בעוד ש"תורשתי" קצר שבחים בעולם הגדול שבחוץ, אצלנו במאורת הכותבים של עין הדג הסרט התקבל במשהו בין משיכת כתפיים לתיעוב מוחלט ולהגדרתו כסרט כל כך רע שהוא קומדיה לא מכוונת. אישית, אני פשוט השתעממתי – לא היה לי אכפת מהדמויות, הטירוף הגיע מעט מדי ומאוחר מדי ועל כן רוב הסרט בעיקר חיכיתי שמשהו יקרה כבר, או שיהיה לי אכפת ממישהו מספיק כדי שהאווירה המלחיצה של הסרט באמת תשפיע עליי.
"מידסומר", סרטו השני של ארי אסטר, הוא שיפור ניכר בכל המובנים. הוא מצחיק (באופן מכוון), דברים קורים בו – ויותר טוב מזה, דברים מטורפים קורים בו (זה סרט שבו יש דוב שתפקידו העיקרי הוא שאחד מהאנשים ישאל "אנחנו לא הולכים לדבר על הדוב?"). הדמויות בו אומנם אהבלות במידה לא אמינה, אבל אם מתעלמים מהגיון סרט האימה שמרחף מעליהן, אפשר להזדהות איתן. המצוקות שהן עוברות והדרך בה הן מתמודדות איתן לאורך רוב הסרט מזכירות אנשים אמיתיים, ורוב השחקנים של הדמויות הראשיות נהדרים בתפקידים שלהם (כאשר ויל פולטר וויליאם ג'קסון הרפר מקבלים תפקידים קטנים מדי, אבל מצליחים להיות נהדרים בהם).
טכנית, "מידסומר" מספר את סיפורם של ארבעה אמריקאים (טיפשים) שנוסעים לראות את טקס "מידסומר" שהחבר השוודי שלהם הזמין אותם לראות בכפר בו הוא גדל. מהרגע הראשון שהם מגיעים לכפר של השוודי, לצופה מהצד ברור לחלוטין שכל הסיפור הזה דפוק. שנים של צפייה בסרטים לימדו שיותר מדי אנשים שמחים שלובשים את אותו הדבר במקום אחד זה תמרור אזהרה ענקי, אבל כנראה שלא לימדו את האנשים בסרט את אותם שיעורים, למרות שאחת הדמויות אומרת במפוגש שהמקום מזכיר כת מטורפת אחרת (ווייקו), אבל נראה שאחרי מס השפתיים הזה העניין נשכח. מהרגע שהם מגיעים לכפר, תראו מופתעים, הדברים מתחילים להדרדר.
אני אומר "טכנית" כי הסיפור האמיתי, שלא הוזכר בפסקה הקודמת, מסתובב סביב המערכת הזוגית של הדמויות הראשיות, דני (פלורנס פיו, נפלאה בתפקידה) וכריסטיאן (ג'ק ריינור, לא נפלא בתפקידו) שנמצאת במשבר ואפשר אף להגיד שמונשמת באופן מלאכותי לאחר טרגדיה משפחתית שפוקדת את דני. זאת לא מערכת יחסים מעניינת במיוחד ולא ממש ברור מה הם מוצאים אחד בשני – אבל זה גם קצת הקטע, אז זה משחק לטובת הסרט.
הנה הקטע: כסיפור על זוגיות במשבר, "מידסומר" הוא… סביר. גם בסרטי אימה תמצאו אלגוריות וסרטים יותר טובים (בהרבה) בנושא. לעומת זאת, כסיפור על חבורת טמבלים שטיפשים מדי לראות את כל הדגלים האדומים אי פעם, בזמן שהמצב הולך ומדרדר – הוא נפלא. או יותר נכון: נפלא עד שהוא ממש מתעקש שכן, הוא באמת באמת סרט על זוגיות במשבר וההשלכות שלה.
הוא יפהפה, הפסקול נהדר, והסרט מצליח לשכנע למה הדמויות נשארו, אם מניחים שכולן על סמים קשים ולא מבינות מה קורה סביבן (מה שנכון). וכמובן, הטירוף – אם הסיפור האמיתי הוא על זוגיות והמסגרת הסיפורית היא "מטומטמים לא מבינים מה קורה להם, מחלקת שנאת שוודים", הרי שהלב של הסרט – מה שמרגיש כאילו זאת הסיבה שאסטר רצה ליצור את הסרט הזה – הוא צפייה בכל הטקסים הביזאריים לחלוטין שארי אסטר אסף במחקרו על התרבות הסקנדינבית של האזור. מהרגע שמגיעים לכפר, כמעט ואין פריים בסרט שלא קורה ברקע שלו משהו ביזארי או מעלה סימן שאלה, במה שכמעט מתגרה בך שצפייה אחת לא מספיקה כדי לקלוט את כל החרא שקורה בסרט.
זה באמת ממש נפלא ומטורף אבל אולי אסטר קצת מאוהב מדי בטירוף הזה, כי לקראת הסוף הסרט מאבד את הקצב שלו, את ההגיון הדל שעוד היה בו ובקיצור, את הכיף שלו – ונשאר עם הטקסים הפגניים המוזרים ועם סיפור האהבה הכושל. זה לא שהסיום הוא קטסטרופה – יש בו משהו שעובד, אבל בכל זאת, לקראת הסוף מצאתי את עצמי מאבד יותר ויותר את הריכוז לסצנות שנמרחו והיו יכולות להיות קצרות יותר או אף מקוצצות כליל על מנת שהסרט יגיע לנקודה שלו מתישהו. שזה מעניין, כי דווקא הסיום היה בערך הדבר היחידי שאהבתי ב"תורשתי". אולי בסרט השלישי שלו, אסטר יעשה סרט שהוא נהדר מתחילתו ועד סופו.
יש לציין שגם כאשר הסיום יורד מרמת שאר הסרט ומרגיש כמו העתק הדבק מסרטים אחרים – הוא עדיין מפעים, בצורה כלשהי. הרגש הכללי שנמצא בו עובד, אפילו אם הוא היה עובד יותר טוב על פני פחות זמן. הוא בעיקר גרם לי לחשוב שהסרט היה עובד יותר טוב עם פחות דמויות, אבל אז הבנתי שכנראה שמספר הדמויות נבע מהטקסים שאסטר חקר ולא להיפך – שהטקסים היו חלק שמשרת את הסיפור. למרות שלכו תדעו, אולי אני שופט אותו לרעה, ואסטר כן הרגיש שריבוי הדמויות הוסיף עוד דברים לשולחן.
כשנכנסתי לסרט עם אחותי הקטנה, היא שאלה מה הסרט הזה בעצם. עניתי לה, בסרקסטיות, שהוא קומדיה רומנטית. אחרי הצפייה בו, אני לא בטוח שאני מאוד רחוק. זה סרט מצחיק מאוד (גם אם חלק מההומור הוא "מישהו מת בצורה גרוטסקית, ואז שנייה אחר כך עוד מישהו מת") ובאותה הדרך שבה ההומור בו דפוק, הוא גם רומנטי – או לכל הפחות, בהחלט נסוב סביב עניין הרומנטיקה.
למען האמת, הסרט הוא בהחלט יותר קומדיה רומנטית מאשר סרט אימה. יש בו מעט מאוד סצנות מפחידות כמו שאנחנו מכירים אותן, האלימות הגרוטסקית היא יותר הומוריסטית מ"אוי ואבוי", ועיקר האימה נובע מהאווירה המלחיצה שאתה כצופה שלא מסומם מהתחת (כנראה), מבין שמהרגע שהם נכנסו, משהו רע הולך לקרות לכולם (ומכיוון שדי ברור הדברים שהולכים לקרות, קשה להגיד שזה ממש מתח ואימה עוצרת נשימה). אבל כשהוא מצחיק, הוא מצחיק ממש, והרגעים הקטנים בין הדמויות מעניינים יותר (מכל בחינה) מאשר הרגעים האפלים של הסרט. אסטר הכריז כבר שסרטו הבא יהיה שבירה מסרטי האימה, ואני בעד – אסטר במאי אימה די מחורבן לדעתי, אבל הוא במאי קומדיות (שחורות ובכלל) מבריק, ו"מידסומר" הוא הוכחה ניצחת לכך. עכשיו רק צריך לחכות שיקרינו אותו בצורה נורמלית.
איש הקש עם ניקולס קייג' היה מצחיק יותר
(ל"ת)
Midso-somar
בעוד שאת "תורשתי" אני מתעב בכל רמח איברי, הפעם הרגשתי כמו שאתה הרגשת בו: בעיקר שעמום בין הקטעים המטורפים המועטים מדי, וגם הם לא היו *כאלה* מטורפים. בעיקר מצחיקים. אבל היי, זה עדיין שיפור!
לדעתי הסיפור של דני וכריסטיאן לחלוטין עבד. נכון, זה סרט פחות מעודן מתורשתי והפורשאדואינג די ברור (לא אתפלא אם לדב קראו צ'כוב) אבל התהליך שהיא עוברת – גם אם מוקצן – מועבר בצורה מאוד יפה. וזה מקום טוב להגיד שזה אולי הסרט הגרוע ביותר שיצא השנה ללכת אליו בדייט.
הדברים שבלטו פה לטובה בשבילי הם הפסקול הממש מוצלח ופלורנס פיו הנהדרת (ממליץ לצפות בה גם בסרט "Fighting With My Family"). חוץ מזה, לחלוטין לא מצדיק את ההייפ והשבחים שהורעפו עליו, די בטוח שעוד איזה חודש כבר יתפוגג מהזכרון. סרט חביב וזהו. כן הטה את דעתי על ארי אסטר לכיוון יותר חיובי, אז יש את זה. רק שיעזוב את הקטע של אימה ויעבור לקומדיה, הוא יותר מוצלח בזה, בין אם בכוונה או לא.
יש דבר אחד שכל-כך רציתי שיקרה – ממש בהתחלה יש שוט של דני הולכת לשירותים בדירה ואז כשהיא עוברת בדלת עושים טרנזישן לשירותים של מטוס, זה מופיע בטריילר (בטח אסטר חשב שזה סופר-מדהים). הייתי נותן לסרט 100 עגול אם היא הייתה יוצאת חזרה לדירה ואומרת לבנים "זה ממש מוזר שהשירותים שלכם מעוצבים כמו שירותים של מטוס". אולי אם זאת הייתה קומדיה. נו, טוב.
עזרת לי להחליט
לא ללכת לסרט הזה, אז תודה על כך!
אני חושבת שהביקורת שלך על "תורשתי" הייתה הכי קרובה לחוויה שאני עברתי איתו בקולנוע, ובעוד שהשבחים ששמעתי על מידסומר גרמו לי לשקול צפייה, היססתי בגלל שהסרט הקודם היה כל כך זוועתי בעיני (ולא היו חסרים שבחים גם אז).
ומצטרפת להמלצה על Fighting with My Family. סרט כיפי ופיו נהדרת בו.
ולפני שהסרט התחיל הייתי בטוח שזה סרט שבדי
וכל השנים האלה הייתי בטוח שפלורנס פיו היא שחקנית שבדית שהוליווד פשוט חטפה אחרי הצלחת הסרט הזר הזה. ממש הופתעתי כשבסצינה הראשונה התחילו לדבר אנגלית. אבל זה רק מוכיח איזה שיעורי בית גרועים עשיתי לקראתו.
היא בכלל הגיעה לסרט הזה כאשר רכשה מעמד בקרב חובבי קולנוע. תפקיד הפריצה שלה הגיע שנתיים קודם בליידי מקבת. במקביל למידסאמר היא כבר שיחקה בהפקה הוליוודית של נשים קטנות ותחשוב שעוד לפני שמידסאמר יצא היא לוהקה למארוול.
(ל"ת)
הסרט הראשון שבו ראיתי אותה
היה Fighting with my Family, לכן הנחתי שהיא שחקנית בריטית שהוליווד חטפה ברגע שהם ראו איך היא שורפת את המסך…
מה שנכון.
אבל אני גם צריכה להשלים את ליידי מקבת׳, שאכן היה תפקיד הפריצה שלה.
כן, עוד אנשים צריכים לראות את ליידי מקבת'
וגם את "הפלא", אם כבר סרטים שלה שפחות מוכרים.