במאים: שירה גפן ואתגר קרת
תסריט: שירה גפן
שחקנים: שרה אדלר, נועה קנולר, זהרירה חריפאי, מונט דה לטורה, גרא סנדלר, ניקול לייטמן, אסי דיין
המדוזה מורכבת מכ-95% מים. גם האבטיח. מכאן שההבדל בין הדברים המתוקים ביותר לבין הדברים הדוחים ביותר בחיים יכול להיות קטן מאוד. 5 אחוזים, בערך.
החיים של הדמויות ב'מדוזות', או לפחות 95% מתוכם, לא נראים טוב. כמעט שום דבר חיובי לא קורה לאף אחד במהלך הסרט. בתיה היא עלובת חיים שכל העולם נגדה: החבר שלה עזב, ההורים שלה בקושי מודעים לקיומה, הדירה מטפטפת, ובנוסף היא עובדת באחת העבודות המדכאות עלי אדמות: אולם אירועים (אם יש דבר יותר מעודד התאבדות מלשמוע לופ של שירי חתונות בכל לילה מחדש, אני לא רוצה לדעת מהו). באותו אולם מתחתנים קרן ומיכאל, אבל במהלך החתונה קרן שוברת את הרגל. במקום להפליג לקאריביים, בני הזוג נאלצים לשהות בבית מלון תל אביבי משעמם, רועש וחם, ולהשתדל מאוד לחשוב שהם בכל זאת נהנים. בינתיים, על ג'וי, פיליפינית במקצועה, מוטל לדאוג לקשישה רטנונית שמנסה לפתור כל קצר בתקשורת באמצעות דיבור בגרמנית. ג'וי הייתה מעדיפה לטפל בתינוקות, איתם יש לה דבר משותף אחד לפחות – לא הם ולא היא מדברים עברית; ועוד יותר היתה מעדיפה לחזור לבן שלה, שנשאר בצד השני של העולם, ולא מאמין שמקום בשם ישראל קיים בכלל.
למרות כל הנסיבות המדכאות האלה, 'מדוזות' הוא לא סרט מדכא. אולי משום שכש-95% אחוזים מהחיים שלך הם מים מלוחים, לחמשת האחוזים האחרים יש טעם מתוק נורא.
על אף שכל הסיפורים מקבלים זמן מסך שווה בערך, הסיפור של בתיה – זאת מאולם החתונות – מתבלט בתור המרכז שסביבו סובב שאר הסרט. בתיה בקושי יכולה לדאוג לעצמה, אבל היא נזרקת לתפקיד של אמא מאמצת, כשמהים יוצאת ילדה קטנה ובלתי מוסברת עם עיניים מדהימות וגלגל מתנפח – שאיננה אומרת מילה. הסיבה שהסיפור הזה בולט מעל האחרים היא כנראה בתיה עצמה, שמגולמת בידי שרה אדלר המופלאה. בתיה היא אחת מהאנשים האלה שתמיד נראים קצת אבודים, כאילו המציאות מפתיעה אותם. אתם יודעים, אלה שאתם רואים לפעמים ברחוב וחושבים שאולי כדאי לשאול אותם אם הכל בסדר ואם הם צריכים עזרה להגיע לאיזה מקום, אבל בסוף אתם מחליטים שלא.
כל זה נאמר בלי להפחית מכבודם של השחקנים האחרים, שרובם מלוהקים ומשחקים מצוין. גם בתפקידים הגדולים יותר – זהרירה חריפאי, בתפקיד הזקנה הקוטרית, ומונט דה לטורה בתפקיד הפיליפינית וגם בתפקידים קטנטנים, כמו בעל הבית של בתיה (יצחק חזקיה) שמצליח, בסצינה אחת, ליצור דמות דורשת-סטירה במידה שאוון ווילסון היה צריך בשבילה סרט שלם.
'מדוזות' הוא סרטם הראשון של שירה גפן ואתגר קרת, אבל הוא לא "סרט של אתגר קרת". קרת, האיש שבמו ידיו הטעה מאות צעירים לחשוב שהם יודעים לכתוב סיפור, המציא את ז'אנר ה"פיה בפלאפל" – יומיומיות ישראלית משולבת בריח של אגדה וסוריאליזם, והפך לחומר הגלם הכי פופולרי בארץ לסרטי סטודנטים אבסורדיים ומוקצנים. אבל הוא בעצמו לא התפתה לעשות סרט כזה. 'מדוזות' הוא לא סרט שצועק "איזה מוזר אני", ובכל זאת הוא לא לגמרי שפוי, ובהדרגה המציאות שלו הופכת לפחות מציאותית ויותר חלומית. לא ייתכן, או לא סביר, שהכל קורה שם בדיוק כפי שאנחנו רואים שהוא קורה, אבל הסרט לא נותן פרשנויות מהסוג הרגיל. לא יבוא מישהו בסוף ויסביר שהכל היה בגלל מכונת הזמן; האפשרויות נשארות פתוחות, פתרונות ישירים אין – לא ממש דייויד לינץ', אבל טיפה דוני דארקו.
'מדוזות' הוא לא סרט עלילות-מצטלבות אופנתי, כמו 'בבל' או 'התרסקות', או אפילו הגרסאות המקומיות שלהם, 'איזה מקום נפלא' ו'שנת אפס'. אין לו מסר חינוכי/אוניברסלי שכל הסיפורים חותרים אליו, או נקודה סופית שבה כל הקווים ייפגשו. ובכל זאת הסיפורים מתקשרים זה לזה. סמלים ותמונות מופיעים בסיפור אחד, ומשתקפים אל תוך האחרים. בכל אחד מהסיפורים מוזכרות, בהקשר כלשהו, המדוזות משם הסרט. ספינה שמופיעה בעלילה אחת כצעצוע, יכולה להגיע אל אחת מהאחרות כציור – בכלל, כל הסיפורים מדברים על הים, הולכים לים או חולמים על הים.
'מדוזות' הוא גם לא סרט "ישראלי". כלומר, הוא סרט שנוצר בישראל, אבל הוא לא דומה לאופי של שום סרט ישראלי לו אנחנו רגילים, לטוב או לרע. הוא לא בורקס ולא פוליטי ולא עוסק במשפחה במשבר או בחקר החברה הישראלית. הוא מתרחש בתל אביב, אבל הוא לא מקומי. הוא מסתובב בעיר כמו תייר בעיר זרה, ומשחק משחקים קטנים, ילדותיים וחמודים – כמו סצינת הפתיחה, שמתרחשת על רקע הים, עד שהים מרים הנד-ברקס ונוסע משם. הוא מקשיב לדרך שבה אנשים מדברים, משתעשע מהמוזרויות הקטנות של שפת הדיבור, אבל נהנה מהן, לא מנסה להדגיש את הכיעור שלהן. הוא נהנה מהצורה שבה אותן המילים אומרות דברים שונים לאנשים שונים: איך שהתשובה "הלך" לשאלה "איפה החבר?" אומרת דברים שונים לגמרי לכל אחד מהצדדים בשיחה, ו"מזל טוב", בהקשר הנכון, יכולה להיות כמעט קללה.
'מדוזות' זה כמו להירדם בצהריים על כסא נוח בחוף הים, אחרי מנה של אבטיח, עם שמש בפנים, וקולות של ילדים משחקים ושל האיש של הארטיקים שמסתובב על החוף וצועק. זה כמו לחלום משהו כמעט הגיוני, כמעט מובן, שכמעט אפשר להסביר, ולהתעורר עם חיוך מבולבל ורגליים שזופות מדי. חוץ מזה, הוא סרט נורא יפה.
גם הביקורת יצאה נורא יפה
כנראה שסרט פואטי מהווה כר פורה לביקורת פואטית (למרות שבהחלט היה מקום לכל ההתחכמויות הרגילות שהן הסגנון המוביל של רד/עין הדג, למשל בכל הפסקה על אתגר קרת וחקייניו). מאוד נהניתי לקרוא וכמובן שעכשיו אני ממש רוצה לראות את הסרט. מישהו יודע אם הוא צפוי להיות מוקרן בניו יורק אולי? ואיך יקראו לו באנגלית, for that matter
לסרט קוראים באנגלית Jellyfish.
בעקבות ההצלחה בפסטיבל קאן, הסרט נרכש להפצה בהרבה מקומות בעולם, כולל ארה"ב. אבל זה יכול לקחת חודשים רבים עד שנים עד שהוא יוקרן שם בפועל.
ואתגר קרת מספר
שקצת לפני שהסרט יצא שירה והוא קיבלו אימייל מהמפיץ הצרפתי שהציע להם לשנות את שם הסרט למשהו קצת יותר מסחרי – "חבק אותי".
אהשו''כ, ואחלה ביקורת.
אני עצמי מתכנן לצפות בסרט הזה, ומהביקורת פחדתי שהוא מדכא או פלצני, אבל אז קרתי (בטעות שכחתי את הא', אבל השארתי בגלל קרת וקראת) את הפסקה האחרונה והתעודדתי.
_____________________________
מחקו לי את האהרו"כ הראשון, אז יהיה לי אהשו"כ! אני הוא השני וכו'!
דווקא, מהעלילה לפחות, נשמע די כמו סרט ישראלי סטנדרטי
יחסים, עלילות שמשתלבות אחת עם השנייה, וכמובן הקטע הביזארי שמלווה כל סרט ישראלי, והפעם – ילדה שיצאה מהמים. ולא מדברת. אפילו אם זה נפתר בצורה הגיונית, הילדה נשכחה במים ועקב טראומה או אילמות לא מסוגלת לדבר או משהו כזה, זה עדיין נשמע מגוחך.
למרות זאת, זה כמובן על הנייר. אני מאמין, על סמך הביקורת הזאת ועוד הרבה ביקורות נוספות שמשבחות את הסרט, שגם הקטע הזה נעשה בצורה טובה.
אבל אני אלך בראשונה בגלל אתגר קרת (מה לעשות, אני אחד מאלה שהוטעו על ידו, שגם הם יכולים לכתוב).
העלילות לא משתלבות אחת עם השנייה, והילדה שיצאה מהמים די נתונה לשיקולך…
סוף
זה בדיוק ההפך מסרט ישראלי סטנדרטי.
דווקא, מהעלילה לפחות, נשמע די כמו סרט ישראלי סטנדרטי
מה ישראלי בכל סרט ישראלי? נוכחותו של זאב רווח (), רונית אלקבץ בעירום, אסי דיין? אין הרבה דברים ביזאריים בקולנוע שלנו. חוץ מ.
אם כבר שאלת.. עירום בהחלט מאפיין
אבל התכוונתי שהסרטים בארץ, כנראה כתוצאה מבעיות תקציב, הם בדרך כלל דרמות שעוסקות ביחסים והסרטים הישראלים שמצליחים להיות פחות "כבדים" במהות, בדרך כלל מתאפיינים באיזשהו משהו ביזארי ומשונה.
אני לא חושב שהוליווד היא דוגמא לאיך סרטים אמורים להיראות אבל הייתי רוצה לראות פעם איזה סרט ישראלי – "הוליוודי". סרט שהמטרה שלו זה קודם כל לבדר, ולא סרט שצריך לחשוב בשבילו או לנתח אותו אחר כך. (ואם מישהו רוצה לתת כדוגמא כזאת את 'ללכת על המים', אז מצטער אבל זה מוכיח את הטענה שלי).
אגב, ה שהזכרת, הסרטים היחידים שאני חושב עליהם כבידור נטו, אלו באמת סרטי הבורקס ועובדה שהם (ביחס לאותה תקופה) הצליחו להביא קהל לקולנוע, מה שסרטים ישראלים מתקשים לעשות כיום.
הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי בזמן האחרון (ואני לא אובייקטיבי כי לא ראיתי הרבה, כולל את שני העיקריים – 'אדמה משוגעת' ו'מדוזות') הוא 'בופור', וחלק גדול מזה בגלל שיש בו משהו אותנטי, שאין במקומות אחרים.
אם כבר שאלת.. עירום בהחלט מאפיין
סרט ישראלי – "הוליוודי": אם אני זוכר נכון, "מרס תורכי" הוא מועמד לא רע.
סרט בסגנון הוליוודי
לסרט "ללכת על המים" בהחלט היה לוק הוליוודי – הסרט מהוקצע, קצבי, משעשע ויעיל.
סרט בסגנון הוליוודי
שלא לדבר על זה שהוא מותחן. שזה דבר זר אצלנו בארץ. גם אקשן זר אצלנו בארץ. "מבצע יהונתן" הוא היחיד שהתקרב לזה.
הוא גם היה מעומד לסרט הזר באוסקר מה שגם זר באוסקר. מעט מאוד פעמים סרט פעולה היה מועמד באוסקר לא בפרטים טכניים או על משחק. ואני לא מחשיב אפוסים. כי זה זכה בהרבה פרסים.
סרט בסגנון הוליוודי
אתה תמים אם אתה חושב שמבצע יונתן היה מועמד בגלל שהיה סרט טוב.
סרט בסגנון הוליוודי
מישהו אמר סרט טוב?
סוף העולם שמאלה, אושפיזין, משהו מתוק,
(זה מה שעלה לי בראש עכשיו) מהם אם לא בידור נטו?
לא דוגמאות מוצלחות במיוחד.
'סוף העולם שמאלה' בהחלט מנסה להיות יותר מבידור נטו, 'אושפיזין' גם מצליח, ורק את 'משהו מתוק' לא ראיתי.
אם אתה רוצה דוגמא טובה יותר, לך על 'מרס תורכי', סרט בידור נטו ישראלי – ואפילו מצוין.
יש כאלה שהם בידור נטו,
אבל אושפיזין הוא לא ממש אחד מהם.
לעומת זאת, סרטי בורקס וסרטים עם הם דווקא כן.
סרט מקסים
שניתן לפרש אותו בהמון דרכים, אבל כל כך פשוט להינות ממנו.
דרך אגב, זה לא ספוילר לרשום את אסי דיין ברשימת השחקנים? אני די הופתעתי לראות אותו על המסך (ובשניה הראשונה- חשבתי שהיא יושבת מול פסיכולוג ולא מול הדמות שדיין מגלם).
''אין לי בעיה לשחק גם בספר טלפונים את האות 'ד'''
דיין (של השנים האחרונות לפחות) ידוע כאחד כזה שלא בורר תפקידים (הוא עשה לא מעט הופעות אורח בסדרות ובתוכניות בתפקיד הדמות מ'בטיפול' , ב'מסודרים' וכאלה )ותמורת הסכום המתאים ישחק גם (לא עלינו) בטלנובלה , אז ממש לא מפתיע לדעת שהוא משחק גם פה.
חוץ מזה , דיין שיחק בשנה-שנתיים האחרונות בלא מעט סרטים ישראליים ('למראית עין' , 'הדברים מאחורי השמש' , 'בקרוב יקרה לך משהו טוב').
דיין הוא רק עוד סיבה לצפות בסרט , למרות הכל.
התפקיד שלו יחסית קטן
אך מכיוון שהוא לא מופיע בקרדיטים בפתיחה ובפסוטר חשבתי שההופעה שלו היא סוג של הפתעה. חוץ מזה, הוא גם קרוב משפחה של שירה גפן מה שתרם מן הסתם לליהוק שלו.
לא טענתי שהוא הסיבה לראות את הסרט (למרות שאני חושב שהוא מעולה גם כאן) הוא אפילו לא עוד סיבה.
אם כבר בצהבת עסקינן
וזה כבר אוף לגמרי , היחסים בין דיין לגפן רעועים משהו מאז העלק-אוטוביוגרפיה של האח של שירה.
סרט מקסים
אחד הטריקים בסרט הוא לשים שחקנים מפורסמים בתפקידים שוליים (למשל דרור קרן מהגב כנהג מונית) ושחקנים פחות זוהרים בתפקידים מרכזיים – להביא את השוליים למרכז ואת המרכז לשוליים, בדיוק מה שהסרט עושה בהמון דרכים וזה היופי שלו בעיניי
וואו, אני כל כך אשנא את הסרט הזה.
כאילו, ברצינות. למרת ה5% שהם לא חיים-אומללים, אני כל כך אשנא את הסרט הזה.
סרט מתוק.
כל כך נהניתי..
איכשהו יצא מצב שהפסקתי לראות סרטים ישראליים, פשוט כי כל הסרטים הישראליים שראיתי עשו לי משהו לא טוב, גרמו לי לפקפק בישראליות שלי ולא לאהוב את המקום הזה(ואני לא אומרת את זה מנקודה של התנשאות, אבל כן אומרת את זה מנקודה של מישהי שנוהגת לבחון כל דבר כולל בני אדם וכולל מקומות, בגלל שאני מודעת מגיל צעיר שיש עוד אופציות אם אני רוצה), איך שלא יהיה, אפילו מ"סוף העולם שמאלה" יצאתי מאוכזבת, שאלתי את עצמי אם זה היה סרט עצוב והגעתי למסקנה שכן, עצוב לראות שבמאים כאן מתעסקים יותר מידיי בדברים כל כך רחוקים ממני ומרב האנשים שסובבים אותי, קשה לי להסביר…
הנקודה שבה החלטתי לתת עוד צ'אנס לסרטים ישראליים הייתה ב"ימים קפואים" שראיתי בסינמטק ת"א בלא ידיעה שזה סרט ישראלי בהתחלה, פשוט הסתננתי אליו ומאוד הופתעתי לטובה.
אחריי כל האקספוזיציה הזאת-
ראיתי היום את מדוזות, פשוט כי אני מאוהבת באתגר קרת, משעור ספרות בכתה ד' ומ"געגועיי לקיסינג'ר", שהרגשתי כאילו זה היה המוח שלי שכתב את הספר הזה.
הלכתי ופשוט יכולתי לראות את עצמי מתמוגגת, אני כל כך מרוצה, בתור אחת שראתה את "הבועה" ולא סבלה את זה, "מדוזות" זה סרט שגרם לי לדמיין את עצמי בתור כל אחת מהדמויות שם, הבנתי את הדמויות ואת העלילה השקטה בלי יותר מידיי התסבוכים שהישראלים מאוד אוהבים להכניס לסרטים שלהם.
יצאתי מהסרט עם דעה מגובשת משלי על מה הסרט הזה, מה נסגר עם הילדה הג'ינג'ית ולמה ניסיון הקישור למים בכל סצינה וסצינה לא הפריע לי.
ומי שראתה איתי את הסרט- אחריי השוואה קצרה לדעתי שלי, דעתה הייתה שונה לחלוטין משלי, כן, היא אהבה את הסרט, אבל היא חשבה עליו דברים שונים ממה שאני חשבתי, וככה סרט צריך להיות, כמו יצירת אומנות שנתונה ליידיך, אתה לא תגיד על השעון של דאלי "אחלה ציור" כמו שאתה לא תגיד על מדוזות "אחלה סרט".
סרט נורא יפה (ותו לא)
הסרט נורא יפה ויזואלית אבל לא הרבה יותר מזה.
הדמויות שטוחות, לא מצאתי ולא גיליתי בהן שום עומק, לא היה לי אכפת מאף אחת מהן (למעט אולי ג'וי) וכל הסרט עתיר קלישאות ומטאפורות בשקל. אבל בתור משהו לבהות בו הוא מאד יפה לעין והוא מסתיים תוך 78 דקות.
מדוזה משוגעת
בטוויסט מופלא של הגורל, יצא שצפיתי באדמה משוגעת יום אחרי הצפיה במדוזות. שני הסרטים לא מתאימים להשוואה מבחינת תוכן ולמעשה, מדוזות הזכיר לי יותר את שנת אפס. בכל זאת, אדמה משוגעת גורם לי לראות את מדוזות האניגמטי בצורה יותר ברורה.
באדמה משוגעת, יש דמות אחת ראשית וכל ההתרחשויות הקשות סובבות את חייה. במדוזות, יש מספר דמויות שחייהן הולכים ומסתבכים ואצל חלקן, גם נקודת המוצא לא הייתה משהו. בכל זאת, בעוד אדמה משוגעת מציג קיבוץ בו כמעט כל המבוגרים הם רעים או נקמנים מטבעם, מדוזות מציג את המין האנושי באור חיובי בהרבה. רוב הדמויות הן של אנשים טובים מטבעם שעוברים ארועים לא פשוטים, אבל לא מאבדים צלם אנוש. בניגוד לאדמה משוגעת, שם חלק מהאנשים פשוט רעים, מדוזות מציג עולם שבו עדיין קיימת נכונות לעזור לזולת ולתקן את טעויות העבר, למרות הפיתוי פשוט לשבור את הכלים.
בתיה, למרות כל הצרות, דואגת לילדה ורוצה לעזור לה. ההורים של בתיה אמנם עשו ועושים טעויות ביחס לבתם, אבל רואים שהם עדיין מונעים מתוך אהבה כלפיה. מלכה, עם כל העצירות הרגשית, עדיין רוצה לשמח את בתה ולבסוף, גם את ג'וי. קרן אמנם מרגישה לא נוח מהפגישות בין בעלה לכותבת, אבל עדיין מתעלמת מהרגל השבורה וממהרת להצילה. היומנאי, נהג המונית ושלח בן שילה, למרות קשיים שונים (סופשבוע, מונה מקולקל, אמא מתה), עדיין משתדלים שדברים יסתדרו באופן הנוח ביותר לכולם.
נ.ב
מישהו יכול להזכיר לי את מי יהלי סובול מגלם בסרט?
לא הבנתי* אז* איך הגעת למסקנה שהוא משחק פה
וגם לא עכשיו, אחרי צפייה (וקריאה) שנייה.
אני בכל אופן לא מצאתי סימנים לכך והליהוק הכי קרוב לרוקנרול עברי בסרט הוא עודד פרח (אחד הנגנים של ברי וכשרון בפני עצמו) בתפקיד הדי.ג'יי בחתונה. בכלל, הסרט שופע בלא מעט ליהוקים מתחכמים וחינניים על גבול הגאונות, לא פחות, כמו אריק קנלר ואפרת מישורי ולא מעט קרתים, גפנים ודיינים.
בכל מקרה, אני בכלל באתי להכות על חטא ולהגיד שצפייה חוזרת עושה חסד עם הסרט ועם ערכו האמיתי של הסרט שהוא לא פחות מקסום. אם זה בגלל הניואנסים הקטנים, הקריצות הלא מעטות שקשה שלא לפספס בצפייה ראשונה או הדיאלוגים שכתובים לעילא וכוללים לא מעט הברקות וגורמים לך להבין שלא מעט לב, נשמה, השקעה ומאמץ רוכזו ליצירת המעדן הזה, ויותר מהכל בגלל הגילוי שבפרמטרים מסוימים היו לי ציפיות גבוהות מעל האמור ובגלל זה התאכזבתי מלכתחילה.
אני מוכרח להגיד שנהנתי לגמרי ועל הדרך גם הצלחתי לשלול ולבטל באופן מוחלט ובצורה הגיונית הגיונית את כל התגובות השליליות שקראתי פה על הסרט, ומעל כולם בלטה התגובה הזאת:http://fisheye.nana.co.il/story?id=4082&base=#310906
שעליה אני יכול להגיד עכשיו שזאת התגובה "הכי מתנשאת שלא בצדק" שקראתי באתר אבר.
איכשהו הייתה לי הרגשה
שזו תהיה תגובה שלי…
שמע, גם אני ראיתי את "מדוזות" פעם שנייה (שנייה וחצי אפילו), וזה רק אישש את דעתי עליו. אתה מוזמן לשטוח את כל מה שאיפשר לך לשלול ולבטל באופן מוחלט ובצורה הגיונית הגיונית את כל התגובות השליליות.
אני ממש לא הולך לנסות לשכנע
אותך במשהו כי זאת משימה בלתי אפשרית.
העניין הוא שאם אז חשבתי שיש משהו מעט הגיוני בתגובה עכשיו היא אך ורק מקוממת אותי, אתה נטפל לזוטות, מתעלם לא מעט מהמעלות של הסרט (אני בטוח שהבחנת בעוד דברים חיוביים חוץ מהצילום) ובאופן כללי נראה כאילו קודם כל בחרת עמדה ורק אז ירית אבחנות שיצדיקו את הצד שלך, כי באותה מידה שקטלת אותו יכולת להתרשם מהצילום ועוד אי אלו מאפיינים חיוביים ולהתלהב מהסרט, כי לאור הדוגמאות שהבאת זה ממש מוגזם לקרוא לסרט "איום".
*ה"הגיונית הגיונית" היה אמור להיות "הגיונית לחלוטין", מה לעשות, לא כולם נולדו עם מקלדת ביד.
ואם אתה כבר טורח לענות, תרשה לי לשאול מה דעתך על 'קינסיניירה', אם יצא לך לראות?
צר לי שאתה חושב כך.
ולא ראיתי.
מה שמצחיק
זה שבעייני ובין החברה שאטיתה צפיתי בסרט, זה היה מאוד מאוד "סרט של אתגר קרת", אבל זה לא ממש סרט של אתגר קרת, כי את התסריט כולו כתבה שירה גפן.
בקיצור, אפשר לגמרי להבין למה הם זוג.
אהבתי מאוד את הסרט, חברתי שנאה אותו. היא אמרה שהיא לא מבינה מה הוא ניסה להגיד. גם אני לא הצלחתי לנסח משהו כזה. אחרי כמה זמן הבאתי משפט שסיכם את כל העלילות, אבל עד עכשיוא ני לא באמת חושבת שזו הייתהה המהות. ( ה"מסר" שראיתי בסרט – 'כל אחד יקבל את התיקום שלו, אבל לא ממי שקילקל לו אלא ממקום אחר. אתה יכול לחכות כל החיים שמי שפגע בך ית לך תיקון אבל זה לא יעבוד ככה. העזרה תגיע ממישהו אחר לגמרי')
סוף
הביקורת המקסימה באמת מעבירה היטב את ההרגשה.
נראה לי שגם גפן ואח"כ גפן וקרת פשוט נתנו למוח שלהם לרחף קצת והסרט הזה הוא מה שיצא. הרבה דברים מרגישים נכונים מאוד כי גם המוח שלנו היה יכול לרחף לאותם מקומות בקלות, אבל אין איזו יד עלילתית מכוונת חזקה.
אני לא יודע אם זה המסר של הסרט, אבל זה אחלה מסר.
לא התכוונתי לראות את הסרט, ודווקא עשית לי חשק.
ביקורת כייפית, של קיץ.
-רק היה חסר שתכתוב 'סרט לכל המשפחה'. למרות שעם ההגדרות שהוא לא 'ישראלי' זה מתקשר לי לקולנוע האישי שנעשה כאן בארץ באותה אוירה ("שלושה ימים וילד"…).
זה מסקרן ועושה הרבה חשק לראות.
אני לא אהבתי את הסרט
מבחינתי הוא מנסה להיות כאילו "התרסקות" הישראלי, ועם מעט הכבוד שיש לי להתרסקות (ובאמת אין הרבה)- הוא היה מת להיות התרסקות.
הסיפורים מנותקים אחד מהשני לגמרי, אין שום דבר שמאחד אותם והסרט פשוט לא מצליח ללבוש צורה. בדרך כלל אני לא רוצה שיאכילו אותי במסרים, אבל כאן פשוט אין פואנטה. למרות כמה רגעים מרגשים הסרט לא תפס אותי ואמא שלי, שראיתי איתה את הסרט, נרדמה חצי מהסרט
הסרט לשנייה לא מנסה להיות התרסקות
חוץ מריבוי סיפורים, דבר המשותף להרבה סרטים, אין להם שום דבר במשותף, לא בנשוא העיסוק, לא בטכניקה קולנועית, לא בכלום.
ביקורת מאוד יפה, כמעט שיר
למעשה היא יותר יפה מהסרט- וחבל.
הרעיון של הסרט מעניין אבל מבוסס להרגשתי על מינימליזם, שמחייב משחק ממש טוב של הדמויות הראשיות כדי שהמינימליזם לא ישעמם.
לגבי בתיה והזקנה – הן אכן משחקות מצוין (זהרירה מקסימה!), אבל רוב הדמויות האחרות, בעיקר אלו הסיפור על הזוג, משחקות ממש בינוני עד מאכזב, כולל שחקנים כמו אסי דיין שהפורמט המינימליסטי לא זר לו מ"בטיפול"…
אימא מצלצלת לבתיה
כדי להזכיר לבוא לערב שלה, לא מתוך כל סוג של דאגה הוא איכפתיות כלפיה.לגבי השירותים- יצא לי כמה פעמים ללכת לשירותים באירועים להיות בהם לבד, זה לא כזה נדיר, יש גם רעש באולם, מה שאומר שלא יכלו לשמוע אותה. קרן בכלל לא עצבנית יתר על המידה, לפחות לא בעיניי.
לפי מה שאני זוכר מהכותרות
הסרט צולם במשהו כמו ארבעה מלונות שונים. אני מניח שבמלון דן צולם רק החלק החיצוני,הקיר שעיצב יעקב אגם.
העניין הוא שקשרואים את הסרט
מתקבל הרושם שזה מלון דן שעושה את כל הצרות….
במקומם הייתי ממש מתעצבנת.
לגמריי, גם אני קצת נעלבתי בשבילם
קצת הוצאת דיבה, במיוחד שידוע שהמלון *לא* ככה..
לגמריי, גם אני קצת נעלבתי בשבילם
באמצע יום הצילומים הייתי צריכה פיפי, הייתי בסוף שמיני, והשוער של מלון דן לא רצה לתת לי להכנס ולהשתמש בשרותים שלהם, אז אני לא מצטערת שיצא להם שם רע.
בשלוש מילים: אכ-ז-בה.
וואו.
לא זוכר מתי קראתי ביקורת כל-כך מקושקשת, כל-כך רחוקה מהמציאות ומלאה בכל-כך הרבה התעסקות בטפל כמו התגובה שלך.
אני לא אומר שאתה חייב לאהוב את הסרט, אבל ראבק! לפחות אל תאהב אותו מהסיבות הנכונות.
מה שתגיד.
קודם כל אף אחד לא התיימר להעביר ביקורת על הסרט , קטונתי , זו בסך הכל דעה אישית.
יכול להיות שיצא קצת מקושקש , אבל מה לעשות , כל ההתעסקות בת(ט???)פל ובדברים הקטנים הכרחית (לטעמי) להנאה מהסרט.
ומה הן לעזאזל הסיבות הנכונות שבגללן אני יכול שלא לאהוב את הסרט?
טפל.
http://www.safa-ivrit.org/spelling/taffel.php
במאים שנדחפים לסרטים של עצמם
אתגר קרת החליף את צחי גראד (שבתורו החליף את יוסי פולק). דווקא לתפקידון של שירה גפן לא שמתי לב.
אגב, באופן אישי אני חשבתי שאתגר היה אחד השחקנים הטובים בסרט. אבל זה קשור כנראה לכך שאני מאוד מאוד נהנה לראות אותו מדבר, ולכך שרוב השחקנים היו מאוד בינוניים (למעט זהרירה, מלכה הייתה ומלכה תישאר).
ואם כבר תפקידי אורח – שמתם לב ליונתן גורפינקל ("הבן שלי", "הזירה", "ארץ נהדרת", וגם הבן שלו) בשוט הפתיחה?
אם אני לא טועה,
שירה גפן הייתה העובדת בדלפק הקבלה של המלון התל-אביבי.
את קרן (הכלה) משחקת נועה רבן
היא בת זוגו של אוהד קנולר ומתברר שגם אישה מאוד עסוקה:
"ילדה טובה תל אביב, נועה רבן-קנולר. בת 29, יפת עיניים ובהירת מבט, ישירה ופתוחה ונותנת אמון (אבל את המושב הנשלף מהאופניים היא לוקחת איתה לפגישה, ליתר ביטחון), לא מתביישת לחלום, לא מפחדת להגשים. רבן-קנולר, המגלמת את קרן, הכלה שבורת הרגל והחלומות בסרט המצליח "מדוזות", היא מזה שנה כמעט אשתו של השחקן רב החשיפה אוהד קנולר, בן זוגה מאז שלמדו יחד בחטיבת הביניים, גדלו בתלמה ילין, התפתחו בסטודיו של ניסן נתיב והמשיכו ליצור זה לצד זה, יחד ולחוד. הוא שחקן, היא שחקנית ובמאית, שהשתתפה בין היתר ב"מיתוס" בבימויה של רנה ירושלמי באנסמבל "עיתים", בתיאטרון תנועה במחזה "הלו" מאת נתלי שילמן ומרינה בלטוב וב"שד היער" של צ'כוב בתיאטרון קרוב; היא ביימה וכתבה את "ג' שה פנילה דקי" שזכתה לציון לשבח בפסטיבל עכו 2000 וזיכתה אותה בפרס הבמאית המבטיחה, ואת "סינמה" לתיאטרון קרוב, ביימה את "אורקסטרא" שהיה פרויקט משותף של פסטיבל עכו והמשכן לאמנויות הבמה, ואת "סופה של בדיחה" להבימה, בכיכובו של אוהד בעלה."
http://net.nrg.co.il/online/5/ART1/607/654.html
וואו!
הייתי בטוחה שמדובר פה בהתלהבות פרטיתש לי. לא יודעת אם לשמוח או להתעצב שאני בדיעה אחת עם העולם…
שירה גפן הייתה אמורה לשחק את הכלה
השחקנית ששיחקה את הצלמת היא נעמה ניסים, שבמקרה יום אחרי שראיתי את מדוזות, ראיתי אותה בהצגה "אהובתי הנשואה", בתיאטרון תמונע שם היא עושה בחן רב תפקיד תנועתי לצלילי השיר Mr. Brightside של The Killers
ביקורת כתובה יפה מאוד. דבריך הם דברים שאני לא הצלחתי לומר.
איך אין אף מילה על זה
שרואים את המיקרופון (!!!) בחלק מהסצנות. במיוחד בזאת שהפיליפינית מתקשרת מהטלפון הציבורי, המיקרופון פשוט תקוע בתחתית המסך.
איך אין אף מילה על זה
http://www.fisheye.co.il/static/faq-movies.htm#boom
אחחח איזה ניכור!
פשוט מדהים, יפהפה, עדין, מיוחד, שונה, מוזר ויוצא דופן.
כל רגע במקום הנכון, המתאים והמרגש. לא דומה לאף סרט ישראלי שראיתי וכל הכבוד שהוא זכה להכרה.
אני בדעת מיעוט?
הלכתי לסרט , ללא שום ידע מוקדם עליו (הייתי בטוח שמילי אביטל משחקת בו – התבלבלתי עם סרט אחר), ולא התרשמתי לטובה.
אחרי כמעט שעה שנתנו לסרט להמריא , נשברנו ויצאנו .שעמום מחץ.
התרסקות , בבל , אין מקום להשוואה זאת ליגה אחרת לגמרי.
סרט נפלא
אמנם, לא תמיד הבנתי את המשמעות של המדוזות עצמן,
(בחיי היומיום למדוזות יש בדר"כ משמעות שלילית, ובסרט זה לאו דווקא הרגיש ככה)
אבל פרט לכך, הסרט עשוי נהדר לדעתי. בעדינות כה רבה, בשילוב מדויק ממש של העצוב עם האירוני, הקומי והאופטימי, באופן מעורר הזדהות ואפילו מרגש בסצינות מסוימות.
בדרך כלל קשה לי עם אנשים שהחיים שלהם לא מסתדרים, ועוד יותר קשה לי עם "גלישות" לפנטזיה, אבל כאן זה נעשה באופן שהרגיש כל כך.. נכון.
אני מסכימה שלא כל הסיפורים היו טובים באותה מידה (הסיפור עם הזוג במלון היה חלש יותר, וחלק משותפי לצפייה גם חזו די בקלות את סופו).
לגבי הקשר בין הסיפורים – דווקא אהבתי שלא ניסו לאלץ יותר מדי פואנטה אחת משותפת, ההקשרים הרופפים הם יותר ריאליסטיים, ואם ממש מתעקשים אז לדעתי יש סצינה אחת שאפשר לראות כתימה של כל הסרט.
( השיר שקרן כותבת – סוף )
באופן אישי, זה סרט שהולך להישאר איתי עוד הרבה זמן.
(או לפחות כמה "משפטי מחץ" שזה לא בדיוק נכון לקרוא להם ככה, אבל לא מצאתי תיאור אחר).
סרט לא אמיתי על אנשים אמיתיים.
לשירה גפן יש כשרון ענק, עצום ממש, לכתוב בני אדם ואת היחסים ביניהם. כל סצנה וסצנה בה אנשים נפגשים בסרט היא אמינה בצורה נדירה ממש – מהנסיעה במונית והיחס המשתנה של בתיה לפגיעה בריפוד, עבור ביחס של מנהל האולם לעובדיו וללקוחותיו ועד ליחס של הורים לילדיהם.
הסרט כל-כך אמפטי ונהדר באספקט הזה שלו, שלהעדר הכמעט מוחלט של עלילה ממש לא שמתי לב.
למי שעוד לא נחשף,
הילדה מהסרט, ניקול ליידמן, מדברת ועוד קטעים, בקטנה, כנראה מה-DVD העתידי של הסרט:http://video.walla.co.il/?w=//1227545
סרט סתמי
שעמום מחץ, אין עלילה, משחק בינוני, חיתוכים וחיבורים חסרי קשר ופשר, פסקול מתחת לבינוני.
לא ברור למה התכוון המשורר. ממש ביזיון כל הסרטים האלה ש"מומחים" מעטירים עליהם פרסים בתואנה של "אנחנו מבינים ואתם לא".
נכון, אנחנו לא מבינים, אבל אנחנו רוצים להבין או לפחות לקבל כיוון, והסרט לא עושה שום מאמץ להנהיר לנו על מה ולמה הוא חותר. כאילו זה איזה שפת סתרים של קולנוענים. וגם איש מהמגיבים ה"מתלהבים" למעלה לא טורח באמת להסביר על מה לעזאזל הסרט מדבר.
כן, אבל מה המשמעות של כל זה?
של השיר? של הספינה? אני חושב שהסרט הרבה יותר פילוסופי ולא ברור ממה שתיארת.
אני לא הבנתי כל כך את הסרט, אבל מאוד אהבתי אותו, למען האמת אני חושב שהוא אחד מהסרטים הישראלים היפים שנוצרו. מין חלום לא ברור.
משמעויות של השיר והאניה
בתשובה לMR. PINK
האניה לוקחת למקום אחר ובמלים אחרות: חלומות של אנשים, או אלטרנטיבות (חלקן לא מוגדרות). עבור ג'ו האניה היא המתנה לילד אך גם האמצעי שיכול לאחד ביניהם. השוטר בונה אניה מאחד הטפסים מתוך רבים של נעדרים. המשותף לכל הנעדרים, שעברו למקום אחר, לא ידוע. הכלה מקיפה את ציור האניה שעל פלייר שכתוב עליו: "חלום על המים",(במקרה שלהם הקריביים, כנראה). סצינה זו באה לסרוגין במקביל לסצינה "החלומית" של הצליליה של בתיה עם הילדה (בתיה הקטנה). כתחליף לחופשה נכתב השיר בגוף ראשון בו מתארת הכותבת את עצמה כמשהו שאין לו מפרשים ובמקום זה חצאית עם תחתיות שתחתיהן מדוזות. השיר מתאר אף הוא את הכמיהה לפרוש כנפים אך את חוסר היכולת.חסרה הרוח (שדווקא מופיעה בחולצה של מוכר הארטיקים בתמונת סטילס) משמעויות המדוזות, רק מהקריאה בויקפדיה את הערך, הן כה רבות. הדמויות עצמן הן מדוזות, לא ברור אם חיות או צמחים. המדוזה קולטת ופולטת מהפה כמו לירון וייסמן, המדוזה שורדת על-ידי הצמדות לקרקע. היא צורבת ודביקה. היא שקופה. כל אחד מבין מה שרוצה וזה היופי. ולסיום: לפעמים צריך להרפות ממשמעויות ולהתמסר לאסתטיקה, לצבעים, למוזיקה, לשברירי הבעות… למכלול הזה שנקרא יצירה אמנותית.
לא מבין את ההתלהבות
רוב התגובות שראיתי על הסרט היו חיוביות, אבל נראה לי ראיתי סרט אחר לגמרי. העלילה לא ממש עניינה אותי (עוד פעם כמה קווי עלילה של אנשים מסכנים בסיטואציות עצובות? זה נמאס עליי עוד מהסרטים הישנים של איניאריטו) אז לא יכולתי להתעלם משאר האספקטים של הסרט- דיאלוגים מביכים, חלקם חסרי פשר או מנסים בכוח להיות עמוקים, ואף אחד מהם לא נשמע אמין. משחק טוב? אין פה כמעט משחק, השורות נשמעות מדוקלמות, התגובות לא הגיוניות ואנשים אומרים משפטים כמעט בלי הבעה. השחקנית היחידה שהייתי מחשיב באמת טובה היא זאת ששיחקה את ג'וי (העובדת הזרה) שזה הסרט היחיד שלה, בזמן שאפילו שחקנים טובים עם ניסיון כמו צחי גראד די חיוורים פה. גם אם תאמרו שהסרט אמור להיות חלומי והמשחק נועד להיות ככה, אז מצטער, זה עדיין נראה רע, מביך ולא אמין בשום צורה. יצא לי לראות סרטים "סוריאליסטים" שהמשחק בהם היה הרבה יותר הגיוני. מצטער על ההשוואה, אבל פה זה מזכיר טיפה את קארין מהסרטונים של sugarzaza שמשחקת גרוע בכוונה. הדבר היחיד שאולי היה טוב בסרט זה הצילום, שגם אם לא תמיד היה מושלם היו בו כמה שוטים מרשימים. אני מודה שהפסקתי את הסרט באזור האמצע כי לא יכולתי לסבול את זה יותר, אז אם הוא משנה את האופי שלו לחלוטין או משתפר משמעותית בחצי השני אני אשמח לשמוע, ואולי גם לראות אותו.