איך אפשר שלא להתאהב בה: העשור הרומנטי של מג ראיין

כשמדברים על קומדיות רומנטיות, אין ספק שאחת הכוכבות הבלתי מעורערות של הז'אנר היא מג ראיין – בטח ובטח אם העשור המדובר הוא שנות התשעים. לא אטען שמג ראיין היא השחקנית הטובה ביותר שאפשר למצוא או שהיא היפה בנשים, אך הפרצוף שלה הוא סמל לתקופה. לא כל הסרטים בהם שיחקה אחידים ברמתם, אבל הטובים מביניהם הפכו לקלאסיקות של כל הזמנים, ובצדק.

אז איך הפכה ריאן לפרצוף שמזוהה כל כך עם הרומנטיקה? נתחיל מההתחלה, שהיא בעצם קצת לפני שנות התשעים. 

היה היה "כשהארי פגש את סאלי", סרט שלהגיד ש"הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר" קצת קטן עליו. הקלאסיקה שכתבה נורה אפרון וביים רוב ריינר מצוטטת עד היום והשאלה המרכזית של הסרט, "האם גברים ונשים יכולים להיות ידידים", זה דבר שמעסיק את כותבי הרומנטיקה וימשיך להעסיק אותם במשך שנים רבות. מג ראיין הקסימה את הקהל והיפנטה דור שלם עם הדמות העצמאית, מצחיקה ושנונה שלה (ובייחוד בסצנת זיוף האורגזמה המפורסמת) – וכמובן אי אפשר שלא לציין את השחקן הראשי שמולה, בילי קריסטל, רחוק מלהיות אליל הנעורים שבדרך כלל נהוג ללהק לקומדיות רומנטיות, ועדיין עושה עבודה נהדרת במאזן הדמויות בין הארי וסאלי. 

שנה מאוחר יותר אנחנו כבר רשמית בשנות התשעים עם "ג'ו נגד הוולקנו", הסרט בו מג ראיין וטום הנקס נפגשו לראשונה: מדובר בסרט מקסים וחמוד עם עלילה קצת מוזרה על בחור שמגלה שהוא עומד למות ומציע להקריב את עצמו בהר געש. בדרך הוא פוגש ומתאהב כמובן במג ראיין שעושה תפקיד משולש וביזארי וקיבלנו סרט מקסים רומנטי עם חיזוק ליכולת של מג ראיין להיות "מצחיקולית" (או איך שלא תתרגמו "Quirky").

"חתומים בנשיקה" שיצא ב-92 הוא לא קומדיה אבל ממשיך להציג את מג ראין כגיבורת רומנטיקה שאין שניה לה. בסרט היא משחקת את ריטה שמתחתנת עם פיטר (אלק בולדווין), בליל החתונה זר מבוגר מתנשק עם ריטה ומחליף איתה נשמה – ומכאן יש מסע להחזיר את הזוג האוהב אחד לזרועות השני ולנסות להתמודד עם כל הקטע שאהובת ליבך עכשיו נמצאת בגוף של בחור מבוגר.

ב-1993 יצאה הקלאסיקה השניה בתחום הקומדיות הרומנטיות של מג ראיין, "נדודי שינה בסיאטל", שמאחד את המיטב מסרטיה הקודמים: גם הוא סרט שנכתב על ידי נורה אפרון וגם הפעם טום הנקס נמצא בתפקיד הגבר שמולה. לא בדקתי, אבל יש מצב שהוא מתחרה עם "כשהארי פגש את סאלי" על תואר הסרט הרומנטי המצוטט ביותר בעולם – ובצדק. זאת למרות שזוהי לא קומדיה רומנטית קלאסית, הסרט מתמודדת עם תימה הרבה יותר בוגרת ודרמטית ורוב הסרט הזוג הראשי בכלל לא ביחד. טום הנקס מגלם אלמן שבדיוק עבר עם בנו הצעיר לסיאטל, והעלילה מתחילה כאשר בנו מתקשר לתוכנית רדיו כדי לגרום להנקס לדבר על הרגשות שעדיין יש לו כלפי אשתו. כמובן שבאותו רגע נשות ארה״ב מתאהבות בו, ביניהן אנני (מג ראיין) מבולטימור, שמחליטה לעשות הכל כדי להיות עם בחיר ליבה, וזה שהיא מאורסת למישהו אחר זה לא בעיה גדולה, נניח. 

במקביל לקומדיה הרומנטית מג ראיין גם משחקת בדרמה רומנטית אפלה כדי "לגוון". "זיכרון בדם קר" מספר על צעיר (דניס קוויד) שהיה עד בילדותו לרצח משפחה שביצע אביו, שמכיר ומתאהב בבגרותו בתינוקת המשפחה ששרדה את הרצח. בניגוד ל"סיאטל", "זיכרון בדם קר" לא ממש הצליח להגיע למעמד קלאסיקה מצוטטת. 

שנה אחר כך, ב-1994, יצאו שני סרטים נוספים בכיכובה. את "אהבה אטומית" השלמתי כחלק מהפרויקט הזה, והופתעתי לגלות סרט פשוט, מקסים וחמוד, אפילו אם מאוד שטותי. אין סיבה שתראו את הסרט הזה אם פספסתם אותו עד עכשיו – אבל גם אין סיבה שלא תראו אותו. מה, אתם לא רוצים לראות קצת מג ראיין צעירה משחקת את אחייניתו של איינשטיין ומתאהבת בטים רובינס מכונאי הרכב? מה רע לכם?

"אהבה של גבר לאישה" משתייך לז'אנר הדרמה רומנטית סוחטת דמעות. הסרט מספר על זוג נשוי, אליס (מג ראיין) ומייקל (אנדי גרסיה) שלכאורה חיים חיי משפחה מושלמים עם בנותיהם עד שמתגלה כי אליס היא אלכוהוליסטית והדבר מסכן את בנותיהם, האהבה המושלמת וחיי הבית ההו-כה נהדרים שיש להם. על התפקיד הזה מג ראיין קיבלה את מועמדותה היחידה לפרסי גילדת השחקנים.

עם כל שיא בא שפל ו-1995 הייתה שנת השפל של ראיין. אין הרבה מה להגיד על "נשיקה צרפתית", מעבר לכך שזה הסרט הראשון של ראיין כמפיקה (מזל טוב). זה לא סרט גרוע במיוחד (בכל זאת, כמה אפשר לפשל עם ראיין, פריז וקווין קליין) אבל היעני קומדיית טעויות שאמורה להיות עלילת הסרט הזה פשוט לא מעניינת.

הפשע הגדול יותר של אותה שנה הוא "התחדשות". הייתי צריכה לחשוד כאשר הגעתי להשלים את הסרט, ראיתי את הקאסט והבנתי שמשום מה מעולם לא שמעתי על קיומו. רוברט דאוני ג'וניור הצעיר בתפקיד הראשי, דיויד ת'וליס ואיאן מקלן פה ויו גרנט הוא צייר מפורסם, הכל מתרחש באנגליה של המאה השבע עשרה (התלבושות והעיצוב של הסרט זכו באוסקר) ומתישהו בסרט מג ראיין מגיעה כדי להיות מושא האהבה הראשי. נראה לי לפחות. זה היה אחד הסרטים הכי משעממים שראיתי והסיבה שנשארתי מעבר לעשרים הדקות הראשונות היה כדי לתזמן מתי היא בכלל תופיע (התשובה: אמצע הסרט. לא, זה לא היה שווה את הזמן שלי).

עוד שנתיים עוברות (באמצע היא כיכבה ב"אומץ תחת אש" עם דנזל וושינגטון) ויוצאים שני סרטים מעניינים: "אנסטסיה" המצויר של אולפני וורנר (ואם אני כבר פה: תקשיבו לפסקול ההצגה), סיפור קצת עקום על הנסיכה הרוסית המסתורית והפעם הראשונה בתור ילדה ששמעתי על רספוטין. קצת קשה לי לדבר על מג ראין פה כי את רוב הצפיות שלי עשיתי בעברית ולא באנגלית, אנסטסיה זו דמות מאוד חמודה ותמימה שאני לא בטוחה שראיתי אותה עושה לפני כן. בצד השני לחלוטין של הסקאלה נמצא "מכורים לאהבה" – סרט שרוט לחלוטין ומאוד לא בריא על שני אנשים שעדיין אובססיבים לאקסים שלהם שעכשיו יוצאים אחד עם השני. מג ראיין ומתיו ברודריק מקימים מחנה ריגול מול דירת הזוג, צופים בהם, מאזינים להם ומחבלים במערכת היחסים החדשה של האקסים המדוברים. אני יכולה לשקר ולהגיד שלא נהנתי מהסרט, אבל אין צורך, כולנו ראינו גם סרטים מוזרים וכאלה עם ערכים מפגרים ונהננו בדרך.

את העשור סיימה ראיין עם שני סרטים: "יש לך הודעה", שמבוסס בחופשיות על "החנות מעבר לפינה" והפך לקלאסיקה על זמנית. זהו המפגש השלישי של מג ראיין וטום הנקס וההוכחה הניצחת שהם אחד מהזוגות הכי כייפים ונהדרים שבירכו את מסך הקולנוע. מולו, "עיר של מלאכים" גם הוא מבוסס על סרט אחר ("מלאכים בשמי ברלין"), והוא אומנם הביא לנו את "איריס" האיקוני של בובות הגו גו אבל לטעמי הוא ממש לא שורד את מבחן הזמן. ניקולס קייג' מאוד בסדר ומג ראיין די משעממת בתור הרופאה שמתקשה לקבל אובדן. בעיקר, הסרט הזה הוא קיטשי שלא לצורך – כן, גם כחלק מהז'אנר. אם כבר לראות מלאך מתהלך בין בני תמותה ולומד לאהוב, שווה פשוט לצפות במקור.

את התדמית הזאת, של הכוכבת הבלתי מעורערת של הקומדיות הרומנטיות מג ראיין מושכת קצת קדימה: "קייט וליאופולד" לא סוגר את הסקירה הזאת כי הוא יצא ב-2001, אבל כל דבר בו לחלוטין נראה ונשמע כמו קומדיה רומנטית של סוף שנות התשעים (כי הרי ידוע ששנות התשעים נמשכו עד 2004). 

אז למה מג ראיין? תכלס, אני לא באמת יודעת. קשה לי להגיד מה במג ראיין קסום כל כך ומתאים לז'אנר ולתקופה. אני לא יודעת למה מג ראיין מייצגת מבחינתי תקופה וז'אנר, אני לא יודעת למה היא עשתה שני שליש סרטים רומנטיים בעשור, ואני לא יודעת למה היא כזאת מוצלחת. כן, היא יפה ובלונדינית ומצחיקה כשצריך, ובעלת מנעד רגשות להעביר גם רגעים דרמטים – אבל את אלה עושות בין היתר גם ריס וויתרספון, ג'וליה רוברטס וקייט הדסון. חלק מזה, אני מניחה, זה התזמון: ריס וקייט עשו מה שהיא עשתה אבל מאוחר יותר – יותר סמל של שנות האלפיים מאשר של שנות התשעים. לעומת זאת, ג'וליה רוברטס היא דבר אחר לגמרי. אכן החיוך שלה כובש והיא התחילה בסרטים רומנטיים, אבל מהר מאוד היא עשתה גם דברים אחרים. אם נשווה בין השתיים, לראיין יש 15 סרטים בשנות התשעים, 11 מתוכם רומנטיים (12 עם אנסטסיה) ואילו רוברטס שיחקה ב-18 סרטים בעשור הזה, רק 9 מהם נחשבים רומנטיים. כלומר, היא פשוט שחקנית יותר מגוונת. לעומת כל אלה, ראיין אימצה את ז'אנר הדרמות והקומדיות הרומנטיות ובכך הצליחה להפוך אותו, במובנים מסוימים, לשלה.