מדוזות

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 3 ביולי 2007Posted in: ביקורות

במאים: שירה גפן ואתגר קרת
תסריט: שירה גפן
שחקנים: שרה אדלר, נועה קנולר, זהרירה חריפאי, מונט דה לטורה, גרא סנדלר, ניקול לייטמן, אסי דיין

המדוזה מורכבת מכ-95% מים. גם האבטיח. מכאן שההבדל בין הדברים המתוקים ביותר לבין הדברים הדוחים ביותר בחיים יכול להיות קטן מאוד. 5 אחוזים, בערך.

החיים של הדמויות ב'מדוזות', או לפחות 95% מתוכם, לא נראים טוב. כמעט שום דבר חיובי לא קורה לאף אחד במהלך הסרט. בתיה היא עלובת חיים שכל העולם נגדה: החבר שלה עזב, ההורים שלה בקושי מודעים לקיומה, הדירה מטפטפת, ובנוסף היא עובדת באחת העבודות המדכאות עלי אדמות: אולם אירועים (אם יש דבר יותר מעודד התאבדות מלשמוע לופ של שירי חתונות בכל לילה מחדש, אני לא רוצה לדעת מהו). באותו אולם מתחתנים קרן ומיכאל, אבל במהלך החתונה קרן שוברת את הרגל. במקום להפליג לקאריביים, בני הזוג נאלצים לשהות בבית מלון תל אביבי משעמם, רועש וחם, ולהשתדל מאוד לחשוב שהם בכל זאת נהנים. בינתיים, על ג'וי, פיליפינית במקצועה, מוטל לדאוג לקשישה רטנונית שמנסה לפתור כל קצר בתקשורת באמצעות דיבור בגרמנית. ג'וי הייתה מעדיפה לטפל בתינוקות, איתם יש לה דבר משותף אחד לפחות – לא הם ולא היא מדברים עברית; ועוד יותר היתה מעדיפה לחזור לבן שלה, שנשאר בצד השני של העולם, ולא מאמין שמקום בשם ישראל קיים בכלל.

למרות כל הנסיבות המדכאות האלה, 'מדוזות' הוא לא סרט מדכא. אולי משום שכש-95% אחוזים מהחיים שלך הם מים מלוחים, לחמשת האחוזים האחרים יש טעם מתוק נורא.

על אף שכל הסיפורים מקבלים זמן מסך שווה בערך, הסיפור של בתיה – זאת מאולם החתונות – מתבלט בתור המרכז שסביבו סובב שאר הסרט. בתיה בקושי יכולה לדאוג לעצמה, אבל היא נזרקת לתפקיד של אמא מאמצת, כשמהים יוצאת ילדה קטנה ובלתי מוסברת עם עיניים מדהימות וגלגל מתנפח – שאיננה אומרת מילה. הסיבה שהסיפור הזה בולט מעל האחרים היא כנראה בתיה עצמה, שמגולמת בידי שרה אדלר המופלאה. בתיה היא אחת מהאנשים האלה שתמיד נראים קצת אבודים, כאילו המציאות מפתיעה אותם. אתם יודעים, אלה שאתם רואים לפעמים ברחוב וחושבים שאולי כדאי לשאול אותם אם הכל בסדר ואם הם צריכים עזרה להגיע לאיזה מקום, אבל בסוף אתם מחליטים שלא.

כל זה נאמר בלי להפחית מכבודם של השחקנים האחרים, שרובם מלוהקים ומשחקים מצוין. גם בתפקידים הגדולים יותר – זהרירה חריפאי, בתפקיד הזקנה הקוטרית, ומונט דה לטורה בתפקיד הפיליפינית – וגם בתפקידים קטנטנים, כמו בעל הבית של בתיה (יצחק חזקיה) שמצליח, בסצינה אחת, ליצור דמות דורשת-סטירה במידה שאוון ווילסון היה צריך בשבילה סרט שלם.

'מדוזות' הוא סרטם הראשון של שירה גפן ואתגר קרת, אבל הוא לא "סרט של אתגר קרת". קרת, האיש שבמו ידיו הטעה מאות צעירים לחשוב שהם יודעים לכתוב סיפור, המציא את ז'אנר ה"פיה בפלאפל" – יומיומיות ישראלית משולבת בריח של אגדה וסוריאליזם, והפך לחומר הגלם הכי פופולרי בארץ לסרטי סטודנטים אבסורדיים ומוקצנים. אבל הוא בעצמו לא התפתה לעשות סרט כזה. 'מדוזות' הוא לא סרט שצועק "איזה מוזר אני", ובכל זאת הוא לא לגמרי שפוי, ובהדרגה המציאות שלו הופכת לפחות מציאותית ויותר חלומית. לא ייתכן, או לא סביר, שהכל קורה שם בדיוק כפי שאנחנו רואים שהוא קורה, אבל הסרט לא נותן פרשנויות מהסוג הרגיל. לא יבוא מישהו בסוף ויסביר שהכל היה בגלל מכונת הזמן; האפשרויות נשארות פתוחות, פתרונות ישירים אין – לא ממש דייויד לינץ', אבל טיפה דוני דארקו.

'מדוזות' הוא לא סרט עלילות-מצטלבות אופנתי, כמו 'בבל' או 'התרסקות', או אפילו הגרסאות המקומיות שלהם, 'איזה מקום נפלא' ו'שנת אפס'. אין לו מסר חינוכי/אוניברסלי שכל הסיפורים חותרים אליו, או נקודה סופית שבה כל הקווים ייפגשו. ובכל זאת הסיפורים מתקשרים זה לזה. סמלים ותמונות מופיעים בסיפור אחד, ומשתקפים אל תוך האחרים. בכל אחד מהסיפורים מוזכרות, בהקשר כלשהו, המדוזות משם הסרט. ספינה שמופיעה בעלילה אחת כצעצוע, יכולה להגיע אל אחת מהאחרות כציור – בכלל, כל הסיפורים מדברים על הים, הולכים לים או חולמים על הים.

'מדוזות' הוא גם לא סרט "ישראלי". כלומר, הוא סרט שנוצר בישראל, אבל הוא לא דומה לאופי של שום סרט ישראלי לו אנחנו רגילים, לטוב או לרע. הוא לא בורקס ולא פוליטי ולא עוסק במשפחה במשבר או בחקר החברה הישראלית. הוא מתרחש בתל אביב, אבל הוא לא מקומי. הוא מסתובב בעיר כמו תייר בעיר זרה, ומשחק משחקים קטנים, ילדותיים וחמודים – כמו סצינת הפתיחה, שמתרחשת על רקע הים, עד שהים מרים הנד-ברקס ונוסע משם. הוא מקשיב לדרך שבה אנשים מדברים, משתעשע מהמוזרויות הקטנות של שפת הדיבור, אבל נהנה מהן, לא מנסה להדגיש את הכיעור שלהן. הוא נהנה מהצורה שבה אותן המילים אומרות דברים שונים לאנשים שונים: איך שהתשובה "הלך" לשאלה "איפה החבר?" אומרת דברים שונים לגמרי לכל אחד מהצדדים בשיחה, ו"מזל טוב", בהקשר הנכון, יכולה להיות כמעט קללה.

'מדוזות' זה כמו להירדם בצהריים על כסא נוח בחוף הים, אחרי מנה של אבטיח, עם שמש בפנים, וקולות של ילדים משחקים ושל האיש של הארטיקים שמסתובב על החוף וצועק. זה כמו לחלום משהו כמעט הגיוני, כמעט מובן, שכמעט אפשר להסביר, ולהתעורר עם חיוך מבולבל ורגליים שזופות מדי. חוץ מזה, הוא סרט נורא יפה.

תגיות: