הוא משיח שקר.
קבוצה גדולה של אנשים מעריצה אותו כאילו הוא היה נציג אלוהים עלי אדמות. הם בוחנים ביראה כל פנינה שהפיק, מנתחים שוב ושוב ומוצאים זויות חדשות ומשמעויות נסתרות, ומצפים לכל מוצא פיו בחרדת קודש. הם יודעים מראש שכל מסר חדש ממנו יהיה גאונות בהתגלמותה. הם מצפים שהוא יביא את האור ויראה להם את הדרך. החיים הם רק המתנה עד לרגע הבא שבו יחזו במאסטר. אבל הם טועים. פול תומס אנדרסון הוא לא אלוהים ולא נביאו. הוא בסך הכל במאי.
אנדרסון אינו נוכל, והוא לא הגיע לסטטוס של מאסטר בטעות. "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מוכה אהבה" הם פיסה מרשימה מאוד של פילמוגרפיה, וסרטו הקודם, "זה ייגמר בדם", קיבע את מעמדו כאגדה: סרט שהושווה מיד עם צאתו לאקרנים לקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים, שקיבל ניתוחים אינסוף ואפילו מי שלא ממש הבינו על מה הוא מדבר לא יכלו להכחיש את העוצמה שלו. אבל נדמה שההערצה הגורפת שלה זכה "זה ייגמר בדם" הביאה את אנדרסון לשלב המסוכן ביותר בחייו של כל מנהיג נערץ: השלב שבו הוא מתחיל להאמין למה שאומרים עליו. הוא מוקף באנשים שמספרים לו שוב ושוב שהוא גאון ושכל מה שיעשה יהיה יצירת מופת, והוא מאמין שזה באמת נכון – ושהוא לא צריך להתאמץ. קשה להסביר אחרת איך מאסטר כמו אנדרסון יצר סרט כמו "המאסטר".
כידוע, הסרט עוסק בבן דמותו של ל. רון הבארד, מייסד כת הסיינטולוגיה. אבל הוא לא הדמות הראשית: הסרט עוסק בפרדי (חואקין פניקס), איש הצי האמריקאי לשעבר, שסובל מפגיעה נפשית שהופכת אותו למעין גבר קדמון אבוד – אוסף של חרמנות ואלימות באריזה קטנה ועצבנית. הוא חומק במקרה אל הספינה של לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן), יצור כריזמטי שהמציא תורה בשם "התכלית", ואגר סביבו קבוצה של מאמינים-מעריצים.
כל כך הרבה היה יכול לקרות כאן. כל נגיעה ביקורתית בדת בכלל, ובסיינטולוגיה בפרט, היא חומר נפץ, ואפילו בלי המקבילה בעולם האמיתי, זה נשמע כמו סיפור מרתק: פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא נביא. הוא ולא האפיפיור, הוא ולא איינשטיין, הוא ולא יאיר לפיד, יודע את האמת על החיים, על בני האדם ועל היקום, והוא יהיה זה שיספר לכולם את האמת. איך זה עובד בדיוק? מה עובר במח של האיש הזה? האם הוא מרמה את מאמיניו בכוונה? האם הוא מודע לכך שהוא מדבר שטויות? האם הוא מאמין בעצמו בדברים שהוא מספר? האם באמת יש לו משנה סדורה או שהוא, כפי שהבן של דוד אומר בסרט, ממציא את זה תוך כדי התקדמות? אלה שאלות כל כך מעניינות, והסרט לא עושה איתן כמעט כלום. לא פלא שהסרט לא עורר את הזעם הצפוי בקרב הסיינטולוגים: קשה למצוא בו ביקורת על הדת. או תמיכה בדת. או אמירה כלשהי על הדת.
"התכלית" היא משהו שבין דת לבין טיפול פסיכולוגי, וחלק משמעותי מהסרט עובר בהאזנה לתורה ולטיפולים. אנדרסון בהחלט בנה כאן משהו שנשמע באופן אמין מאוד כמו דת ניו-אייג' כלשהי, ובדיוק כמו כל אותם קשקושים, כל החומרים האלה – משהו על נשמות בנות אלמוות שמחפשות את האני באמצעות המשמעות וחודרות ליש דרך התודעה, וכאלה – נכנסים לאוזן אחת ויוצאים מהשניה. שמעתי הרבה מאוד מילים, ואני לא מצליח להיזכר אפילו במשפט שלם אחד. הטיפול כולל ראיונות רבים של אחד על אחד, עם שאלות אקראיות לכאורה, שחלקן חוזרות על עצמן שוב ושוב. ושוב נשאלת השאלה, האם לנקסטר דוד מודע לכך שבעצם מדובר באוסף כמעט אקראי של משפטים, ושכל משמעות נמצאת במוחו של המטופל? והאם פול תומס אנדרסון יודע את זה?
יהיו מה שיהיו הבעיות של "המאסטר", הוא אחד הסרטים שהנקודות החזקות שלהם חזקות כל כך ששווה לראות אותו רק בזכותן. במקרה הזה מדובר בחואקין פניקס בתפקיד פרדי. פניקס ענק. גם אם שום דבר בסרט לא באמת מעניין אתכם ואתם רק רוצים רק לראות את הזוכה הבא (כנראה) באוסקר לשחקן הטוב ביותר, זה הסרט בשבילכם. בתנוחת הגוף, בטוויצ'ים בפנים, בצורת הדיבור הממולמל, במבט המשוטט, ההיעלמות של פניקס בתוך הדמות הזאת כל כך מוחלטת שקשה לדמיין אותו מתנהג באופן אחר. גם פיליפ סימור הופמן, כמובן, אינו קוטל קנים, אבל התפקיד שלו מספק לו בעיקר הזדמנות להיות כריזמטי ומסתורי, דבר שהוא עושה בקלות. מדי פעם הסרט שולף סצינה שמבהירה איך אנדרסון הגיע לאן שהגיע: צילום אדיר, עיצוב מוקפד, ולפעמים אפילו פיסת דיאלוג מבריק. הפסקול של ג'וני גרינווד לחלופין מרשים ומעצבן: הוא מטריד ויוצא דופן, אבל דווקא משום כך לפעמים מושך יותר מדי תשומת לב לעצמו – בעיקר בנקודות שבהן התקתוקים והצלצולים שגרינווד חיבר הם הדבר המעניין ביותר שקורה על המסך.
יש פה שחקנים אדירים, שתי דמויות מרתקות (ועוד לא אמרנו כלום על איימי אדאמס המצוינת תמיד בתפקיד אשתו של דוד), עשייה טכנית מעולה וטונות של פוטנציאל. חסר רק סיפור. והוא ימשיך להיעדר, עד סוף הסרט. יהיה מדויק למדי לומר ששום דבר לא קורה ב"המאסטר". גם דוד וגם פרדי נמצאים בסוף הסרט באותו המקום שבו היו בתחילתו. הסרט לא עוסק בעלייתה של "התכלית" (או הסיינטולוגיה), כיוון שאנחנו לא רואים אותה עולה; לא ראינו את דוד ממציא את הדת הזאת ולא ראינו אותו מגיע לשלב שבו היא תופעה כלל-עולמית. פרדי התחיל את הסרט מצולק ואלים, וכך הוא גם מסיים אותו. באמצע קורים דברים, אבל נדמה שלאף אחד מהם אין שום משקל או משמעות.
אותן התרחשויות שכן מוצגות, לא מוסברות. למה, בעצם, דוד כל כך מחבב את פרדי? למה דוד נכנס לכלא ואיך הוא יצא ממנו? איך ולמה פרדי קיבל את היכולת העל-אנושית לרקוח משקאות אלכוהוליים גאוניים מרכיבים רעילים? גם "זה ייגמר בדם" השאיר דברים רבים בלתי פתורים, אבל הוא נתן הרגשה שיש סיבה לקדוח מתחת לפני השטח. "המאסטר" הוא סרט מהסוג שיוצג כ"חידתי" בקרב המעריצים, ו"תסריט דפוק" בקרב השאר. זה הסימן הברור ביותר לכת: כשאנשים מצליחים לעוור את עצמם גם לכשליו של המנהיג. הוא זה שאינו יכול לטעות לעולם, ואם אנחנו לא מבינים את הסרט שלו – האשמה היא בנו, לא בו. אנחנו לא התאמצנו מספיק. בפעם הבאה נשתדל יותר. סליחה, מאסטר.
בעיניו של מי שמעריך מאוד את פול תומס אנדרסון כבמאי מוכשר אבל עדיין לא מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות, "המאסטר" הוא אכזבה אדירה: אוסף של סצינות, חלקן מצוינות, שלא מוביל לשום מקום.
"אני לא מבין את זה!" אומר פרדי למאסטר באחת הסצינות.
"גם אני לא מבין. בגלל זה אנחנו פה" עונה לו המאסטר.
וואלה.
פורסם במקור בוואלה
עם מי אני מתווכח:
שמוליק דובדבני, וואינט
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4287318,00.html
עופר ליברגל, סריטה
http://srita.net/2012/09/28/the_master_70_mm_first_review/
אורון שמיר, עכבר העיר
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,519,209,70305,.aspx
יאיר רוה, סינמסקופ
http://cinemascope.co.il/archives/12099#more-12099
(רוה לא מהלל את הסרט ללא סייגים, אבל ציטוט נבחר: "אנדרסון הוא במאי שאני מאמין בו לחלוטין, כך שברור לי שהבלבול והחידתיות האלה – תחושות שמקרבות את אנדרסון בסרט הזה לטרנס מאליק דווקא – נמצאות בכוונתו של הבמאי ובשליטה שלו ביצירה ובצופה. אני עוד לא לחלוטין מבין למה הוא בחר להותיר אותי מבולבל ועם חצי תאוותי בידי בסוף הסרט, אבל ברור לי שזו המשימה שלי לנסות לפצח את זה").
עגבניות רקובות, 84%
http://www.rottentomatoes.com/m/the_master_2011/
אנשים התרגשו מאוד מאוד לקראת הגעתו של הסרט הזה, ובצדק, כי סרט חדש של הבמאי של "זה ייגמר בדם" הוא בלי ספק אירוע. אבל כמו שכתבתי בביקורת, נראה כאילו אנשים החליטו מראש שהסרט הזה יהיה גאוני, ואם יש בו דברים שלא עובדים, הם מאשימים את עצמם ולא אותו. אפילו המשבחים והמהללים ביותר אומרים שקשה להבין מה בעצם הבמאי ניסה להגיד, אבל לוקחים על עצמם את האחריות לזה. אז מצטער, אבל צריך לשקול את האפשרות שאם אף אחד לא מבין כלום, אולי זה משום שאין מה.
תשובה טובה.
זאת אומרת, אישית עוד לא פגשתי אף אחד שנהנה מהסרט – כל מי שאני מכיר שראה אותו חושב שמדובר בכשלון. אבל 84% בקרב המבקרים לא הולך ברגל.
אגב, אני חושב שאני יודע מה הבמאי ניסה להגיד. אבל אני לא מבין למה לוקח לו סרט שלם, שלא קורה בו כמעט כלום, כדי להגיד את זה. גרוע מכך, אני לא חושב שזו אמירה מעניינת במיוחד.
אשמח אם תפרט
ציטוט: אגב, אני חושב שאני יודע מה הבמאי ניסה להגיד. אבל אני לא מבין למה לוקח לו סרט שלם, שלא קורה בו כמעט כלום, כדי להגיד את זה. גרוע מכך, אני לא חושב שזו אמירה מעניינת במיוחד.
לא הבנתי. מה אתה חושב שהבמאי ניסה להגיד בסרט ושאנחנו לא הבנו?
אני אנסה
בסופו של דבר יצאתי מהסרט בתחושה דומה לזאת של אדם קלין אורון – אני חושב שהבנתי מה ניסו להגיד פה, אבל זאת לא אמירה חדשנים או מעניינת במיוחד, וחבל. הפוסטמודרניזם קצת מיצה את עצמו, ונמאס כבר מסרטים שמתעסקים יותר מדי ב"מטא".
הפסקה הראשונה בביקורת כל כך מתבקשת כשרואים את הסרט, שאין ברירה אלא לנחש שזה בדיוק מה שפת"א ניסה להגיד פה (גם רוה הלך בביקורת שלו לכיוון הזה). במילים אחרות, אני חושב שהוא מדבר על הצורך העמוק שלנו לצרוך סיפורים – באמצעות דת, קולנוע ומדיומים אחרים. פת"א גם מראה לנו למה הצורך קיים – אדם שאיבד אמון בסיפורים הוא סוג של פרדי, אבל הוא מסייג ואומר שהכל חרטא, והסיפורים הם אשליה שמתנפצת בקלות (כמו מה שקורה כשלוחצים טיפה על המאסטר).
יופי
פחדתי שזה יהיה אחד מהסרטים שאני וחברי לא סבלנו, בזמן שכל המבקרים כולל עינהדג עפים עליו (כמו הילדים של מחר או חיות הדרום הפראי).
אני שמח שהפעם, נראה שעינהדג מסכים איתי.
נכון, המשחק מעולה. אבל הסרט ארוך, מתיש ונמתח כמו מסטיק של טינייג'רית מעצבנת. ראוי לציון אחד החלקים בסרט שהיה מתיש במיוחד וארוך שלא לצורך: החלק בו מראים איך "מאלפים" את פרדי ומשכנעים אותו לומר שטויות במקום את האמת הפשוטה.
בזבוז של רעיון טוב, וחבל.
ממש מה שקרה לי עם לופר
איזו אכזבה לקרוא ביקורות כל כך נלהבות על סרט כל כך רע.
איתי אין לך ויכוח
זה מה שכתבתי על הסרט:
http://cafe.themarker.com/review/2746393/
הדבר שמפתיע אותי זה שאני מוצא את עצמי מגונן על הסרט מול אנשים שאהבו את סרטיו הקודמים של אנדרסון. זה מפתיע כי לא אהבתי אף סרט שלו. גם אלה שנחשבים ליצירות מופת, כולם סתמיים עד משעממים בעיני וראויים לצפיה רק כדי לראות ממה כולם מתלהבים (ועדיין לא להבין). איכשהו, המאסטר הוא הסרט המוצלח ביותר של אנדרסון בעיני, אם כי הוא בהחלט טעון שיפור. הבעיה הכי גדולה שלו היא העדר פואנטה וביקורת אמיתית כלפי הסיינטולוגיה ודומותיה. יש הרבה דיבורים ושיטות שכנוע, אבל זה לא מוביל לשום דבר והסרט נשאר תקוע רוב הזמן בלי להביא את הדמויות לשום התפתחות משמעותית. הביקורת לא מרומזת, היא פשוט נצעקת בידי דמות אקראית ונראית מנותקת מרוב שהתכלית אינה משכנעת ככת.
המשחק של חואקין פיניקס מדהים, למרות שהוא מגלם דמות שאינה מעוררת הזדהות. לזה אני מצפה מאנדרסון, הוא מעולם לא התעניין ביצירת חיבור רגשי עם הקהל. זה משהו שמאוד הפריע לי בסרטיו הקודמים ומפריע מאוד גם בהמאסטר. אני לא חושב שהסרט גרוע כפי שרבים עושים ממנו והוא גם לא מבריק כפי שאחרים מאמינים. בעיני, זה סרט בינוני שלא הותיר עלי רושם עמוק, אבל היה נסבל יותר מסרטיו הקודמים של הבמאי.
אני מאמץ כמעט כל מילה בפסקה האחרונה שלך...
עם שינוי קל בשם הבמאי והתסריטאי- כדי לומר אותו דבר על "משפחת סופר על".
ובהתייחסות ישירה ל"מאסטר", אני חייב לומר שבאתי לסרט בלי לזכור את סרטיו הגדולים של אנדרסון, אבל עם ציפיה למשהו מסקרן על האבארד. אני אכן מודה שהסרט לא מרתק ודינאמי במיוחד, ובוודאי ארוך מדיי. אבל מצאתי עניין בהקבלה בין שני הגיבורים: שני אנשים עם דימוי עצמי מעורער, תוקפנות עצורה וחרדת נטישה מתפתחים בכיוונים מקבילים. האחד (פרדי) נתון בספקות מתמשכים ורצון להבין את עצמו והולך כמו שיכור (ביותר ממובן אחד) אחרי מה שנראה לו כנחמה וישועה אבל מתאכזב שוב ושוב (ראה תוכחת המעצר שלו); השני(דוד) בודה את "האמת" שלו, ובספק ציניות ספק ניסיון לשכנע את עצמו מגייס מעריצים ומתמרן אותם בכוחנות ומניפולטיביות. האחד נותר ללא אמת בסוף, ומכיר (?) באכזבה מהדרך שהוצעה (יש שיאמרו -מתנער מאביו) ויוצא לחפש חלופות; השני מתבצר בבועה שלו ולא מסיק שום מסקנות אישיות
נראה שהביקורת היא היצירת מופת פה.
כשהבנתי מי הצוות שמשחק ב"מאסטר" היו לי ציפיות גבוהות אבל הטריילר נתן לי תחושה שבסרט אולי יש רגעים גדולים אבל כמכלול הסיפור סובל מבינוניות מתסכלת. תודה על הביקורת (:
תודה.
הרגע המהנה ביותר בסרט היה בסופו, כשהופיעה שקופית הסיום: מישהי מהקהל פלטה "סוף סוף", וחצי האולם פרץ בצחוק. אבל ניסיתי לקרוא אח"כ ביקורות, ולרגע חשבתי שמשהו ממש לא בסדר אצלי, שפיספסתי משהו אדיר בין השורות. הביקורת שלך הבהירה לי שאני לא לבד, ומאוד הזדהתי איתה (כולל למשל בנושא הפסקול, שבד"כ אני כמעט לא שם לב אליו בסרטים).
על פול תומאס אנדרסון. למה כל סרט שלו חייב להיות כל כך גרנדיוזי, גדול מהחיים, והכי גרוע, כל כך יומרני? חוץ מלילות בוגי, כל סרט שלו שראיתי (במיוחד מגנוליה) היה ערימת יומרה מעצבנת. הסרטים שלו מעצבנים אותי. יאללה, תגיד כבר מה אתה רוצה! לא מעניין אותי מה המבקרים אומרים, לדעתי פול תומאס אנדרסון הוא מקרה קלאסי של "המלך הוא עירום" . דבר אחד בטוח, את המאסטר אני אראה (כי אני בכל זאת אוהבת את ג'ואקין פיניקס) בDVD.
התכוונתי להגיד שאני שמחה שאני לא היחידה שחושבת ככה על פול תומאס אנדרסון
דורון המסכן
חילות הפוסט מודרניזם המאוס כבר רוכבים לכיוונך. בפייסבוק שלי הם כבר זועקים על שמרנות ושאר ירקות. מסתבר שהרצון לעלילה זה לגמרי פסה…
http://www.facebook.com/ghermoni/posts/502859533059328?notif_t=share_reply
סליחה, אבל זה פשוט מצחיק
"דורון פישלר היקר, לפני 117 *(שנים, אני מניח)*, בבית קפה פריזאי קטן, היה ההמון מבצע בך לינץ', ובמידה רבה של צדק!"
טוב, רד פיש, אם אי פעם תמציא מכונה / דלוריאן / מקרר שנוסעים בזמן, אתה יודע עכשיו לאן *לא* לנסוע.
לגבי הביקורת, אהבתי, וכנראה לא אראה את זה. בכלל לא ידעתי שפול תומאס אנדרסון כזה "מאסטר". הסרט היחיד שלו שראיתי הוא "לילות בוגי". הטריילר של זה נראה סתם משעמם, ואני לא ממש מעריץ של סרטי דת (ושל סיינטולוגיה בפרט). אז למרות השחקנים, נראה לי שאוותר.
הוא זוכה לכזאת הערצה
בגלל "מגנוליה" ו"זה ייגמר בדם", גם הסרטים שהכי אהבתי, וגם כאלה שזוכים (אני חושב) להכי הרבה תשבוחות.
מעניין שעד עכשיו, רוב התגובות הזועמות
(שהיה ברור לי שיגיעו) הן של אנשים שלא ראו את הסרט.
אל תטריד אותם בזוטות בבקשה...
אני מקווה שלא נפגעת מכך שלינקקתי את הסטטוס הנ"ל, לא הייתה לי שום כוונה כזאת, הוספתי את הלינק כתגובה לפסקה הראשונה שלך. אם פגעתי אני מתנצלת מאוד.
ברור שלא נפגעתי.
(ל"ת)
כנראה שהוא תמיד ישאר עם יצרת מופת אחת
ראיתי את כל הסרטים שלו ואני יכול להגיד שכמעט כולם מפוספסים.
המשחק מצוין והצילום מדהים אבל הסרטים שלו מאוד מפוספסים,כלומר יש להם רעיון טוב והוא נכשל בביצוע.
בוגיי נייטס,זה סרט דיי חזק אבל הוא לא מחדש משהו(חוץ מסצנת הפתיחה המרשימה )אני יכול להגיד עליו שהוא דיי סתמי
מגנוילה זה יצרת מופת באמת אחד הסרטים הכי טובים שראיתי בכל חיי ,באמת מי שלא ראה ירוץ לראות
מוכה אהבה הוא אחד הסרטים הנוראיים שראיתי .
זה ייגמר בדם רעיון מעולה אבל הביצוע מאוד איטי, ויומרני ולי לפחות היה קשה עם זה מאוד.
עכשיו שהמסטאר יהיה במתכונת של זה ייגמר בדם כבר ירדו לי הציפיות .
פול תומאס אנדרסון הוא במאי מאכזב .
האם הכתבה על הסרטים הלא ביוגרפיים תגיע לעין הדג?
http://e.walla.co.il/?w=/267/2572001
לא משיח ?
ראשית כל – אני משער שצפויה לי אכזבה כלשהי מהסרט הנדון (בו אצפה הערב), וכן חשוב לציין שעם אהבתי הרבה לסרטיו הקודמים של פת"א (מלבד הראשון צפיתי בכולם, ובעיניי הם קרובים לשלמות-והאמינו לי שאני מבקר קשוח) מעולם לא מיהרתי להגדירו כ"משיח" או כ"יוצר שיד האלוהים נגעה בו" (סופרלטיבים שלא התביישתי להעניק לדוגמא לאלמודובר, גודאר, פליני, ברטולוצ'י בימיו היפים ואפילו לטרנטינו).
ובכל זאת – שאלה לי אליך, פיש (שלא הצלחתי להבין מהביקורת) : האם בסרטיו הקודמים והמוערכים לעיני כל (דוגמת "בוגי", "דם" ו"מגנוליה") ראית התגלמות משיחית, שבוטלה במחי יד כעת, עם הפצת "המאסטר" ? או שבבואך לכנה (או שמא אומרים "לכנות" ? אני והעברית שלי קצת חולים היום) את פת"א "משיח שקר", אתה מתייחס לכל מכלול יצירתו, ולא רק ל"מאסטר".
בברכת חג סוכות שמח
לא צריך לקחת כל דבר בביקורת באופן כל כך מילולי.
(ל"ת)
חיכיתי מאוד לביקורת הזאת.
תמיד לימדו אותי שמשהו שמושך ומעניין כל כך הרבה אנשים הוא דבר שאסור לזלזל בו (מלבד רובוטריקים. בו חובה לזלזל). פת"א אף פעם לא הצליח למשוך אותי אליו. מלבד "לילות בוגי", לא הצלחתי להתחבר לאף סרט שלו (מלבד "זה ייגמר בדם" שאותו עוד לא ראיתי). מחסור בסיפור ועלילה תמיד הפריעו לי בסרטים, וזה תמיד היה החולשה של אנדרסון. ציפיתי לסרט הזה בתקווה שהוא סוף סוף יצליח לעשות מה שהסרטים האחרים לא הצליחו לעשות, ומה שאנשים מסביב כל הזמן אומרים שהם עשו להם, אבל, הביקורת מאשרת את חשדותיי.
איפה צפית בסרט? איפה אפשר לצפות בו?
אני רואה שהוא לא מוקרן, לא בלב, סינימה סיטי או יס פלאנט.
ולמעשה מה שאתה טוען זה שרוב הסרט מתקרב לשלמות, פרט לעלילה ולאמירה שנשארים בגדר חידה?
מוקרן בסינמה סיטי גלילות ובפלאנטים
(ל"ת)
אמנם עדיין לא צפיתי ב'המאסטר'...
אבל מה שכן – יש משהו מאד שלם, אמין ואמיתי בשאר סרטיו של אנדרסון.
כפי שנאמר באחת הביקורות על הסרט (שמוליק דובדבני, כמדומני), השליטה שלו באמצעים הקולנועיים העומדים לרשותו, הצורה שבה הוא מגולל סיפור, הדרך שבה הוא מעביר אופי של דמות, האופן שבו הוא משלב סאונד עם ויזואליות – כל אלו ועוד רבים אחרים הופכים אותו לבמאי הדור לפי דעתי. אני לא מתיימר ומכנה אותו "נציג אלוהים עלי אדמות" ולא צופה בשום סרט שלו בסטייטמנט שהוא מושלם, אבל הסרטים שלו הם מסוג הסרטים שבלתי אפשרי להישאר אדישים מולם.
ולכן אני לא מסכים עם הדברים שאמרת עליו, וכן, יש לי ציפיות מאד גבוהות מהסרט.
זה מה שקורה
כשבמאי מתחיל לשתות את המילקשייק של עצמו.
זה קצת מצחיק
שהתגובות לביקורת שעוסקת בהערצה עיוורת הן כל כך הומוגניות
כל הכבוד לקריאות "המלך הוא עירום" מסוגים שונים
והצחיק אותי הציטוט מיאיר רווה.
כמדומני, הסיינטולוגיה נולדה מהתערבות בין ל. רון האברד ורוברט היינלין בתחילת שנות ה-50, שבה התערבו מי יצליח לייסד דת ראשון. האברד פתח את הסיינטולוגיה, ומסופר שהיינלין כתב את "גר בארץ נוכריה", אלא שדחה את פרסום הספר עד עשר שנים מאוחר יותר (כי העולם עוד לא מוכן לקבל אותו או משהו). נאמר שכל זה התחיל מציטוט של האברד "Religion is where the REAL money is at", וכך הוא הוכיח את זה… כל זה רק שמועות, אבל לדעתי זה מספק תמיכה די טובה ל"למה לעזאזל מישהו יחשוב על להכריז על עצמו כמשיח/נביא כדי להרוויח מזה כסף?". אה כן, חוץ מזה שנו, אפשר להרוויח ככה כסף.
מבחינתי אפשר לעשות קופי-פייסט לרוב הביקורת של פיש על ה"מאסטר" ואנדרסון וליישם אותה יופי על "עלייתו של האביר האפל" ונולאן.
זו תהיה טעות
לשים את נולאן מול אנדרסון.
מישהו שיוצר סרטים כמו "מגנוליה" ו"זה ייגמר בדם" אמנם ראוי להרבה מחמאות, אבל הוא לא מתקרב לקרסולי ההערכה שאני, בכל אופן, רוחשת לנולאן.
אפשר לומר ש"עלייתו" הוא סרט חלש, אבל גם סרט חלש של נולאן אוכל את רוב הסרטים שקיימים כיום לארוחת בוקר וכל סרט חדש שלו זה באמת אירוע קולנועי שמדברים עליו שנים מראש (מספיק להסתכל כאן בדף הסרט של "עלייתו" כדי להבין).
חוץ מזה, "עלייתו" לא משך לקולנוע אנשים ביומרה של "אנחנו הולכים לשחוט פרה קדושה! יש כאן אנשים שמאמינים בחייזרים!", אלא לספר סיפור. ונולאן, תגיד מה שתגיד, יודע איך לספר סיפור.
על נולאן, בניגוד לאנדרסון, יהיה קשה מאוד לומר שהוא אוברייטד.
נולאן הוא אוברייטד
הא. זה היה קל.
אבל ברצינות, אני חושב שיש כאן שני קהלים שונים שלא בדיוק סותרים זה את זה אבל הם לרוב לא ביחד. האנשים שיחשבו שנולאן הוא גאון אלוהי הם יותר ( וכן אני יודע שזה מכליל ונוראי ומגיע לי להשרף בגהנום ואתם לא ככה אבל נו בערך) גיקים עם חיבה קטנה למיינסטרים אבל יותר לתרבות גיקים והאנשים שיחשבו שאנדרסון הוא גאון אלוהי הם ( הכללה נוראית מספר 2) האנשים שאוהבים קולנוע אומנותי , וקוראים ניתוחים מעמיקים בעיתון הארץ על משמעות השתיקה כשרואים ברקע את הפרחים הנובלים.
יש אנשים שבשבילם המאסטר היה הרבה יותר אירוע קולנועי מאשר עלייתו ויש כאלה שלהפך. והמאסטר.. לא הרגיש לי כאילו הוא עושה מסע פרסום עקב שהוא הולך לשחוט פרה קדושה. אבל יכול להיות שפיספסתי משהו
זה באמת יהיה מטופש
לפתוח דיון של "שלי יותר טוב!", אז נעזוב את זה.
ממש הצחקת אותי עם ההכללות שלך אגב, בקטע טוב. אולי קלעת לאחוז מסוים אבל האמת היא שאני לא קרובה לגיקיות, לא חושבת שנולאן הוא גאון אלוהי ודווקא אוהבת לקרוא "הארץ". אלו ממש לא בהכרח שני קהלים שונים, קולנוע איכותי הוא קולנוע איכותי ושניהם במאים מעולים.
(אני אעמיד פנים שלא אמרת שנולאן הוא אוברייטד)
בתור נציג מחנה המאסטר
רובנו די אוהבים גם את נולאן. שני הסרטים היו עבורי אירוע קולנועי בערך באותה מידה
ממש לא
אני ממש לא חובב אומנותי אבל אני פשוט לא אוהב את הסגנון של נולאן. את זה שכל משפט חייב להיות אפי, והופך אותו ללא אמין. את זה שאין סצנה שלא מלווה במוזיקה דרמטית, את זה שלסרטי אקשן הסרטים שלו ארוכים מדי, כי אחרי 10 דקות מתחיל להימאס מהפיצוצים והמכות.
בדיוק
מה שאני חושב על נולאן (כל סעיף וסעיף בהודעת שלך), ובכל זאת אני נהנה מאוד בסרטים שלו
או פשוט
מעריצי נולאן הם ימדב מעריצי פתא הם לטרבוקסד.
ימד"ב ונולאן קשר קל.
לטרבוקסד לא לחלוטין פת"א, עם זאת.
איך אתה היית מגדיר את ההבדלים?
כלומר, אחרי שמוסיפים את ההסתייגות הקבועה בנוגע להכללות, ואז מחזקים אותה עוד יותר כי באמת יש כאן הרבה יוצאים מן הכלל. אבל אם בכל זאת מתעקשים נראה לי שזה מאוד קרוב לבטא את ההבדל בין הקהלים בשני האתרים בקיצור.
פשוט נראה לי שלטרבוקסד שואף להיות קצת יותר
"חתרני" או "מגניב" מפת"א, ובהתאם לכן הוא אף פעם לא ממש התקרב לפסגות הקונצנזוס באתר כמו הבמב"א או דברים אחרים.
מעניין
אני חשבתי שהוא פחות 'מגניב' ויותר 'אומנותי', שזה אולי קו דק שקשה קצת לשרטט. יותר כמו המקום שמקדם יוצרים כמו אגרס ואסטר ומתלהב מהתוצרים המאוחרים של אנדרסון שרוב העולם פשוט מסתכל עליהם בבלבול.
נניח 'צא וראה', שהוא המקום השני בדירוג באתר, הוא 'אומונתי' ואולי 'חתרני'. הוא לא 'מגניב'.
לטרבוקסד מגניב בכל מקרה
הוא יעיל בין אם אתה מחפש כתבות עמוקות או memes, חיוביות או שליליות רשימות כלליות או כתבים ספציפיים. הוא לא רק יותר טוב מimdb הוא לדעתי יותר טוב מרוב הבלוגים. בכל מקרה לא נראה לי שיש קהל מסיום בלטרבוקס הוא אוסף של כתבות מאוסף ענק של אנשים שנותנים דעות מגווונות מאוד רוב הסרטים שראיתי היו באיזור 3.5-4.0 בין הם אינדי, סרטי אולפנים ומה שביניהם. זה לא רק שחושב על פופלאריות זה אתר של מציאת גיוון דעות,אנשי דעות וסרטים בכלל בקלות ומהירות.
דברתי על סגנון וטעם הקהל
לא על הממשק של האתר.
וכן, צריך הסתייגויות בלי סוף בנוגע להכללות על 'טעם קהל' באתר. אבל אחרי הכול יש שם איזשהו קו, ואפשר לראות אותו אפילו אם רק משווים את הדירוגים בינו לבין ימדב.
הסתכלתי על הדירוגים הממוצעים של נולן
רובם מעל 4.0 ואלו שלא נמצאים מעל הממוצע. בנוגע לסרטים שלטטרבוקסמקדם זה כבר סיפור אחר. מבחינת הסרטים על העמוד הראשי כן אלו יהיו מסוג הסרטים המדוברים יותר גם אם הם לא ממש מיינסטרים, אבל לא נראה לי שהציונים עצמם קשורים לזה, אתר דיי מאוזן בסה"כ.
בשביל להיות מוערך יתר על המידה צריך להיות מוערך.
עכשיו, פת"א מוערך מאוד, ונחשב בעיני רבים לאחד מגדולי הקולונענים של ימינו, אבל צריך לזכור שלאורך הקריירה שלו הוא ביים שישה סרטים, והשישי יצא לפני שבוע. מתוך ששת הסרטים הללו, שניים נחשבים ליצירות מופת חד פעמיות שעומדות בשורה אחת עם סרטים כמו "האזרח קיין" ו"הסנדק" (האמת היא שרק אחד מהם באמת הוזכר יחד עם הסרטים האלה, אבל בעיני "מגנוליה" הוא זה שצריך לקבל את התהילה הזאת, ולא "זה ייגמר בדם", גם אם מגנוליה זכה להערכה דומה), אחד נחשב לסרט מגניב נורא על פורנו שבעיקר זכור בזכות שוט הפתיחה שלו וסצנת הסיום שלו (רמז – במובן מסוים, כל קריירת הדוגמנות של מארק וולברג הייתה מעין בילד אפ לסצנת הסיום של "לילות בוגי"), והשני זכור בתור ההוכחה החיה שבמאי שחקנים מספיק טוב יכול להפוך את אדם סנדלר לשחקן אופי רציני (בלי לזלזל באדם סנדלר, כמובן). השלישי, כאמור, יצא לפני שבוע, והפך לסרט הכי שנוי במחלוקת של פת"א: הוא בינתיים נחשב למתמודד חזק לאוסקרים (למרות שכמו שזה נראה עכשיו, אין לו יותר מדי סיכוי – לפחות לא בקטגוריות שהן לא "השחקן הטוב ביותר"), אבל יש לו הרבה יותר מתנגדים משהיו ל"זה ייגמר בדם".
אבל מה שחשוב לזכור זה שכל ששת הסרטים האלה נוצרו בטווח כמעט 17 שנה. תחשבו: 17 שנה, שישה סרטים, ורק לשניים מהם היו באמת תגובות מתעלפות. לעומת זאת, יש לנו את נולאן: הסרט הראשון שלו, "Following", יצא ב-98, אבל רק ב-2001 יצא הסרט הגדול הראשון שלו, "ממנטו". בטווח שבין 2001 ל-2012 הוא ביים שבעה סרטים, שלושה מהם נחשבים ליצירות מופת חד פעמיות (ואחד מהם נחשב לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, או לפחות לטוב ביותר של העשור האחרון, בקרב חוגים מסוימים), אחד לסרט בינוני שאוהבים להתעלם ממנו (בצדק, למיטב הבנתי), והשאר פשוט לסרטים מצוינים מינוס. כל פעם שפת"א מוציא סרט חדש אוהבים להזכיר כמה שהוא הבמאי הטוב ביותר שעובד עכשיו, וכמה שהוא מבין קולנוע ואומייגד תראו את הוואנשוטים הסופר-דופר ארוכים האלה הוא גאון!!!1, אבל נולאן הרבה, הרבה יותר נחשב. בגלל זה הרבה יותר הגיוני לומר שנולאן אוברייטד (ואני, לפחות, סוג של אסכים עם זה – את ממנטו מאוד אהבתי, אבל מהאביר האפל בעיקר התרשמתי יותר משבאמת אהבתי, ובתכלס, הסרט היחידי שלו שאני יכול לומר בלב שלם שהוא סרט גדול באמת הוא אינספשן) מאשר שפת"א אוברייטד – נולאן באמת יותר מוערך ממנו.
גם אייל שנה מוציא אלבום כל שנה.
טיעון טיפשי בעיניי.
אני מניח שהתכוונת לכתוב אייל גולן. (המלך, מקום שלישי)
דבר ראשון, גם אם אתה לא אוהב אותו, אתה חייב להודות שאייל גולן אחד הזמרים הישראלים הכי מוערכים שפועלים עכשיו (ובמידה מסוימת של צדק) – אני חושב שזה די מדויק לומר שאייל גולן הוא הכריסטופר נולאן של המוזיקה המזרחית. דבר שני: אולי הוא מוציא אלבום כל שנה, אבל לא כל אלבום שמוציא אייל גולן נחשב לאלבום הכי טוב שיצא השנה, או לאלבום הטוב ביותר של כל הזמנים. אני לא זוכר שמישהו אמר שאייל גולן הוא הזמר הכי טוב שקם בישראל, אני לא זוכר שמישהו אמר ש"כשאחר" הוא האלבום הכי טוב של השנים האחרונות. אם מישהו יעז לומר שאייל גולן שווה ערך לזוהר ארגוב, כל מבקרי המוזיקה ואוהדי המוזיקה המזרחית יקפצו ויאמרו שזה חילול הקודש – בעוד שאיתן גפני, לדוגמה, השווה בביקורת שלו על "עלייתו של האביר האפל" בין נולאן לסטנלי קובריק, ובביקורת שלו על "התחלה" אמר שהוא נכנס לפנתיאון שכולל את גודאר, פליני, קופולה, ספילברג והיצ'קוק.
כן, מאז "האביר האפל", או אפילו מאז "יוקרה", כל סרט של כריסטופר נולאן נחשב לטוב של השנה (או לאחד מהטובים של השנה), או אחד מהסרטים הטובים של כל הזמנים. מאז 2001, כל סרט שלו (מלבד אינסומניה) נכנס לרשימת 100 הגדולים של IMDb, ונשאר שם ("באטמן מתחיל" נמצא כעת במקום ה-105). מדובר בחמישה סרטים, מתוך שבעה שביים בסך הכול. לפול תומאס אנדרסון יש שני סרטים ב-250 הגדולים של IMDb (ולא ב-100 הראשונים, דרך אגב), מתוך שישה שביים בסך הכול.
היחס בין מספר הסרטים שהבמאי עשה למספר הסרטים שזכו לאהדה לא נורמלית יותר גבוה אצל נולאן מאשר אצל אנדרסון. בעוד שחמישה (או תכלס, ארבעה, "באטמן מתחיל" לא עד כדי כך אהוב) מתוך שבעת הסרטים של נולאן (שיצאו, במקרה, בהפרש הרבה יותר קטן אחד מהשני) זכו לאהדה הרבה יותר גבוה מאשר אנדרסון, ששניים מתוך ששת הסרטים שלו זכו לאהדה ביקורתית חסרת תקדים. ובנוסף לכך, ההישג של נולאן מבחינת היחס של הקהל והביקורות אליו הרבה יותר גדול משל פת"א – שלושה משבעת הסרטים שלו נמצאים בין 32 הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הזמנים, ובנוסף, זכו ליחס מתעלף מצד הביקורות – וכל זה, תוך כדי הישארות בסגנון שלו, בלי שום פשרות לכאן או לכאן. הקהל מתעלף מהיצירות של נולאן, וכך גם הביקורות, בעוד שאנדרסון היה (ולדאבוני, כנראה גם יהיה) במאי שהביקורות אוהבות יותר מהקהל. כלומר, נולאן במאי הרבה יותר מוערך מאנדרסון, ולפיכך הרבה יותר הגיוני לומר שנולאן מוערך יתר על המידה – כי הוא פשוט יותר מוערך.
כן, אייל גולן*
ואמנם הוא אחד האהובים והמוערכים, אבל זה שהמילים נמוכות, הפקות זולות ולחנים לא מבריקים בלשון המעטה? אני גם לא אוהב את השירה, אבל זה עניין סובייקטיבי. אני חושב שלהשוות את אייל גולן לנולאן זה העלבה לנולאן (כן כן, בלי לזלזל באף אחד, אבל אני באמת לא חושב שזה נחוץ כאן). ובדיוק השבוע ב-7 לילות השוו את פת"א לקובריק, זה הופך את זה לנכון? ממש לא. זו דעתו האישית ולא ממש קונצנזוס. ועוד דבר, חוץ מהאביר האפל אף סרט שלו לא נחשב הכי טוב או מוערך של השנה.
כל זה לא משנה את זה שהטיעון שאם יש לו יותר סרטים מצליחים במידה מסוימת סימן שהוא יותר טוב. לפי דעתי צריך לבחון את פסגת היצירה. הרי ברור שאף פעם לא ישוו סרט של נולאן באותן ההשוואות שעושים עם 'זה ייגמר בדם'. וזה לא שהסרטים האחרים שלו פלופים גמורים, הסרטים שלו הצליחו במידה מסוימת (מבחינה ביקורתית) כמו הסרטים של נולאן. עם זה שנולאן פונה לקהל יותר גדול ומצליח יותר בקופות, על זה אין וויכוח, אבל זה לא פקטור בשבילי (מייקל ביי מייקל ביי מייקל ביי).
ועוד דבר אחר קטן, אני חושב שאפשר גם להכניס את המאסטר ולילות בוגי לקטג' הסרטים המצליחים של פת"א. לילות בוגי גם זכה למעמד של סרט מעולה וגם המאסטר, כמו שרד פיש פרסם, זכה להמון ביקורות כמעט מושלמות.
אבל זה לא העניין.
(למען הסדר הטוב – דבר ראשון, מבחינת ההיצע, אייל גולן הוא לא רק הכריסטופר נולאן של המוזיקה המזרחית העכשווית, הוא האורסון וולס של המוזיקה המזרחית. הוא הפאקינג סטיבן ספילברג, ז'אן-לוק גודאר, פדריקו פליני של המוזיקה המזרחית. דבר שני, יש לו שירים מקסימים בעיני, והוא בהחלט אחד מהזמרים הישראלים הכי טובים שפועלים עכשיו, בלי קשר לקטגוריה אליה שיריו משתייכים. וכאן נגמר ה![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
)
הדיון החל בשאלה האם נולאן מוערך יתר על המידה, וכמה הוא מוערך יתר על המידה בהשוואה לפת"א, כמו שרד ציין זאת בתחילת הביקורת. חשוב לציין שהכוונה לא הייתה לשאלה מי יותר טוב. אני לא מנסה לומר שרק בגלל שלנולאן יש יותר או פחות סרטים בטופ 250 הוא במאי יותר או פחות מוכשר מאנדרסון, אלא אם נולאן יותר או פחות מוערך ממנו. וכן, זה כבר משהו אובייקטיבי, ולא עמדה – אם מבקר הקולנוע של שבעה לילות אמר שפת"א הוא הקובריק של המאה ה-21, זה לא בהכרח הופך אותו לקובריק של המאה ה-21, אבל זה כן אומר משהו על מידת ההערכה אליו בקרב מבקרי קולנוע. כן, אפשר לקבוע אובייקטיבית איזה במאי יותר מוערך, וכך, אם מישהו שחושב שנולאן (או אנדרסון, זה לא באמת משנה) מוערכים יתר על המידה, הוא יכול לומר מי יותר (הרי אם אתה לא אוהב את העבודה של שני הבמאים זה עניין אישי – עניין ההערכה הכללית שלהם היא, מן הסתם, כללית).
אבל אתה אומר כאן דברים שהם בוודאות לא נכונים: בסקר הסרטים הטובים של השנה שנערך באתר זה ממש, "יוקרה" של כריסטופר נולאן לקח מקום שני – בהפרש של שלושה קולות. "התחלה" נחשב בעיני רבים לסרט הטוב ביותר של 2010, והוא הפעם לקח את המקום הראשון בסקר סרט השנה כאן, מה גם שיאיר רווה בחר בו לסרט השנה, כמו גם AFI. גם "ממנטו" לקח מקום שני בסקר סרט השנה כאן, וב-IMDb הוא מדורג מקום ראשון מבין סרטי 2000 (שם הוא נחשב לאחד מסרטי 2000). אותו כנ"ל לגבי "באטמן מתחיל". ובנוסף – ברור שהשוו (ובעזרת השם, גם ישוו) סרטים של נולאן לקלאסיקות כמו שהשוו את "זה ייגמר בדם"! סליחה, "האביר האפל" סתם דורג במקום הראשון של IMDb? אני מניח שכשאתה אומר שלא השוו אף אחד מהסרטים של נולאן ליצירות המופת של כל הזמנים, מה אתה חושב שהכותרת של הביקורת הזאת (http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,519,209,25939,.aspx) על "האביר האפל" מנסה לומר? כשרד כתב כאן "הפעם האחרונה שבה סרט כזה הגיע למקומות הראשונים ברשימת הסרטים הקופתיים ביותר היתה ב-1973, והסרט היה ‘הסנדק‘" מה הוא עשה? משווים את נולאן לגדולי הבמאים כל הזמנים בערך כל פעם כשמזכירים את השם שלו. הוא מוערך בדיוק, ויותר מנולאן. זה בהחלט עניין אובייקטיבי.
אם השאלה היא מי מוערך יותר
אז אני חושב ששניהם הכי מוערכים שיכול להיות בקטג' ובקהל שלהם. הקהל של נולאן רחב הרבה יותר אז הוא חזק יותר בסקרים ובקופות, דבר שאתה חוזר עליו שוב ושוב. תסכים איתי שזה יסכם את השרשור.
נולאן מוערך באותם חוגים שבהם פת"א מוערך, עם הבדל אחד:
הוא מוערך בחוגים שבהם פת"א לא מוערך. אותם מבקרים שגמרו מ"זה ייגמר בדם" גמרו בדיוק באותה מידה מ"האביר האפל", אבל ההבדל בין שניהם הוא שנולאן מוערך גם בחוגים שבהם פת"א (כנראה) לא יהיה מוערך אף פעם. זה, בין השאר, נובע מהעובדה שהוא עושה סרטים יותר נגישים, כלומר, שזה פועל יוצא מתוך אופי הסרטים של נולאן – אבל עדיין, זה מה שהופך את נולאן ליותר מוערך מפת"א – עצם העובדה ששניהם מוערכים באותם חוגים פחות או יותר באותה מידה, אבל האחד יותר מוערך בחוגים שהשני לא יהיה מוערך בהם אף פעם.
FIN
אין לי מושג איך אפשר בכלל להשוות בין נולאן לפת"א.
הדבר היחיד שדומה ביניהם לפי דעתי, הוא ששניהם במאים. אולי אפילו אפשר לומר, במאים טובים מאד. אבל כאן זה מסתיים. הסגנון והחומרים ששניהם מתעסקים איתם הם בד"כ כ"כ שונים, לא רק בתימות אלא גם בסגנון ובאופן ההגשה. מה זה משנה אם בחוגים אלה פת"א מוערך ובחוגים אחרים נולאן לא? הם במאים כ"כ שונים, שגם אם שניהם טובים מאד, וגם אם יש חפיפה בין חוגי האנשים שמעריכים אותם, לא מפליא בעיניי כלל אם גם יש מקומות שאין חפיפה בין החוגים. זה אך הגיוני.
באותה מידה, קשה לי לראות איך משווים בין סרטים כמו זה ייגמר בדם והאביר האפל. הדבר היחיד שאני יכול לראות שדומה ביניהם, הוא ששניהם אפלים, מבחינת התמות והרעיונות שהם מעבירים. אבל שוב, כאן נגמר הדמיון.
ואגב, אני לא יודע לגבי חוגים, אבל אני בטוח שתוכל למצוא אנשים שמעריכים את עבודתו של פת"א יותר מאת זו של נולאן.
הדיון החל מזה שמתן ד. אמר דבר אחד:
כמו שדורון חושב שאנדרסון, ובייחוד "המאסטר" מוערכים יתר על המידה, כך מתן מסתכל על כריסטופר נולאן ו"עלייתו של האביר האפל". ואז התפתח דיון – מי יותר מוערך, נולאן או אנדרסון?
שניהם במאים אמריקאיים (אוקי, נולאן ספציפית בריטי, אבל הוא לא ביים סרט בריטי מימיו) שעושים סרטים שזוכים להערכה מסחררת, ושניהם נחשבים לבמאים הטובים ביותר שעובדים בשנים האחרונות. יחד עם זאת, הדיון לא נגע לרגע אחד בסרטים עצמם (האופי שלהם, הבימוי שלהם, העלילה שלהם – "מגנוליה" הוא אוסף של סיפורים יפים המתרחשים ביממה אחת בלוס אנג'לס ו"האביר האפל" הוא אפוס קומיקס על באטמן), אלא ביחס אליהם – "האביר האפל" ו"התחלה" הם סרטים מסוג מסוים אחד, ו"זה ייגמר בדם" ו"מגנוליה" הם סרטים מסוג מסוים שני, וזה לא משהו שאני מתעלם ממנו. מה שכן אמרתי היה שהסרטים של נולאן (ובראשם "התחלה" ו"האביר האפל") יותר מוערכים מהסרטים של אנדרסון.
את הפסקה האחרונה שלך לא הבנתי. כן, אני יודע שאני אוכל למצוא אנשים שמעריכים את עבודתו של פת"א יותר מאת זו של נולאן (כדי למצוא אחד מהם אצטרך פשוט להסתכל במראה). מה הקשר? באופן כללי יש יותר אנשים – בין אם הם מבקרי קולנוע מתל אביב, חוקרי קולנוע מפריז, חובבי קומיקס מסן דייגו או ערסים מהקסטל – שיותר מעריכים את עבודתו של נולאן מאשר את זו של פת"א. כמו שאמרתי קודם, זה פועל יוצא מאופי הסרטים עצמם, אבל זה עדיין המצב: יש יותר אנשים בעולם שיאהבו את אנדרסון יותר מאלו שיאהבו את נולאן. האנשים שמעדיפים את אנדרסון על פני נולאן קיימים, אבל הם מעטים יותר לעומת האחרים. זה כל מה שאמרתי.
הרבה מהאנשים שאוהבים את הסרטים של נולאן
לא מודעים למי הוא בכלל, ולאיזה סרטים הוא עשה. רוב האנשים שראו את "האביר האפל" לא ידעו מי ביים אותו וזה גם לא עניין אותם. ברור שהרבה יותר אנשים אהבו את "האביר האפל" לעומת "זה יגמר בדם", אבל זה רק בגלל שהרבה יותר אנשים נחשפו לסרטים של נולאן לעומת לסרטים של אנדרסון.
ויודע מה? גם אם מספר האנשים שראו את "האביר האפל" היו צופים ב"מגנוליה" למשל, רובם הגדול כנראה היה סובל מאוד. ההשוואה בין שני הבמאים האלה לא אפשרית כי הם עושים קולנוע כל כך שונה זה מזה.
זה כמו להשוות (בהקצנה) בין סטיבן ספילברג לבלה טאר, שניהם עושים קולנוע וזה המכנה המשותף היחיד, למרות שהרבה אנשים אומרים ששניהם עושים "קולנוע מצויין", אבל בעל אופי שונה.
את של ספילברג יראו פי עשרת אלפים יותר אנשים וזה בסדר גמור. אין דרך להשוות ביניהם בשום צורה, וכנ"ל לגבי נולאן ואנדרסון.
קצת נתונים, בבקשה.
"הרבה מהאנשים", "שניהם נחשבים", "רוב האנשים", "באופן כללי יש יותר".
הציטטות הללו מראות שהדיון שלכם אינו דיון תיאורטי, הוא דיון אמפירי: אתם מעלים טענות שקשורות לעובדות, לא להערכות.
יש לכם נתונים כלשהם שיכולים לבסס אילו מהטענות הללו, לכל אחד מהצדדים של הדיון?
כאן, ונתתי אותן לאורך כל הדיון.
לדוגמה, כאן, וכאן, ואני יכול לתת עוד, במידה ותרצה. יש, אמפירית, יותר אנשים שאוהבים את נולאן מאשר את אנדרסון, וזה כבר לא קשור למספר האנשים שראו את הסרטים שלו – אם נבחן את התגובות (המתועדות) של האנשים שראו את סרטיו של אנדרסון ואת סרטיו של נולאן, נראה שיותר אהבו את סרטיו של האחרון, וגם את זה אני יכול להוכיח, אם תרצה.
לא, לא נתת.
הטענות שלך (ולא רק שלך, כל הטענות בדיון הזה) הן טענות שמדברות על מספרים מוחלטים: על רוב האנשים, לא על הרבה אנשים. אתה מביא דוגמאות אחדות, וזה בסדר גמור, אבל בסופו של דבר מסתמך בעיקר על תחושות בטן.
כי, מה לעשות, טענה כמו
היא טענה שכדי לבסס אותה צריך לבצע סקרים מקיפים מאוד, כי היא טענה כללית מאוד: מה זה "הקהל שכן יכול לאהוב את שני הסרטים"? מה גודל הקבוצה הזו? מה חתך האוכלוסיה? ואיך אתה יודע שחלק הארי מאותה קבוצה נעלמה אהב יותר את "האביר האפל"?
אני לא אומר שאי-אפשר לשער השערות בדיון, וברור לי שכל הצדדים כאן רק מביעים את דעתם. אבל דיון שמבוסס, רובו ככולו, על השערות שאין שום דרך לברר הוא, בעיני, דיון שחזקה עליו שיהיה מעגלי.
אם נעורר את הדיון הזה
יצא במקרה לגמרי ששני הסרטים האהובים עליי הם האביר האפל וזה יגמר הדם (או שכך היה עד שהגיע וויפלאש, בכל אופן). אני יכול לומר שאני, באופן אישי, יותר אוהב את זה יגמר בדם, אבל אי יכול לומר גם שזה לא משנה- אם כבר ההשוואה לאייל גולן, זה כמו להשוות את אייל גולן להרבי הנקוק. שני היוצרים מדברים לקהל שונה, הסגנונות שלהם שונים, וזה בסדר לגמרי לאהוב את שניהם או לאהוב רק אחד מהם- אבל אין נקודת דמיון בין היצירות של השניים פרט למדיום בו הם עוסקים.
אם נעורר את הדיון הזה, זה ייגמר בדם!
חוץ מזה, תמיד הייתי מחסידיו של הרבי הנקוק. מגדולי הרבנים בדורו.
נכון.
אז יותר אנשים ראו את "האביר האפל" מאשר את "זה ייגמר בדם". יחד עם זאת, אני יכול לחתום לך שיותר אנשים אהבו אותו. תהיה זאת הפעם השלישית שאני אומר את זה – אני לא מנסה לדבר על אופי הסרטים עצמם. "האביר האפל" הוא סרט קומיקס אפלולי ומהנה, ו"זה ייגמר בדם" הוא סרט דרמה שלא יכול להיות מהנה בשום צורה. זה לא אומר שאי אפשר להסתכל אמפירית על אותם סרטים ולבחון, אובייקטיבית, מי אהב אותם יותר.
כן, רוב הקהל של סרטיו של נולאן לא יאהב סרט כמו "זה ייגמר בדם" (אבחנה פזיזה מדי, אבל ניחא), מה שלא מפריך את הטענה שלי בשום צורה. הקהל שכן יכול לאהוב את שני הסרטים, אהב יותר את "האביר האפל" מאשר את "זה ייגמר בדם" – האם זה בגלל ש"האביר האפל" יותר נגיש? יותר מהנה? יותר פופי? ככל הנראה, כן. האם זה הופך את ההשוואה לחסרת תוקף? בשום פנים ואופן לא. לרגע לא דיברתי כאן על אופי הסרטים, אלא על היחס שלהם לקהל הרחב.
זה הגיוני ולגיטימי להשוות בין שני היוצרים, מכיוון ששניהם מהווים חלק חשוב מהקולנוע האמריקאי בעשור או שניים האחרונים, ושניהם פרצו פחות או יותר באותו זמן. שניהם עושים סרטים שמוערכים מאוד על ידי פחות או יותר אותם מבקרים, ושניהם התפצלו באיזשהו שלב של הקריירה שלהם – אנדרסון היה יכול לעשות את הבאטמן החדש, והוא העדיף להתמקד בסרטים שהם יותר "ארט האוס", ואת המחיר על כך הוא משלם עד היום (גם אם אין בו הרבה חרטה על המהלך הזה). נולאן העדיף לשלב בין השניים, והוא קוצר את פירות ההערכה הביקורתית והערכת הקהל בכל פעם שהוא משחרר סרט חדש – ושתי הדרכים לגיטימיות. בדיוק כמו ההשוואה בין שני הבמאים.
נולאן? ארט האוס? עכשיו איבדתי אותך.
הדבר היחיד בקריירה של נולאן שמתקרב לזה הוא "ממנטו", וגם הוא מספיק רחוק משם.
נולאן עושה קולנוע מסחרי, אנדרסון לא עושה קולנוע מסחרי. זאת השורה התחתונה. בעיני סוגי הקולנוע שהם עושים לא ברי השוואה בשום פרמטר, וכמו שאמרתי קודם בהקצנה, זה הגיוני כמו להשוות בין ספילברג לבלה טאר.
וואלה...
לא אמרתי שנולאן עושה "ארט-האוס", אתה העדפת לשמוע שאמרתי שנולאן עושה "ארט האוס" – אמרתי את ההפך הגמור. אנרדסון עושה סרטים כאלה, ונולאן עושה קולנוע מסחרי – מה שלא הכחשתי בשום שלב. הדיון לא היה, באיזשהו שלב שלו, על סוגי הקולנוע שהם עושים, אלא על ההערכה שאליה הם זוכים. אנדרסון עושה קולנוע X, נולאן עושה קולנוע Y. שניהם מאוד מוערכים. את שניהם משווים לאנשים כמו ספילברג, קובריק, וולס או פליני. את אחד מהם יותר מהשני. זה כל מה שאמרתי. כל ניסיון למצוא במה שאמרתי משהו מעבר לזה הוא טעות.
אייל גולן שלישי, ואל תעז להתכווכח על זה!פ
פשוט קסטטרופה.
—–
מסכים עם כל מילה, חוץ מזה שנולאן מוערך יתר על המידה.
אבל אני פאנבוי אז אין לי זכות דיבור.
צריך להסתכל על זה בפרופורציה המתאימה
לדוגמא: יש לי חבר שעושה סרטים (לא באמת). כל השכונה מהללת את הסרטים שלו, למרות שלדעתי הם בינוניים. אני טוען שהוא אוברייטד. מישהו יכול לבוא ולהגיד "הוא לא מוערך בכלל, איך הוא יכול להיות אוברייטד אם הוא הרבה פחות מוערך מיוסף סידר"?
פול תומאס אנדרסון מוערך על ידי חבורה מסויימת של אנשים, מכאן שהוא כן מסוגל להיות מוערך יתר על המידה. גם נולאן הוא לא *באמת* מוערך אם משווים אותו לאיינשטיין.
אתה לא יכול להשוות בין אינשטיין לנולאן
כי הם לא קשורים.
זה כמו שתשווה בין טלוויזיה ותפוח
התפוח לוקח, יאמי יאמי.
(ל"ת)
סבבה, קיבלתי
אבל הכוונה ברורה. להגיד שאי אפשר לקרוא לפת"א אוברייטד זה לא הגיוני. גם לתולעת משי אפשר לקרוא אוברייטד אם חושבים שהיא לא ראויה אפילו לאזכור קל שבקלים.
אני יודע, מסכים איתך.
(ל"ת)
היום הם כבר יותר קשורים
ואפילו היה שם תפוח
לא, זה לא הגיוני יותר.
הבדיקה שלך רק העלתה מי מוערך יותר ביחס למספר הסרטים שיצר; זו לא בדיקה אובייקטיבית של מידת הערכה שמאפשרת להשוות ביניהם. חוץ מזה, אפילו אם זו כן היתה הערכה אובייקטיבית, היא רק מעידה על כך שנולאן מוערך יותר, אבל לא אומרת שום דבר לגבי ה"מידה" שביחס אליה הוא מוערך יותר מדי.
מבחינה טכנית, יכול להיות שיש אפשרות להעריך באופן גס מי מוערך יותר אם מכניסים לחישוב עוד כמה פרמטרים (כמו גודל הקהל שבו הוא נערץ, למשל), אבל ה"מידה" סובייקטיבית לחלוטין, כך שהקביעה אם במאי מסויים מוערך יותר מדי לא יכולה להיות אובייקטיבית (למעט מקרי קיצון חריגים, כמובן. לדוגמא: אדם חסר כל כשרון בימוי או ניסיון בנושא, שביים סרט שמבחינה מקצועית ומבחינה סיפורית מחורר לחלוטין, אבל הקהל מצא בו כל מיני משמעויות נסתרות והבמאי הפך למשיח (מישהו אמר 'דוני דארקו'? אוקיי אוקיי… לא אמרתי כלום. רק שאלתי)).
זו באמת טעות להשוות, כי הם שונים מדי.
נולאן עוסק בבנית אידיאלים, בעוד שפת"א עוסק בשבירתם.
משום מה רק עכשיו נתקלתי בתגובה הזו
ורציתי לשאול, האם לדעתך באמת אפשר להכליל את כל הסרטים של פת"א ולהגיד שהם עוסקים בשבירת אידאלים, ולהכליל את כל הסרטים של נולאן ולהגיד שהוא בונה אידאלים?
אני מסכים שבאביר האפל נולאן בונה אידאלים, ואני מסכים שבמגנוליה פת"א שובר אידאלים, אבל קשה לי לראות איך זה עובד עם הסרטים האחרים שלהם.
זאת שאלה טובה.
אני לא בטוח שחשבתי על הנושא לעומק כשכתבתי את התגובה המקורית (11 חודשים, לך תזכור), אבל נדמה לי שכן, אפשר להכליל, אבל בניסוח קצת שונה – התנופה של הסרטים של שניהם הולכת ומקבלת כיוון ברור. בעוד שנולאן, יותר ויותר לאורך השנים, עוסק ביכולת של בני אדם להתגבר על קשיים בל-יאמנו ולשמור על אופי טוב ואידיאלים; פת"א, יותר ויותר לאורך השנים, מדבר על הכשלים הבסיסיים שגורמים לבני אדם להתפורר ולבגוד, בעצמם ובאחרים.
אבל, אם להיות הוגן, 'המאסטר' הוא מיזנטרופי פחות מ'זה יגמר בדם', ו'היוקרה' לא ממש מפגין אמונה ברוח האנושית. ככה שכן, יכול להיות שאני מכליל לחינם.
אוקיי, האמת שלא ממש ציפיתי שהתגובה שלי תהפוך לדיון עמוק על השוואות בין נולאן לאנדרסון, שכן שני הבמאים מאוד מאוד שונים בסגנון הבימוי ותוכן הסרטים שלהם.
הסיבה שכתבתי את התגובה שלי על נולאן ו"האביר האפל" היא בגלל שמה שכן דומה בינהם היא העובדה ששניהם במאים יחסית צעירים, שניהם ביימו סרטים זוכי אוסקר, שניהם נחשבים לתותחי על בעלי קריירות מרשימות, שניהם שייכים לדור במאיי ה- VHS, שניהם נאהבים ע"י המבקרים המקצועיים והקהל, ושניהם בעלי צבאות פאן-בויז שיגנו על כל דבר שהם אי פעם עשו או יעשו, ללא קישר לאיכותו או הצלחתו.
למען הפרוטוקול יאמר – שאני אישית גם יותר אוהב את נולאן מאשר אנדרסון, אבל זה רק בגלל שתוכן הסרטים שאותם הוא בוחר לעשות יותר מדבר אלי מאשר סרטיו של אנדרסון.
מבחינה טכנית ומקצועית, באמת קשה לי לומר מי הבמאי היותר מוצלח.
הביקורת של פיש היתה יחסית סלחנית עבור סרטו של נולאן, ודי שחטה את המאסטר ( ויתכן שבצדק, עוד לא ראיתי ), ומשום מה מרבית הדברים שהוא כתב תיארו את מה שחשבתי לגבי באטמן האחרון כאשר יצאתי ממנו. במיוחד עניין החורים העלילתיים. מבחינתי "עלייתו" הוא כנראה הסרט החלש ביותר בקריירה של נולאן ( כן, איפלו יותר מאינסומניה ), אבל אנשים מאוד סלחניים לגביו, והרבה פחות סלחניים לגבי אנדרסון, ואני חושב שזה בעיקר בגלל שבאטמן הוא ההמשך הישיר לאחד הסרטים החשובים והטובים ביותר של העשור ( האביר האפל, כמובן ), ולמרות ש"דם" נחשב למאסטרפיס ומושווה לקלאסיקות הגדולות ביותר, "המאסטר" לא קשור אליו בשום צורה שהיא. זה סרט בפני עצמו, ועל כן הרבה יותר קל לבקר אותו בצורה אובייקטיבית.
אני באמת מאמין שבאטמן השלישי פשוט נהנה מכוח האנרציה…ושבעוד כמה שנים, אנשים יבינו עד כמה זה סרט פשוט חלש ולוקה בחסר.
בכל אופן, apples and oranges…..i guess
מסכימה לגמרי
גם באטמן מתחיל וגם עלייתו נהנים מכזו הערצה רק כי הם קשורים בחבל הטבור לאביר האפל, שעליו כבר אין מה לומר אחרי כל מה שנאמר. עלייתו היה פחות או יותר סרט גיבורי על רגיל עם עלילה מחוררת כמו קורבן של נשק חצי אוטומטי, ונהניתי ממנו אבל התחלתי לשכוח ברגע שיצאתי מהאולם.
האמת היא שההעדפה שלי לנולאן על פני אנדרסון נובעת בעיקר מהרגשה שלי, אישית, פרטית, שאנדרסון עוד צריך להוכיח את עצמו. זה הכל.
מאוהב בך פישלר
(ל"ת)
הוא תפוס, מצטערת.
(ל"ת)
מה את מחליטה בשבילו? תני לו לענות!
(ל"ת)
לא הצעתי כלום
רק הצהרתי עובדה.
באופן מפתיע אני חושב שטוב עשו המפיצים שבחרו רק אולמות
מסויימים להקרין בהם את הסרט.
הסרט הזה בפירוש לא מיועד לרוב האנשים. הוא לא מיועד למי שרגיל לראות סרטים עם התחלה, אמצע וסוף, והוא לא מיועד למי שמחפש סיפור בסרט, אבל יותר מהכל הסרט הזה לא מיועד לאנשים חסרי סבלנות. באמת. אפשר למלא בריכת שחייה בכמות הסבלנות שהסרט הזה מצריך, ובגדול הצפייה בסרט קצת דומה ללחזור על אותו משפט שבע פעמיים ולצפות שהצד השני לא יתחרפן.
כשהסרט נגמר הרגשתי הקלה מהולה באכזבה. הקלה שהסרט סוף סוף נגמר ואכזבה מהסרט שזה עתה ראיתי. גם אם מנתקים את פת"א מהסרט, ומסתכלים עליו בתור סרט של במאי אלמוני הוא מאכזב. וכן היעדר הסיפור מאכזב, אבל לא בגלל שאני בן אדם שמחפש את התפנית העליליתית כל שתי שניות, אלא בגלל שבאמת נראה שלאנדרסון היה מה להגיד והוא לא הצליח לבטא את זה. אולי זה כי הוא טוב יותר בתסריטאים שמבוססים על משהו שמישהו אחר כתב, אולי כי הסיפור של הסיינטולוגיה לא באמת מעניין וחסר "תכלית", אני באמת לא יודע.
שתי נקודות שגרמו לזה שהסרט לא היה בזבוז זמן וכסף טוטאלי עבורי: הראשונה, כל מה שמסביב לסיפור, ובעיקר המשחק המעולה של חואקין פיניקס, שעליו כבר דובר הרבה ואין לי מה להוסיף.
השנייה, שאחרי שנגמר הסרט וחזרתי הבייתה, מצאתי את עצמי מהרהר בסצינות מהסרט. כנראה כמו ב"תכלית" חזרתי אחורה בזמן ונזכרתי (בהערכה) בסצינות מהסרט. ובלי לנסות לשייך אותם לסיפור כללי, סתם בתור סצינות, הן מעולות.
בזכות מעקב הדיונים
גיליתי שמאץ' כבר כתבה בעבר את הביקורת הזאת:
http://www.fisheye.co.il/%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%91%D7%A0%D7%AA%D7%9D-%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%9D/
הסרט נפלא
גם אם הוא לא עומד בציפיות ההיסטריות שנוצרו אחרי "… בדם".
הוא לא מתאים לכל אחד. וזה בסדר.
לגבי ההשוואה לנולאן – הדבר היחיד שטוב בנולאן הוא הפארודיות ההיסטריות של סאות' פארק שנוצרות בעקבות סרטיו.
https://www.youtube.com/watch?v=GzHy212eb2A
תוכל/י לפרט למה הוא נפלא?
(ל"ת)
תודה! תודה תודה תודה!
רציתי לכתוב כאן שאני גם לא מסכים עם רד, אבל פשוט לא יכולתי לנסח במילים את הרגשתי כלפי הסרט. הביקורת של רד עבדה נפלא בתור מנמיכת ציפיות, והיא גרמה לי לחשוב ש"המאסטר" הוא מעין בליל לא קוהרנטי של סצנות מבוימות ומשוחקות היטב, אבל הרגשתי בהחלט תחושה של עלילה רציפה, עם התחלה, אמצע וסוף (ואפילו תהליך). פיליפ סימור הופמן וחואקין פיניקס היו גדולים, ובערך מתחילת סצנת ה"אל תמצמץ" הרגשתי כאילו אני נהיה דייסה. יחד עם הסצנה הזאת, הסצנות האהובות עלי שם היו הוואנשוט בחנות הבגדים, והאופנועים.
עם יש שני חסרונות גדולים לסרט זו האווירה שהוא משרה. יאיר רווה העיר פעם שפול תומאס אנדרסון מביים סרטים של שלוש שעות בקלילות של שיר פופ באורך שלוש דקות. כנראה שמאז "זה ייגמר בדם" (למרות שמהמעט שראיתי מ"מוכה אהבה", גם אז) הוא התחיל להיות קצת יותר כבד ראש. "המאסטר" מתנהג כאילו הוא שיכור. זה מהנה באיזושהי צורה – מהנה מאוד, אפילו, אבל אם הוא היה קצת יותר קליל זה היה רק עוזר לו, בעיני.
אחרי הסרט הרגשתי כאילו המוח שלי עבר כל כך הרבה בשעתיים וחצי האחרונות שכל מה שאני רוצה לעשות זה רק לטבוע בבריכה של "האנטומיה של גריי" לשבועיים. כן, הוא סרט מאוד (מאוד) מעייף, ואחריו הייתי צריך שני משולשים של פיצה האט כדי להתחיל לדבר נורמלי ולא לגמגם כמו טמבל, אבל אני נורא אהבתי.
אין לי הרבה מה להוסיף לפרשנות שלך לסרט
מלבד שמצאתי אותה מעניינת ובהחלט הרגשתי אותה, אם כי לא הבנתי מה בדיוק אני מרגיש במהלך הצפייה.
לא יכולתי לתת פישלייק לתגובה כל כך קוהרנטית, ולא בך האשמה כי אם בסרט המבולבל.
אני מסכים שפת"א אמן, אך למרות חיבתי עד אהבתי לסרטיו הקודמים, הוא בעיקר אמן אשליות.
יש מי שיחשבו שהוא קוסם אמיתי, יש גם מי שינהו אחריו כנביא כפי שציין הדג ויחפשו במילותיו משמעות עמוקה. אבל האמת היא – שהוא בעיקר מוצלח בליצור את הרושם שהוא מייצר שלם הגדול מסך חלקיו, כשלמעשה, החלקים הם הדבר היחיד שהוא באמת מסוגל לעשות (כפיסות זעירות ומופלאות מהמון סרטים ישנים).
כן, הוא יכול לנפוח המון חיים בדמויות, ואין ספק שהוא יודע להוציא לא מעט מהשחקנים, אבל הוא לא במאי. הוא בסך הכל שוזר פרחים – שוזר מופלא, עורך חיתוכים מהוקצע, נתב עילאי לעיתים. אבל הוא לא באמת יודע מה הוא עושה, וגם לא איך לעשות את זה.
המאסטר, אולי בגלל היותו היצירה הכי פרטית שלו שבניגוד לשאר סרטיו לא היו שותפים לעריכת התסריט (פרט לזה ייגמר בדם, שלא ראיתי, ולילות בוגי בו היה מספיק זמן לשכתובים ולתת לתסריט לשקוע, ואולי גם ניתן מקום להערות אחרים), או להפקה, ואולי גם בזכות היותו בשלב בו זכה למעמד רם מספיק כדי להאמין שהוא אכן הקוסם שעליו כולם דיברו, הוא פשוט סרט פת"א טהור (או לפחות טהור יותר מהאחרים).
ולסרט כזה, על כל הרעיונות היפים שאולי נשזרו בו, ועל כל התובנות שפת"א רצה אולי להציג, אין אפשרות לתת לצופה "את הגיבור שהוא צריך", או את הסרט שהוא צריך, לא כי פת"א לא רוצה, כמו לא מסוגל.
ההבדל הגדול בינו לבין נולאן מיודענו, הוא שנולאן מסוגל וגם מסוגל לבחור, ואילו פת"א החליט לבחור בשבילנו – הוא יהיה המאסטר, הוא יכתיב (וזה בכלל לא משנה מה, כי הרי מה זה בכלל המדיום הזה קולנוע? נרטיב? מבנה עלילתי? אמירה? התכלית היחידה ביצירת "סרט" היא התכלית שהמאסטר נוסך במאמיניו בעצם יצירתו), ואנחנו צריכים להקשיב, וכל שאר העולם? "הם פשוט לא מבינים" ולעולם לא יבינו כי הם לא ראויים למאסטר כמותו. בשבילם יש את "המדע".
לכן גם לא משנה לו בכלל שהסרטים שלו לא מסחריים, העיקר שיש מי שהבין שלאחת הדמויות יש נטיות גאות, ויש אחר שהבין שפת"א ניסה לרמוז שכולנו פגומים, ויש מי שהתלהב מכל היכולות או הבחירות העיצוביות, או משימוש מקורי במצלמה, או בכלל שיש כאן מטרה גדולה יותר מכפי שהמדיום הקולנועי גרידא מסוגל להכיל, מה זה משנה בכלל מה, העיקר שבסרט "יש משהו" ויתנו לפת"א לעשות עוד סרטים.
והאמת? עכשיו שאני מבין את זה, אני גם אוכל להנות יותר מהסרטים הבאים שלו.
האח הפחות מוצלח של זה ייגמר בדם
קצת קשה לי להגיב ובדיוק לנסח מה אני חושב על הסרט הזה, אז אני אצמצם את הדברים שלי לנקודות, ואולי זה יבהיר:
1. טוב, הצילום הדרדר. וזה באסה. חוץ מקלוז-אפים אימתנים על הנחירים של פרדי, לא היה שום שוט מדהים או אפקט ויזואלי דומה. באסה. כלומר, זה לא סרט שנראה נוראי. אבל זה גם לא סרט שנראה מדהים..
2. כמו שנאמר, המשחק של כל המשתתפים היה נהדר. מוזר היה לראות את הבחור מ"שובר שורות" בתפקיד אחר, אבל חוץ מזה חואקין פיניקס ופיליפ סימור הופמן שניהם היו אדירים. כאילו שציפינו אחרת.
3. היה סיפור. כמי שקרא את הביקורת לפני ההליכה לסרט, באמת קצת פחדתי שהכל יהיה בליל סצנות אבל יש פה בהחלט סיפור. אני לא חושב שיש מהלך חד וחלק אבל אני כן חושב שהדמות של פרדי ושל דוד משתנות ועוברות המון. האם חלקים מהסוף לא ברורים? כן. אבל היה בהחלט סיפור. סיפור קטן ומינמילסטי ונורא נורא מציאותי בצורה הכי משעממת ולא מוסברת שיש.
4. אבל את כל זה היה גם ב"זה ייגמר בדם". אותה מוזיקה צורמת, אותו משחק נהדר, ואותו סיפור-בערך-לא-בדיוק. אז למה פה זה לא עובד? חבר שלי שגם יצא מאוכזב קלות אמר שהוא ציפה למשהו הרבה יותר אפי. לאיזה סצינה או מונולוג או משהו שייקח את כל סערת הרוחות לאנשהו. אבל היא אף פעם לא הגיעה. במקום זה היה לנו שעתיים קצת של סצנות קטנות. שזה בסדר, אני מניח, ומעניין אבל זה לא ברמות של "זה ייגמר בדם". זה ברמה של " מוכה אהבה".
5. אז האם פול תומס אנדרסון הוא הבמאי הכי טוב עלי אדמות? לא. אבל הוא כן יודע מה הוא עושה – וזה יכולת שאין להמון במאים שראויה להערכה. הבעיה היא שמה שהוא רוצה לעשות לא כזה מעניין.
שני דמויות נחותות וזהו
פתוח לרעיונות מקוריים ולא לסרטים עלילתיים רגילים, אבל בעייני לא היה כאן תוכן ממשי.
אפשר לעשות מעקב על דמויות ומה שהן עוברות מבלי לפתח יותר מדי עלילה.
אבל כאן הדמויות אמנם אמינות ומשחוקות מצוין אבל לא מענינות, מדובר בשני פסיכופטים שמחבבים אחד את השני, שוב ושוב מראים את התנהגותם הפסיכופטיות בוריאציות שונות ללא שינוי כלשהו, וללא למידה על מה הפך אותם לכאלה.
בנוגע לאמירה על הכתות ודתות יש כאן פיספוס רציני, דווקא כן היתה אמירה ברורה על הכת שבסרט, ברור לכולנו מהבמאי שזה קישקוש. הראו זאת כשהבן אומר שהוא ממציא את הדברים, בשני מקרים כשהמדען וכשאחת מהמאמינות של המאסטר מוצאים סתירה בדברים שלו, והוא ישר מתחיל להתעצבן ולקלל, ובעוד מעט הזדמנויות. יש הרבה כתות-דתות עם מחשבה ועומק ומלאות במנהיגים עם תחכום בסיסי לא להתעצבן ולפתור את כל הסתירות, כך שהיה מעניין ביקורת עם עומק על כתות כאלו (או בלי ביקורת בכלל) במקום הביקורת השטחית שנמצאת כאן, אפשר להגיד פשוט שהדת והכתות זה לא העיקר זה פשוט הדמויות שהוא בחר וכך הן מתנהגות. אז מה כן העיקר? אולי העוצמה מהסרט, והמשחק המדהים, אבל זה נראה שזה יותר מנסה לכסות על השטחיות ועל כך שהסרט בעצם לא מעורר מחשבה על שום דבר,לא מספר יותר מדי, וגם לא מוציא איזשהי חוויה רגשית מכל העניין, סתם מעקב חסר טעם אחרי שני דמויות נחותות.
עבורי זה כן מאסטרפיס
לא ראיתי את כל סרטיו הקודמים של אנדרסון ולא הגעתי לסרט עם ציפיות. אפילו ההפך – אחרי שקראתי את הביקורת פה (לא טרחתי לקרוא אחרות) היו צריכים לגרור אותי לסרט הזה – ואני שמח שגררו אותי.
אני לא מחפש בכח אמירה או משמעות או מסר, ומבחינתי אין כאלו בסרט הזה. אבל המכלול שהוא הסרט הזה, האופן שבו התגלגלותן של הדמויות עובר לצופה (גם אם ללא קתרזיס – שלי לא היה חסר) הוא לא פחות מעילאי בעיני.
הצילומים, הטקסטים, הדיאלוגים, הסצינות, המוסיקה והאין מוסיקה, המשחק (אוסקר לפינקס עכשיו!) והחיבור של כל אלה ביחד מצליחים בעיני לספר סיפור שהוא לא סיפור במובן המקובל של המילה, ויחד עם זאת, אחד ששווה להקשיב לו, ולו עבור ההצצה לראשה של דמות המסתובבת בשולי החברה ושאחרת כנראה לא היינו זוכים לה.
אני לא חושב שיש פה ביקורת על מוסדות דת יומרניים כאלה ואחרים. לדעתי "התכלית" היא בסך הכל הרקע לסיפורו של פרדי, משהו שנותן לגיבור רקע להתכתבות ולנסיון לשינוי, בעוד שפרדי עצמו הוא הוא מרכזו של הסרט. המיהמנות (היחסית) של "התכלית" היא, בעיני, תפאורה מוצלחת במיוחד, אבל לא יותר מכך.
גם אם סיפור ממש לא היה פה, אותי הסרט ריגש באופן שמעט סרטים אחרים הצליחו, ובסופו של דבר, זה מה שחשוב עבורי. אז מבחינתי זה היה אחד הסרטים המוצלחים שצפיתי בהם לאחרונה.
צפיתי בסרט חודשים לאחר שיצא לאקרנים, ולאחר שקיבל שבחים רבים. בלתי אפשרי להימנע מהאגרוף בבטן שמגיע מהצפייה בחואקין פניקס. בכל פעם שהוא מקמט את המצח ומנסה (ללא הצלחה) לבלוע את העצב בגרון לא הייתי מסוגלת למצמץ. גם השאר אדירים אבל מתגמדים על ידו
למרות המוזיקה המעצימה, או הצילום היפהפה, לא הייתי מסוגלת לרגע להתעלם מהבעייה העיקרית של הסרט והיא שהוא לא באמת מספר סיפור כמו שצריך.אני לא מרגישה שיצאתי עם מוסר השכל, זה אפילו לא מרגיש כאילו סיפרו סיפור כמו שצריך. למקד את הסרט מבחינת התסריט בדמותו של פרדי במקום בדמותו של דוד היא אכן יותר מעניינת וכואבת. אבל קיבינימאט, איך אפשר לקרוא לזה "הסרט הגדול של השנה"
זו אכזבה גדולה כשניתנת לי את הזכות לצפות בהופעה כל כך אינטנסיבית של שחקן גדול, שגורמת לי להתפלל לסוף טוב בשביל פרדי, ולא רק שאני מקבלת סוף רע, אני לא מקבלת שום דבר.
זה אכזרי ומרמה, להפיק סרט איכותי ומדהים, שנותן את אחת מתצוגות המשחק החזקות של השנים האחרונות, ועם זאת לסטות כל כך מהדרך
פיש, זאת בדיוק הנקודה.
כל מה שתארת.. לדעתי זה בדיוק מה שאנדרסון התכוון להעביר לך, את אותה תחושה בדיוק. משיח שקר. מאסטר. הוא כביכול נכנס גם בעצמו. ועצם זה שיצאת עם ההרגשה הזאת מעידה כמה הסרט הזה הוא גאוני. יצירת מופת.
בעיה אחת....אורך
זאת כל הבעיה. אם הסרט היה באורך שעה ו 10 שעה ו 20 גג לא היתם שומעים תלונה אבל הוא באורך של שעתיים ו20 וזה מוגזם. כל הסצניות עם המאסטר מפחידות, פסוכולגיה שבהחלט הייתי נופל אליה אפילו יותר מפעם אחת במצבים נואשים והסלעידה שלי לגרסא של המאסטר בחרטא על נימוס מועררת בי חללחלה עמוקה וזה נהדר זה אומר שהסרט אפקטיבי. אבל מיכוון שהסרט הוא באורך של שעתיים ועשרים הוא חוזר על אותם נקודות 3-4 פעמים אחרי שהוא פיתח אותם למלאם וכל מה שהוא עושה בזמן שנותר הוא פיתוח דמיות מאוד דל שיכול להסתכם במשפט וחצי של ספויילרים. יכול להיות שזאת הנקודה: הבנתם את הנקודה של הסרט ואתם מתחילים להשתעמם? יופי, צאו החוצה, עזבו את הסרט באמצע. קחו את מה שאתם צריכים מהסרט ועזבו את הבולשייט מאחור כי בולשיט הוא סובייקטיבי רק לכם. זה לא נקודה שהייתי רוצה להעביר למישהו אי פעם אבל אפשר להתרשם מהתעוזה/חוצפה של P.T.A.