במקור: Matchstick Men
במאי: רידלי סקוט
תסריט: ניקולס וטד גריפין
על פי ספרו של אריק גארסיה
שחקנים: ניקולס קייג',
אליסון לוהמן, סאם רוקוול,
ברוס אלטמן
השם והטריילר הבטיחו סרט נוכלים קליל, מלא הפתעות, ועמוס בסטייל. ואכן, כותרות הפתיחה קיפצו במגניבות אל המסך, מוזיקת ג'ז קלילה נשמעה, וניקולס קייג' –
רגע, לעצור. ניקולס קייג' כנוכל חלקלק? גם אני, שמעריך אותו כשחקן אופי, יודע שהוא מתעקש להכניס את הפרצוף החמוץ שלו אפילו לסרטי אקשן פשוטים. עובדים עלינו, חבר'ה, משהו פה לא בסדר.
ואכן, תוך דקות הג'ז נמאס, הכותרות המרקדות עושות כאב ראש, וקייג', בסרט קוראים לו רוי וולר, מסתובב בדירה, פותח וסוגר דלתות, מתעמק באניצי השטיח, ומדגמן פרצוף אומלל ועייף ללא תקנה. מסתבר שהוא אמנם נוכל רב ניסיון, אבל סובל מסדרה בלתי-מוגבלת של תסמינים נוירוטיים, הכוללים עישון בשרשרת, טיקים בעין, אובססיה לניקיון, פחד היסטרי ממקומות פתוחים ונטיה לומר מלים ארוכות המתחילות באות פ'. אם זה לא מספיק, לפחות בתחילת הסרט הוא לא עוסק ברמאויות גדולות ומסוכנות אלא בהונאות דואר בסכומים קטנים, מהסוג שרפי גינת אוהב להרעים עליהן "לא להתפתות לעסקאות בשטח!".
גם "השותף לעסקים", פרנק (סאם רוקוול), מרגיש שרוי מידרדר, וכחבר טוב הוא מפנה אותו לפסיכיאטר חדש (ברוס אלטמן, אין קשר משפחתי). הפסיכיאטר נותן לרוי תרופות חדשות, ובהזדמנות ממליץ לו ליצור קשר עם אשתו-לשעבר, שהייתה בהריון כשנפרדו. תוך כמה דקות-סרט אנחנו מתוודעים לאנג'לה (אליסון לוהמן המתוקה, 'הרדוף לבן'), בתו בת ה-14 של הנוכל, המגיעה לביקור של חמש דקות ומיד משתלטת על חייו והופכת את הסרט לדרמה: התמודדותו של רוי עם הנויורוזות שלו ועם אבהותו לנערה שמעולם לא פגש.
וכאן זה מתחיל להיות מעניין. המפגש בין רוי האובססיבי לאנג'לה הטינאייג'רית יוצר סיטואציות קומיות ורגעים צובטי לב, באופן שהוא אולי קצת שחוק, אבל המשחק המצוין של קייג' (אמרתי לכם שאני לטובתו) ושל אליסון לוהמן מצליח להעביר את ההתקרבות הזהירה בקשר הנוצר "מן האוויר" בין האב לבתו. רוי מנסה אמנם בהתחלה לשמור מאנג'לה בסוד את העובדה המצערת שאבא שלה נוכל (הוא מעדיף להיקרא "אמן קונים"), אבל בסופו של דבר מביא את הבת לעבודה, מלמד אותה את חוקי המקצוע, ונהנה מזה הרבה יותר ממה שמותר. היא, מצדה, מגלה לו שפיצה זה טעים, ומביאה אותו למלמל לעברה בבלבול סדרת קלישאות אבהיות מתוך סדרות משפחה אמריקאיות, בסצינה שקשה להחליט אם היא יותר מצחיקה או יותר עצובה. בכל אופן, מתוך מערכת היחסים הפתאומית הזו, רוי הולך ומשתקם. הוא קורץ לקופאיות בסופרמרקט, מדבר הרבה עם הפסיכיאטר שלו, וגם מתקדם בעסקים: הוא והשותף נכנסים לרמאות קצת יותר מסובכת, אבל הרבה יותר רווחית.
בקיצור, רימו אותנו, שיחקו איתנו, עבדו עלינו בעיניים. מכרו לנו משהו קליל וכיפי, וקיבלנו דרמטי ומרגש. אבל זה לא משנה. הכימיה בין רוי הנוכל ובתו חסרת המעצורים (שגורמת לו כמעט להקיא כשהיא מאיימת לספר לו עד כמה ילדה בת 14 יכולה להיות לא-תמימה) היא מושלמת, והסצינות בכיכובם גונבות את ההצגה מההונאה הגדולה שפרנק ורוי מתכננים. גם הסצינות אצל הפסיכיאטר מצליחות להימנע מלהיות חיקוי עלוב של 'הסופרנוז' ומספקות כמה סיבות טובות לצחוק.
חבל רק שהבמאי (רידלי סקוט, שעשה פעם כמה סרטים טובים אבל לאחרונה הוא יותר זונה הוליוודית) הוסיף כמה פעלולי-מצלמה טורדניים בסגנון 'רקוויאם לחלום' כדי להמחיש לנו את התסמינים של רוי. לי הקטעים האלו רק עשו כאב ראש, ונראו כמו ניסיון פתטי להיות "צעיר" ו"מעודכן". מה גם שקייג' שני רק לוודי אלן במשחק של דמות נוירוטית, והוא עושה את זה מצוין גם בלי עזרים אודיו-ויזואליים. חבל גם על סאם רוקוול ('וידויים של מוח מסוכן') שמשחק את פרנק באופן חדגוני ומשעמם. מי שראה את 'וידויים' (או את 'גלאקסי קווסט') יודע שהאיש מסוגל ליותר.
ובכל זאת, בשורה התחתונה, 'אנשי המזימות' הוא מורכב, מרגש, מצחיק לפעמים ועצוב במידת מה. דווקא הערבוב בין האנושיות של יחסי אב-בת (איפה שניצקליין?) לבין סרט נוכלים שבו דבר אינו כפי שהוא נראה (איפה ג'ק באוור?), הופך את הסרט לטוב יותר מסרטים סטנדרטיים בכל אחד מהז'אנרים האלו בנפרד. ברגעים הקשים, בדיוק כשנראה שהסרט נכנס לשבלונה, הוא מצליח בדרך כלל לצאת ממנה לכיוון אחר ולהמשיך הלאה. ההמלצה שלי: ללכת לסרט בלי ציפיות, ולאכול אותו בגדול.
אכן טוויסט מיותר
שמקלקל תסריט טוב. אבל הדמות של רוי כתובה נפלא. מדובר בפושע שסובל מהפרעות חרדה בגלל שהוא פוחד להתפס. הרי מסתבר שאחרי שהוא משתקם, הוא מפסיק לסבול מהן, ומפסיק גם להחזיק אקדח בבית.
אגב, תיאור ההפרעה של רוי מאוד אמין. טיקים בדרך כלל מופיעים אצל חולים שסובלים גם מהפרעת חרדה אובססבית קומפולסיבית, וכך אצל רוי.
לא ממש חשבתי על הפן הזה..
(הריאליסטי) בסרט, אבל הדמויות שידרו אמינות וחמימות אנושית. יפה היה לראות תהליך תרפיה שכזה לאורך הסרט.
הבעיה של קייג'
היא שהוא שחקן באמת טוב, אבל רק בזמן האחרון הוא התחיל לבחור תפקידים שממש מדגישים את היכולות שלו. הוא שיחק טוב גם קודם, אבל רוב התפקידים המוכרים שלו הם מסרטי מתח ופעולה שבהם (חוץ מעימות חזיתי, לדעתי) אין אמת מידה רצינית למשחק והדגש הוא בעיקר על אפקטים. הוא אמנם שיחק בתפקידים טובים, אבל בין "לעזוב את לאס-וגאס" (עליו זכה באוסקר) ל"אדפטיישן" (עליו היה מועמד לאוסקר), שכחו שהוא לא רק שחקן אקשן.
אבל, האם זו בעיה
עבור שחקן לעשות גם כסף, ולהגיע לביטוי אומנותי רק לעיתים נדירות.
מה גם, שגם בסרטי אקשן יש אמת מידה מסוימת למשחק (ולראיה, רק תשווה בין ברוס וויליס לבין סטיבן סיגל למשל).
בלי להכיר את קייג' לעומק, אני מוכן להמר, שלאחר הצלחות אומנותיות עם האחים כהן, וקופולה, ועוד. הוא החליט לעשות מעצמו טום קרוז, (ובינינו, מי לא היה רוצה להיות טום קרוז). וכך לאחר תפקיד אוסקר, הוא הצליח להתברג לסרטים שהיה ברור כי יהפכו ללהיטים. וכך, ברגע שהוא הפך להיות כוכב על, הוא נרגע, הרגיש כי הגיע למיצוי, וחזר לתפקידים אישיים וקטנים יותר.
מה רע?
אבל, האם זו בעיה
מה שרע זה שמכל התפקידים בסרטי פעולה אנשים שכחו שהוא גם יודע לשחק. מה שיצר פליאה לא קטנה אצל הרבה אנשים כשבחרו בו לשחק באדפטיישן ובעיר של מלאכים. אין בעיה בלבחור גם תפקידים שלא מבטיחים אוסקר, אבל קייג' די הגזים. כמו ברוס וויליס לפני החוש השישי ואנג'לינה ג'ולי אחרי טומב ריידר, יש נטייה לשווק אותו ככוכב אקשן, מה שיוצר הרמת גבות ציבורית כשהוא מלוהק לתפקיד דרמתי. זה עד אדפטיישן, בכל אופן, שהחזיר אותו למקומו הראוי.
אולי
אבל, מה שבטוח זה שחשבון הבנק שלו לא סובל בכלל.
ועם כל הכבוד לנו, גם ניקולס קייג' כמו כל אדם אחר, רודף אחר השגשוג האישי שלו בעיקר.
לא אם אתה מכיר את השחקניות
את זאת שמשחקת את הקופאית אני מכיר רק ממראה (בעלה מוכר קצת יותר), אבל זאת שמשחקת את אישתו לשעבר היא מלורה וולטרס, הג'אנקית המתוקה מ"מגנוליה" וההופעה שלה בסרט אפילו לא נמצאת בימד"ב. לקחתי את היוזמה ורשמתי אותה שם, אבל היא עדיין תקועה אי שם בצנרת.
מישי שמה לב
שהמוסיקה בסרט(המדהימה)מאוד דומה למוסיקה של גוטאן פרוג'קט??
מישי שמה לב
אני חשבתי דווקא על נינו רוטה והמוסיקה שעשה לסרטי פליני (אם מישהו זוכר…)
רידלי במאי גדול!
מאז ימי בלייד ראנר רידלי סקוט מסמן עצמו כאחד מחשובי הבמאים.
נכון – לא כל סרט שלו מושלם. במיוחד חניבעל הזכור לרע. אבל מה עם 'בלק הוק דאון'? גדול, וגלדיאטור? ענק, ותלמה ולואיז? אין מה לומר. האיש גאון. גם הוא ברצף של עשייה מדי פעם עושה פחות מגדול – אבל זה קורה לכל הגדולים. אפילו היצ'קוק ידע עליות ומורדות.
אז אנשי המזימות הוא סרט ראוי בהחלט, והעובדה שרידלי סקוט ביים – רק מוסיפה כבוד לסרט ולו כבמאי. לכו לראות. וגם קייג' עושה עבודה טובה.
בקשר ל''תלמה ולואיז'' אני בהחלט מסכים
אין שום דבר טוב לומר עליו.
אתה רוצה לפרט?
כלומר – איזה דברים רעים יש להגיד עליו?
אתה רוצה לפרט?
הוא מיופייף, הוא פרימיטיבי, הוא מיושן באידאולוגיה שלו, הוא מיושבן בתור סרט, והתפקיד של מייקל מאדסן קטן מדי.
אבל..
עד בואו של (סרט כלשהו עם ג'וליאן מור, פיליפ סימור הופמן וטום קרוז), תלמה ולואיז היה הסרט האהוב עלי.
דוקא בלאק הוק דאון, הוא סרט נוראי. וגלדיאטור הוא מסחטת אוסקרים צפויה וממוסחרת.
אבל תלמה ולואיז. מדובר לא רק בסרט מסע גדול, וסרט חברים גדול. מדובר בעיקר בתצוגה פמיניסטית מרהיבה ונוקבת. סרט ענק, ענק, ענק.
תצוגה פמיניסטית
מעושה, פשטנית ולא אמינה, המיועדת לגברים שרוצים לחשוב את עצמם לפמיניסטים גדולים.
וכן, אני יודע שאישה כתבה את התסריט. תנסה לבדוק איזה עוד סרטים היא כתבה.
אבל...
אני לא מתיימר לומר שאני פמיניסט גדול.
בעצם, אני אפילו לא מתיימר לומר שאני מכיר את כל עקרונות הפמניזם.
ובכל זאת, הסצינה הסופית ענקית, ולו בגלל שאני פשוט אוהב סצינות מלנכוליות גדולות מהחיים.
הפרשנות, לסוף הסרט, אגב. לא חייבת להיות פמיניסטית. ולמעשה יכולה להוות מטאפורה לכל התמודדות כנגד בירוקרטיה בכל מאבק מה שהופך אותה למעט פחות פשטנית.
בכל מקרה, פשטנית או לא (ואני נוטה להגיד שיש כאן פשטנות מסוימת), הסצינה לפחות מבחינה סנטימנטלית- עוצמתית מאד.
אבל אני אהבתי את הסרט, עוד הרבה לפני הסצינה האחרונה, בתור סרט מסע ואפילו התבגרות (גם בגילם של הגיבורות), מריר ציני ובאופן מטאפורי אפילו מפוכח.
ולגבי הכותבת – בדקתי את הימד"ב, ואכן רזומה לא מרשים. זאת אולי אינדיקציה לכישורים אבל לא באמת הוכחה לכלום.
סצנה מלנכולית גדולה מהחיים?
בכל מקרה, הסצנה היא חתיכת cop-out רציני. מעבר לאימפקט הרגשי שלה אין לה שום משמעות. התסריטאית הכניסה את הדמויות למבוי סתום, בואו נראה איך אפשר להוציא אותם. אה, מה עם להשאיל את הסוף של "פני מלאך", "ז'יל וז'ים", וקצת "קיד וקסידי", ונחתוך ממש לפני הסוף כדי לא לזעזע את הצופים יותר מדי. יאללה, הולך.
שים לב שאפילו הרעיון הראשוני של סקוט היה שונה במקצת:
http://www.imdb.com/title/tt0103074/alternateversions
היא מלנכולית, והיא גדולה מהחיים. אבל, אם אתה מתעקש נסתפק ב"גדולה"
לגבי הטיעון, את ז'יל וג'ים ראיתי, אבל אני לא זוכר את הסוף. את פני מלאך מעולם לא ראיתי. אז בוא נשווה את הסוף לקיד וקאסידי.
בעוד בקיד וקאסידי, הסוף היה ברור מראש, ולא באמת היווה הפתעה, הרי שבתלמה ולואיז לא כן. מה שכמובן מוליך לשתי אמירות שונות בתכלית. אם בקיד וקאסידי עצם עובדת היות הסרט סיפור טוב, אבל לא כזה מפתיע או חדשני, או במילים אחרות קשה מאד לנסח אמירה בסרט מסוג כזה שאינו חדשני, ואינו מפתיע.
הבמאי של קיד וקאסידי ניסח את האמירה היחידה שהוא היה יכול לנסח, למעשה הסרט לא היה יכול להיגמר עם הצגת הגופות.
ואני יסביר: בדומה מאד לסיום של "היו זמנים באמריקה" למשל, הרי שהסוף של קיד וקאסידי יכול להתפרש רק כמחווה פוסטמודרניסטית לז'אנר כולו. התייחסות מודעת לעצמה וסרקסטית של מונח הגיבור (שהוא בעצם לא בדיוק גיבור), האדרה של המושג "קאובוי" (או מאפיונר בסרט ההוא), תוך ידיעה כי הצופה מודע לרבדים עמוקים יותר בחיי הגיבורים (ובמיוחד בהיו זמנים באמריקה, שם הכל גם הרבה יותר שלילי). קיד וקאסידי העצים את תחושת המיתוס, שבאה לידי ביטוי באופן האידיאלי שלה בסיום כל כך מיתי. סיום שמצד אחד ברור לצופה, אבל מצד שני משאיר את הדיגניטי והריספקט לנפשות הפועלות (וכאמור שוב, הדברים נכונים הרבה יותר לסרט של סרג'יו ליאונה, אבל מספיקים לקיד וקאסידי).
כאמור, קשה באמת להגיד שהסוף של סרטים כמו תלמה ולואיז או קיד וקאסידי, אינו פתור. ההפסקה של הסרט, יכולה לבוא רק מתוך שליחות תבונתית/מיתית. וכך, אם ניתחתי את קיד וקאסידי. הרי שבתלמה ולואיז הסוף מדויק לא פחות.
א. הסרט לכל אורכו מוגדר כסרט קליל יחסית עם אספקטים קומיים לא מעטים. ההלם של הסוף מספיק כפי שהשאירו אותו, וגם בלי להיכנס לאלמנטים גרפיים שעשויים להשאיר טעם רע אצל הצופה הממוצע
ב. ובהרחבה קלה, של א. הרי שמכיוון שהסוף של תלמה ולואיז טעון ומהפכני בלפחות שני אספקטים (הפמיניסטי, והבירוקרטי), הרי שהגזמה גרפית, כאשר הסוף ברור ממילא לצופה הממוצע, היה עשוי לנטרל את התובנה, וללכת לכיוונים קיטשיים ומניפולטיביים הרבה יותר.
הרעיון בסרט היה להותיר את הצופה, עם הטעם הטוב שבחדוות הגילויים המרנינים שעוברים של הגיבורות. ובד בבד לתת את הקונטרט התובני. סוף גראפי היה נותן לא רק קונטרסט תובני אלא גם כזה רגשי בעוצמה רבה יותר, והיה מבטל במידה מסוימת את המהפך התובני.
ואגב, הרעיונות של רידלי סקוט. תרשה לי לא להתלהב. אז יצא לו סרט ענק כמו תלמה ולואיז, ועוד כמה סרטים טובים. אבל הבמאי הכי לא יציב בהוליווד, עשה גם את כמה מהסרטים שאני הכי שונא (כולל, "אגדה" שאמנם לא ראיתי את גירסת הבמאי שלו, אבל הוא הסרט השנוא עלי. נקודה.) או ים של חברים.
בקיצור רידלי, ועל אף הישגיו, הוא בפירוש לא סמאח.
אז הסוף בעצם מושלם
דווקא בגלל שהוא מוסיף כל כך מעט על מה שבא לפניו? יאללה, נגיד.
ומה עם שאר הסרט? מה למדנו ממנו שלא ידענו לפני? מה הסרט חידש ב-1991 שבאמת *היה* חדש ב-1991? שיאה של התנועה הפמיניסטית היה בתחילה-אמצע שנות השבעים, וגם הסרטים הרלוונטיים לנושא נוצרו בשנים האלה או לפחות באיחור קל. כש"תלמה" יצא עשר-עשרים שנה אחרי, מה בעצם הוא הוסיף למשוואה? האם הוא באמת נותר חדשני גם ב-2003?
ומהן בכלל התובנות שהיינו אמורים לצאת איתם מהסרט? אמנם לא ראיתי אותו כמה שנים טובות, אבל עד כמה שזכור לי תמצית העניינים היא כזאת:
(רוב) הנשים מסכנות ומדוכאות.
(רוב) הגברים מנצלים ופוגעים ב(רוב) הנשים בכל צורה הנוחה להם, בין אם בהתנשאות, שקרים, אלימות פיזית או מינית.
הממסד הפטריארכלי נמצא לצידם של הגברים ואינו יכול לעזור לאף אישה הנמצאת בבעיה כלשהי.
לא. הסוף מושלם
כי הוא הופך את מה שהיה לפניו, באמצעים לא מניפולטיביים (לגמרי). ובניגוד לסוף האלטרנטיווי של רידלי סקוט שהיה עשוי להיות מניפולטיבי יותר.
כפי שכתבתי קודם. עיקר כוחו וחידושו של הסרט, לא בא כמענה לזרמים אקטואליים של הזמן, אלא בעיקר כנגד הסרט עצמו. או במילים אחרות, יכול להיות שמסקנת הסרט אכן לא חדשנית, אבל באופן שמהפכני לשעתיים הראשונות של הסרט, הרי שהסוף הוא חדשני באמת.
אני יבהיר את זה בדוגמא אחת. "מכתב בבקבוק". בעל הסוף הלא קלישאתי, ועם זאת הכה מחורבן. הוליווד לא ייצרה במקרה סיומות קלישאתיות לז'אנרים שונים. הסיומות הם בדרך כלל הגיוניים בכללי הז'אנר. כך למשל הקומדיה הרומנטית (או הדרמה הרומנטית הקלילה), חייבת להסתיים בסוף טוב (אלא אם כן יש רמז מטרים שלא), ולו משום שאחרת המצב הנתון של הצופה, בסוף הסרט, יחוש במניפולציה זולה, ובמהפך רגשי שלא מסתדר ולא מתאים. לכן בדיוק סיומות שאינם קלישאתיות לז'אנרים כלליים בדרך כלל לא יתאימו. או במילים אחרות "הוליווד שולתת".
תלמה ולואיז, לקחה את האלמנט הזה (שאני מדגיש שוב, הוא תסריטי וביחס לתסריט. הוא לא (כרגע) בעל מסרים אוניברסליים נוקבים) באחד מהרגעים הבודדים בתולדות הקולנוע שבהם זה עבד. לאור העובדה כי הסרט שואל השראה מז'אנרים רבים כל כך (המערבון, המסע, הגיבור, הפשע וכו'), הרי שהוא לא נתון לכבלים של חוקי ז'אנר מסוים, ולאור זאת קיבל לגיטימציה לחדש סוף, באופן שלא יהווה מניפולציה מהפכנית לרגשות הצופים. אלא רק כזאת תובנית (שוב, ביחס לסרט עצמו). הסוף מצד אחד מזעזע מרגש ומטלטל, אבל מצד שני הצופים לא יוצאים מרומים, הרצף ההגיוני של התסריט (ובניגוד למכתב בבקבוק) נשמר.
כך, בעצם, אני טוען שהסרט מדהים, לו משום תובנות פילוסופיות/סוציולוגיות חדשות. אלא ככזה שנותן הבנה חדשה בגוף הסרט (אם תרצה, הבנה ארס פואטית חדשה. ובעיקר כי אין לי הגדרה טובה יותר). כדוגמא נוספת אני יכול להביא את "החוש השישי" שעושה דברים דומים, בוריאציות שונות. ותוך תובנה אוניברסלית מעטה מאד אם בכלל.
לגבי הטיעון של התובנות הפמינסטיות.
א. התנועה אולי התפתחה בסוף שנות השבעים, אבל גם סרט שיתרחש מאוחר יותר, יכול פשוט להדגיש את העובדה שמאומה לא השתנה. גם זה מסר חשוב, שיכול להיות אקטואלי לאותה תקופה.
ב. עכשיו כשאני חושב על זה, התקופה המדובר, למעשה היוותה סיום לשנות השמונים הכה שמרניות ובירוקרטיות, כך שבעצם מהפכת הסיקסטיז והסבנטיז, לקחה צעד אחורה בעשור שקדם לסרט, מה ששוב מצדיק את קיומו.
ג. וכמו שכתבתי קודם, התובנה אינה רק פמיניסטית. די שתתיחס אל תלמה ולואיז בתור "אנשים" ולא "נשים" ותבין שהביקורת היא גם על גלגלי צדק אמריקאים צבועים (כשנשים הם רק דוגמאות). ועל בירוקרטיה אטומה.
ד. האם העובדה כי נעשו סרטים דומים, באמת מורידה מהערך של סרטים אחרים בעלי מסרים דומים.
"זוגות סרטים" לדוגמא – טריינספוטינג ורקוויאם לחלום. מולין רוז' וסיפור הפרוורים. 1984 וברזיל. לחיות בתמונות והכל אודות שמידט. המופע של טרומן וedtv . פלאטון ומטאל ג'אקט. אמריקן ביוטי וסופת קרח. ועוד, ועוד, ועוד.
(ולא, אין לי כוח להתווכח על כל הצמדים האלו, מה גם שאני יודע שבכל אחד מהם יש הבדלים וניואנסים, אבל את הכוונה הבנת).
ג) שתי הדמויות *הנשיות* היחידות בסרט
אופס.
כמו שאמרתי
א. אני לא מבין מה אתה לא מבין בקשר לבראד פיט. הוא דופק את ג'ינה דיוויס ואז הוא דופק את ג'ינה דיוויס. שרמנטי או לא שרמנטי, הוא גונב לשתי הנשים את כספן. אתה ברצינות רוצה לקרוא לזה דמות חיובית? הארווי קייטל אולי מראה מצפון וכו', אבל הסרט מסרס אותו לחלוטין ועל כל המצפון שלו אין לו השפעה ממשית על מה שקורה לשתי הנשים למרות תפקידו.
ב. שני מימדים בסרט של דמויות עם מימד אחד זה אולי יוצא דופן, אבל ממש לא מרשים או משכנע.
ג. עצם זה שאתה מתייחס לסרט בתור "סיפור התבגרות" של שתי נשים בשנות השלושים ואף הארבעים לחייהן רק מראה כמה אתה שותף לנקודת המבט המתנשאת של הסרט. "תראו, שתי נשים בוגרות שלא מבינות מהחיים שלהן".
ד. הקבלה מצויינת. "מוכה אהבה" הוא סרט קטן (שעה וחצי בקושי) שמתמקד בדמות אחת ומספר את סיפורו בלבד. עדיין, כל הדמויות האחרות בסרט הן דמויות אנושיות לגמרי, גם אם התנהגותן לפעמים תמוהה. "תלמה" הוא סרט גדול (שעתיים-פלוס) המתיימר לספר את סיפורו של שתי נשים המייצגות את גורלן של לפחות חלק משמעותי מהנשים במקום מסויים בתקופה מסויימת. הדמויות המשניות הן קריקטורות אחת-אחת (חוץ מבראד פיט אם רואים אדם מכוער, רוב הסיכויים שהוא גם אנס או מינימום שונא נשים) שהתפקיד שלהן הוא לגרום לשתי הנשים להתנהג בצורה א' בסצנה ב' ובצורה ג' בסצנה ד'. רואה את ההבדל?
ד. נקלעו למעמד הווייט טראש בעל כורחן? על מה אתה מדבר בדיוק? זה כמו שתושבי שכונת התקווה "נקלעו למצבם בעל כורחם", או, להבדיל כמה הבדלות, כמו שהפלסטינאים "נקלעו למצבם בעל כורחם"?
ה. כל מה שאתה אומר הוא טוב ויפה, אם הסגנון הוויזואלי היה משתנה לאורך הסרט. הסגנון המיופייף קיים גם לפני המסע של תלמה ולואיז, גם בזמן המסע, וגם בסופו. אם אין קונטרסט בין הכיעור של "העולם שכולו רע" לבין הזוהר של "העולם שכולו טוב", האם לא יכול להיות שהסרט פשוט לא רוצה לעשות את ההבחנה שאתה עושה וסתם מעדיף להציג את כל העולם כאסתטי ומצועצע, ממש כמו (בוא נחשוב שנייה) כל הסרטים של רידלי סקוט?
אנחנו נמשיך את זה עוד הרבה זמן?
ה. דיברת בתגובה הקודמת על סרטים אסתטיים ומצועצעים – כן בלייד ראנר בפילטר חשוך מתאים לסרט, אבל הוא מצועצע?? אני עדיין חושב שהתוכן דורש את ההתייפפות, אחרת איך נבין את ההבדל בין החיים שלהם קודם, לבין אלו שהיו להם בימים של אושר?
ד. אני לא, אבל אני גם די בטוח שאתה לא, עמדת בפני סיטואציה לחוצה של נסיון אונס, כשבין כך אתה מדוכא לגמרי מהחיים ודי נמאס לך מכל מה שקורה סביבך. במצב מאיים הכל יכול לקרות. גם רצח, גם רצח לא מוצדק.
להאשים את כל העולם. שוב אובייקטיבית יכול להיות שלא מוצדק. פסיכולוגית ובמקרה של תלמה ולואיז מוצדק מאד. ומדויק מאד. החיים שלהם חרא, הם יכולות להאשים גם את עצמן, אבל כפי שכבר קבענו, מאד קשה לצאת ממעגל עוני (גם אם אפשרי), הפניית אצבע היא תגובה צפויה והגיונית בנסיבות. שוב – לא אובייקטיבית. פסיכולוגית.
ד.2. אתה יודע מה, אני מוכן להסכים איתך חלקית. הסרט אולי לא מושלם בגלל רידוד מסוים של דמויות המשנה. אם כי כאמור זה לא מאד מפריע לי בסיפור התבגרות על שתי דמויות. סיפור שבו המסר והרעיון ברור, וסיפור בו גם כלפי הרעיון של הסרט עצמו, ידוע לנו מספיק.
(ולאחר שתי הפסקאות האחרונות, מחשבה חדשה, אולי הרידוד של דמויות המשנה, היא בדיוק בגלל העובדה שהסרט לא מנסה לייצג נקודה אובייקטיבית, הוא בסך הכל מנסה ליצור תגובה פסיכולוגית הגיונית (ואתה יודע מה, גם על פי נסיון חיי המוגבל היא הגיונית), הסרט הוא סובייקטיבי והוא לא מתיימר לרגע לא להיות כזה. דוקא משום כך רידדו את דמויות המשנה. הסרט לא מציג את תלמה ולואיז בתור צודקות. הוא פשוט מציג כרוניקה של אסון. הסרט מסופר מנקודת מבטם של הנשים, כי זהו סיפורם של הנשים, לא של האנשים שאיתם.
מעבר לכך, במצבים של תחושות קיצוניות (כעס, אושר), אני בהחלט יכול להבין, אי תשומת לב לפרטים שמסביבך, וחוסר רגישות כלפי אנשים מסביב. גם לכן אני יכול להבין את הנשים בסרט. לגיטימי בעיני.
ג. רק חבל, שאונס הוא לא מאורע "תהליכי" הוא טראומה חד פעמית שבהחלט יכולה לפרוק בבת אחת מטען פסיכולוגי של הרבה שנים. יש התפתחויות הדרגתיות, ויש גם כאלה שניצתות ברגע, אונס או נסיון אונס יכול להוות מצת
ב. אני הכללתי? אני טענתי שג'ון גרישם או כל ספר "דרומי" אחר, לא יכול לצייר פורטרט מחמיא ובצדק של מדינות הדרום? אני טענתי שטוני מוריסון לא יכולה לצייר פורטרט מחמיא של אנשי הגיטאות? אני טענתי שכל דרום ארה"ב היא וויט טראש?
אני רק טענתי שהתופעה קיימת (וכן, הייתי באלבמה וארקנסו, וכן עד לפני כמה שנים, לבושתי הייתי צופה בריקי לייק וג'רי ספרינגר), יש וויט טראש, יש בורות ונבערות וטמטום. יש ערכים ישנים. לא אצל כולם, אולי אפילו לא אצל הרוב. אבל זה קיים. ועל זה הסרט מדבר.
אגב, הארווי קייטל, הוא דוגמא מובהקת בתור דמות עם עומק מצד אחד, ומצד שני דמות שלא שייכת לעולם הטראש הרגיל. הוא כן, הבעלים של הנשים לא.
גם בראד פיט, מצטייר בתור נוכל קטן עם חלומות גדולים. לא הוויט טראש הרגיל והלא חושב, אלא סוג של גירסת לייט לריפלי (דיימון). אבל יש וויט טראש, והוא קיים. קשה קצת להתעלם מזה, וקשה להגיד שהמונח מומצא.
א. דיברתי על כך קודם, בהבדל בין הסרט המדויק פסיכולוגית, לבין זה המדויק חברתית. הסרט הזה שייך לסוג הראשון, ומכאן גם נובעת עוצמה סנטינמנטלית מיוחדת.
ועוד נקודה אחת קטנה: "אינה מעלה את רמת הדיון", המשפט לא במקום, ועם כל הכבוד, אני לא חושב שהדיון הוא ברמה כל כך נמוכה.
טוב, הודעה אחרונה
ה. אתה סותר את עצמך. קודם אתה אומר שכמעט ולא מראים את ה"החיים שלהם קודם" ולכן אין ולא אמור להיות הבדל, ואם כן, אז לא רואים אותו כי ההתחלה קצרה כל כך. עכשיו אתה אומר שהסרט חייב להיות מצועצע כדי שיהיה הבדל. תחליט. אם בכל זאת כן אמור להיות הבדל, זה לא אשמתו של סקוט שהוא לא מדגיש את הקונטרסט בין הכיעור של תחילת הסרט ליופי של ההמשך?
ד. הסיטואציה של לעמוד בפני אונס בזמן שאתה מדוכא מהחיים שלך, אם אכן כך אמורים לקרוא את הסרט, היא חתיכת שטות. קודם כל הפסיכולוגיה האנושית היא לא כ"כ פשוטה, וזה פאק של הסרט כשהוא מנסה לפשט אותה בצורה כזאת. חוץ מזה, להצדיק רצח בגלל שרע לך בחיים זה מאוד בעייתי, כי זה מצדיק הכל החל מרציחות קולומביין ועד פיגועי התאבדות. אתה לא באמת רוצה לעשות את זה, נכון?
ד 2. אם זה לגיטימי לדעתך לפשט את דמויות המשנה כי כך רואות אותן תלמה ולואיז, זה לא אומר שתלמה ולואיז עצמן הן אנשים רעים בדיוק כמו שונאי הנשים סביבן בגלל שהם רואות את כל הגברים בעולם כשליליים ומרושעים? או שגם זה מוצדק כי "הגברים התחילו"?
ג. אם אתה אומר. אני אישית לא מכיר תופעות כאלה מחוץ לסרטים הוליוודיים.
ב. אתה לא יכול להגיד בו זמנית שהווייט טראש קיים ולכן אמורים להציג אותו בסרט, *וגם* שלא כולם ווייט טראש ויש הרבה אנשים חמודים ואוהבי אדם בדרום ארה"ב, *וגם* שזה לגיטימי שהסרט מראה רק את האנשים הרעים ו(חוץ מהארווי קייטל) לא את הטובים. כל ההסבר הזה נראה כמו התחכמות מיותרת לצורך הצדקת משהו שהוא לא נכון מיסודו.
א. סורי.
ולכן, תשובות לקוניות
ה. ההבדל הוא בין החיים שלהם במסע, לבין החיים שלכאורה (גם אם לא על המסך), הם באמת מנהלות.
ד. בסיטואציות מסוימות, אני יכול לקבל התנהגות כזאת כאפשרית.
ד. 2. יכול להיות, ודי ברור שהן לא מושלמות. מה שלא גורע מההנאה של הסרט
ג. גם אני לא, רק מנחש ומעריך.
ב. קצת יותר באריכות – למה לא. יש לנו את מונסטרס בול למשל שמספר לנו סיפור דרומי אחד. ויש לנו את בייבי אריזונה שמספר לנו סיפור אחר. ועוד סיפור דרומי ב"סיפור פשוט". ויש לנו את תלמה ולואיז שמספר סיפור נוסף. אנחנו לא חייבים להראות בסרט את כל הדרום. זאת בסך הכל הצגת סיפור, ולנשים האלו יש בעלים כאלה, ונתקלות במקרה (מה שהגיוני לאור העובדה שאנשים בדרך כלל מכירים אנשים שדומים להם). בעוד אנשים כאלה, כדי לתת את הקונטרסט ולהראות שלא כולם כאלה, הארווי קייטל מספיק. אבל מכיון שרידלי סקוט הוא לא סמאח כמו פ"ת אנדרסון, או אלטמן, ומכיוון שהוא לא נותן לנו פסיפסים, אלא רק סיפורים קטנים. הרי שזה אמין מאד מבחינתי. יש אנשים כאלה, יש נשים כאלה, וכך הם מוצגות.
א. אין בעיה.
אמנם כבר מאוחר מדי
אבל שיהיה להבא:
כתבה מספר 237
הו ניקולס
לדעתי סרט מקסים. נהניתי ממנו והוא מתאים במיוחד למי שמעריך את המשחק האיכותי של ניקולס קייג'.
תבואו עם ציפיות לסרט רגיל, ותופתעו לטובה בסופו של דבר.
לראות.
אה, תודה שענית
איזה סוף עצוב
דווקא מאוד הגיוני
אם המורה שלך היה מחטיף לך מכות רצח והיית משתנה כתוצאה מכך גם היית מתייחס אליו בכבוד?
כל בן אדם נורמלי שבוגדים בו ועושים לו עוול כזה היה מתפוצץ כשהוא היה פוגש אותה.
אכן, הגיוני
אם גם אני הייתי נוהג להחטיף מכות רצח לאנשים, אז כן, הייתי מקבל את זה בהבנה.
זה לא קשור למפנה שלו...
כל הסרט הוא חוזר ואומר שאין לו רגשות אשם כי הקורבנות מביאים לו את השלל לא הוא לוקח בכוח, זו הצורת חשיבה שלו, לכן אין לו סיבה להתפרץ, מה גם שהוא הרים את קולו על "ילדתו"
עזרה
אני מתה על המשחק של ניקולאג' בכל סרט הוא מוציא את הטוב שבו.
הוא יודע מה הקהל אוהב והוא נותן שואו.
ועכשיו מישהו יכול אולי לאמר לי מאיפה אני מורידה את המוסיקה
מהסרט??
ניקולאג'? מגניב. מעתה יקרא שמו בישראל ניקולאג'.
אני מנחש
שרשימת השירים מהסרט תעזור לך; היא נמצאת כאן (בערך באמצע הדף): http://www.amazon.com/exec/obidos/ASIN/B0000CF2YP
על מה התלונות?
אני לא מבין מה כולם מתלוננים.
כל היופי בסרטים כאלה זה הסוף שלהם, הסוף המפתיע שבחיים לא הייתי יכול לצפות מראש.
במשך כל הסרט אני חושב לעצמי איך הסוף של הסרט יראה, איך הם יחליטו לגמור את הסרט הבאמת יפה הזה, ואני באמת נהנתי מהסוף שהם כתבו.
לי נמאס מכל הסרטים האלה עם הסוף הידוע מראש, ויש לי חשק לעוד סרטים עם סוף כזה שמשאיר אותך עם פה פעור גם כמה ימים לאחר הסרט.
בקיצור, אחד הסרטים היותר טובים שראיתי בזמן האחרון.