האמת שקצת הופתעתי כשהסרט החדש והמצופה של בונג ג'ון-הו (מקום שני בסקר הציפיות של השנה) התחיל עם הקלישאה ההיא של סצנה תמוהה ומוזרה, ואז קריינות בסגנון של "אתם בוודאי תוהים איך הגעתי למצב הזה…" בדיעבד, הסצנה הזו הייתה הסימן הראשון לסרט כולו: היא מעולה, מבוימת נהדר, מצחיקה מחד וסוריאליסטית מאידך – אבל אין שום סיבה אמיתית למה היא שם, או למצער תירוץ מספק למה היה צריך להתחיל את הסרט ככה במקום פשוט לספר את הסיפור.
הסיפור: בעוד מספר שנים, שקר-קִדמה-טכנולוגית כלשהו מאפשר "להדפיס" כפילים של בני אדם, אבל מחמת בעיות האתיקה הברורות השימוש בטכנולוגיה נאסר בכדור הארץ והותר רק בחלל החיצון, בדיוק בזמן שבו – כמה נוח – יוצאים כמה מסעות כאלה לשלל כוכבי לכת בניסיון ליישב כוכבי לכת אחרים עקב סכנה ליושבי הכדור (קרינה? זיהומים? מגיפה? לא זוכר וזה גם לא חשוב).
השימוש המועיל ביותר לטכנולוגיה הוא הצעה שמופנית לאנשים שאין להם מה להפסיד: "אנחנו צריכים לבדוק שלל דברים במסעות המסוכנים האלה, אבל למצוא מתאבדים זה קצת יותר מסובך. תעשו את זה אתם, והפלוס הוא שלא תמותו במובן הסופי של המילה, כי מייד אחר כך נדפיס אתכם מחדש ותחזרו לחיות איך שחייתם קודם לכן, עם הזכרונות והמודעות והכול". האיש שאין לו מה להפסיד הוא מיקי, גיבור הסרט, שגם מלווה אותו עם אותה קריינות מהתחלה ועד הסוף, והוא מצטרף למשלחת בראשות סנטור קפריזי וזוגתו הפסיכופטית (מארק רופאלו וטוני קולט) בדרך לניפלהיים, כוכב לכת קפוא ומוזר.
עכשיו, כיוון שהתחלתי את הביקורת בצורה מסויגת, חובה עליי להדגיש שהסרט הזה אפקטיבי להדהים. ראיתי מספיק מסרטיו של בונג ג'ון הו כדי להבין שהוא בין הבמאים הטובים בעולם, בטח במונחי סצנות טובות פר דקת סרט, ומעורר השתאות לחזות בכשרונו המתפרץ של בונג ג'ון הו בפעולה. כל סצנה בפני עצמה, גם המיותרת ביותר, מופתית מבחינת העשייה שלה מהקצה עד הקצה. כל החלטת עריכה, כל זווית צילום, כל שימוש בסאונד, כל בחירת פריים; זה אומן שמשחק בכלי המקצוע שלו בנונשלנטיות מעוררת קנאה. זה כל כך סוחף, בחיי.
הדבר הנוסף שבו בונג ג'ון-הו מצטיין הוא בימוי שחקנים מהמעלה הראשונה. רוברט פטינסון הוא כוכב אהוב ומוכר, אבל ההופעה שלו כאן אוכלת בלי מלח כל דבר שהוא עשה בעבר וכנראה גם בעתיד. זו היטמעות פסיכית ומושלמת בדמות, ובלי להיכנס מדי לספוילרים (שהיו בטריילר), הוא עושה את זה ביותר מסגנון אחד. אגיד זאת כך: במדד המאד-סובייקטיבי של "האם אי פעם אנתק את השחקנים האלה מהדמויות שלהם בהארי פוטר" – פטינסון הוא הראשון שמהיום כשאראה אותו לא אחשוב על הדמות שלו משם.
מחמאות מגיעות גם למארק רופאלו, שההופעה שלו כאן היא שילוב של הביצוע שלו עצמו ב"מסכנים שכאלה" עם הטירוף של ג'ייק ג'ילנהול ב"אוקג'ה". גם טוני קולט, העזר כנגדו, לועסת כל שורה שלה בעונג רב, וזה שוב הבימוי של בונג שלוקח כל סצנה משותפת שלהם ומקפיץ אותה כמה רמות למעלה.
עוד בשחקנים: נעמי אקי מגלמת את מושא אהבתו של מיקי, וקצת קשה להאשים אותה על הופעה חיוורת כי זה באמת לא לגמרי באשמתה ליד הביצוע המושלם של פטינסון; סטיבן יואן הוא סוג-של-שותף של מיקי שמתגלגל גם הוא למסע מסיבות דומות ומבצע את התפקיד ללא רבב, ובתפקידים יותר קטנים – הולידיי גריינג'ר שצופי "סטרייק" ישמחו לראות, טים קיי בתפקיד ראש צוות המדע על הספינה ועוד כמה שמות מוכרים פחות או פחות, אבל כולם עושים יופי של עבודה.
חובה לציין גם את הפסקול הפשוט מרהיב של ז'אנג זייל, המלחין הקבוע של בונג, ששוב חוזר עם צלילים מדויקים כאזמל שמעשירים כל סצנה בצורה ייחודית לה ומשתלבים יופי עם ההרמוניה הכללית של ההתרחשויות – מה ששוב מחזיר אותי לשליטה האבסולוטית של בונג במדיום. באמת, השילוב המעולה והזורם של כל האספקטים ממש פנומנלי. אני שוב ושוב נזכר בסצנות קורעות מצחוק, או אינטנסיביות ברמת המתח, או סתם סוחפות ועוצרות נשימה. זה קולנוע מדהים, בחיי. איך לעזאזל יוצרים סינרגיה כה מושלמת בין סלפסטיק למתח להומור לאקשן לגועל לחרדה ולטרלול, והכול באותה פאקינג סצנה.
א-ב-ל, וזה חתיכת אבל גדול: לסרט-המבוצע-ללא-רבב הזה יש סיפור, וליתר דיוק, יש לו תסריט. והתסריט הזה בעייתי. מאוד.
זה מתחיל ברמת המיקרו – כמו אותה סצנת פתיחה, או מאפיין עלילתי חשוב בדמות של מיקי שהיה צריך להופיע כבר במערכה הראשונה של הסרט ולא כהסבר חצי-מאולץ שנזרק על הצופים כשמגיע הרגע שבו חייבים אותו, או קטע בהתחלה שבו מיקי מתאר איך השיער של המדענית שמלווה אותו משפיע עליו וזה נראה מאוד חשוב ומאוד נוגע להמשך, אבל זה לא חשוב ולא נוגע להמשך. זה ממשיך עם חור עלילה קצת יותר גדול במאורע מחולל איפשהו בשליש האחרון של הסרט, כשדמות משמעותית לא יודעת משהו שהיא בבירור אמורה לדעת. זה מציק ממש כששוב ושוב לא ברור למה הלכו על עניין הקריינות (הגם שממש-כיף לשמוע את המבטא הזה של פטינסון), וזה כבר מגיע לבעיה אמיתית כשמנסים לחשוב מה, בעצם, בונג רצה לומר בסרט הזה.
כי, כאילו, כן, יש אמירה חדה מאד נגד… שימוש בשיבוטים? הו כן, בואו נירק אש וגופרית על משהו שנכון לכרגע הוא לחלוטין בעולמות המד"ב. בסדר, תגידו, זה לא אמור להיות מילולי אלא מטאפורה. אבל גם אם הופכים את זה למטאפורה – משהו שהסרט מתקשה לעשות בעצמו או לפחות לרמוז לשם – אז הסרט כבר מהווה סתם ביקורת משעממת ומוכרת על האויב הגדול, המרושע והנורא ביותר של האנושות אליבא דתסריטאי הוליווד: הקפיטליזם המשחית. הו, כמה מקורי, ובטח לא נושא שבונג עצמו כבר נגע בו בעבר ויותר מפעם אחת.
ואפילו זה היה פחות מפריע אם כל העסק היה מצליח להיות קוהרנטי, אבל הוא לא. כי כמה שמענג לעקוב אחרי עלילותיו הכיפיות של מיקי, פחות מענג לקלוט כמה חוטי העלילה שמסביב נתפרו ברישול מרגיז. חלק מהפיתולים בעלילה נעשו כנראה במחשבה שזהו מאפיין של בונג – לקחת את הצופים למקום שהם לא חשבו עליו – אבל התסריט שוכח שצריך להצדיק את זה ולא לסובב את העלילה רק לשם ההפתעה.
גם הסוף הקיטשי להפתיע לא עזר לתחושת הפספוס איתה יצאתי מהסרט. באמת שיש כאן כמעט הכול: בימוי עילאי, הופעות פנומנליות, פסקול משובח, צילום נהדר ואפקטים טובים (בהיקף שבונג לא הגיע אליו עד היום). אבל הסיפור שהוא בחר לספר לא מחדש מספיק, לא מהודק מספיק ולא מתגמל מספיק.
מצד שני, זה שהשלם קטן מסך חלקיו לא הופך את החלקים האלה לפחות משובחים; לכל מי שרוצה לראות אמן קולנוע בפעולה, אותם חלקים מצדיקים לחלוטין את מחיר הכרטיס, ולמעלה מכך.
עוד לא צפיתי
אבל יש הבדל עצום עד כה בין רמת התסריט בסרטים דוברי הקוריאנית של ג'ון הו (לפחות שלושה – פרזיטים, אמא, וזכרונות מרצח כתובים בצורה מושלמת) ושני הסרטים דוברי האנגלית שלו (ועל פי הביקורות, גם השלישי) – שבהם העלילה די מרושלת ומקושקשת. לא יודע אם הבעיה היא התרגום, או אולי רמת עצמאות נמוכה יותר כשעובדים באולפנים הוליוודיים, אבל משהו נאבד בתרגום (ולבמאים גדולים קוריאנים אחרים, המעבר היה אפילו יותר גרוע).
מה, רכבת הקרח אדיר
שונה מאוד מהסרטים דוברי הקוריאנית שלו וכנראה עם תסריט פחות "איכותי!!", אבל אדיר לא פחות.
הוא אחלה סרט, מאוד סוחף
אבל כמו "אוקג'ה", את האלגנטיות של התסריטים הקוריאנים של בונג הוא מחליף בסימליות בוטה ובמסרים חד משמעיים וחסרי אירוניה. בונג הוא לא תסריט סופר-מעודן גם בקוריאנית, אבל הוא יודע להשתמש באירוניה ובסאבטקסט
אבל בשונה מאוקג'ה
מה שהוא מציע כסרט אקשן-מד"ב-דיסטופי לגמרי מספיק בפני עצמו כדי להפוך אותו לסרט ענק.
לא אהבתי את "רכבת הקרח"
הוא ו-"פרזיטים" הם שני הסרטים היחידים של בונג ג'ונג-הו שראיתי עד כה אז קשה לי לנסח דעה כללית מדי, אבל הבעיה שלי בשניהם היא אותה בעיה: אני נוטה לא לאהוב גועל-נפש בסרטים שאני רואה.
מצד שני, מאוד אהבתי את "פרזיטים".
למה?
בעיקר בגלל ההתכווננות. ב-"רכבת הקרח" הגועל נפש הוא מטרה. יש תחושה שהבמאי עשה את הסרט הזה רק בתור תירוץ להתפלש באיכסה. ב-"פרזיטים" הגועל-נפש הוא אמצעי. הוא מספר לנו משהו על הדמויות, משרת את העלילה (ואני לא בטוח, אבל נדמה לי שהמינון שלו שם נמוך יותר).
וב-"מיקי 17"? לא יודע. אראה ואחווה דעה.
נראה לי ש"אמא" הוא הסרט הכי מתון שלו מהבחינה הזו
למרות שגם בו יש רגעים קשים. ובכל מקרה כנראה הסרט הכי אנדרייטד שלו
תודה על ההמלצה, אבדוק.
(ל"ת)
בעיני המטרה ברכבת קרח
היא בניית עולם מוצלחת באופן נדיר לסרט אחד, ומסרים חברתיים מוקצנים שהם תירוץ בשביל חוויית בלוקבסטר שונה מאוד מהסטנדרט ההוליוודי עם נגיעות ברורות של הקולנוע הקוריאני ושל ג'ון הו בפרט.
כל מה שקורה שם מטופש באופן נהדר וסוחף כל כך, קשה לי לחשוב על מקביל הוליוודי מהשנים האחרונות שהצליח לעמוד ברף.
לדעתי הוא עושה את זה לחלוטין במודע
ב״מארח״, הדמויות והחלקים הקצרים יחסית בסרט שמתנהלים באנגלית הם קריקטוריים ומטופשים להפליא. באוקג׳ה קורה הדבר ההפוך והסרט מתחיל לאבד את זה ברגע שבוא העלילה יוצאת מקוריאה.
נראה שבונג פשוט די בז לאמריקאים ולא מצליח להתייחס אליהם ברצינות.
הפתיחה של הסרט
היא בגדר tone-setter מצוין ואני חושב שהיא מעבירה לצופה פרט חשוב על ההתחלה – היחס המזלזל כלפי חייהם של "מתכלים", כמו גם ההפנמה של מיקי את היחס הזה. בעצם נמסר לנו שברגע שעבור אדם מסוים המוות לא סופי וגם אחריו יש המשכיות, ההיקש הלוגי הכביכול מתבקש הוא הקלת ראש בנוגע לבריאותו ושלמותו הפיזית (וכתוצאה מכך גם הנפשית). זה אולי נשמע הגיוני אבל זה כמובן אבסורדי, ולדעתי הסרט מדגיש את זה דרך האופן שבו הוא מראה לנו כיצד מיקי הפך למין תת-אדם (בעיקר מבחינת אחרים אבל גם מבחינת עצמו).
אותו טון אבסורדי מהפתיחה מיידע את העלילה בהמשך כשהסרט מתפנה לספר אותה באופן לינארי:
אומנם מתגלה לנו שתפיסת הערך העצמי הנמוך של מיקי הייתה קיימת עוד לפני והיא זו שהובילה אותו להפוך ל"מתכלה" ולא להפך, אבל הטון האבסורדי שהתבסס בפתיחה מחדד איך בתוך מבנה חברתי-כלכלי דורסני ("הקפיטליזם המשחית") אנשים כאלו בקלות יכולים לעבור תהליך קומודיפיקציה של ערך חייהם בכלל ושל ערך נפשם וגופם בפרט (אבל בעיקר גופם אני מניח) וזאת גם מבלי שהיו "מתכלים". כלומר, כמו שבחלל מיקי ממלא את חלקו דרך השחתת גופו, כך גם על כדור הארץ היה אמור לכסות את חובותיו דרך השחתת גופו ותשלום בחייו, באופן מעוות ואבסורדי משהו כאמור.
איום ונורא.
אנחנו היינו הזוג הרביעי שעזב אתמול את ההקרנה באמצע הסרט.ֶעד כדי כך.
באמת סרט איום ונורא. תסריט מחורר. מניעים לא אמינים. אסתטיקה איומה. דמויות לא נעימות בלשון המעטה.
והקונספט… פשוט לא עובד.
אחד הסרטים האיומים.
אני מבין שקשה להסתכל בחדשות, אבל -
להתלונן על כך שסרט הוא "…סתם ביקורת משעממת ומוכרת על האויב הגדול, המרושע והנורא ביותר של האנושות אליבא דתסריטאי הוליווד: הקפיטליזם המשחית. הו, כמה מקורי…" בעצם הימים שבהם אותו קפיטליזם מעביר הילוכים בקצב מטורף במאמץ מרוכז להשליך כל מי שאינו באלפיון עליון לדיסטופיה שלידה בלייד ראנר יראה כמו שאנגרי-לה – נו, נשמע קצת אטום.
אז הגיע הזמן לפצח את האטום.
(ל"ת)
לצערי הסרט הגרוע ביותר לשנת 2025 167 דקות של ביזבוז של זמן יקר עדיף כבר להישאר בבית ולא ללכת לסרט הזה לא תפסידו כלום
סרט מהנה שסובל מתסמונת אקטואליה
הסרט מהנה אבל הייתי נהנה יותר אם הנבל לא היה חיקוי בינוני של טראמפ
משהו בטון פשוט לא עבד עבורי
זה סרט ממש מוזר. על הנייר הייתי אמורה לאהוב אותו, אבל משהו בטון ההומוריסטי-ציני שלו פשוט לא הצליח לשכנע אותי, ולאורך כל הסרט הייתה לי תחושה חזקה של Uncanny Valley, אבל לא ברמה הוויזואלית אלא ברמת אפיון הדמויות. כלומר – בשום שלב לא הרגשתי שהדמויות האלה הם בני אדם אמיתיים. משהו באיך שהן מתייחסות למציאות סביבן פשוט לא הרגיש כמו איך שבני אדם מתנהגים באמת, ואולי זה היה עובד עבורי אם התרחיש שהסרט מציג היה יותר מציאותי, אבל השילוב בין תרחיש עתידני דיסטופי ודמויות שלא מתנהגות כמו בני אדם, פשוט השאיר אותי מנותקת מהסרט ברמה הרגשית.
מעבר לזה – וואו, זה כבר הסרט השני שמארק רופאלו ממש ממש גרוע בו בעיני, אחרי Poor Things. חצי מהזמן הרגשתי שהוא נאבק לדבר דרך השיניים הענקיות שנתנו לו, וגם ביתר הזמן, הוא פשוט לא היה טוב. דווקא נעמי אקי נתנה אחלה הופעה בעיני. בניגוד לביקורת, עבורי היא הייתה השחקנית היחידה פה שהתבלטה לטובה והרגישה אנושית. כן, כולל את פטינסון.
באלו סרטים כן ראית את מארק רופאלו משחק טוב?
(ל"ת)
המשחק שלו אף פעם לא בלט לי לרעה
עד שני הסרטים האלה.
בהם – הוא היה החוליה החלשה מבחינתי.
האמת שאני לא זוכר שאי פעם התרשמתי מתצוגת משחק שלו
אבל אין ספק שבשני הסרטים האלה הוא רע להחריד
סתמי למדי
חיבבתי את פטינסון ואקי, ובונג ג'ון-הו בהחלט יודע לביים. הבעיה העיקרית היא התסריט, שאחרי האירוע המחולל לא ממש בטוח מה לעשות עם עצמו והולך לכיוונים ממוחזרים / לא מעניינים, שמפספסים הרבה מהפוטנציאל שהיה לפרמיס הזה. בנוסף, רפאלו בלתי נסבל פה, ההפך הגמור מההופעה שלו ב"מסכנים שכאלה", ונראה כאילו אמרו לו לחקות את טראמפ בזמן שאקדח מוצמד לו לראש. את קולט מעולם לא אהבתי והיא מאוד פרווה כאן.
בקיצור, בניגוד ל"פרזיטים", אני לא רואה פרסים בעתידו של הסרט הזה וכנראה שבסיכומי השנה נסתכל עליו כ"אה נכון, זה דבר שקרה". בשביל סרטים טובים יותר שבו אותו שחקן מגלם כפיל של עצמו, ממליץ על "הכפיל" מ-2013 ועל "התקפה עצמית" שבחרתי בו כאן כסרט השנה שלי של 2022.
נ.ב. מה שלא ציפיתי לו זה שזה יהיה הסרט השני תוך יומיים שבו אראה את טים קי. יום לפני כן ראיתי אותו בתפקיד הראשי בסרט החמוד "The Ballad of Wallis Island", שחיבבתי יותר מאשר הסרט הזה.
נ.ב.ב. אם אתם מתכננים לצפות בסרט, מומלץ להימנע מלקרוא את הביקורת עליו באתר מעריב, שלקראת הסוף מפילה ספוילר רציני לחלק האחרון של הסרט (בפעם האחרונה שבדקתי, זה עדיין היה שם).
מאכזב
יש בסרט הזה דברים טובים. אחלה בניית עולם מד"ב דיסטופי, הטון הסוריאליסטי-הומוריסטי שמשתדרג עם נאומי הפאסיביות המוחלטת של מיקי, כמה סצנות מעולות, ומעל הכול רוברט פטינסון שכבר מזמן עבר את ימי "הו וואו, הוא יותר מהפרצוף יפה שהיה בדמדומים" לכיוון ה-"אחד השחקנים הטובים שפועלים היום".
אבל זה תסריט חלש חלש, בכל כך הרבה מובנים. העולם של הסרט והעלילה מציעים כל כך הרבה אפשרויות לדיון בנושאים מרתקים והסרט מדלג על כולם. מה שגרוע יותר – כל כמה דקות יש תחושה שהוא דווקא כן עומד להתפתח לכיוון מסויים ואז פשוט… לא. זה סרט שמלא ברצף התחלות של רעיונות בלי סגירה אחת.
אז על מה הוא כן? עוד סרט ביקורת על הבניות חברתיות ומעמדות. במובנים רבים הסרט הוא הרכב של "רכבת הקרח" עם "אוקג'ה" (בתיבול "המפגש" של וילנב). אחרי שלושה סרטים אפשר כבר להכריז שכל הסרטים דוברי האנגלית של בונג מתרחשים באותו יקום סינמטי, עם אותו טון וסגנון מוזרים, עם אותה טילדה סווינטון (או במקרה הזה טוני קולט בתפקיד לא טילדה סווינטון מה פתאום) ואותה עדינות מאופקת ומרומזת בביקורת האנטי-קפיטליסטית.
אבל בעוד בסרטים האחרים של בונג הקיצונית של המסרים לא הפריעה לי כי הוא תמיד ידע לקחת צעד אחורה ולסייג את נקודת המבט שלו. יותר להציג ופחות לשפוט, יותר להיות משועשע ומיואש ופחות מבקר – בסרט הזה הוא עושה את ההפך המוחלט. בפעם הראשונה חוסר האלגנטיות בצורה בה הוא מגיש את המסרים שלו הפריע לי ממש, ולרגעים לא מעטים הסרט הזכיר לי את "אל תסתכלו למעלה" המהולל של מקיי.
המערכה השלישית היא החלשה ביותר בסרט והבעיות שבה משפיעות בדיעבד לרעה על הסרט כולו, אבל אני כבר אפרט בביקורת ספויילרים.
לסיכומו של דבר – סרט מאכזב. ולא, לא מאכזב כי הוא לא פריזטים כמו שמנסים לטעון מגיניו, מאכזב כי הוא לא רכבת הקרח. הבעייה אינה שהוא לא מנסה להיות אחד הסרטים הטובים והמהוללים של השנים האחרונות, הבעייה היא שהוא לא מצליח להיות סרט מד"ב דיסטופי מהנה עם תסריט קוהרנטי וטוב.
אני דווקא אהבתי את המשחק של מארק רפאלו בסרט.
ב"יצורים מסכנים" הוא היה כושל למדי, ולא הצליח להיות אמין בתור טיפוס חלקלק ונאלח, אבל כאן? חלאת אדם תאבת כוח וחסרת ביטחון עצמי שנשלטת בידי רעייתו התוקפנית והיועץ האחיתופלי שלו. אני נהניתי מהסרט כמכלול, למרות שהפגמים שצוינו בהודעה שמעליי אכן מפחיתים מערכו (ואני יכול להוסיף אחד משלי: מרשל מצהיר בתחילת המסע שיחסי מין אסורים כי הם מהווים בזבוז של אנרגיה, אבל זה לא מפריע למיקי ולנאשה להזדווג בכל הזדמנות אפשרית, ומבלי שיטרחו להסתיר את זה מאחרים). וגם לי לא ברור לאן נעלמה קאי במערכה האחרונה של הסרט.
ולגבי "איך שתי דמויות מטומטמות כל כך שולטות על כולם?" – ע"ע ההיסטוריה. לא חסרים שליטים כאלה.
"יצורים מסכנים" זה לא התרגום הנכון
הלוא זה מובן מאליו שהתרגום הנכון הוא "דברים באיכות ירודה" (אני צוחק "מסכנים שכאלו" זה התרגום הנכון, אבל התרגום שלי מתאים יותר לתוכן הסרט
)
רוברט פטינסון זכור בגלל הארי פוטר? חושב שיש איזה סדרת סרטים שבא הוא התפרסם קצת יותר:)
מסכים עם כל מה שנאמר
לא ברור על מה הסרט, הייתי חותך לפחות 20% ממנו, וגם הכתיבה נפלה הרבה פעמים ב uncanny valley כמו שאמרו כאן, היו דיאלוגים בין דמויות שהרגישו לי כמו שיחה של NPCs ממשחק מחשב מלפני עשור.
היו נקודות מעניינות אבל הן לא פותחו, במכלול הסרט לא טוב. פספוס ענק אחרי פרזיטים.
שמעו, לא יודע... אהבתי.
אולי הנמכת הציפיות שירתה את החוויה, אבל ככל שהסרט התקדם הופתעתי לגלות שהוא מאוד תופס אותי, סצינה אחר סצינה. בעשייה הקולנועית שלו הוא מאוד ספילברגי, לטוב ולרע, אבל בעיקר לטוב. תסריטאית זה סרט הרפתקאות מד"בי בתקציב לא מבוטל שלא מהסס לתת משקל לדינמיקה בין הדמויות בו, שיש בו הומור ורגש וליבידו ודמיון. ויזואלית הוא לא רק מאוד אסתטי אלא שלכל שוט בו יש -קלטו את זה- התחלה וסוף וכוונה מאחוריהם. הוא בנוי באופן כזה שאתה יכול לחקור בהדרגה את העולם המגודר שבו הוא מתרחש, שמשכנע כמקום שאנשים חיים בו, ולא סתם רצף של היכלים ממוחשבים.
אני מסכים שזה לא סרט מושלם, הוא גולש לסנטימנטליות לפעמים וסובל מ-15 דקות מיותרות וחלשות בסופו (שזה גם ספילברגיאני למדי). אני גם מסכים שהנבל הראשי לא לגמרי עובד. על הנייר יש לי חיבה לנבלים ססגוניים, מהסוג שהוליווד כבר לא כל-כך מנפקת, אבל ההיצמדות לטראמפ, שהוא חור שחור קומי מלכתחילה, גם גוררת השוואה לאלף גרסאות בדיוניות אחרות של טראמפ, וההשוואה הזו לא מאוד מחמיאה לרפאלו.
ועדיין, הסרט הזה משאיר אבק לרוב הספקטקלים ההוליוודיים של השנים האחרונות (אני חושב ש"פיוריוסה" מנצח ברמת השיאים שהוא מגיע אליו, אבל כחוויה כוללת – אני לא בטוח שיש ל"מיקי 17" תחרות). גם מבחינת הביצוע וגם מבחינת הסיפור. זהו, זו דעתי, השליכו אותי אל פיר ההיתוך הביו-אנרגטי או איך שלא קראו לזה.
לא ביקורת
1. זה בקלות התפקיד הכי גרוע של ראפלו. כמי שהיה בסדר איתו ב"מסכנים שכאלה", כאן הוא לא מתפקד. זה אולי האירוניה הגדולה של ראפלו לא כשחקן אלא כפרסונה – אדם שכל כך ממהר לצאת נגד כל מה שיריביו בימין מסמלים אבל אז ברגע האמת לא מצליח להבין מה באמת קורה שם ויוצר קליפה ריקה.
התסריט לא עוזר לו, אבל ג'ילנהול וסווינטון הבינו את המשימות שבונג נתן להם והבינו את האבסורד שהוא מתבקש להעביר תחת חיבור לאיזה יצריות אנושית בסיסית וחייתית. אבל מרשל של ראפלו הוא לא חייתי מספיק. הוא לא מופרע. הוא כאילו מחושב, כאילו פחדן, כאילו מקשיב לאחרים, כאילו יוזם אבל בסוף שום דבר. ראפלו מנסה לקרוץ נגד טראמפ ומאסק אבל בעיקר מראה שאין לו מושג מי הם מעבר למנייריזים חיצוני ריק.
2. בשולי הדברים, ועדיין על הדמות הזאת – קצת חבל לי שבונג התמסר ל"בסדר זה לא באמת בעתיד אני מדבר על עכשיו" כי דווקא נבל-טראמפיסטי-אבל-דור-זד זה רעיון מעניין שיש מה לעשות איתו. זה לא ביקורת נגד הסרט שיודע מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול, ואני ממש לא מצפה מבונג להיות עתידאי (דבר שבבירור אין לו עניין בו) אבל דווקא בגלל שהעתיד שם כל כך קרוב, ליוותה אותי תחושת "אוקיי אבל מה אם היית עושה" הרבה יותר חזקה מסרטים שזורקים אותך לעתיד הרבה יותר רחוק שבו להשפעות התרבותיות של ימינו לא יהיה זכר. כי כאילו, זה עוד 30 שנה! זה כלום זמן! מרשל עוד זוכר את ברביהיימר!
3. אני עוד קצת צריך לחשוב על הסרט ועל השימוש שלו באשמה ודת (שמוזר לי שהוא לא מקשר ביניהם יותר? למה מיקי לא בחור דתי?? זה כל כך מתבקש???) אבל אני בעיקר נהנה מבונג גם כשהוא פחות רציני (כלפי חוץ) אפילו אם הסרט הזה, ככל הנראה, בתחתית יצירות בונג הדוברות אנגלית (מה שעדיין שם אותו בערך ראש וחצי מעל הרוב המוחלט של התחרות).