ביקורת: המארוולס

הסרט הטרי ביקום מארוול מרוויח מדמויות טובות, סובל מכמה בעיות - ובכל מקרה זוכה בפרס "סרטים באורך סביר".
שם רשמי
המארוולס
שם לועזי
The Marvels
סרט מס' 2 בסדרת קפטן מארוול

בתחילת סיפורנו, קרול דאנברס (ברי לארסון) – הרי היא קפטן מארוול – עושה דברי גיבורים ביקום הרחב, מטפלת בגוס הלא-לגמרי-חתול, ומדי פעם מתקשרת לניק פיורי לשאול מה קורה. במקביל על כדור הארץ קמאלה קאן (אימאן ולאני), נערה ממוצא פקיסטני ומעריצה שרופה של גיבורי העל בעולם ובמיוחד של קפטן מארוול, קיבלה כוחות על מצמיד משפחתי והיום היא מנסה לשלב בין שיעורי בית, ציור קומיקס וכתיבת ספרות מעריצים על קפטן מארוול והצלת העיר שלה, ג'רזי סיטי.

במקביל במקביל, בתחנת החלל של ש.י.ל.ד (או ח.ר.ב, או איזה ארגון שלא אחראי בימינו על כדור הארץ) משרתת מוניקה רמבו (טיונה פאריס), בתה של מריה רמבו שקיבלה גם היא כוחות על לא מזמן, ועסוקה בחייה המוצלחים מכדי להתגעגע לדודה קרול שנטשה אותה יחד עם כדור הארץ אי אז ב"קפטן מארוול".

זה הזמן לציין שאומנם הספרה 2 לא מופיעה בשם הסרט, אבל זה בבירור סרט המשך ל"קפטן מארוול". הסרט לא מניח שהצופים ראו את הסדרות המציגות את הגיבורות האחרות בסרט (מוניקה רמבו ב"וונדהוויז'ן", וקמאלה קאן ב"מיס מארוול") והוא עושה תקציר עלילה חמוד ומספק בהצגת הסיפורים שלהן והחיבור שלהם לעולם. היקום של מארוול מתקיים עם המון סתירות ואירועים, ובשלב הזה לא סתם קשה לעקוב, כי גם כל הסרטים והסדרות שיוצאים מתרחשים בסדר מעט מבולגן מהתכנון המקורי שהיה להם. אבל בסרט הזה, בניגוד לרוב סרטי שלב 5, זה לא כל כך משנה.

בכל מקרה, בגלל סיבות קוסמיות לא מוסברות שמוצגות בתחילת הסרט בקטע פתיחה כיפי ומוצלח במיוחד, קרול, קמאלה ומוניקה נקשרות אלה בכוחות של אלה וצריכות לשתף פעולה כדי להפריד אותם (לא לפני שילמדו לעבוד ביחד, כמובן) ולהילחם בנבלית התורנית. הנבלית הזו היא דאר-בן (זואי אשטון), לוחמת מגזע הקרי שרוצה לעשות דברים רעים בכללי ובפרט גם להשמיד את קפטן מארוול כנקמה על משהו כזה או אחר. דאר-בן (הבת) היא המשך ישיר לכל אותם נבלי מארוול חסרי השפעה, עניין או כריזמה. זה נכון שבימינו הנבלים נחשבים ליותר מוצלחים אבל אישית, עדיין ייקח לי כמה דקות אחרי כל הופעה שלהם להיזכר מי הם. והקטע המעצבן הוא שלו רק היינו זונחים את קרב הבוס בסרט והצורך בעלילה הזאת, "המארוולס" יכול היה להיות סרט מדהים.

התוספת של אימאן ולאני ליקום הסרטים מבורכת, ומכניסה משב רוח רענן עם הצעירה האנרגטית שבאה לעשות כיף בנוסף להיותה מעריצה גם בחיים האמיתיים. הדמות של קמאלה בעצמה מייצגת את המעריצה המקומית ואת האינטראקציה שלה עם האלילה שלה קפטן מארוול – והיא אמינה בצורה כואבת ונפלאה, מעין ייצוג אידיאלי למה קורה כשהחיים שלך מצטלבים עם חיי הגיבורים שאתה מעריך. נכון שהחיבור של שלוש הגיבורות מאולץ להחריד, אבל הוא גם בדיוק מה שצריך כדי שהסיפור יהיה גם מפתיע וגם מרגש.

העלילה, בניכוי הנבלית, אפקטיבית ומעבירה את הזמן בין מקגאפין לטכנובאבל. באותו הזמן הצופים מקבלים פתח לרגשות וההתפתחות האישית של שלוש הגיבורות, אבל בעיקר של קרול. האינטראקציה של מוניקה עם קרול מזכירה לנו את הכוח הרגשי שיש לסרטים האלה, החשיבות של החיבור ביניהן והעובדה שקרול, עם כל כוחות העל שלה, היא בסופו של דבר אישה שרצתה להגשים את עצמה כבת אנוש אבל נאלצה לקחת על עצמה את תפקיד מושיעת היקום. קמאלה מזכירה לקרול שאפילו שהיא לא ביקשה את זה, היא מודל לחיקוי ויש השפעה לדברים שהיא עושה בעולם. ההתלהבות של קמאלה גם עוזרת למוניקה לקבל את הכוחות שלה והמשמעות שלה ביקום, ואין ספק שהנוכחות שלה מאלצת את שתי הנשים האלו לדבר על העבר ולהתחיל להחלים מהפצעים של משפחה מפורקת.

בעיקר, יש לי המון מחמאות לתת לאווירה שהבמאית (ואחת התסריטאיות) ניה דה-קוסטה יוצרת בסרט. הכיף וההומור נמצאים לאורך רוב החלקים שלו ומכיוון שהסרט מתרחש בחלל ברובו, אנחנו פוגשים בסרט הזה זנים שונים של חייזרים, שכמובן נראים אנושיים, אבל לפחות הפעם יש לאחד העמים כוחות מעניינים ויצירתיים מהרגיל ביקום הזה, שמתקשרים בשירה בלבד.

תוספת מקסימה לקאסט הוא פארק סאו-ג'ון – שחקן שאין לי מושג מי הוא, בעיקר כי אני לא צופה בדרמות קוריאניות, אבל מספרים שהוא כוכב גדול. פארק משחק את הנסיך יאן, השליט של העם המזמר, דמות בלי המון אופי אבל עם נוכחות שובה שמנוצלת לטעמי בעיקר כפלסטר "נו הומו" על גבי המיניות הלא ידועה של קרול. אין לי טענות לפארק עצמו אבל בחייאת, הסרט הזה יותר מתמיד גרם לי לחשוב שקרול לא בדיוק בקטע של גברים וחבל שלא הלכו עם זה עד הסוף, ואפשר לראות את זה מאוד בסצנה בסרט עם הופעת האורח שלדעתי דרשה את זה במיוחד.

עוד ראוי לציון השימוש במוזיקה בסרט: הפסקול המקורי לא השאיר עליי רושם מיוחד, אבל השימוש בנעימות מוכרות ובשירים מעצים את החוויה ועשה לי נעים בלב.

לא אתיימר לטעון ש"המארוולס" הוא הסרט הגדול של השנה עם חשיבות להמשך היקום הקולנועי של מארוול, אבל הוא כן סרט שבפחות משעתיים גרם לי לקצת נחת ושמחה. יש בו רגעים מוצלחים, בדיחות פנימיות כיפיות יותר או פחות ושימוש ראוי במיוחד לגוס הלא-חתול.


כיאה לסרטי מארוול, יש סצנת פוסט קרדיט אחת.