במקור: Match Point
תסריט ובימוי: וודי אלן
שחקנים: ג'ונתן רייס-מיירס, סקרלט ג'והנסן, מתיו גוד, אמילי מורטימר
כריס וולטון, צעיר אירי עני ושאפתן, נאחז בשתי ידיים בכל דבר שיקדם אותו. זו הסיבה שהפך לשחקן טניס מקצועני. אבל בכל המשחקים, תמיד חסרה לו טיפת המזל הנוספת – זו שהיתה גורמת לכדור שפגע ברשת ליפול בצד השני שלה, ולזכות אותו בניצחון על אחד משחקני הטניס הגדולים בעולם. ובכל זאת, אי אפשר לומר שלכריס (ג'ונתן רייס מאיירס, 'שחקי אותה כמו בקהאם') אין מזל בכלל. מיד כשהוא פורש מקריירת ספורט פעילה, והופך למדריך טניס בקאנטרי קלאב יוקרתי ליד לונדון, הוא מתיידד עם טום יואיט, בחור קל דעת ועשיר מופלג.
טום מפגיש אותו עם יתר משפחת יואיט, וכריס שואף עמוק אל ריאותיו את הריח המתוק, שאין שני לו – הניחוח המשכר של ההון. זהו הבושם של הנוחות העילאית, הגדושה בכל המותרות והעוצמה שמעניק הכסף הגדול בבריטניה. אופרה; מסעדות יוקרה; מכוניות טובות, שמאחורי ההגה שלהן נמצאים נהגים מנומסים ביותר; אחוזות בכפר, בהן רוכבים על סוסים או מתאמנים בירי ברובי ציד. בני משפחת יואיט מראים לכריס מהם החיים הטובים – וכריס מלטש את עצמו במהירות כדי להתאים להם, ועמל קשות כדי לרכוש את ליבם של ידידיו החדשים. לא שהוא צריך: אחותו של טום, קלואי (אמילי מורטימר, 'פרנקי היקר'), מתאהבת בו מיד. גם אמה ואביה, אלינור ואלק (בראין קוקס, 'טרויה'), נכבשים בקסמו השקט של האיש הצעיר, שיודע לומר את כל הדברים הנכונים לכל האנשים הנכונים. דרכו של כריס למעלה נראית סלולה.
בבית הנופש של היואיטים, כריס פוגש את נולה רייס (סקרלט ג'והנסון. תזרקו אבן על סרט בשנים האחרונות, ויש סיכוי שתפגעו בה. החל מדיבוב ל'בובספוג – הסרט' ולגמרי לא כלה ב'נערה עם עגיל פנינה'). נולה היא שחקנית אמריקנית צעירה, יפה, ומושכת במיוחד, למרות – ואולי בגלל – אופיה הסוער והבלתי יציב. והיא גם ארוסתו של טום יואיט. לנגד עינינו, מתגבשת הצורה הגיאומטרית המסוכנת מכולן: משולש רומנטי.
'נקודת מפגש', בעיקר בחלקו הראשון, הוא סרט איטי. כמעט כמו מחזה מודרני, הוא מורכב מסדרה של סצינות קטנות, שכל אחת מהן דוחפת את העלילה רק קצת קדימה. למרות שיש בו בעיקר דיבורים, נשארתי רוב הזמן מרותק, כי כל הזמן מתרחשות תפניות באירועים, והדיאלוגים (שכתב תסריטאי צעיר ומבטיח בשם ו.א.) מנוסחים היטב. כל זה יוצר, יחד עם המשחק הסביר, דמויות מעוררות מחשבה. לא ברור מהו אופיו האמיתי של כריס המופנם, היפה והאטום, שכלפי חוץ נראה כאילו נעשה מעץ מהגוני חלק ונוקשה, ודבר לא מותיר בו סימן אמיתי. האם הוא מתאהב בנולה, או רק מתאווה אליה? וגם: קלואי הפשוטה והתמימה, אך הנודניקית, רק רוצה תשומת לב וחיבה מכריס. האם היא ראויה לחמלה, או לבוז? ומה על נולה, המפתה גברים ומתפתית לאשליית הביטחון – הפיסי והרגשי – שהם מציעים לה? כמו הדמויות האחרות, גם היא מעוררת אהדה וסלידה בו זמנית. במקרה של סקרלט ג'והנסון, התפקיד הזה תפור עליה: גם כשהיא צועקת, נדמה שהיא ממשיכה למלמל, והיא כמו נולדה כדי לגלם דמות מבולבלת ומבלבלת.
בשלב מסוים, ההתחבטויות הפנימיות של כריס ושל הדמויות האחרות, נראות חסרות תכלית. למשך זמן מה, 'נקודת מפגש' הופך מעיק, ויוצר תחושה שהוא נמתח ללא מטרה. מעט אחר כך, מתברר שהאירועים הקודמים לא הצטברו סתם באקראי, אלא נבנו לקראת נקודה מכרעת. כריס, שמנסה לתמרן בין תשוקתו לנולה, והביטחון שמציע לו הקשר עם קלואי, מוצא עצמו במלכוד. הוא הופך נואש. ואנשים נואשים עושים מעשים נואשים, שמותחים עד הקצה את גבולות מזלם הטוב.
'נקודת מפגש' הוא סרט של וודי אלן. ככזה, הוא גרם לי שתי הפתעות. ראשית, זה סרט ממש טוב, וזה לא כזה מובן מאליו, בטח שלא לאור הסרטים המשמימים שעשה אלן בשנים האחרונות. שנית, ויותר חשוב: אי אפשר לדעת בכלל שזה סרט של וודי אלן. אני לא מדבר על המובן מאליו – שזה לא סרט על ניו יורקרים נוירוטיים, והגיבור בו אינו יהודי שמפזר בדיחות. אני אפילו לא מדבר על זה שהסרט הוא לא קומדיה, אלא מין דרמת מתח שלא ברור לאן היא מתפתחת. אני מדבר בעיקר על זה ש'נקודת מפגש' הוא סרט איטי ומאופק. לא רק שאין בו רגעים קלילים, גם הקדרות העמוקה שלו שקטה, בטח שיחסית לאלן. לוודי אלן היו כמה סרטים "רציניים", אבל גם בהם, התרגלתי לכך שאנשים שוברים דברים, צועקים בקולי קולות, ובאופן כללי מוציאים הכל החוצה. ואילו ב'נקודת מפגש' הכל מרוסן. גם סצינה כמו מריבה גדולה של כריס ונולה טובעת מיד בתוך אווירה של דממה טורדנית. כתפאורה מושלמת לכך, ניצבת ברקע לונדון המעוננת; ובדומה לה, הגורל אף הוא מעורפל מתמיד. המזל משחק בסרט תפקיד מכריע, ובסופו של דבר מפתיע.
אפשר להשתעמם ב'נקודת מפגש' מאד, או להישאב אל תוכו. אני נשאבתי, גם אם היו בו דקות שבהן הוא העיק עלי מדי, נמשך מדי, ושמר מדי על המתח – מתח שהיה כדאי לשבור קצת, כדי שלא יתפוגג מעצמו. ולמרות זאת, בסוף הסרט חשבתי לעצמי: "היי, זה היה בלתי צפוי. זה היה טוב. כדאי יהיה לראות גם את הסרט הבא של הבמאי החדש הזה, וודי אלן".
אהרו''כ
גררו אותי לסרט הזה (הטריילר נראה לי משעמם משהו), ואני חייב לציין שדי נהניתי.
למרות שהיו כמה קטעים מופרכים ודיאלוגים לא אמינים, רוב התסריט באמת היה טוב ובאמת לא השתעממתי לכל אורכו.
הדיאלוגים
לי זה נראה שאלן ניסה לעשות מחווה לסרטים משנות הארבעים וחמישים, תקופה בה הדיאלוגים בסרטים לא היו אמינים במיוחד ובאו יותר כדי לקדם את העלילה ולהיות שנונים. סקטעים מסוימים אלן ניסה לחקות את הסגנון הזה ולטעמי הצליח מאוד.
הסרט הבא של וודי אלן
יהיה קומדיה שמתרחשת בלונדון, כך שמוקדם עדיין לדעת אם השינוי הוא חד פעמי או קבוע.
לגבי הסרט הזה:
ג ם הופתעתי מהשינוי לעומת הסרטים הרגילים של אלן אבל במחשבה שניה טביעת ידו עדיין ניכרת בסרט, בעיקר בכל הקשור לשימוש ביצירות אומנות שונות כדברים סימובלים. למשל: ההילכה לדרום אמריקה באופנוע העוסק במנהיג קומנסטי מרמזת גם על הבדלי המעמדות בין כריס ונולה למשפחת יואיט, מה שיהיה משמעותי בהמשך. יש לי עוד דוגמא, אבל היה תהיה ספוליר. זה, דרך אגב, עוד שינוי משמעותי: מתי היה סרט של וודי אלן שקשה היה לדבר עליו מבלי לפזר ספוילרים חמורים?
בעניין הזה (
לחטא ועונשו)
יש לציין כי המניע לרצח בחטא ועונשו הוא השגת הרכוש הגנוב שרסקולניקוב ויתר עליו לבסוף.
בעניין הזה (
לחטא ועונשו)
זה לא בדיוק המניע, זה יותר התירוץ שרסקולניקוב ממציא לעצמו בהתחלה כדי לחשוב שבאמת היה לו מניע.
אני יכול להגיד
שבהחלט כן. נזכרתי בעובדה שהוא קורא את הספר בהתחלה הרבה אחרי שראיתי את הדמיון.
לא חשבתי על זה ככה. מעניין :-)
תודה על כיוון המחשבה.
כמובן, בשעה הזו המוח שלי יותר צמיגי מבוב-ספוג, אז נקווה שזה יידבק איכשהו למרות הכל.
אצלי ישר נדלקה נורה אדומה כשראיתי דוסטוייבסקי, ומיד כשעלתה הדילמה הבנתי מה הולך לקרות. אבל המוח שלי מאותגר סיפורית. הוא מסוגל לחשוב רק בצורה של סיפור, ולכן חוזה כמעט כל התקדמות. תפנית בעלילה כלשהי.
בעייתי, אבל לומדים לחיות עם זה :-)
עוד סנל''ל
כמה מבקרים כבר הצבעיו על הקשר בין שני הסרטים בעלי עלילה דומה: גבר רוצח את המאהבת שלו. כאן אלן עושה את בצורה טובה יותר לדעתי: בעוד שב"פשעים ועבירות קלות" הראיון לביצוע הפשע ומופיע די בהתחלה ורוב הסרט הדמות עסוקה בלבטים לפני ואחרי הביצוע, כאן המהמלך נבנה לאט ואנו כמעט ולא שומעים את לבטיו של בגיבור. נוסף על כך, כאן אנו רואים איך נבנה הקשר עם הפילגש ובעוד שב"פשעים" אנו זוכים רק לפלאשבק קצר אחורה. ב"פשעים" הגיבור לא מסוגל לבצעי את הרצח בעצמו והוא משתמש בקשרים שיש לאחיו בעולם התחתון, בעוד ב"נקודת מפגש" הגיבור לא מהסס לבצע את הרצח בעצמו וגם לרצוח עוד אישה כאליבי. ב"נקודת מפגש" גם שאחרי שיודעים שהוא מתכוון לבצע רצח, יש רגעים בהם לא ברור את מי הוא מתכוון לרצוח, את המאהבת או את אשתו. בסיום "פשעים" יש סצנה בה מטרין לאנדו (האיש שהורה לרצוח) משוחח עם וודי אלן על כך שהצליח לרצוח ולצאת נקי, על כך שהיו לו יסורים קשים וזה עבר. "בנקודת מפגש" אין דיבורים על זה (למעט בסצנת החלום, שייתכן שהיא בכלל חלום של הבלש) אבל המבט של כריס המשחק של ג'ונתן רייס מאיירס בסצנה האחרונה מעביר את היסורים ואת בתחושה שבסוף יהיה בסדר. בכלל, הדבר היחד שמציל את החלק הדרמי של "פשעים" משגרתיות, הוא המשחק המציון של לאנדו אנג'ליקה יוסטון. גם ב"נקודת מפגש" יש משחק מציון של כל הצוות. עוד הבדל בין הסרטים הוא בסגנון, "פשעים ועבירות קלות" למרות היותו אפל יחסית, עשוי בסגנון הרגיל של אלן ומכיל גם סיפור נוסף, קומי הרבה יותר. הרבה מבקרים כתבו ש"נקודת מפגש" הוא הכי טוב של אלן מאז "פשעים" לדעתי הוא בהחלט טוב יותר.
למה לא לומר את זה
להוציא הכל החוצה.
אולי ניתן לזקוף את איכות הסרט, בנוסף לאיפוק, גם לשחקן החדש והמעניין הזה בסרט של וודי אלן, הלא הוא וודי אלן- (מינוס!!! וודי אלן נגטיבי!)
או בקיצור, כל מה שחסר ברוב הסרטים של וודי אלן, לדעתי, על מנת שיהיו טובים, זה היעדרו של אותו וודי אלן מהמסך (ושוב זה רק בשבילי. אני פשוט לא מסוגל לצפות בו משחק, וחבל כי רוב סרטיו כתובים ומבוימים מצוין, חוץ מעצם העובדה שהוא חלק מהקאסט כמובן.)
לא הייתי בונה על זה
כבר היו לוודי אלן סרטים שבהם הוא לא השתתף, אבל הגיבור היה זהה לו לחלוטין, אף שגולם ע"י שחקן אחר (למשל, קנת בראנה).
זה הכי גורע
שחקן שמנסה לגלם את הדמות של אלן. אפילו בראנה הגדול נראה ממגוחך. גם ג'יסון ביגס וויל פארל נכשלו. ג'ון קיוזאק יצא איכשהו בסדר (כי הוא לא ניסה לחקות את אלן).
הנה רשימה של סרטים אותם ביים אלן מבלי לשחק בהם:
רגשות, האישה אחרת, ספטמבר: סרטים דרמטים לגמרי בהם אין תפקיד שיכול להתאים לאלן. הדעות חלוקות לגביהם, אני די אוהב אותם, ביוחד את אישה אחרת.
אליס: עוד סרט די דרמטי עם שילוב אלמנטים של פנטזיה. פחות אהבתי אותו, למרות שמיה פארו נמצאת בשיאה.
קליעים מעל ברודווי: נחשב לאחד מסרטיו הטובים ביותר בשנות ה-90.
סילברטי: כאן בראנה השפיל את עצמו, סרט די חלש למרות כמה הברקות (למשל שרליז תורן בתפקידה הטוב ביותר), לדעתי היה עובד טוב יותר עם אלן היה משחק.
מלינדה ומלינדה: יש די הרבה מבקרים שאהבו את הסרט הזה, לדעתי זה עוד מיחזור עצמי רחוק מסרטיו הגדולים.
נקודת מפגש: אם לא אמרתי את זה בהודעות הקודמת שלי, מסרטיו הגדולים של אלן.
ועוד שני סרטים בהם ההופעה של אלן היא שולית:
ימי הרדיו: אלן מקריין את הסרט ולא מופיע בו (סת גרין משחק את אלן הילד) סרט מקסים.
מתוק ומרושע:
אלן מופיע בתפקיד עצמו כאחד ממומחי הג'אז שמלווים מדי פעם את הסרט כדי לתת לו מימד כמו דוקמנטרי. לדעתי אחד מסרטיו הטובים בשנים האחרונות.
בסרטו הבא "סקופ" אלן כנראה ישתתף בתפקיד לא ראשי.
אם יורשה לי להוסיף
כל דבר אחר: סרט משעמם וממוחזר לחלוטין שנראה כמו חיקוי של סרטי אלן המוקדמים, מאשר סרט שלו עצמו. למרות זאת, וודי אלן בתפקיד משני הוא הדבר הטוב היחיד שמצאתי בסרט. ג'יסון ביגס משחק את הדמות המקבילה לוודי אלן המציאותי, בעוד אלן נותן הופעה לא רעה בכלל ורחוקה מאוד ממה שמצפים ממנו.
אם יורשה לי להוסיף להוספה
הכוונה הייתה, כמובן, לא להוסיף לרשימה של סרטים שאלן לא מופיע בהם, או מופיע בתפקיד שולי, אלא לתת דוגמה לסרט בה וודי אלן מגולם בידי שחקן אחר, בעוד אלן עצמו משחק דמות שונה מהוודיות הרגילה שלו.
את הכי טוב שכחתי
שושנת קהיר הסגולה: הסרט שאלן הגדיר לא פעם הטוב והאישי ביותר שלו. אלן לא מופיע ואין אףף דמות שנראית בנויה לפי אופיו, אם כי הוא שקל ללהק את עצמו בשלב מסוים. אין לי מושג איך לא הזכרתי אותו, אחד מן הסרטים האהובים עלי.
כל הכבוד לוודי
יש לי הרגשה שעבר עליו משהו כמו "אדפטיישן": הוא נכנס לדמות של מישהו אחר – תסריטאי בריטי מאופק – וכתב מתוך הגרון שלה, כדי שייצא לו סרט שונה וחדש. זאת אחרי שהוא הפנים את הביקורות שכל הסרטים שלו נראים אותו דבר, ושזה מתחיל לשעמם.
לגבי הצילום באנגליה
התסריט נכתב עובר ניו-יורק ורק בשלב מאוחר יותר עובד עבור בריטניה.
בוווווווווווווווווו
דיסקליימר: אם יתברר שיש קונצנזוס על טיבו של הסרט הזה, אני ארד מהפלנטה.
וודי אלן בשפל חדש, עד כמה שקשה להאמין. החל מהתסריט הצפוי, דרך הדיאלוגים האיומים (איומים!!), המשחק המזעזע (כשסקרלט ג'והנסון היא השחקנית הטובה ביותר בסרט, זו חתיכת נורת אזהרה), וכלה בצילום הסתמי והיובש חסר ההשראה שעוטף את הסרט כולו. אני מציע בשלב זה להכין קבר אחים לכל הזקנים, מאלן ועד פולנסקי, לזרוק אותם לשם ולכסות בקלטות של דודו פישר. די, מספיק.
האסקימוסים נוהגים לשלח את זקניהם על קרחון לפני שהם יתחילו לבייש את נעוריהם. אולי מוטב אם עולם הקולנוע יאמץ את המנהג החביב הזה.
כשהגיעה עוד סצינה מגוחכת שהציגה את ג'ונתן רייס-מאיירס מתעסק בעסקיו האמורפיים, לא יכולתי שלא ללחוש לג'ינג'י שישב לצידי:
זו הייתה הרמה של הדיאלוגים. מבוכה לשמה.
ורק כדי לעצבן, הכל עטוף בדקדנס דוחה במיוחד של יוצר שכבר מזמן איבד כל קשר עם המציאות. כריס הוא אולי אירי שעלה מאשפתות, אך בעולמו של אלן הזקן הוא גם חובב אופרה מושבע. בטח. למה לא.
לרוב אורך הסרט חשבתי לעצמי: "נו, סרט מחורבן, אבל לפחות האפקטים (או העדרם) יותר טובים מאשר ב'קינג קונג"'. אלא שאז הגיעה סצינה אחת קטנה שהפכה את הקערה על פיה, ואפילו הנחמה הקטנה הזו לא נשארה לי.
בקיצור, הסרט מתברג למקום גבוה ברשימת הסרטים שהייתי שורף את הצלולואיד שלהם לו זה היה תלוי בי.
אל תמהר לעזוב, הסרט רחוק מלהיות קונצנזוס
יש גם הרבה תגובות שליליות לסרט הזה, אבל כפי שאמרתי אני אהבתי אותו מאוד. יכול להיות שזה בגלל שאני אוהב סרטים ישנים. הסרט זה בהחלט מנותק מהתקופה, הדיאלוגים לא אמינים אבל בהחלט מעורי מחשבה וכוללים הרבה סאבטקסט. התסריט לא מפתיע אבל מטריד. בנוסף, אלן לוקח קלישאות ומשחק איתם קצת ולוקח אותם למקום אחר.
האופרה היא שיוני עבור אלן, בדרך כלל כולם אוהבים ג'אז. יש לציין כי טום מופתע בהתחלה שכריס אוהב אופרה מה שמרמז שאלן מודע לכך שזה לא נורמלי. נכון שלגיבורו של אלן יש תמיד את הטעם היחודי שלו מה שמפריע בסרטים מסוימים, אבל כאן אופרה, הספרות והאומנות משחקות תפקיד סימבולי חשוב.
ולגבי השחקנים: לדעתי הם טובים עד מצוינים, ללא יוצא מן הכלל. ג'ונתן רייס מאיירס משחק דמות שמנסה להיות חביבה אבל שומר על מימד של מיסתורין שמתפרץ בחלק האחרון של הסרט. אמילי מורטימר מצליחה להיות גם חביבה וגם מצבנת, מה שנדרש מהדמות שלה. יתכן בהחלט שג'והנסון משחקת הכי טוב, אבל זה מכיוון שכאן, כמו בחלק מסרטיה הנוספים, היא באמת משחקת טוב. בהתחלה היא נראית כפאם-פאטל טיפוסית (לי היא הזכירה מאוד את לורן באקול ב"שינה הגדולה" גם בגלל המתח המיני בדיאלוגים) אחר כך היא מראה צדדים פגיעים בצורה אמינה.
את דעתי החיובית כבר כתבתי בביקורת, אז רק ניטפוקים:
למה שאירי עני לא יאהב אופרה? הרי גם אם הוא לא יכול ללכת לאופרה, אפשר להשיג הקלטות של אופרה בזול ולשמוע אותן. והאופרה מייצגת את המעמד הגבוה שאליו הוא שואף להגיע, ולכן זה די הגיוני שהיא תהיה מוסיקה "קסומה" מבחינתו.
למה התכוונת בנוגע לאפקטים? אני לא ראיתי שום אפקטים, גם לא בסוף.
אה, עם הערה אחת שלך אני בכל זאת מסכים חלקית, וחבל שלא ציינתי את זה בביקורת – הדמויות בסרט נוטות לדבר בצורה מנופחת וקלישאתית. אני קיבלתי את זה כחלק מהאווירה התיאטרלית של הסרט, אבל אני מודה שגם לי זה הפריע מדי פעם.
כמאמר קורין אלאל: ''כשהטבעת נפלה''.
אאל''ט, לא היה בקטע הזה שום אפקט. זה היה רק צילום בסלואו מושן.
וזו לא אשמת וודי, שכל קטע של טבעת שנופלת, ישר מזכיר את (האפקטים של) שר"ה.
גם אני לא שמתי לב לאפקט
אבל דן רואה דברים שאנשים רגילים לא רואים.
כרגע המצאת את ה-tagline לסרט ''סוד הברזל'', בכיכובו של דן.
סרטים של מיכאל האנקה?
אנשים מתים?
ישישות שוחות? מפלצות ספגטי מעופפות?
תעשה ניסוי (כמה מילים על צילום)
קח מצלמת וידאו, ותבקש מחבר לזרוק טבעת באוויר. נסה לעקוב אחריה עם המצלמה, כשאתה שומר על פוקוס מושלם וקומפוזיציה ממורכזת לכל אורך התנועה של הטבעת.
אפילו אם ל"נקודת מפגש" היה צלם טוב*, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת.
ספוילר ל"פורסט גאמפ" – גם אחרי נוצה עפה ברוח מאוד קשה לעקוב באופן מדויק.
_____________
* וודי אלן היה ידוע כמי שמקפיד לעבוד עם גדולי הצלמים, שתמיד השכילו לקחת את הרעיונות המאוד טקסטואליים ואינטלקטואליים שלו ולהוסיף להם מימד ויזואלי עשיר וייחודי.
גורדון וויליס ("הרומן שלי עם אנני", "אבק כוכבים", "שושנת קהיר הסגולה") צילם לפני כן את "הסנדק".
קרלו די-פלמה ("חנה ואחיותיה", "בעלים ונשים", "לפרק את הארי") עבד לפני כן עם אנטוניוני ("יצרים/Blow up" למשל), וגם עם ברטולוצ'י ודה סיקה.
סוון ניקוויסט ("סיפורי ניו יורק", "פשעים ועבירות קלות", "סלבריטי") היה הצלם הקבוע של ברגמן, לא פחות.
רמי אדפרסין, שצילם את "נקודת מפגש", צילם לפני כן את "ג'וני אינגליש" (טוב, נו, גם את "אליזבת"' ו"לזרוס הקר", אבל עדיין).
להוציא את הסצנה הזאת
שאני עדיין מתקשה להבין מה כל כך הפריע לך בה, אני חושב בצילום בסרט הזה טוב מאוד ומוסיף הרבה לאיכות הסרט. הוא גם הזכיר את הצילום של שי-פלמה בסרטיו של אלן, בכל הנוגע לתנועת המצלמה.
הפריעה לי האנימציה
שנעשתה בחובבניות. הטבעת נראתה (לי, בכל אופן) שתולה בפריים, התנועה שלה הייתה חלקה ולא הייתה לה שום "מריחת תנועה" (motion blur), שתגרום לה להראות כמו חפץ שנע בטבעיות מול עדשת מצלמה. בנוסף, השתקפות האור ממנה הייתה לא טבעית, וכך גם האופן בו היא נחתה בסופו של דבר.
וכל זה, מבלי להידרש לכך שעצם הכנסת השוט הזה מעידה שאלן מנותק מהעולם ומהאסוציאציות הקומיות שיש לו לטבעות מוזהבות שעפות בהילוך איטי.
האם גם אני מנותק מהעולם?
מכיוון שכשאני רואה טבעת זהב בסרט אני לא אוטומטית חושב על שר"ה? זה לא עבר בראשי במהלך הצפייה בסרט.
אבל עכשיו שאני חושב על זה:
הטבעת הופכת את הפשע שלו לבלתי נראה
זה נראה לי מוגזם.
עושה רושם שאתה דורש מהסרט להיות מין סרט "דוגמה", שינסה להיראות מציאותי עד כמה שאפשר. אבל גם אם הטבעת היתה נופלת "רק" בסלואו מושן, בלי כל התופעות האחרות שאתה יוצא נגדן, זה עדיין לא היה נראה טבעי – בחיים האמיתיים אין סלואו מושן. זה אמצעי קולנועי שהמטרה שלו להדגיש רגע בסרט בצורה מסוימת. ולכן, ממילא ברור שזה רגע מלאכותי, שבו יוצר הסרט מנסה להבליט משהו. אז דווקא זה שהטבעת נראית לך "גזורה", פתאום מפריע כל כך? בכל מקרה, זה לא רגע שהוא 100% צילום ריאליסטי, ולא נראה לי הוגן לבקר אותו על זה שמידת האי-ריאליזם שלו לא לטעמך.
ריאליזם
כבר נגענו בזה ב"קינג קונג" – ישנן שתי רמות של ריאליזם:
• האחת היא "לא יכול להיות שהדינוזאורים נופלים אחד על השני, כי הדינוזאורים נכחדו והאינטלקט שלי אומר שזה לא אמיתי".
• השניה היא "לא יכול להיות שהדינוזאורים נופלים אחד על השני, כי משהו שם לא נראה טוב והאינסטינקט שלי אומר שזה נראה ומרגיש לא אמיתי"
(או בגרסה המורחבת: "לא יכול להיות שהדינוזאורים נופלים אחד על השני, כי הצלליות שלהם לא נופלות נכון על הקרקע, והאינסטינקט שלי אומר שזה נראה ומרגיש לא אמיתי")
הטבעת נופלת (חה חה) למקרה השני, בעוד שהילוך איטי נופל למקרה הראשון. הילוך איטי זה אפקט מלאכותי, אך כזה שלא פוגם בהכרח בתחושת המציאות האינסטינקטיבית שלנו. כשרואים אדם הולך בהילוך איטי, אנו עדיין קולטים את האדם כגוף שנמצא בחלל ונע בתוכו. אך גימור לא טוב של אנימציה הוא דבר בעייתי, עם הילוך איטי או בלעדיו, מאחר והוא עשוי לשלול מאיתנו את היכולת להאמין שהגוף אכן נמצא בחלל.
אבל כן, אם אנחנו מתדיינים על הסוגייה האם אני קטנוני או לא – אני מודה באשמה.
אוקיי, אני מבין את האבחנה.
ואני בעד קטנוניות, אז טענותי די הסתתמו.
בוווווווווווווווווו
הסיכוי שמישהו יקרא את התגובה הזו נדמית לי אפסית אך למרות זאת ועל אף התנזרותי התקיפה מתגובות אני נאלצת לשתף את המקלדת בחלחלתי. השניה שבתי מהסרט, בעיקר כתוצאה מהמלצת העכרור השלוליתי וכל ההקדמה הזו באה רק כדי להזהיר חזור והזהר ולהתחנן- ג'אסט סיי נו! משחק,תסריט הכל בסרט הזה דקדנטי מנופח וקלישאתי, מזמן לא הרגשתי כך ששעתיים מחיי נשרפו על כלום.אני דורשת מהמפיצים את 120 הדקות בחזרה לאלתר!
תודה לך מקלדת על ההקשבה :)
ודן ברזל יקר – אין צורך בחללית העם עמך!
היי, את לא לבד - לפי התגובות, הרבה אנשים ממש לא השתגעו על הסרט.
זה במפורש סרט שאיננו מתאים לכל אחד – אפשר לאהוב אותו, או להשתעמם בו מאוד.
בוווווווווווווווווו
רק הערה לגבי האופרה – נראה לי שכריס "חובב אופרה" כנסיון שלו להתקרב לחברה הגבוהה. הוא כמעט נרדם שם מרוב שיעמום באחת הסצינות. הוא אוהב אופרות כמו שהוא אוהב ספרות קלאסית – רק כי ככה צריך. שמתם לב לפס הקול בסרט? כל פעם שהגיבור נמצא בסערת רגשות ובלבול, פס הקול עובר לאיזו אריה סוערת. מאוד אהבתי את זה.
עכשיו זה היה רע (ספויילר מסומן בסוף)
לקח לי 10 דקות להבין שוודי אלן לא עושה פה פארודיה על סרטים נפויחים מחשיבות עצמית, אלא שזה בעצם הסרט. זה מה שהוא רצה להגיד. שהוא חשב שזה לגיטימי לתת לדמויות האלה את השורות האלה
ברגעים מסויימים ממש הרגשתי את האצבעות של וודי אלן בתוך הגרון שלי, כשהוא דוחף למטה את המסר של הסרט שלו.
באחד הרגעים היותר דרמטיים ומעוררי מחשבה, שכלל וכלל לא גרמו לתחושה שהם נכתבו מתוך שינה, כל השורה שמלפני פשוט התחילה לצחוק. ואני לחלוטין לא מאשים אותם. הייתי גם צוחק, אבל הייתי עייף מדי בשביל זה. הסרט הזה התיש אותי.
<ו
אחד או שניים>
>
הקטע שהבלש מתעורר הוא אחד הקטעים היותר פתטיים שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות. פשוט מביך. באמת.
גם אהבתי את זה שמצאו לנכון להראות לנו את הגיבור קורא את "החטא ועונשו" כדי שנראה את הדמיון. כי אני חושב שאחרת הייתי יכול להתעלם משלל השלטים המהבהבים שזועקים "היי!!! תסתכלו עלי! אני כמו החטא ועונשו!! היי!!! תסתכלו עלי!"
<סוף
גם כשלא אהבתי נורא את מה שוודי אלן עושה, תמיד היתה לי סימפטיה כלפיו. הפעם פשוט תיעבתי אותו בכל דקה מהסרט.
אלפרד היצ'קוק מגיש
זה מה שזה הזכיר לי. התכנית הזאת של סיפורי מתח קצרים (23 דקות) עם טוויסט בסוף. אני חושב שאם לוקחים את הדקה הראשונה ו-22 הדקות האחרונות של הסרט, זה יכול להיות סיפור "אלפרד היצ'קוק מגיש" מושלם. הפואנטה באמת נחמדה (גם אם הבלש באמת מתעורר בצורה מגוחכת).
השאלה היא למה היה צריך את 100 הדקות הנוספות. למען ההגינות, לא נורא סבלתי, אבל עדיין לא ממש ברור לי בשביל מה הן היו טובות. במשך 100 דקות קורים המון דברים ביחסים בין הטניסאי והמשפחה העשירה והסקרלט, בלי ששום דבר מזה יהיה מאוד רלוונטי לפואנטה שבסוף. 100 דקות של מריחה. את כל החלק הזה של הסרט אי אפשר להגדיר כסרט מתח, וכשהסרט הופך פתאום לסרט מתח, לקראת הסוף, המעבר הוא פתאומי מדי ודורש מאחת מהדמויות להתהפך בצורה לגמרי לא אמינה.
ולגבי הוודי אלניות של העניין: לפחות זה היה בכמה עשרות רמות טוב יותר מ'סוף הוליוודי'.
אורח חיים, לא אורך חיים
בחור נחמד?!
אני תיעבתי את כריס מההתחלה. אנשים שעובדים קשה כדי לבנות לעצמם זהות מזוייפת שאיתה יוכלו לטפס בסולם המעמדות לא עושים לי את זה, מה לעשות. ולצערי זה אחד הדברים הראשונים שוודי מספר לנו על כריס, בסצינת קריאת "החטא ועונשו". משם זה רק מתדרדר – הוא לא רק מזויף ושקרן, הוא גם מתגלה כגס רוח ואגרסיבי באופן בו הוא מתחיל עם נולה, כציניקן חסר מצפון כשהוא נענה לחיזוריה של קלואי, וסתם כאדם דוחה כשהוא פוצח ברומן.
כשהעלילה הגיעה (בחוסר הגיון משווע, כפי שרד פיש ציין) לנקודה בה הוא הופך לרוצח, זה נראה לי לא הגיוני, אבל לרגע לא נראה לי כמו מעבר מ"בחור נחמד" ל"בחור רע". הוא היה הבחור הרע מההתחלה.
בחור נחמד
למרות שיש צדדים שלילים ונצלנים באישותו מהתחלה, הוא מתנהג בנימוס לכולם (טוב לא נחמדות) , בא מרקע עני ועדיין מנסה (בהתחלה) להצליח בכוחות עצמו ולא רוצה לתת לאחרים לשלם עבורו. אכן "נחמד" היא מילה חזקה מדי, אבל מגיוון שהסרט עוקב אחריו נוצאת (לפחות אצלי) מידה מסוימת של נזדהות עימו, תוך כדי סלידה ממעשיו. לגבי היחסים שלו עם נולה, לי זה נראה שמן הרגע הראשון שהמשיכה היא דו כוונית, רק שנולה מצילחה לרסן את עצמה בצורה טובה יותר.
הוא מתחיל להבין שאיכפת לו יותר מאורח החיים העשיר מאשר
מנולה. ואיך אנו הצופים למדים על כך? באמצעות שינויים הדרגתיים בדפוסי אישיותו? באמצעות סמלים שמשתנים לאורך הסרט? באמצעות דיאלוג מרומז?
לא. אנו למדים על כך באמצעות סצינה מגושמת בה כריס יושב על ספסל עם חברו, שכל תפקידו בסרט הוא להיות הדמות שלידה אפשר לשבת על ספסל ולהסביר לצופים את העלילה בקול רם. ונדמה לי שבסצינה הזו הוא אומר פחות או יותר "אני מתחיל להבין שאיכפת לי יותר מאורח החיים העשיר מאשר מנולה".
רק דוגמא אחת מני רבות לעילגות של הסרט הזה.
רד פיש, לך לעמוד בפינה!
על מה אתה מדבר?
מעולם לא חשבתי,
שאני אסכים לחלוטין עם בנאדם שוודי. אבל אז באה ההודעה שלך והיפכה את מחשבותי. סרט באמת מאכזב, ומשעמם לפרקים, וסקרלט ג'ונהנסון איומה.
קבל
, מסכימה עם כל מילה.
''בעלים ונשים''?!
הממ, זוהי הדעה המשונה ביותר שראיתי על הפילמוגרפיה של אלן, ובטח ובטח שאני לא מסכים איתה. אני זוכר את הסרט במעומעם, אבל אני זוכר שהוא משעמם, היסטרי, נמרח ושג'ולייט לואיס מעצבנת בטירוף!
''בעלים ונשים''?!
אלן אמר פעם שזה אחד מן הסרטים החביבים עליו מבין אלה שביים. אלן אגב לא אוהב את "מנהטן" כך שגם הדעה שלו קצת משונה.
את "בעלים ונשים" ראיתי די מזמן (למעשה זה הסרט של אלן שעבר הכי הרבה זמן מאז שראיתי אותו) אני זוכר אותו כסרט די מהנה וגם את ג'ולייט לואיס אני זוכר לטובה.
הדעה המשונה ביותר ששנעתי לגבי הסרטים של אלן היא בשיחה עם מישהו שאהב מאוד את "סוף הוליוודי" והתאכזב מ"הרומן שלי עם אנני". זה היה במהלך שמירה בצבא.
''בעלים ונשים''!!
דווקא זה סרט של אלן שנחשב לרוב לאחד המופתיים ביותר שלו גם בקרב אלו שטוענים שהוא איבד את זה בסוף שנות השמונים.
קשה למצוא קונצנזוס על סרטים של אלן, אך דווקא בנוגע ל"בעלים ונשים", אני נוטה להאמין שהוא קיים פחות או יותר.
יש קונצנוס (כמעט) על ''אנני הול''
לגבי "בעלים ונשים" שמעתי גם כמה דעות שליליות אחרות. יש טענה שאלן איבד את זה ברגע שנפרד ממיה פארו, מה שאומר מיד אחרי בעלים ונשים. אבל התיאוריה הזאת לא תספק את הרבי שרואים ב"קליעים מעל ברודווי" ו"לפרק את הארי" שניים מסרטיו הטובים ביותר (לגבי השני אני מסכים). מה גם שאלן עשה סרטים חלשים גם עם פארו( צללים וערפל) ואחד מהם אפילו בתחילת שנות ה-80 (קומדית סקס ליל קיץ).
''בעלים ונשים'' הוא הסרט הטוב ביותר של וודי וודי עד היום.
(אם כי לא ראיתי את "אנני הול". נו שוין) וע"פ המצב שלו היום, כנראה הטוב ביותר שלו בהסטוריה.
נכון, יש בו את השטיקים האינטלקטואלים הרגילים שאלן שם בסרטיו וכן, היה אפשר לקצץ איזה עשרים דקות מהסוף. אבל הוא סרט כל כך מורכב, וכל כך מרגש ועמוק, עם תצוגה כל כך מוצלחת של חיי נישואים עם משבר, שאני לא מבין איך אפשר לקרוא לו 'היסטרי' או 'נמרח', הרי הוא סרט כל כך איטי ומינורי, שמחלחל בשקט לכל גופך. כשהוא נגמר הייתי עם פה פעור. אישית לא נראה לי שאשכח אותו אי פעם.
ובנוסף שהוא זוכה לתצוגות משחק מופלאות מג'ינה דיוויס ומסידני פולק בתפקיד הזוג המתגרש ולאלן בתפקידו (הדרמטי!) הטוב ביותר. וגם ג'ולייט לואיס (שלצערי, אחרי שראיתי את "רוצחים מלידה" התחלתי לשנוא אותה) הייתה מאוד חמודה, למרות שהתפקיד שלה היה די שולי ולא ממש מעניין.
בקיצור – ממש לא.
ראית עכשיו שוב את ''בעלים ונשים''
סרט טוב מאוד, אם כי לדעתי לאלן היו טובים ממנו. אלן עוסק בסרט הזה בנושאים שהוא כבר עסק בהם בסרטים אחרים, בעיקר התפוררת קשר בין בני הזוג למרות שעדיין יש אהבה. הייחוד של הסרט האו הקצב היחסית איטי שלו (קצת בדומה ל"נקודת מפגש" ו"ספטמבר") והעדפת הדרמטי על פני הקומי.
לא הייתי מקצץ דקות מהסוף, היו שם כמה רגעים שמאוד אהבתי, במיוחד בסצנות עם ג'ולייט לואיס, שלעתי התפקיד שלה כן משמעותי והיא מחקשת אותה היטב (אבל גם אהבתי אותה ברוצחים מלידה). לגבי אלן כשחקן, אני חושב שהתפקיד הטוב ביותר שלו הוא דווקא ב"שם בהשאלה" אבל כאן הוא מגיע די קרוב.
השם
קראו לו נקודת מפגש אבל אם אני לא טועה הכוכב הוא שחקן טניס וMATCH POINT זה מונח בטנים שאומר שזה הנקודה שמנצחת את המשחק… נקודה למחשבה
זה שייך ל''מניח רעפים נוצרי''
או כל אחד ממאות הדיונים האחרים על תרגומי סרטים.
אבל לפחות זה לא "נקודת הגפרור"!
זה שייך גם לסרט הזה.
וזה נכון: לשם 'נקודת מפגש' אין שום קשר לסרט. זה היה צריך להיות 'נקודה מכריעה'.
זה שייך גם לסרט הזה.
או נקודת הכרעה (של המזל כמובן…)
ביקורת על סרט של וודי אלן רצופה באזהרות ספוילר?
עכשיו אני סקרן. אבל, מה לעשות, סרטים בקולנוע יצטרכו לחכות ל, המממ, תנו לי לראות, 2007.
קח בחשבון
שהרבה מההודעות שמתחת לאזהרות הספוילר אומרות "חרא סרט".
כמה דברים
1) סרט טוב. מהסוג שהייתי ממליץ לאנשים שאוהבים קולנוע ציני וערמומי ולאנשים לא קטנוניים.
2) ג'ונתן ריס-מאיירס הוא שחקן מעולה. אומנם הבעות הפנים שלו הן כמו שיש, אבל מרתק לראות אותו.
לאורך כל הסרט הוא עשה הרבה דברים איומים. ככל הנראה כריס הוא איש מחורבן מלכתחילה, אבל ממש לא שנאתי אותו.
3)היה לי כיף לראות פתאום את נסביט, ואת הבחור ההוא מ"טריינספוטינג" בסוף.
נחמד.
לא יותר אבל גם לא פחות. לא פחות אבל גם לא יותר. איך שאתם רוצים.
אם זה לא היה סרט של וודי אלן, זה ודאי היה סרט שלושה-ארבעה כוכבים כזה שכמה מבקרים ממליצים לראות למרות היבשושיות הבריטית ושוכחים בעצמם אחרי כמה שבועות. אבל זה כן סרט של וודי אלן. זה סרט שונה של וודי אלן. כאמור, לא "שונה" בהקשר המקובל, אלא שונה משאר הנדבכים בקורפוס הגוסס של וודי קשישא, וכנראה שזה הרף שהאיש צריך לצלוח בימינו בשביל להתהדר בכתר הקאמבק.
לגופו של עניין, מדובר בסרט מתח קריר אך אפקטיבי שמחזיק מסך לכל אורך הצפייה, אך נשכח בערך עם רדתו. סקרלט ג'והנסון מ-ע-ו-ל-ה בתפקיד המאהבת, מה-שמו איום ונורא בתפקיד הראשי, השאר משחקים לא רע; העלילה בנויה היטב ברובה, הצילום טלוויזיוני ומשעמם (מהחלשים ויזואלית בכל הפילמוגרפיה של אלן), וכן הלאה וכן הלאה. על כל פרט חיובי פרט שלילי, כשהסך הכל נוטה לחיובי, אבל זה עדיין רחוק ממה שהייתי מצפה מאלן. במובן מסוים, ממש כמו עם, נניח, דיוויד בואי, אני מעדיף את אלן מתפלש במי המדמנה המצחינים של "סוף הוליוודי" על פני חזרה חלקית לכושר; נוח לי יותר לחשוב על הוירטואוזיות של אלן כאיזה מתת אל שנלקחה ממנו אי שם באמצע הניינטיז ואין לה כל קשר למעשים ארציים ועבודה קשה. עם אלן שיוצר סרטים טובים אך רחוקים מתהילת העבר אני לא ממש יודע איך להתמודד – לחזור לאהוב? להסתפק במועט? להמשיך להתאכזב?
בכל אופן, הייתי רוצה לקוות ש"נקודת מפגש" (מה זה התרגום הזה, בשם אלוהים?) הוא רק התחלה בשביל אלן. אני די משוכנע שאני טועה, אבל הייתי רוצה שהסרט הזה ייזכר בעוד כמה שנים בתור כיוונון הכלים של אלן לקראת יציאה לסגנון חדש שלו, סגנון שהוא עוד צריך ויכול להתפתח בו ולהגיע להישגים יותר מרשימים. סתם לשם הדגמה: אחד מהדברים שהסרט מפשל בהם שוב ושוב, לטעמי, הוא הדיאלוגים שבהם הדמויות חושפות את רגשותיהם. בכל סרטיו של אלן יש כאלה, אבל הפרספקטיבה האירונית שנכחה בכל סרטיו ונעדרת מזה החדש הופכת אותם לחצי קומיים, כאילו הבמאי מאחורי המצלמה לוחש, "תסתכלו כמה אנשים מצחיקים כשהם רציניים". הפעם האפקט הזה לא אמור להיות שם, אבל הוא עדיין שם, כי אלן לא השלים את כיוון הכלים שלו להרמוניה של דרמה היצ'קוקית מאופקת. אם הוא ימשיך בחקירת הצד המאופק הזה, אבל ישתדל יותר עם דיאטת האירוניה שלו (כלומר, ייפטר מכל המאפיינים העלילתיים של קומדיית טעויות), הוא עשוי לחזור לכושר, על אמת.
(אגב, מומלץ גם לרדת מהצורך הנואש לנסח "אמירה" בכל אחד מהסרטים. המסר של "נקודת מפגש", כאיזה רעיון פילוסופי, הוא פשוט פתטי)
נחמד.
מה המסר?
אה, עניין המזל וזה? כל כך לא החלק המשמעותי בסרט, אם אתה שואל אותי. אולי כבר אמרתי לך את זה, אבל הסרט כולו, מבחינתי, היא תזה על סוג האנשים שמזמינים במסעדת יוקרה את המנה הפשוטה מתוך צניעות, וקוראים ביד אחת דוסטויבסקי וביד שניה את הקיימברידג' קומפניון.
מדובר בסרט רע, שבלוני ומשעמם
"רומן רומנטי"?
תיאור מפורט כולל ספוילרים של עלילת הסרט:
http://www.themoviespoiler.com/Spoilers/matchpoint.html
אני לא יודע אם דעתך היתה משתנית
אבל בטח היית נהנה יותר (או סובל פחות). אני מסכים לגמרי שהשעה ומשהו הראשונה של הסרט היא מרוחה להדהים, אבל דווקא בגלל זה אני שמח שלא יצאתי באמצע. יוצא שראית את החלק הרע של הסרט, ולא את החלק הטוב שלו. זה מתקשר לדיון הישן בשאלה האם אפשר לשפוט סרט שלא ראית את כולו.
אני לא יודע אם דעתך היתה משתנית
אני מסיק מהתגובה שלך שזה לא המקום להמשיך את הדיון הזה (למרות שבגדול נראה לי שכן, אפשר).
מה שכן, אני לא אוהב לא להנות מדברים שאני עושה, ומסרטים בכלל. אז אני חושב שבגדול ההחלטה לצאת הייתה מוצדקת, ולו רק בשביל ההרגשה האישית שלי שלא סבלתי במשך סרט שלם, אלא רק בחלקו
לא התכוונתי לרמוז שצריך להפסיק את הדיון.
אני גם מסכים עם הגישה שלך: אם סובלים – יוצאים. אין סיבה להמשיך לסבול רק בגלל ששילמת על כרטיס. רק שהסרט הזה הוא טריקי, כי החלק הטוב הוא בסוף (כמו קרמבו שאוכלים מלמעלה למטה).
יש להודות על האמת-הסרט בינוני
יש רושם שוודי אלן ניסה ליצור כאן סרט מעט פילוסופי ,אבל הפילוסופיה בסרט היא די פילוסופיה בגרוש.
נדמה שאלן מאכיל לעיתים את הצופה בכפית,ולעיתים סתם נהנה להתעלל בו. כמעט כל הדמויות מעצבנות בצורה זו אחרת.
על פניו אם מנתחים את הסרט מבינים שמחציתו הראשונה והאיטית בונה את התקדמות העלילה,אבל נראה שמחציתו הראשונה של הסרט מנותקת ממחציתו השנייה.
בעיקר נולה שהופכת להיות דמות מעצבנת במיוחד. לא ברור אם השחקנית במחצית השנייה שיחקה גרוע או שזו הדמות שלה שלא נשמעת משכנעת במיוחד.
סצינת ה"שקרן שקרן" שנולה צועקת על כריס ברחוב ,היא אחת הסצינות המביכות ביותר של וודי אלן,ומוטב היה לו לצנזר אותה או לשנות אותה.
בשורה התחתונה לי נראה שוודי אלן ניסה ליצור פה סרט עם אמירה מסויימת,אבל יצר סרט די מבולבל . יש לומר שיש בסרט כמה סצינות מופלאות בהן ניכרת טביעת אצבעו המוכרת של וודי אלן ושעולים בו לעיתים דברים מטרידים (במובן הטוב של המילה),אבל הסרט די מאכזב.
יש להודות על האמת-הסרט בינוני
מה הבעיה בסצינת ה"שקרן שקרן"?
נקודת מפגש
גם אני אהבתי מאוד את סרטו האחרון של וודי אלן.
הפריע לי תרגום שמו לעברית. מי שתרגם לא יודע אנגלית או לא ראה את הסראט או שניהם
matchpoint זה נקודת הכרעה בטניס
לא מסכים.
לאחרונה יצא לי סוף-סוף להשלים את החור בהשכלה עם "פשעים", הודות לערוץ אם.ג'י.אם שתמיד מפרגן לאלן – עכשיו נשארו לי רק עוד איזה עשרים וודים להשלים – ולמרות כמה רגעים חביבים, הוא היה בעיני אחד הסרטים היותר תמוהים, מבולגנים, חסרי פואנטה וכתובים רע של וודי. נכון, זה אחד הסרטים שלו שהכי מתאמצים להגיד משהו או להתחבט בסוגיות פילוסופיות ספציפיות, ובמובן הזה הוא צוהר מעניין לאחורי התודעה של וודי, אבל זה גם אחד הסרטים הכי כושלים שלו בכל הקשור להרכבת עלילה, קצב ובנייה ופירוק של מתח.
לא שהתלהבתי מ"נקודת מפגש", אבל התסריט שלו בפירוש עולה בנקודות מסוימות על זה של פשעים.
(מה גם שמספר ימים אחר "פשעים" הוקרן באם.גי'.אם גם "שושנת קהיר הסגולה", תזכורת מוצלחת במיוחד לכמה חד, שנון ומבדר, אבל גם עמוק ומהורהר, וודי ידע להיות בסרטים הטובים באמת שלו).
הסרט לא חף מבעיות.
אבל לא בהכרח הבעיות שאתה מדבר עליהן. הרכבת עלילה? זה אולי הסרט הכי גודארי (דהיינו חסר עלילה) של אלן שראיתי, עד וכולל הזקנים המלומדים שמדברים אל המצלמה. בנייה ופירוק של מתח? איזה מתח? הסרט לא מתבסס על הפתעות חיצוניות לגיבורים. באחד הסיפורים ה"הפתעה" מתרחשת כבר בתחילתו, בשני היא מרומזת בצורה כל כך בוטה (אולי בוטה מדי) שאי אפשר שלא לצפות לה.
אבל כן, הסרט בפירוש לא סומך לגמרי על האינטליגנציה של הצופה ונוטה להסביר את עצמו יותר מדי לאורך הסיפור. לא אלן ממדרגה ראשונה, אבל בהחלט סרט סולידי. דווקא "שושנת קהיר הסגולה" (אותו ראיתי לפני כשבע שנים) לא זכור לי כסנסציה. אולי יום אחד אראה אותו שוב.
טוב, באופן מפתיע,
הדיון הזה עשוי להיסגר במהירות מירבית. אנחנו פשוט, אממ… די מסכימים, רק שאני לא כל כך אוהב כמה דברים שלא מפריעים לך. הערות שוליים:
1. זה שאין מתח ברמת ההפתעה העלילתית לא אומר שהסרט לא אמור למתוח – הוא פשוט מנסה למקם את הציר שלו סביב ההחלטות שהגיבורים יקבלו. העובדה שהלבטים של הגיבורים לא מצליחים לבנות מתח היא נקודה לרעתו של הסרט.
2. לא שאני אלוף בגודאר, אבל מהמעט (מאוד) שראיתי אפשר בקלות להבחין שהאיש מדגיש את היעדר העלילה בסרטים שלו ומסיט את תשומת הלב ממנה. אלן נופל בין הכסאות – הוא שותל מוטיבים עלילתיים לא רלוונטיים ובכך משאיר רמז קלוש שלא מתגשם לדרמה.
3. נסה לתפוס את "שושנת קהיר הסגולה" שוב. אחד מהטובים שלו, גם כסיפור וגם כהרהור פילוסופי.
שושנת קהיר הסגולה
ראיתי שוב. עדיין סרט בינוני.
אני לא חושב שהסרט עובד כסיפור. ההתחכמויות הפ"מיות מאפילות עליו. הדמויות עשויות קרטון דק ובלתי נסבלות אחת אחת (חוץ מהזונה אמה והאנשים בתוך הסרט שבתוך הסרט), העולם שמחוץ לסרט נראה חד-מימדי וחד-גוני, הסיפור לא מתפתח לשום מקום מעניין.
חלק מההתחכמויות הן מצוינות, אבל הן סתם באות ברצף ולא מעוגנות באמירה גדולה יותר. הרהור פילוסופי? שיהיה.
ממש, ממש לא מסכים
הדמות הראשית היא דמות נפלאה, בעלת צדדים רבים. גם שאר הדמויות לא נראות לי פלקטיות. הסיום של הסרט הוא הרגע המרגש ביותר עבורי מכל סרטיו של אלן.
ממש, ממש לא מסכים
הרגע המרגש ביותר מכל סרטיו של אלן, זה כמו הרגע המצחיק ביותר בכל סרטיו של לארס פון טרייר? זאת לא בדיוק מחמאה.
אולי רק אני מוצא את הדמות הראשית עכברית ומעצבנת, אבל הא-מיניות והילדותיות שלה הן חלק מאפיון הדמות, תכונות שאלן מדגיש אותן שוב ושוב. למה?
אם אתה חושב שהסרט הוא הרהור פילוסופי מוצלח, בבקשה תנמק.
בקצרה
תראה, זה בעיה. גם השחקן וגם הדמות הן דמויות שטוחות. גם העולם שבתוך הסרט וגם העולם שמחוץ לסרט נראים מלאכותיים לגמרי. קשה לי לייחס חשיבות לבחירה שלה בסיטואציה כזאת. זה נראה כאילו אלן ניסה לעשות סרט קונספטואלי אבל לא הצליח ללכת עם זה עד הסוף. בין אם זה נכון או לא, הסרט נראה לי כל כך סכימטי ומרגיש כל כך חסר חיים שאני לא יכול לרגע להאמין בדמויות ובקונפליקטים שלהם. הבימוי של וודי בשלב הזה של הקריירה שלו פשוט גס מדי כדי לתת לסרט להמריא.
אם אתה לא מודע ליכולת המשחק של פארו, תנסה לראות את "דני רוז האיש מברודווי", שם היא משחקת בצורה שונה לגמרי ומשכנעת הרבה יותר.
נכון, בדנו רוז הדמות של ה שונה
אבל גם שם יש בה מימד א-מיני מסוים לדעתי (ודרך אגב, לרשימת הרגעים המרגשים אני מצרף את מסיבת חג ההודיה אצל דני רוז).
הדמות הבדיונית היא חד-מימדת כי ככה "כתבו אותו" ובכלל ככה כתבו הרבה דמויות בסרטים משנות השלושים. השחקן לדעתי הוא לא דמות שטוחה בכלל וניתן לראות זאת במבט שלו במטוס. ועבורי הסרט הוא מלא חיים, בעיקר בגלל המשחק המצוין של פארו (דומה לתפקידים האחרים שלה אבל מרגשת) ודנילאס.
במחשבה שנייה
הדמות שלה בדנו רוז היא לא א-מינית, אבל היא לא מינית כפי שהייתה אם הייתה מגלמת אותה שחקנית אחרת. למעשה זה הנסיון השני של אלן לתת לפארו לשחק דמות השונה מן הדמויות הרגילות שלה: הראשון היה ב"קומדית סקס ליל קיץ" וזה ממש לא עבד. בדני רוז היא באמת נהדרת, אבל אני חושב שהתפקידים הכי גדולים שלה הם בדמויות היותר רגילות שלה, בתינוקה של רוזמרי, שושנת קהיר הסגולה, חנה ואחיותיה, ספטמבר, אליס (שני האחרונים לא סרטים טובים במיוחד, אבל היא מצויינת) ובעלים ונשים.
כן, השטחיות של הדמות היא מנומקת
אבל השטחיות של האנשים ה"אמיתיים" היא לא. כל אחת מהדמויות שמחוץ לסרט (אולי חוץ מהזונות) הייתה יכולה להתקיים בסרטים ההוליוודיים של שנות השלושים, פשוט לא בז'אנר הסקרובול שמופיע בסרט. אולפני וורנרס וגם אר קיי או התמחו בסרטים מהסוג הזה. אין נסיון לתת מימד יותר ריאליסטי ל"מציאות" של שנות השלושים מאשר לפנטזיה של שנות השלושים, אלא פשוט הצגת שני סוגים די דומים של אותה הפנטזיה.
השחקן הוא לא דמות שטוחה? אני לא יודע. נראה לי כמו סתם כוכבן שטחי ומאוהב בעצמו, דמות סטריאוטיפית לחלוטין.
וודי אלן לא מרגש?!
(המשך להודעה "לארס פון טרייר לא מצחיק?!" שנמצאת כאן: כתבה מספר 3214 )
מה עם:
• רגשות (Interiors) (אחד הסרטים הכי פחות מוכרים של אלן, ולדעתי גם אחד הכי טובים שלו)
• מנהטן
• אבק כוכבים
• בעלים ונשים
וכן, גם "שושנת קהיר".
בטח יש עוד, אני מתעצל לעבור על הפילמוגרפיה.
ברור שפון טרייר מצחיק
זה היה בציניות. כנראה ציניות מוצלחת מדי.
רגשות לא ראיתי.
מנהטן ראיתי מזמן. זוכר בעיקר שמריאל המינגווי טובה שם. תמיד אהבתי אותה, חבל שהקריירה שלה התפספסה.
אבק כוכבים היה נוראי והפסקתי באמצע. אני כבר זמן רב מתכנן לתת לזה עוד צ'אנס.
בעלים ונשים ראיתי מזמן ואהבתי, אבל לא זכור לי שהוא היה מרגש במיוחד.
וודי אלן לא מרגש?!
לא צריך להוציא את הדרמות למדף הדוגמאות כדי להראות שאלן מרגש. הקומדיות שלו מרגשות מספיק.
מצד שני, אולי לא הבנתי את הציניות. ממש כמו במקרה של פון טרייר, אולי היא הייתה יותר מדי סמויה ומתוחכמת עבורי.
אבק כוכבים
ראיתי. לא אהבתי.
סרט מסורבל, שטחי, נדוש ובעיקר מעצבן. הרבה יותר מדי מעריצים טיפשים ומכוערים, הרבה יותר מדי אינטלקטואלים פלצנים ומכוערים. שרלוט רמפלינג וג'סיקה הרפר חמודות מאוד. חבל שהדמויות שלהן כתובות בצורה כל כך דבילית ומתנשאת.
הם הרגו את קני!
לא אסלח להם על זה.
אני גם שמחתי מאוד לראות גם את ג'יימס נסביט מ"רגליים קרות" בתפקיד השוטר, ואת ריס מאיירס אני אוהבת עוד מ"גורמאנגאסט", שם הוא היה סטירפייק, שלא יכולתי שלא לעשות השוואות בינו לבין הדמות של כריס, בגלל קווי הדימיון שבינהם.
קבלי צל''ש על שניסית לאיית את השם של הסדרה,
אני לא מצליחה לבטא את השם הזה..
בהחלט יש דימיון בין הדמויות, שניהם מנסים לטפס בסולם החברתי ושניהם משיגנע בצורה זו או אחרת.
סטירפייק יותר פסיכי ומקסים לטעמי, הוא אחת הדמויות האהובות עליי.
ג'וני כמעט תמיד משחק דמויות "אפלות" של מניאקים מתוסבכים או סתם אנשים מחורבנים. צריך לתת לו לשחק רוצח סדרתי או איזה איבל באסטרד בסרט קומיקס כלשהו.
______
בכאן אני אפסיק לז**ן ת'שכל עליו ואלך ללמוד חשבון8(
סרט הוודי אלן הראשון שלי. יש סנל''לים
כמובן ששווה לך לנסות עוד סרטים של וודי אלן, אבל גם אם לא היית אוהב את הסרט הזה היה שווה לך. מה שכן, אם אהבת אותו אתה יכול לנסות את "פשעים ועבירות קלות", שיותר מזכיר את הסגנון ה"רגיל" של אלן, אבל אי אפשר להתעלם מהדמיון הרב בינו ובין "נקודת מפגש" (ורוב אלו שמדברים על הדמיון, אומרים ש"פשעים ועבירות קלות" טוב יותר).
במסגרת השלמת סרטי סקרלט, ראיתי היום את הסרט
ולכל אורכו לא ידעתי אם אני אוהב אותו או שלא. מצד אחד, אני אוהב שהסרט גורם לי להגיב אליו פיזית. מצד שני, אם התגובה היא רתיעה בכל מהלך של כל דמות ושל העלילה באופן כללי, זה בדרך כלל סימן רע. אז נכנסתי לכאן לקרוא קצת תגובות ולחשוב ביחד עם המגיבים האחרים, והמסקנה היא – מדובר בסרט רע, שעשוי טוב. כתוב רע ושבלוני ומעצבן ושטוח ומה שלא תרצו, משוחק סביר במקרה הטוב, אבל מבחינה קולנועית, וודי יודע איך לעבוד. אולי כדאי שייקח תסריטים של מישהו אחר.
ובקשר לשאלה שנשאלה לגבי הסצינה בחנות עם החברה של סקרלט, זה נראה לי כמו המשך של יחסים ביניהן שנחתכו בעריכה.
ונקודת הכרעה זה באמת שם טוב יותר.
שיהיה במזל.
במסגרת השלמת סרטי סקרלט, ראיתי היום את הסרט
טוב, אני חייבת להודות שהייתי קצת מופתעת מהתגובות השליליות שקראתי כאן, אבל לאחר שהתעמקתי בהן קצת יותר הבנתי שכנראה הן מורכבות ברובן מ"מומחים" לקולנוע, שמרוב לימודי קולנוע, כבר לא מסוגלים להינות מסרט כפי שהוא, אלא מנתחים שוטים של תנועת הטבעת המתעופפת באויר ושאר ירקות.
לגופו של עניין – מדובר באחד הסרטים הכי טובים שראיתי של וודי אלן, ואחד הטובים בכלל שראיתי בשנים האחרונות.
הסרט מצליח להציב בפנינו דילמה מוסרית, שבנויה היטב, ולכל אורכו עובר כחוט השני סימן השאלה הגדול בדבר חשיבותו של המזל בחיינו. מזל מול מוסר. אהבתי כל רגע בסרט הזה וכבר יצא לי לצפות בו כ-4 פעמים. בכל פעם מחדש רותקתי לאופן שבו וודי אלן בונה את המתח, הדילמות, בחנתי כיצד הוא מציב בפני כריס אופציות להימלט/ לוותר על הקשר עם נולה או פשוט "לעשות את הדבר הנכון" כפי שהיא מבקשת ממנו.
אני ממליצה על הסרט בחום רב ומסכימה עם קודמיי, שיש בו הרבה מן הדימיון ל"פשעים ועבירות קלות", שגם הוא אחד מסרטי אלן האהובים עלי.
חוץ מזה, השחקנים מצויינים – ג'ונתן ריס מאיירס מרתק עם פניו היפים והקפואים (במיוחד אהבתי את הפלירטוטים שלו עם נולה), אהבתי אותו גם ב"וולווט גולדמיין" וב"טיטוס" המצויין. ועל סקרלט ג'והנסן אין מה להכביר מילים – ליהוק מצויין בתפקיד הפאם-פאטאל האמריקאית.
אוקיי, מספיק.
למה בכל פעם שמישהו מוצא את עצמו בדעת מיעוט (או סתם באחד משני מחנות), הוא מרשה לעצמו להניח שכל האנשים שלא חושבים כמוהו מטומטמים? זה אולי קשה להבין, אבל לאנשים שונים יש (תחזיקו חזק, זה מטלטל:) דעות שונות. יתרה מזאת, ישנה אפשרות קלושה (כבר ישבתם, נכון?) שכולן לגיטימיות.
גילי: כתבת הודעת יפה ומנומקת. למה להרוס אותה בפיסקת פתיחה מלאת שטנה ומיותרת? הרי ברור לך שלשכנע אנשים אחרים בצדקת טענותייך זה לא יעזור; ואני מקווה שגם ברור לך שזה לא נעים לקריאה. מה הרווחת? לעומת זאת, מה הפסדת?
אני שמח שאהבת את הסרט
אבל אני פשוט סבלתי במשך חלקים די גדולים ממנו. סבלתי. פשוט כך. (כמו שאמרתי – למרות ואולי מכיוון שהוא עשוי טוב)
אם תוכלי לציין איפה ראית בתגובתי שאני מומחה לקולנוע, כי אני מנסה לבסס לעצמי מוניטין שכזה, ואשמח לציטוטים מפרגנים שאוכל לנפנף בהם למכרי – "היי.. אני מומחה לקולנוע!"
אני נשבע שברגע שאפסיק להנות מסרטים – אפרוש מלימודי הקולנוע.
חסרים סימני קריאה
כמו שאדם כתב, כתבת תגובה יפה, אבל הוצאת את החשק לקרוא אותה בפסקה ראשונה שמתפרשת כ"מי שלא חושב כמוני מטומטם". הסיבה שיש לסרט גם תגובות שליליות היא שלא כולם אהבו אותו. זהו. נקודה. זו הסיבה היחידה שאף סרט לא מקבל רק תגובות חיוביות, כי לא כולם חושבים אותו דבר. בתור מישהו שלא לומד קולנוע, אלא סתם נהנה לראות סרטים, גם לי נקודת מפגש גרם בעיקר לפהק ולגלגל את העיניים תוך מלמול "נו, באמת" מדי חמש דקות. אז מה, זה הופך את דעתי לפחות לגיטימית? אם יורד עלי גשם, אני לא נרטב? אם צובטים אותי, אני לא מצטבט?
בחיי שלא ראיתי כזה סרט משמים...
זה היה הסרט הכי משעמם, חסר עלילה ואידיוטי שראיתי בחיי.נפלתי לשינה עמוקה תוך כדי, ולא בצחוק.
ממש לא מומלץ לצפיה! אתם עלולים למות משעמום-יתר