של מידג' מתאים לשתי עונות, גג שלוש, ולאט-לאט הסדרה נעצרה. במקום לבנות מחדש את העלילה כך שתציג את השנים הראשונות של מידג' בתור קומיקאית מצליחה ואת האתגרים שהן היו מעמידות בפניה ובפני סוזי, הסדרה כאילו נעמדה במקום בניסיון לסחוט את טיפת המיץ האחרונה מהפרמיס שלה – ושילמה על כך בחוסר עניין הולך וגדל מצד הקהל.
לאיימי שרמן-פלדינו, יוצרת הסדרה, יש היסטוריה לא פשוטה עם סופים ("בנות גילמור", למשל). לכן אין זה מפתיע שכאשר לראשונה בקריירה שלה היא מקבלת הזדמנות לחתום סדרה (אני לא מחשיב את האיחוד של "בנות גילמור" כי לא מדובר בעונה אחרונה סטנדרטית, וגם כי רוב הזמן אני מנסה להעמיד פנים שהפרקים הללו לא קרו מעולם) היא מבהירה, מעבר לכל צל של ספק, שכאן היא מסיימת את סיפורה של מידג' מייזל והעולם שבנתה סביבה. זה מתבטא בבחירה להתחיל כמעט כל פרק בעונת הסיום בסצנה אחת שקופצת לעתיד, ובהמשך העונה אף יותר מסצנה אחת.
מצד אחד, ההצצות הללו לעתיד הרגישו כמו תמורה מספקת לצופים, שהשקיעו לא מעט זמן במידג' ובקריירה שלה ולפחות קיבלו טעימה מעתידה המשגשג. למען האמת, חלק מהסצנות הטובות ביותר בעונה הגיעו מההצצות האלה והפרק האהוב עליי העונה (אולי למעט הפינאלה), שהתמקד בדמותה של סוזי, התרחש בקווי זמן עתידיים. מצד שני, כאשר כבר מתחילת העונה ברור לנו מהו העתיד של מידג', ובהמשך גם מה עלה בגורלה של סוזי, הסצנות בזמן ההווה מרגישות כמו חזרה מיותרת על ארבע העונות הראשונות. כשכבר יודעים שמידג' תצליח אך שזה יקרה רק בסוף העונה, אי אפשר שלא להרגיש כאילו יוצרי הסדרה מושכים זמן עד לשריקת הסיום. זו גם הסיבה בעיניי להתדרדרות המהירה של הסדרה החל מהעונה השלישית: שרמן-פלדינו רצתה סדרה על ניסיונות הפריצה של מידג' והקשיים הנלווים לכך בתור אישה ואמא בתחילת שנות ה-60, אך בשלב מסוים הניסיונות והקשיים חזרו על עצמם, והקהל כבר ייחל למשהו חדש.
אחד התסמינים של משיכת הסדרה מעבר לנדרש הוא תפקידן של דמויות המשנה. במקום לתת להן זרקור עלילתי פעם בכמה פרקים וכך להפיק משחקני המשנה את המיטב בכל פעם שמתמקדים בהם, דמויות כמו חמיה של מידג' קיבלו קווי עלילה, רצונות ותפניות – רק שאלו, במרבית המקרים, לא היו מעניינים במיוחד. ג'ואל, בעלה לשעבר של מידג', הוא דוגמה טובה לכך: ככל שהעונות התקדמו הוא קיבל יותר ויותר זמן מסך והסצנות בכיכובו, שהוקדשו למועדון הלילה שהקים או למערכות היחסים שלו, היו בין רגעי השפל של הסדרה. וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות של הבלגן העלילתי שהתרחש בעונות המאוחרות של "גברת מייזל המופלאה" (אני מסתכל עליך, עסק השידוכים של רוז).
אז מה הופך את עונתה האחרונה של "מייזל" למעין חזרה למוטב? הסיום. העובדה שזו העונה האחרונה אפשרה לחתום את קווי העלילה של הדמויות הרבות ושל מידג' עצמה. הפרק האחרון לא הפתיע או הצחיק במיוחד, אבל הוא סגר את כל הקצוות שנשארו פתוחים (את הקצוות החשובים, לפחות). פרק הסיום העמוס הצליח לדחוס מונולוג יפהפה על מערכת היחסים הראשונה (והיחידה) של סוזי; סצנות מסכמות לקו העלילה החוזר של לני ברוס שקיפצו בקלילות מעל המכשול שהביוגרפיה האמיתית של ברוס הציבה, ואף השתמשו במכשול כדי להעצים את המסע של מידג'; רגעי גאולה להוריה ולבעלה לשעבר של מידג'; וחשוב מכל – מופע הפריצה של מידג'.
המופע של מידג', מעבר לכך שבניגוד להרבה מקטעי הסטנדאפ בסדרה (ובכלל בסדרות שמתיימרות להציג את עולם הסטדנאפ) באמת היה מצחיק, הצליח לסכם את התמה המרכזית של הסדרה. פעמים רבות, גם בתקופת "בנות גילמור", גם בחייה הקצרים של "Bunheads" וגם כיום עם "מייזל", נשמעו ביקורות על הדמויות הראשיות בסדרות של פלדינו: אומרים עליהן שהן לא חביבות, אנוכיות, מרוכזות בעצמן, או שמאשימים אותן בהזנחת ילדיהן. לכך עונה מידג', ופלדינו דרכה, במונולוג הסיום: "אומרים ששאפתנות היא תכונה לא מושכת עבור אישה. אולי. אבל אתם יודעים מה באמת לא מושך? לשבת ולחכות שמשהו יקרה".
אז למרות לא מעט מהמורות, הייתי מסכם את המסע של "גברת מייזל המופלאה" כמסע ששווה לעבור. לעתים הוא היה ארוך מדי ולקח עיקופים לא נחוצים, אך תמיד הוא חזר אל דרך המלך: מערכת היחסים בין סוזי למידג'. לכן סצנת הסיום, שמציגה את השתיים מצחיקות ותומכות אחת בשנייה בגיל מבוגר, כפי שעשו במשך מרבית חייהן, הייתה הדרך המושלמת לחתום את הסדרה שעסקה לא רק בשאפתנות נשית ופמיניזם אלא גם בחברות נשית כמרכיב הכרחי בדרך אל ההצלחה.
אפשר הסבר על איזה מכשול בביוגרפיה של ברוס הסדרה דילגה?
(ל"ת)
הוא היה מכור ואאל"ט מת עני וחסר כל ממנת יתר
(ל"ת)
ביקורת מאוד מדוייקת, אני חושבת שזו העונה האהובה עלי
ממש לא התכוונתי לצפות בה, והיא עונה מאוד יפה לכל הדברים שעלו ב2 העונות הראשונות, לפני שהסדרה הכניסה את עצמה ללימבו של מריחות.
אחרי ההדרדרות הגדולה מאוד של עונות 3 ו-4, למעשה, בתור מי שעלתה על העגלה כשהעונה השלישית כבר יצאה- והוזהרתי מראש שהיא עונה לא טובה- ממש איבדתי עניין. אני לא יודעת אם שכחתי או שלא ידעתי שזו סדרה מבית היוצר של בנות גילמור, לו הייתי יודעת יש סיכוי לא רע שמראש הייתי מוותרת. בעיני כבר בעונה 2 חלה הדרדרות גדולה מאוד במה שהיה לסדרה להציע, אבל לפחות היא עוד שרתה את סדר האירועים (נסיון פריצה שנכשל בשלב מוקדם).
לעונה הזו הגעתי לפני שבועות ספורים אחרי שחברים הבטיחו לי שהיא טובה ובאמת לא היה לי שומדבר אחר לראות. ומאוד נהניתי מכל פרק ומכל שימוש בקוי העלילה הרבים מאוד שהזכרת. אני מבינה למה אתה טוען שבעלילת ההווה יש תחושה של תקיעות מה בהשוואה להצצות לעתיד, אבל לא חשתי במועקה בגללן, דווקא הרגיש לי קצב טוב לעונה. וגם שמחתי שלפחות היטיבו להשתמש בכל עלילות הצד כדי לשרת את הנרטיב הסופי.
בהחלט היתה יכולה להיות סדרה מופתית אם היו מצמצמים את עונות 2-4 לכדי עונה אחת תמציתית על נסיונות וכשלונות. הדבר היחיד שההסתעפויות בהן הוסיף לי, זו חיבה קלה לחמים של מידג' שמתגלים כאנשים די טובים מתחת לרעש והמאכריות. את כל השאר היה אפשר להעביר בלי עונות האמצע.
בעיקר- השינוי המחשבתי ששני ההורים של מידג' עוברים ביחס כלפיה, שבעונה הסוגרת ממש ריגש אותי ( בעיקר השימוש בילדים כדי להפיל לאבא שלה את האסימון)
היחסים בין מידג' לגרוש שלה ואיך הם מתרגמים למשבר, להשלמה ולעתיד כפי שהוא מוצג בעונה הסוגרת.
המעבר שלה ושל סוזי משתי נשים כושלות עם חלום ומוטיבציה, עד כדי ההצלחה בסוף הדרך. ואני מאוד מסכימה שהפרק שהוקדש לעתיד של סוזי היה מעולה.
מה שמאוד שנאתי בסדרה היה היחס לסוזי, מהרגע הראשון ברור שהיא לסבית, והסדרה לא ידעה איך להתעסק בזה. בעונה הראשונה הכל מרומז, בעונה השניה הגזימו בבדיחות על איך שהיא נראית כמו גבר ומתחזה לשרברבית, בעונות 3-4 כבר ירדו לרמות חדשות של גועל עם פרק שלם שהוקדש לבדיחת "נעלו אותי בארון" מול פרק אחר שבו פתאום מידג' סוחבת אותה למועדון לנשים ונוצר ריב שלם סביב זה- כלומר הסדרה לא הצליחה להחליט מה בדיוק ההגדרה העצמית של סוזי ובמקום להשתמש בעמימות הזו ולזרום איתה מהעונה הראשונה, עשו כל מיני נסיונות גרועים מאוד ואפילו הומופוביים להתמודד עם הדבר הזה בשימוש בהומור חסר טעם ולא מצחיק. מהבחינה הזו גם בעונה האחרונה הדמות שלה נכתבה מתוך פספוס בעיני, משום שהפילו אותה לתוך קלישאת ה"פועלת כמו משוגעת למען מידג' כי היא מאוהבת בה" כך המשיכו את הנרטיב הדפוק מאוד של חוסר יכולת לנהל יחסים אפלטוניים בין גבר לאשה, ותרגמו את אותו נרטיב קלישאתי ליחסי סוזי ומידג'.
ולמרות הדבר הזה כן הצליחו לכתוב לה עתיד ממש מעולה, היה תענוג לראות את הסצינות של העתיד.
**בעיני ההצצה אל לני ברוס בעונה הזו היתה מיותרת, כבר בעונה הקודמת היה נראה שנפרדים ממנו, ובהנתן שהאיש סיים את חייו צעיר במצב רע, הנחתי שזה הסוף הפתוח של דמות טראגית שהיתה בערך העוגן היחיד למציאות של הסטנדאפ בשנות השישים.
אז שווה לחזור?
אני התייאשתי בסוף העונה השלישית, ותוהה אם יש טעם להשלים את שתי העונות האחרות…
בינתיים, אני אגיד שעם כל מה שאנחנו יודעים היום על התוכנית של איימי שרמן פלדינו לבנות גילמור – תודה לאלות שהיא לא היתה שם בשביל העונה האחרונה האמיתית, ושאפשרו לדמויות ללכת לכיוונים אחרים (שהיו מעולים בעיני, והרבה יותר טובים ממה ששרמן פלדינו תכננה לדמויות).
את עומה 4 אולי אפשר לתקצר, בעיני האחרונה שווה צפיה
(ל"ת)
ואחרי צפייה
עונה 4 בהחלט היתה שווה צפייה, בעיקר בשביל הסיום המופתי שלה.
עונה חמש עצבנה אותי ממש – פירוט בהודעה המספיילרת בהמשך.
העונה החמישית היא בין עונות הסיום הכי טובות שיצאו בטלוויזיה.
זה לא שהיא מושלמת, גם בה יש רגעים של דריכה במקום כמו בעונות הקודמות. אבל ברגע שהיא מתניעה – היא מגיעה ממש רחוק.
(אז כן, שווה לחזור)
הסדרה הזו היא כמו עוגת תפוזים-,נהדרת, משובחת,עסיסית ומלאה במיץ
(ל"ת)
סדרה מדהימה ביופיה ואיכותה.
הצילומים, העיצוב, הדיאלוגים, הדמויות, פשוט תענוג אחד גדול והעונה האחרונה היתה נהדרת
ראיתי עד עונה 4 כולל ולא מעוניין להמשיך.
אני כן סקרן אבל. הסדרה (והדמות הראשית, שמבחינתי היא אנטי גיבורה) נשארה גועלית כלפי הנטייה המינית של סוזי? האם הנושא קיבל יחס הולם בסיבוב הזה. האם הדמות הזאת בכללי קיבלה סיום הולם או נשארה התחתית של כל בדיחה, תקועה במערכת יחסים רעילה עם מידג המפלצת.
אני חושבת שההבדל ביננו שאני אפילו לא זוכרת מה קרה בעונה 4
ולכן לא יכולתי לזכור שהיה לה סיום מופתי. בשילוב עם אי צפיה בבנות גילמור לא חשתי את התסכולים שלך.
אני כן מבינה מה את אומרת ולכן מסכימה שאפשר היה לנהל את קטעי העתיד בצורה שבונה את המתח במקום לפרק אותו, ולכן משרתת יותר את חווית הצפיה.