אני, עצמי ואיירין

מאת
זוחל השטיח
– פורסם ב 27 באפריל 2002Posted in: ביקורות

במקור: Me, Myself & Irene
במאים: בובי ופיטר פארלי
תסריט: פיטר פארלי, מייק
קרון
שחקנים: ג'ים קארי, רנה
זלווגר, אנתוני אנדרסון,
מונגו ברואנלי

יכול להיות שאני לבד במחשבה הזו, אבל עבורי ג'ים קארי הוא מקרה שהייתי מרחיק לכת ומגדירו כמסמך אנושי קורע לב. תחשבו על זה: בנאדם שעושה קומדיות מטומטמות, מזוהה איתן וחי מהן לא רע, מגיע לשלב בחיים בו הוא מחליט להוכיח את עצמו גם כשחקן רציני ואפילו זוכה להערכה – אבל לא מספיק. בלית ברירה הוא שב לזרועותיו הפתוחות של עולם הקומדיות המטומטמות. סימפטיה? מישהו? עוד פעם מיעוט… טוב נו, אני רגיל.

עכשיו, למען הסר ספק אני אצהיר ואדגיש שאני לא אומר "קומדיות מטומטמות" בתור דבר רע. למעשה אני בעד טמטום פה ושם. אני לא רואה כל פסול ברגיעה של שעה וחצי פלוס-מינוס מול קומדיה מטומטמת, מטורפת, אינפנטילית, שוברת מוסכמות – כל התכונות הללו ביחד וכל אחת לחוד – לשיפור מצב הרוח, או סתם כי אין כוח לסרט עמוק ומעורר מחשבה. מחפשים לא יותר משטות מצחיקה? פאק איט, לכו על זה. יש לכם את ברכתי.

אבל ג'ים קארי המסכנון מאס בקומדיות מטומטמות. למיטב הבנתי הסיבות העיקריות לכך הן שהוא הרגיש סוף סוף שהן גם לא תמיד מצליחות ('כייבל גאי'); שהוא עלול לחתום על חוזים לסרטי המשך שאולי לא ירצה לעשות ('אייס ונטורה'), והסיבה העיקרית – הוא לא מוערך בתור שחקן. אז ב98-' הוא הפתיע ב'המופע של טרומן', סאטירה נוקבת על עולם התקשורת, שם הוא אפילו בכה בכמה סצינות. שנה לאחר מכן גילם את אנדי קאופמן ב'איש על הירח', סיפור חייו של הבדרן, שם הוא "נאלץ" לחזור להיות דביל פה ושם כיאה לקאופמן. על שני התפקידים האלה קארי אפילו זכה בגלובוס הזהב. אבל אוסקר? גורנישט. אפילו לא מועמדות.

קארי המסכן, שניסה לעשות הסבת טום-הנקס בקריירה שלו ולהתבגר, ראה שהאקדמיה תמיד תראה בו לא יותר משטותניק שעושה פרצופים, לא משנה עד כמה יוכיח את עצמו – ואי לזאת חזר לסורו. יכול להיות גם שאני טועה, ושקארי חזר לקומדיות מהסיבה הפשוטה שהוא אוהב לעשות אותן ולא שם קצוץ על האיש עם המטאטא. אני, בכל מקרה, עדיין קצת מבואס בשבילו.

חשב לעצמו ג'ים קארי: "אם כבר אני שוב עושה קומדיה מטומטמת, אז עד הסוף", וכך עשה. בתור הקאמבק הקומי שלו, בחר ב'אני, עצמי ואיירין', ובכך חזר לשתף פעולה עם האחים פארלי – סולטני קומדיות הסלפסטיק (או קומדיות האיכסה, אם תרצו) שביימו אותו ואת ג'ף דניאלס ב'טפשים בלי הפסקה' ב94-', ואחראים גם על 'משחקים בלי הפסקה' ('Kingpin'), 'משתגעים על מרי' ולאחרונה גם 'הפנטזיה של הל'.

קארי מגלם את צ'ארלי, שוטר על טוסטוס, אדם נוח לבריות. בתחילת הסרט אשתו נוטשת אותו לטובת גמד שחור ומשאירה את צ'ארלי המסכן עם שלושת הילדים – שדומים יותר לגמד השחור מאשר אליו ולכל העולם פרט אליו ברור שהם לא שלו (עד כמה תמים אפשר להיות), אך הוא נקשר אליהם והם חיים יחד כמשפחה חמימה ואוהבת בדרכה הגסה והמיוחדת.

צ'ארלי הוא תמים, חסר בטחון וטוב-לב באופן בלתי מתקבל על הדעת, וכל סובביו מנצלים זאת היטב. כדי לסייע במצב מגיע האנק – איש אלים, ערמומי וגס-רוח שלא דופק חשבון לאף אחד. בדיוק מישהו כזה צ'ארלי צריך בתור חיזוק חיובי: בכל פעם שמישהו דורך על צ'ארלי מגיע האנק ולוקח את העניינים לידיים. רק בעיה קטנה אחת – האנק הוא אישיותו השניה של צ'ארלי המפוצל.

לאחר שמחלת הנפש שלו אובחנה, פוגש צ'ארלי בתחנת המשטרה באיירין (רנה זלווגר הכובשת), שהחבר המאפיונר שלה מתכנן למחוק אותה מן העולם אחרי שהיא מלשינה על עסקיו. צ'ארלי מתנדב לקחת אותה בטוסטוס בחזרה לניו-יורק, ומכאן מתחיל כל השישו ושמחו הצפוי: סיבוכים עם החוק והמאפיה, ומאבק עיקש בין שתי האישויות של צ'ארלי על לבה של איירין.

כמו שאפשר להבין, בעלילה האחים פרלי לא השקיעו הרבה מחשבה, והתרכזו במומחיות שלהם. ועל כן אזהרה קטנה ומתבקשת: לאחים יש נטיה ללכת בכל סרט רחוק יותר ויותר ברמת החולניות שבהומור הגופני שלהם, לפחות עד 'אני, עצמי ואיירין'. הסיטואציות הקומיות הן לרוב לא נעימות לצפיה ועוברות את גבול הטעם הרע במופגן. בין היתר אפשר למצוא כאן את ג'ים קארי מתחלף עם תינוק באמצע הרחוב ויונק מאישה גדולת חזה לאור יום; מנסה שוב ושוב לגאול פרה שרועה על הכביש מייסוריה; נוקם בכלב של השכנים שעושה את צרכיו יום יום על העיתון שלו ומחזיר לו באותו מטבע – שוב, לאור יום; ועוד מנפלאות החיים.

בתור קומדיה מטומטמת של ג'ים קארי זה בהחלט סרט מייצג, ומאוד מומלץ למעריצים שרוצים לראות את ג'ים קארי הישן והטוב שנותן מעצמו את מלוא פרצופו הגמיש והשטיקים הליצניים, שמגיעים לשיא כשהוא הולך עם עצמו מכות תוך כדי נהיגה. הקהל הלא פחות גדול שמתעב את ג'ים קארי בשל כל הנ"ל יתעב אותו כאן יותר מאי פעם.

כאמור, לי אין בעיה עם הומור מטומטם, נמוך, אינפנטילי, גס, חולני, מגעיל וזול, ואם יש – זה לא בגלל שהוא כזה, אלא בגלל שהוא לא מצחיק. אותי 'אני, עצמי ואיירין' הצחיק למרות הכל, ובגלל שהאחים פארלי, בדרכם הבלתי מתחסדת, יודעים ללחוץ אצלי על הכפתורים הנכונים, ובכל קומדיה שלהם אני מוצא קסם בלתי מוסבר כלשהו. כך שאת הדרישה הבסיסית שלי ושל כל אחד מקומדיה השגתי מהסרט הזה – צחקתי ונהניתי. אז אני? למה לא, אני אומר.

תגיות: