במקור: The Messengers
במאים: דני ואוקסיד פאנג
תסריט: מארק וויטון, טוד פארמר
שחקנים: קריסטן סטוארט, דילן מקדרמוט, ג'ון קורבט, פנלופי אן מילר
מבין עושר סרטי האימה שמגיחים בתדירות מדאיגה בארצות נכר, רק אחוז זעום מופיע גם בארץ. בהתחשב באיכות המפוקפקת של מרבית הסרטים הללו, אנחנו יכולים לברך על המצב הזה, שרק השגחה של כוח עליון המרחם על קהל צופי הסרטים בארץ יכולה להסביר אותו. אבל מדי פעם, חומקים כמה סרטים דרך חורי רשת ההגנה הלאומית. אחד מהסרטים האלה הוא 'השליחים'.
סיפורנו נפתח עם משפחת סולומון, שהמירה את החיים בעיר הגדולה שיקגו, בחיים שקטים בחווה בצפון דקוטה. הבת, ג'ס (קריסטן סטוארט, הסיבה היחידה לראות את 'לך תבין נשים') מחליפה בקושי משפט וחצי ביום עם הוריה (דילן מק'דרמוט מ'טוויסטר' ופנלופי אן מילר מכל מיני דברים מוכרים אפילו פחות). בעוד לי זה נראה כמו התנהגות נפוצה מאוד עבור בנות טיפש-עשרה, מסתבר שבעיני ההורים זה מצב לא קביל, והם מתכוונים לתקן את יחסיהם עם הבת הסוררת באמצעות גידול שדה חמניות בחווה הפסטורלית. ג'ס ממורמרת (ושוב, אני חושב שמדובר במצב טבעי לחלוטין), אבל מסכימה לתת לכל העניין הזדמנות. אבל אז מתחילים לקרות דברים מוזרים.
חלק מהדברים המוזרים האלה מערבים כל מיני עורבים סוררים שמתנהגים בצורות מרושעות במיוחד. חלק מהם מערבים צעצועים שמתחילים לזוז ולהשמיע קולות מעצמם. אבל לכולם משותף דבר אחד: היחידים שמבחינים בהם או מכירים בכך שמדובר במשהו לא-טבעי הם ג'ס ואחיה הקטן, בן. מכיוון שבן הקטנטן ממילא לא מדבר, אלא מעביר את רוב זמנו בבהיה בדברים שאף אחד אחר לא רואה, ג'ס מתקשה לשדר אמינות כשהיא מספרת על רוחות הרפאים שמתחבאות למשפחה במרתף, באסם או בעליית הגג. ביאושה, יוצאת ג'ס לחקור את התעלומה האופפת את החווה, ומגלה עובדות חדשות שיפתיעו ויזעזעו אתכם עד עמקי נשמתכם. טוב, לא באמת.
העלילה של 'השליחים' משעממת, מגוחכת לפרקים, ונשענת על כמה מהקלישאות הגדולות ביותר שז'אנר סרטי האימה מסוגל לספק לכם. אם היתה לי תקווה, בתחילת הסרט, שאני אזכה לפיצוי באמצעות טוויסט גאוני או סתם סיום מבוצע כהלכה – זו התנדפה קצת לפני סוף הסרט, כשהבנתי מה הולך בחווה הזאת, ועד כמה זה לא מאוד מעניין. סרטי אימה טובים במיוחד יכולים להפחיד באמצעות אווירה מאיימת, אבל בנושא הזה 'השליחים' נכשל לחלוטין. גם אם אתם חובבי אימה שמוכנים להשתין על העלילה, ובלבד שתוענק לכם מנה נאה של דם ואיברים קטועים, לא תמצאו כאן את מבוקשכם. יש כאן קצת דם, בכמה נקודות בסרט, אבל הסרט מצליח להסתדר טוב מאוד עם דירוג ה- PG-13 שלו.
בהעדרם של אפקטי גועל או אווירה מאיימת אפקטיבית, הסרט בורח למוצא האחרון של סרטי האימה "הבהלות". אותם רגעים בהם שקט השורר על המסך מפנה את מקומו בתוך שני פריימים לרעש חזק, תמונה מבהילה ואימה מוחלטת בקרב הצופים. 'השליחים' שוחה בהבהלות כאלה, והוא מנצל כל דקה פנויה על מנת לנסות להבהיל אותנו. הבעיה היא שהוא עושה את זה בהתלהבות קצת מוגזמת. פעם בשלוש דקות, בערך, ההתקדמות העלילתית המטופשת מופסקת, ומפנה את מקומה לטובת ווליום נמוך ברקע, וסצינת הבהלה על המסך. כל הסצינות הללו צפויות עד כאב, ואחרי הפעם החמישית שבה הסרט ניסה להשתמש בהן, התחלתי למצוא את עצמי מייחל למכשיר שיאפשר לי לדלג מעל דקת הדממה הארוכה שצריכה לעבור רק בשביל שמשהו כבר יקפוץ על דמותה הנאה של קריסטן סטוארט ויגרום לה לברוח בריצה (בלבוש מלא, לצערי) דרך שדה החמניות.
למרות הכל, זה מבהיל. אין הרבה מה לעשות בעניין – קול חזק אחרי דממה ארוכה לא יבהיל אותי רק אם אני ישן. אבל לי, לפחות, זה לא כיף. מסרטי אימה אני מצפה לקצת יותר מרוח רפאים שקופצת ועושה "בו!", וב'השליחים' אין שום דבר אחר. טוב, אז קריסטן סטוארט קצת מזכירה לי את יונית לוי. אבל חוץ מזה? שיעמום מוחלט.
זה באמת סרט גרוע.
חד מסרטי האימה הכי גרועים השנה (בעצם הם כמעט כולם היו גרועים השנה להוציא את 1408).
קירסטן סטיוארט דווקא לא כזאת מיוחדת כמו שכולם אומרים, לדעתי לפחות.
בקשר לאחד הדברים האחרונים שהזכרת,
כלומר קול חזק אחרי דממה ארוכה, יש דבר הרבה יותר אפקטיבי ופחות נפוץ. במשך זמן ארוך משמיעים צליל חלש, קבוע ומתמשך, עד שאתה מתרגל אליו ולא שם לב אליו, וברגע ה"מפחיד" מפסיקים את הצליל.
מקריסטן סטיוארט יש לי ציפיות
למי שלא מכיר, היא שחקה את הבת של ג'ודי פוסטר ב"החדר" ולפחות בעיני, נתנה הופעה מעולה. לפני כחודשיים, יצא לי לראות אותה בסרט טלויזיה שיצא בארץ בדויד בשם "רק לדבר" (במקור Speak) וגם שם היא מגלה ניצוצות של עתיד מבטיח.
כן, והיא גם נראית כמו יונית לוי.
כן, גם זה.
אם כבר מדברים על יונית לוי,
אז יש איזו שחקנית בריטית, ששיחקה השנה ב"ג'קיל" (עיבוד מודרני לסיפור המוכר) ועומדת לשחק ב"האישה הביונית", שממש מזכירה לי אותה. עוד מישהו ראה/רואה דמיון?
.html?path=pgallery&path_key=Ryan,%20Michelle%20(II)
אם כבר מדברים על יונית לוי,
לי היא דווקא הזכירה את סיוון ג. מכוכב נולד 5
ראיתי אותה בסרט קאשבק.. אגב, סרט לא משהו, לטעמי.
מסכימה!
היא אכן מזכירה, לדעתי זה קשור למבנה הפנים הצר (והעובדה שהפנים עצמן יפות…), אבל כשמסתכלים על הפרטים בפנים אין ממש דמיון.
וואו, לקח לסרט המון זמן להגיע לארץ
ראיתי את הסרט לפני שלושה וחצי חודשים, כשהייתי בדרום אמריקה!
הסרט, אכן, היה מפחיד ("בו!" חזק ברגע שקט מקפיץ גם אותי), ואכן, היה גרוע בצורה שלא תיאמן.
חשבתי שהסיבה שלא אהבתי אותו היא שאני לא רואה כמעט סרטי אימה- או שפספסתי משהו, או שאני פשוט לא מתחברת.
אבל לפי הביקורת והתגובות אני מבינה שזה לא אני, זה הסרט. איזו הקלה!
ו- קטן:
כרטיס לסרט בדרום אמריקה, זה כל כך זול שזה פשוט נפלא.
ואני לא מתכוונת שזה זול כי המדינות עניות, והכל שם זול יחסית לארץ.
אני מתכוונת זול בהשוואה לדברים כמו מסעדות, חנויות בגדים, סופר-מרקטים, וכו' – כרטיס לסרט עולה משהו כמו 15 שקלים!
בכל פעם שרצינו לראות סרט, פשוט הלכנו. זה לא משנה אם לא הכרנו את הסרט, או את השחקנים. ראינו את הפוסטרים, בחרנו מה שנראה הכי טוב, וידאנו שזה באנגלית (יש גבול לכל דבר), ונכנסנו.
בלי "אני אחכה שזה ייצא לדי.וי.די", "אני אוריד את זה" , "זה לא שווה את הכסף", ושאר שיקולים שמכתיבים בדרך כלל את ההתייחסות לסרטים.
בואו נלך לסרט, כי בא לנו עכשיו. ממש אידיאלי!
זה אסון מה שקורה שם...
כל קיץ אני הולך לשם וכל שנה זה נעשה יותר ויותר יקר כל דבר. מחירי הבגדים זהים כמעט למחירים בארץ. הקולנוע כל שנה יותר יקר, עוד 3 שנים וזה כבר יהיה במרחק של 5 ש"ח מהמחיר בארץ.
יש אינפלציה נוראית שם. אתה אומנם חושב שזה יחסית זול לארץ, אבל לך תדע מה יהיה בעוד כמה שנים. ניחוש פרוע שלי – לא טוב.
אני לא חושבת שהיינו באותה דרום אמריקה
מחירי הבגדים הם ממש, אבל ממש לא דומים לארץ! לא מתקרבים אפילו…
בחנויות בינלאומיות כמו זארה המחירים דומים, אבל זה ברור מאליו.
וגם- בחנויות תיירים המחירים יקרים יותר מהממוצע, שוב- דבר די ברור מאליו.
בכל שאר חנויות הבגדים שהייתי בהן, המחירים זולים הרבה יותר.
אני וחברות קנינו בגדים במחירים ממש מצחיקים ביחס לארץ.
הדוגמא הכי בולטת שאני זוכרת: חצאית אלגנטית עלתה 60 שקל. בארץ חצאית כזו יכולה להגיע בכיף ל- 200 שקל! וזה יהיה מחיר סביר…
אני לא כלכלנית גדולה, אבל עד כמה שאני מבינה, המצב הוא כזה:
באורגוואי המצב הכלכלי יציב כבר די הרבה שנים. הוא לא טוב במיוחד, אבל לא היו נפילות גדולות בשנים האחרונות.
בוליביה ופרו הן מדינות עניות מאוד, כבר המון שנים. גם בהן לא היה שינוי משמעותי בזמן האחרון.
ארגנטינה עברה משבר כלכלי חמור לפני כמה שנים, ולכן יש שם עוני קשה ומחירים נמוכים, שקוסמים לתיירים.
אבל המדינה מתאוששת לאט-לאט (חלק גדול מזה בזכות התיירים הרבים), ולכן משנה לשנה המחירים, בהדרגה, מתייקרים- ככל שהפזו הארגנטינאי מתחזק.
וזה דווקא סימן טוב לכלכלת ארגנטינה!
בכל מקרה, שום דבר מזה לא רלוונטי למה שהתכוונתי לציין. לא דיברתי על המחיר הנמוך של הכרטיס ביחס לארץ, אלא על המחיר הנמוך של כרטיס לסרט בהשוואה לדברים האחרים בשגרת החיים- אוכל, בגדים, ספרים, וכו'.
הצצתי בתקציר שפורסם באתר ''סרט'',
לא ממש התרשמתי.
הצצתי בתקציר שפורסם כאן (השליחים הגיעו מהעולם שמעבר כדי להעביר לכם הודעה חשובה: "בו!". עכשיו תחתמו בבקשה כאן), והגעתי למסקנה ששווה לקרוא את הביקורת
מה שכן, אני די מקנא בחבר'ה מדרום אמריקה שיכולים פשוט ללכת לכל סרט קולנוע שיבחרו…
לגבי הבמאים...
שווה לראות סרט שלהם בשם the eye, סרט אסייתי (לא זכור לי אם הוא יפני\דרום קוראני\סיני) די מהנה, על בחורה שעוברת השטלת קרנית ו…מתחילה לראות אנשים מתים.
הו…וידעתי שאני מכיר את הבחורה הזאת מאיפשהו ("החדר" כמו שאמרו), ישבתי רוב הסרט עם תחושת דה ז'ה וו…