כולנו ידענו שזה יגיע. לא רצינו שזה יגיע, נכון, אבל ידענו כי מתישהו, מישהו ידרוש סרט "מטריקס" חדש – ומישהו אחר יספק אותו. ויודעים מה? אני בחרתי לקבל את זה. כזה אני, אופטימיסט. הרי סרט הוא לא רק פרויקט של אדם אחד, אלא זה מכלול של אנשי מקצוע שמשתפים ביניהם פעולה. אז מי יודע, אולי אנשי המקצוע האלה יודעים מה הם עושים. לכן במקום להתמרמר בחרתי לקבל את זה. טעיתי.
מבלי לרדת לפרטי העלילה (לאו דווקא מחמת ספויילרים אלא מחמת 'עזבו, זה מטומטם'), בסיס הסרט עוסק בקבוצת לוחמים מחתרתית בראשות צעירה בשם באגס (ג'סיקה הנוויק, נקודת האור של הסרט) שמחפשת את ניאו שלנו, אשר קבור כ"תומאס אנדרסון" בגרסה חדשה של המטריקס – ושם, בתוך המטריקס, אותו תומאס אנדרסון מאמין שהוא מפתח משחקים מיתולוגי של טרילוגיית משחקים בשם "המטריקס".
תקשיבו, אם היה צל של ספק לגבי הסיבה האמיתית בגינה "מטריקס: התחייה" קיבל אור ירוק, הוא נמחה בדקות הראשונות עם הציטוט האמיתי הבא שיוצא מפיה של אחת הדמויות: "חברת האֵם האהובה שלנו, האחים וורנר, החליטה ליצור המשך לטרילוגיה". בזמן שניסיתי להבין אם אני חווה הרעלת פחמן, אותה הדמות מוסיפה "והם יידעו אותי כי הם יעשו את זה איתנו או בלעדינו".
המילים האלה מצטרפות לטרנד שאני לא כל-כך אוהב, כזה שנתקלתי בו בעיקר בעולם הטלוויזיה: יוצרים שמאייתים לצופים את הכעסים והתסכולים שלהם. "ריק ומורטי" הייתה עוקצנית כלפי מעריציה, "סאות'פארק" אמרה מפורשות שכבר אין לה יותר כוח ו"שרלוק" פשוט צחקה בפרצוף של צופיה האדוקים. ואני יכול להבין מאיפה לאנה וצ'אוסקי באה, הרי אף אחד לא ביקש עוד מטריקס. ולא משנה כמה היא ניסתה להתרחק מהטרילוגיה שפרסמה אותה ואת אחותה (שלא חזרה לכס הבימוי) – הנה היא פה שוב. ייתכן והתסריט הזה נכתב מתוך בושה, אך הצורך להסביר מדוע יש סרט נוסף של מטריקס בתוך הסרט הנוסף של המטריקס, לא רק שלא עושה איתו טוב אלא מזכיר סרט אחר שעשה משהו כזה רק לאחרונה (גם הוא באמצעות דחקה על הבוסים בוורנר): "ספייס ג'אם: אגדה חדשה". וכשסרט חולק נקודות דמיון עם פאקינג ספייס ג'אם, זו לא התחלה טובה.
השליש הראשון מוקדש לחייו הבדיוניים של ניאו שלא יודע מה אמיתי סביבו. הוא חווה הבזקים מחיים אחרים, חיים שיש להם מדד של 88% עגבניות טריות, וזאת בעודו נמשך באופן לא ברור אל טריניטי, כעת טיפאני, רעיה מסורה לצ'אד (בגילומו של במאי ג'ון וויק צ'אד סטלסקי) ואֵם לשלושה ילדים מעצבנים. במקביל הוא נפגש עם הפסיכיאטר ניל פטריק האריס.
שיהיה ברור, אני לא נגד הקונספט. הוא אפילו נשמע לי טוב. מותחן פסיכולוגי א-לה "אינסומניה" זו דרך נהדרת לאתחל את המטריקס. דמיינו סרט שמביא אותנו לפקפק בטרילוגיה המקורית והאִם היא אכן עסקה ב"האחד", או שמא היא התקף שיגעון של איזה אחד. אבל זה לא מה שקיבלנו משום שסיפור המסגרת של באגס מבהיר, כבר על ההתחלה, שניאו כלוא במטריקס. מה שאומר שאין באמת הכרח לראות את קיאנו ריבס מתהלך עם פרצוף מבולבל במשך השליש הראשון, וניתן היה לסיים את השטיק תוך עשר דקות (ואני נדיב).
למזלו, ובעיקר למזלנו, "התחיה" חוזר בשלב מסוים להיות סרט המד"ב-קרבות-רובוטים-חליפות-קונג-פו-פילטר-ירוק-משקפי-שמש שאנחנו מכירים ואוהבים, ולמשך כמה רגעים צפיתי בסרט שיכולתי להגדיר כ"מהנה". לא יצירת מופת אמנם, אבל הסיפור שמחוץ למטריקס נהיה מעניין, באגס הנהדרת תופסת נפח משמעותי ואילו מורפיאוס החדש (יאיא עבדול-מאטין השני) אומנם לא מרגיש כמו מורפיאוס שהכרנו, אבל הוא מגניב אז מה זה משנה?
אולם כל אותם השחקנים הורסיטליים והמוכשרים שיש בסרט, ואפילו סתם אלה שיודעים לעשות דברים בסיסיים שמצופה מכל שחקן לעשות כמו להתרגש, לשמוח או להיות עצוב, מדגישים למעשה את חוסר היכולת של קיאנו ריבס להביע משהו שהוא לא המבט התמוה המפורסם שלו. כאשר ריבס מגלם את הלוחם המיתולוגי וקר הרוח "האחד", זה עוד איכשהו עובד לו (וזו הסיבה שגם בג'ון וויק הוא מוצלח), אבל גם בנעליו של הבחור הרגיל תומאס אנדרסון הוא נותר עם אותה הבעת פנים קפואה – בין אם הוא קונה קפה, מתחיל עם מישהי או בורח ממתנקשים.
ככל שהסרט ממשיך גם התסריט מתחיל להתבלגן, ויש תחושה שדמויות עברו כריתת אונה מחוץ למסך כי אין הסבר אחר למעשים של חלקן. בנקודה מסוימת אף נלחמתי עם עצמי כדי לא להירדם בזמן מונולוג ארוך עד כדי עינוי, כזה שאם לא הייתי יודע אחרת הייתי מאמין שאלגוריתם של מארוול כתב אותו. יכול להיות שלאנה וצ'אוסקי תכננה שנילחם בעייפות כדי שלא נזכור מה אמיתי ומה לא (בדומה לְמה שעובר על ניאו), ואם זה המצב אז כל הכבוד לה – היא עמדה במשימה בגאון.
אבל אני מתעכב פה על שטויות, לא? כי חלק חשוב בסרטי מטריקס, יש שיגידו החשוב ביותר – זה האקשן והאפקטים. ובכן, אני מצטער להיות זה שמבשר זאת אבל "מטריקס: התחייה" מאכזב גם בתחום הזה: חלק גדול מהאפקטים לא עומד בסטנדרטים של 2012 (זו לא טעות הקלדה) והשימוש המוגזם בהילוך איטי נהיה פארודי. אפילו כוראוגרפיית הקרבות, שמנו וסלתו של הזיכיון, היא לא יותר מבסדר. למעשה, קרבות קונג-פו טובים יותר תמצאו בשאנג צ'י (וזה לא שאני מחשיב את שאנג צ'י למשהו מיוחד). ג'סיקה הנוויק, שיודעת קונג-פו גם במציאות (ואגב, היא ויתרה על אודישן בשאנג צ'י כדי להשתתף בסרט), מצילה אותו מלהיות שממת אקשן מוחלטת. מעבר לכך, ולא האמנתי שזה משהו שאי פעם אכתוב, אבל מסתבר שגם ג'ונתן גרוף יודע ללכת מכות.
כדברי המם, לא ציפיתי לכלום ועדיין התאכזבתי. אין למטריקס החדש שום דבר להציע מלבד רגעים בודדים שמזכירים סרט טוב, קומץ שחקנים (בעיקר החדשים) שכן אכפת להם וסצנת הפוסט קרדיטים הכי גרועה ומיותרת בהיסטוריה של סצנות הפוסט קרדיטים (כן, יותר מהאחת של "ספיידרמן: השיבה הביתה"). האבסורד הוא שלמרות הביקורת, "התחייה" מכין את הקרקע לסרט המשך שדווקא עשוי להיות מוצלח (רק במטותא, שיהיה קצר יותר. שעתיים וחצי זה הרבה זמן גם לסרט טוב של מטריקס). אבל אחרי מה שראיתי, לא הייתי בונה שבאמת נקבל משהו מוצלח, לפחות לא מצידן של מי מהוצ'אוסקיות. נכון הציטוט לפיו וורנר איימו כי "הם יעשו את זה איתנו או בלעדינו"? אז החלק של "בלעדינו" כבר לא נשמע כמו איום.
לא בטוח שיקבל המשך..
המטרקיס (1999) – פתיחה בסופ"ש ראשון עם 27 מיליון דולר
המטריקס: התחייה (2021) – פתיחה בסופ"ש מורחב של חמישה ימים עם בקושי 22 מיליון דולר.
התירוץ של תקופת קורונה כבר נמחק על ידי ספיידרמן, אז אני משאר שוורנר יתרצו שכולם צפו במטריקס ב-HBO MAX, בלי להביא מספרים שיגבו את זה.
אבל אני באמת בספק אם המטריקס החדש באמת הגדיל את כמות הצופים של HBOmax בסכומים שיפצו על עלויות הפקת ושיווק הסרט.
אני לא בטוח שזה נכון להתייחס לספיידרמן כסרט שהוכיח שהקורונה זה כבר לא תירוץ
כי הקורונה עדיין חתיכת תחרות וספיידרמן הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
אוקיי. נגיד שספיידרמן זה יוצא מן הכלל.
בגזרת הפתיחות של 2021 עדיין יש לנו את:
ונום 2 – 90 מיליון.
האלמנה השחורה – 80 מיליון.
שאנג צ'י – 75 מיליון.
נצחיים – 71 מיליון.
מהיר ועצבני 9 – 70 מיליון.
לא זמן למות – 55 מיליון.
האלווין 2 – 49 מיליון.
מקום שקט 2 – 47 מיליון.
מכסחי השדים: החיים שאחרי – 44 מיליון.
ג'ונגל קרוז – 35 מיליון.
לשחרר את גאי – 28 מיליון.
לזמן את הרוע 3 – 24 מיליון.
וזאת רק רשימה חלקית. יש עוד לא מעט סרטים שנתנו פתיחה חזקה מהמטריקס, וכל זה בלי מנת נוסטלגיה חזקה לדרבון הצופים, ובלי סופ"ש מורחב של חמישה ימים.
מה שאני רוצה לומר זה שהתירוץ של "הסרט לא הרוויח טוב בגלל הקורונה" לא יכול להישלף כשכל כך הרבה סרטים כן מצליחים לפתוח חזק יותר.
המספרים האלו מראים שהסרט הזה ככל הנראה הולך להרוויח פחות מ-100 מיליון שזה חתיכת פלופ
(ל"ת)
בחוויה האישית שלי הסרט מתחלק לשלושה חלקים
שלושה חלקים הנבדלים האחד מהשני גם בהיבט הנרטיבי, גם בטון וגם באיכות. אני משער שהחלוקה הייתה של שעה-שעה-חצי שעה אבל לא בטוח כי לא בדקתי בשעון תוך כדי.
החלק הראשון בו אנדרסון הוא מתכנת משחקים שיצר את המטריקס היה ממש טוב בעיניי. בעיקר משום שבניגוד לרם קץ אני פספסתי את כך ש-"סיפור המסגרת של באגס מבהיר, כבר על ההתחלה, שניאו כלוא במטריקס" ואני מרגיש כמו מטומטם כי אני עדיין לא מבין איפה ואיך זה היה ברור. מבחינתי השעה הראשונה הייתה מרתקת לצפייה בעיקר בגלל שלא היה לי ברור מה מציאות ומה לא ונורא הסתקרנתי לדעת איך זה ייגמר ומה יתברר לנו בסוף כהעולם האמיתי. זה המקום לציין גם שאני לא ממעריצי הטרילוגיה המקורית, את הסרט השלישי לא ראיתי אפילו, אז לא ממש יהיה לי אכפת אם יתברר שכל הסרטים עד עכשיו היו חלום/דמיון/משחק מחשב של איזה איש אחד. אני אני לא חושב שזה היה מתקבל בחיוב בעיניי אם היה לי רגש לסרטים הראשונים (כי זה די מזלזל בהם) אך כיוון שאין לי אז נורא אהבתי את ההתעסקות ברעיון. באיזשהו שלב, עם כל הדיבורי מטא בסרט, קיוויתי שהוא אולי ייקח צעד לכיוון הביוגרפי כשאנדרסון הוא בעצם לאנה וושאבסקי (ואז אולי היינו רואים את קיאנו ריבס משחק אישה, אז אולי מזל שלא).
הסוף של החלק הזה של הסרט נגמר כשניאו מגיע "לעולם האמיתי" ובכך מסתיים לו סרט אחד, שנורא אהבתי, ומתחיל אחד אחר, הרבה פחות טוב.
שאר הסרט מבחינה עלילתית הוא פשוט מבצע הצלה. לא פחות ולא יותר. משהו שהיה מסתכם בסיקוונס של עשרים דקות בסרט אחר (שבע דקות הכנה + 13 דק' המבצע עצמו) נמרח פה על גבי שעה וחצי כשדווקא החלק של האקספוזיציה הוא הארוך יותר. והוא משעמם, מאוד משעמם. גם החלק האחרון של המבצע הצלה עצמו לא כזה מוצלח אבל הוא די בסדר ולמרות שהאקשן לא מקורי או מחדש כלום עדיין מצליח לבדר. כך שבסופו של דבר יצאתי די מרוצה מהסרט אך עדיין בדעות חלוקות לגביו.
4 דקות לתוך הסרט דמות שואלת "למה להשתמש בקוד ישן בשביל משהו חדש?"
כל הסרט מלא במטא על "אנחנו כאן בגלל הכסף". אפילו השם המצחיק של באגס זה כי זה IP של WB
מצד שני - באגס זאת מטא כפולה.
גם ההאקר בסנס8 (שנמצא בסרט) מכונה באגס.
היא אומרת במפורש "באגס כמו באגס באני"
(ל"ת)
אני יודע. לא פספסתי את זה. בגלל זה אמרתי שיש מטא כפולה.
(ל"ת)
אתה מבלבל בין מטא למרצ'נדייזינג?
לא יודע, זה לא מרגיש לי מטא. זה יותר הפרסומות במופע של טרומן, רק שזה עם מוצרים אמיתיים, ובמקום שזה יהיה בדיחה זה ברצינות תהומית.
אפשר לומר את זה על רוב הרפרנסים בסרט.
(ל"ת)
עבורי מטריקס מעולם לא היתה סדרת מד"ב מתוחכמת.
המד"ב בסרטים הוא תפאורה לניו אייג'. וזה בסדר לגמרי – זה למה אני אוהב את המטריקס ואת העבודות של האחיות וואצ'ובסקי בכללי.
"מטריקס: התחייה" פשוט חושף את העובדה הזאת בצורה יותר בוטה מהרגיל. והיתה לי הרגשה שאחרי סנס8 הסרט הזה יהיה יותר בכיוון: הוא פחות רציני, יותר מצחיק והרבה יותר צבעוני. לאנה וואצ'ובסקי עשתה כאן חתיכת שינוי כיוון אמנותי.
וכן, הסרט מאיים לקרוס לתוך עצמו מרוב שהוא מטא, יש בעיות במבנה כמו שרם כתב בביקורת, והאקשן באמת פחות טוב מהסרטים הקודמים. הזוי, אבל צריך לראות כדי להאמין. אבל איכשהו עדיין ממש נהנתי ממנו.
לחלוטין מסכים
לטעמי הרייטינג הנמוך לא משקף את כמות הפאן מהסרט הזה.
החלק הראשון של הסרט פשוט עשוי מעולה ומביא זוית מאוד לא צפויה.
החלק השני הולך למחוזות הצפוי אבל עדיין מגניב מאוד (למי שהתגעגע למכונות).
ראיתי היום
ונהניתי מאד, מסכים עם כל מילה שלך.
החלק הראשון באמת המצטיין, השליש האמצעי קצת מאיט אבל גם הסיום היה כיף גדול.
כולל הטוויסט של האחת שהיה גם כיף וגם ראוי מאד.
מבחינתי אחד הסרטים המהנים ביותר שראיתי השנה.
שעתיים וכמעט חצי של אחד הפלופים הגדולים מהשנים האחרונות. הסרט מרגיש כמו מוצר סתמי שרכשתי בטעות מאלי אקספרס.
הוצ'אוסקיבית כשלה לטעמי בכל מאפיין שאפשר היה להכשל בו. תסריט מארוול צעצוע דביק ויבש, משחק גרוע להחריד (כן, גם במונחים של קיאנו ריבס) צילום לא אחיד, כדורי שינה במסווה של דיאלוגים, והאקשן? לרגעים חשבתי שאני צופה בהמשכון אייטיזי מנחגולניז סטייל שאפילו צ׳אק נוריס לא היה יכול היה להצילו.
אכזבה אדירה
נו, סרט של ווצ׳אווסקי בלי ביצים.
סורי, אני עדיין בכיתה ב' מנטאלית.
לא סולח
(ל"ת)
כרגע אין שום משחק מטריקס בתכנון.
הדמו באנריל 5 היה שת"פ לקידום הסרט, לא להיפך.
אז אני לא מצליח להבין למה הסרט יצא כל כך בינוני
(ל"ת)
היה לוושבסקיס איזה סרט יופיטר רייזינג או משהו כזה
כמה אפקטים טובים בוזבזו על כזה סרט גרוע! נטשתי אחרי פחות מחצי שעה (נדיר מאוד), אפילו בלי להגיע לחלק מהדברים שנראו טוב בטריילרים. כבר ידעתי ששום פרט עלילתי לא יצדיק אותם, אז נוצרה לי טינה אליהם עוד לפני שצפיתי.
בגדול, אם הן היו להקה, הן היו נחשבות לוואן היט וונדר. כמות אנשי ההפקה סביבן מצליח להסוות את זה מעט ולדחות את הקץ.
הייתי מסכים אם הן לא היו מביימות (ביחד עם טום טיקוור) את ענן אטלס
שהוא סרט הרבה יותר טוב מהמטריקס המקורי לטעמי, ובכללי בין סרטי המד"ב הטובים שנוצרו ב15 שנים האחרונות (כבר אמרתי שסרטי מד"ב איטליגנטיים ומעניינים זה מצרך נדיר ביותר?)
פלוס סנס8 שהיתה ממש כייפית ומגניבה.
(ל"ת)
טוב, עכשיו אתה משכנע אותי לצפות בעוד סרט שלהם.ן
כולי תקווה שאוכל את הכובע.
ולתגובה למטה: סנס8 היה צריך להיות פחות מחצי אורך ושמישהו יכתוב לו סיום, כי שכחו…
בגלל שזו הייתה סדרה מאוד אישית לבימאיות, לא התקילו אותן עם, לדוגמא, עורך ראוי. מזכיר לי עלילה רומנטית שהוכנסה בכח בסדרה אחרת, עונה שנייה של אקדמיית המטריה, כדרישה של (ברח לי שמה מהסרט ג'ונו).
*שלהן
*שמו (ושמו הוא אליוט פייג' וככל הידוע לי הוא לא הציב שום דרישות לגבי עלילת הסדרה שבה הוא מככב)
אני רק אביע את דעתי שענן אטלס סרט דפוק. כדי לתת איזון נכון. לומר שזה יותר טוב מהמטריקס המקורי זו דעה… איזוטרית
אלא אם כן איפור הוא ממש דבר בשבילך. כי האיפור מופתי
כן, גם אני לא נפלתי בכלל מ"ענן אטלס"
אם כי אני חייב להגיד שאני לפחות מעריך את הניסיון והתעוזה שלו. כלומר, זה סרט באמת מאוד טיפשי וקיטשי ופחות עמוק ממה שהוא חושב שהוא – אבל תמיד כיף (וזה תמיד נדיר) לראות קולנוע בתקציב גדול מנסה לגעת בסוגיות כאלה ולנסות דברים כאלה. או אולי יותר נכון: כיף לדעת שיש קולנוע שכזה. זה עדיין לא הופך את הסרט ל..נו, טוב.
מסכים שזה סרט שאפתני מאוד, ובאופן כללי לא חסר להן שאפתנות. אני מעריך את השאפתנות, אבל מאידך גיסא כשפרוייקטים שאפתנים נכשלים היוצרים מאבדים את הקרדיט שהיה להם, כמו שקרה במקרה הזה. אב יש מקום שכועס במיוחד על פרוייקט שאפתני שנכשל, בגלל שהוא לא רק בזבז לי את הזמן, אלא יותר מזה
הוא באמת פחות עמוק ממה שהוא חושב את עצמו
אבל בעיני זה עדיין עושה אותו יותר עמוק מ90 אחוז מהבלוקבאסטרים שיוצאים מהוליווד. לא שאני מחפש עומק אצל רובם אבל נחמד לדעת שיש סרטים שמנסים בכלל.
הבעיה שלי היא לא שהוא פחות עמוק ממה שהוא חושב שהוא, יש לי בעיה עם קונספט העומק שלו, וזה מפריע לי באופן כללי ביצירות של הוושאבוקיז. החיים הם דבר עמוק, עומק של יצירת אומנות מגיע מסינתזה בין זה שאתה כביכול צופה במשהו שמחקה מציאות, לבין זה שהיוצר בחר להצביע עליו. אבל תחושת העומק קשורה לאורגניות של הסיפור. תפיסת העומק של האחיות וושאובסקי מזכירה כזו של סטודנט לקולנוע, הוא חושב על רעיון "עמוק" ומנסה להביע אותו כסיפור. כל מה שזה עושה זה שהסיפור כל הזמן צועק כמה הוא לא סיפור, ואז מה שנשאר זה תחושת זיוף. זה גם היה הכשלון העצום שלהם עם ההמשכים של המטריקס. הם לא קלטו של שהעצמה של הסרט לא היה העומק של הרעיון שלו, אלא הפשטות אותו הסיפור (בעיקר הטריקים הוויזואלים שבו) הצליח להביע אותו. אז מה שהם עשו זה לנסות להעמיס עוד רעיונות (ע"י דיאלוגים בלתי נגמרים) שלא היו קשורים לשום דבר וסתך לדחוף סימבוליזם בלתי נגמר בלי הפסקה. המטריקס הראשון היה lightning in a bottle של יוצרים שלא הבינו את נקודות החוזק של היצירה שהם יוצרים. כל שאר הפילמוגרפיה שלהן זה נסיון לשחזר דבר אחר ממה שעשה אותן טובות מלכתחילה.
טענה מעניינת
אבל אני לא מסכים איתה לגבי הסרט הזה ספיציפי (ואני לא מתייחס לגוף העבודה הכללי שלהן). דבר ראשון אני חושב שהסיפור כן מצליח כסיפור , למעשה מצליח להיות כמה סיפורים. והדבר הנפלא שהם עומדים נהדר בפני עצמם ובנוסף מעצימים אחד את השני. קצת כמו ב"מנועים קדושים" גם כאן יש מעין מסע בין זאנרים-מותחן קונספירציות, פוסט אפוקליפסה, עולם דיסטופי (החלק המטריקסי יותר בסרט), סרט תקופתי, קומדיית בית אבות עכשווית וכו'. והיופי הוא שהמעברים הנקיים בין הסיפורים נותנים להם כל פעם פרספקטיבה מרעננת שמצליחה לספק תובנות על כל סיפור ולהעצים את הרגשות (ובעצם לא לתת לרגש של שאף סיפור להשתלט על כל התמהיל). אני חושב שאפשר להינות ולהעריך את כל זה גם בלי לחשוב על מה האחיות מנסות לספר בענן אטלס, שבאופן ברור זהותן הטרסג'נדרית נוגעת לעניין (כפי שהיה במטריקס וכמעט בכל סרט שהן יצרו). ולמעשה אני ראיתי אותו כל כך ממזמן אז קצת קשה לי לדון בסרט לעומק אבל אני חושב שהן מצליחות להעביר בצורה די טובה הרבה מהרעיונות הפילוסופיים הגדולים שהן בחרו לעסוק בהן. כלומר בעיני המבנה של הסרט גם מספק הנאה קולנועית ונארטיבית וגם יש לו הצדקה מבחינת המשמעות שבעיני זה הישג רציני. וגם אם לא תמיד הרעיונות הם מורכבים במיוחד זה עדיין לא מובן מאליו היכולת להעלות אותם לדיון בסרט כזה. לדוגמה הרעיון של המחזוריות של חיי האדם והמאבקים, הדיכוי והמהפכות שהם חווים אך גם ההדים שהמעשים (הקטנדים כגדולים) שלהם יוצרים לחיים שלדורות העתיד, מבוצע היטב גם בזכות הטריק של ללהק כל שחקן לכמה תפקידים בזמנים שונים. אני באמת צריך לצפות בסרט שוב כדי שאוכל לדון בו לעומק,משום שהפעם האחרונה הייתה כנראה ב2013 (וזו לא בדיוק צפייה קצרה וקלילה), אבל אני זוכר שהוא שחשבתי עליו לא מעט בשבועות שאחרי.
ומעל הכל הוא באמת עשוי לעילא ועילא, גם ברמת הבימוי, צילום והעריכה של הסצנה הבודדת כמו החיבור שלה לפסיפס הזה. והדמות של דונה בי (מי שצפה ידע לאיזה מהן אני מתכוון) הצליחה באמת לגעת לי ברגש, לא משהו שמצפים מהבמאיות שעשו את המטריקס עם ריבס העציצון. לעשות סרט "מואזיק" זה אתגר ענק שכמעט תמיד נדון לכישלון ולכן זה לא משהו נפוץ במיוחד. אז כמו "מגנוליה" הנדיר של אנדרסון גם האחיות הצליחו ליצור סרט מואזיק נהדר (ששונה לגמרי ממגנוליה) ולדעתי הן ראויות להרבה הערכה על זה.
ואני לא באתי להגן על כל גוף העבודה שלהן כי לא הכל ראיתי או אהבתי, אבל זה מספיק בשביל שאני לא אזרוק אותו לכלבים בתור "האלה שהצליח להם בסו, שנות ה90 ומאז הן רק מפדחות".
למעשה ככל שאני חושב עליו האהבה רק גדלה ואני מקווה שהוא יתפוס את מקומו כאיזה קלאסיקה שבזמן אמת לא זיהו לגמרי. ואני יודע כמה קל להיות ציני כלפיו, אבל בשבילי זה כיף גדול לאהוב סרט יומרני, גדול מהחיים, מלא חזון ומרהיב ובאמת להיות מסוגל לחבק אותו. אני מסוגל להיות ציני כלפי הרבה סרטים (כמה נחרתי בבוז מול הסרט החדש של אדם מקיי שבטוח שהוא פיצח את החברה שלנו אבל למעשה ממחזר רעיונות שגם הכותבים בארץ נהדרת היו מתפדחים להכניס למערכונים שלהם) אבל ברגע שסרט גם מנסה וגם מצליח להנחית הוא קנה אותי לגמרי.
הוא נמצא ברשימת צפיה שלי כבר כמה שנים טובות
ואז, כל פעם שאני כמעט מתפתה לצפות, אני מקבל פלאשבקים מחוויית הצפיה ב-"ספיד רייסר" שהן ביימו, שהתסריט האיום שלו הוא הדבר הכי פחות גרוע בו – האפוס הזה מתמודד בכבוד על התואר "הסרט המכוער ביותר בהיסטוריה" לצד פרס שהוא זוכה בו בקטגוריה מיוחדת "הישג יוצא דופן בבימוי אקשן ממש-ממש גרוע בידי במאיות אקשן מוכשרות".
ברצינות, מאז שראיתי את הסרט ההוא, לא צפיתי בשום דבר שהן עשו. בכלל. גם לא צפיות חוזרות ב-"מטריקס" המקורי. כלום.
טוב, כשאני חושב על זה, ראיתי את הפרק הראשון של "סנס8" אבל לא המשכתי הלאה.
(ל"ת)
כשהתחילו קרבות אז לגמרי רטטו בי קצת רגשות נוסטלגיה
אבל הסוף קצת מבאס ופתאומי מדי. רציתי עוד מהסוכן סמית!