היי, ממשיכים עם סיכום העשור, ועכשיו רשות הדיבור עוברת לאלינה. כמו כן, ספויילרים ל"סוף המשחק" ו"מלחמת האינסוף".
אני לא חושבת שיש עוררין שהעשור הזה היה העשור של מארוול. גם אם "סוף המשחק" לא היה נהפך לסרט הכי מכניס בעולם שנה שעברה, מדובר במותג הקולנועי החזק ביותר בעולם בימינו. אבל הוא לא התחיל ככה. הוא התחיל אי שם בשנת 2008 עם צאתו של "איירון מן", שעוד לא ידע את זה, אבל הוא שינה את פני הקולנוע. אבל לפני זה, בואו נחזור אחורה בזמן.
בשנת 1996 מארוול עמדה בפני פשיטת רגל ומכרה את זכויות הסרטים וחלק מהזכויות על הדמויות הכי פופולאריות שלה: ארבעת המופלאים, ספיידרמן והאקס-מן. הסרטים שיצאו בכיכובם נשאו את השם של מארוול, אבל לא היו סרטים של אולפני מארוול.
בשנת 2004 אולפני מארוול לקחו הלוואה עצומה כדי לחזור ולהפעיל את אולפני הקולנוע שלהם. הם התחילו לקנות לאט לאט את הדמויות שלהם בחזרה, ובשנת 2007 הם עשו את ההחלטה הכי חכמה שלהם וקידמו את קווין פייגי, שעד אז הצליח להתקדם ולהיות השני בפיקוד, תחת אבי ערד, להיות ראש אולפני מארוול והמפיק הראשי.
קוויו פייגי היה מיוחד בנוף הקולנועי. הוא קרא קומיקס, הוא הכיר את הדמויות והעלילות והוא אהב אותן, ורואים את זה בתוצר הסופי. היה לו תפקיד בסרטי קומיקס אחרים לפני אולפני מארוול, אבל הוא אף פעם לא עמד בראש. ומההתחלה קווין פייגי רצה לשחק במשחק הארוך. הוא רצה את הנוקמים.
אחרי המכירה הגדולה מארוול נשארו עם מחסור בדמוית פופולאריות, אבל עם שפע של דמויות פחות מוכרות (אז), כמו הדמויות שהרכיבו את הנוקמים. גם הזכויות על הדמויות הפחות מוכרות של הנוקמים היו בהתחלה אצל אולפנים אחרים, אבל מארוול הצליחו להגיע להסדרים כאלה ואחרים מול האולפנים (הבולט שבהם הוא ההסכם לגבי הענק הירוק, שמרשה למארוול להשתמש בדמות שלו, כל עוד יוניברסל יהיו אלה שיוכלו להפיץ סרט בכיכובו, אם וכאשר מארוול יחליטו לעשות סרט שכזה) והנוקמים יצאו לדרך.
כמו שסצנת אחרי הכתוביות של "איירון מן" הראשון הראתה לנו, המשחק הסופי תמיד היה הנוקמים. כן, מישהו זוכר שמארוול הפכה את הסצנות שאחרי הכתוביות לסטנדרט בסרטי זכיונות גדולים? כן, היו סצנות שאחרי הכתוביות גם לפני מארוול. אבל השימוש המיוחד בהן כדי להציג את הסרט הבא או את הדמויות הבאות, בכל סרט וסרט, הפך למשהו שמזוהה עם מארוול.
אז "איירון מן" יצא ב-2008 והכניס 585 מיליון דולר. סכום שהיה מכובד מספיק בזמנו (אינפלציה וזה) כדי לאשר את "איירון מן 2" ולהפוך את איירון מן בגילומו של רוברט דאוני ג'וניור לאבן היסוד של מארוול. "הענק הירוק" עם אדוארד נורטון יצא גם הוא ב-2008, והכניס 264 מיליון דולר. ומי שם לב לזה? דיסני, שקנו את מארוול תמורת 4.24 מיליארד דולר. סכום מזערי יחסית לרווחים של סרטי מארוול. מגובים בכסף (ובסטנדרטים הנוקשים מבחינה יצירתית) של דיסני, היקום הקולנועי של מארוול יצא לדרך.
"איירון מן 2" יצא במאי 2010 והציג לנו לראשונה את סקרלט ג'והנסון בתור האלמנה השחורה (הסרט הכניס 623 מיליון דולר); "תור" בכיכובו של כריס המסוורת' יצא במאי 2011 והציג הופעת אורח של הוקאיי בכיכובו של ג'רמי רנר (הסרט הכניס 449 מיליון דולר); "קפטן אמריקה" בכיכובו של כריס אוונס יצא ביולי 2011 (והכניס 370 מיליון דולר), ואחרי פחות משנה "הנוקמים" הראשון הגיע לקולנוע במאי 2012. בלי שנשים שים לב, עונת שוברי הקופות של הקיץ, שעד אז התחילה ביוני, הוקדמה למאי. עכשיו מכל סרט גדול של מארוול או סרט גדול בכלל מצופה לפתוח את הקיץ, במאי.
כל הסרטים של מארוול הכניסו סכומים שנעו בין "מרשים ביותר לסרט קומיקס בזמנו" ל"לא מרשים במיוחד". ואז הגיע "הנוקמים" והראה לכולם שסבלנות זה שם המשחק: הסרט הכניס סכום אסטרונומי של 1.5 מיליארד דולר ובשיאו הגיע למקום השלישי בטבלת הסרטים הכי מכניסים בכל הזמנים. היה קסם לא רק בלראות גיבורי על המסך הגדול, את זה כבר ראינו בעבר, אלא בלראות אותם ביחד: נלחמים ביחד, רבים אחד עם השני, צוחקים אחד עם השני והופכים לצוות ולחברים. אלה היו דמויות שכבר הכרנו ושעכשיו למדו להכיר זה את זה. אפילו היתה בסרט סצנה אחרי הכתוביות עם תאנוס, הנבל שנשאר איתנו עד הסוף, אם כי זה לא נראה מאוד מרשים בזמנו.
החוזק של "הנוקמים" היה החולשה של השלב השני של סרטי מארוול. השלישייה העיקרית של מארוול – איירון מן, קפטן אמריקה ות'ור – קיבלו שוב סרטי סולו, אבל פתאום זה היה פחות הגיוני לראות כל אחד נלחם לבד. "איירון מן 3" שיצא במאי 2013, שנה אחרי "הנוקמים", הגיע להכנסות חסרות תקדים של 1.2 מיליארד דולר. אנשים התגעגעו לאיירון מן ולמארוול, אבל הייתה להם ביקורת כלפי הסרט: אם הסכנה כל כך גדולה, למה הנוקמים לא באים לעזור? ב"תור: העולם האפל" שיצא בנובמבר 2013 זה בלט עוד יותר: היקום בסכנת הכחדה בגלל אחת מאבני האינסוף? למה שלא תקרא לחברים שלך? הסרט קיבל גם ציון של 66 אחוזים ברוטן טומטוז, שפל חדש למארוול (אנשים, אגב, עדיין הלכו לראות אותו. הסרט הכניס 644 מיליון דולר, שזה אחלה לסרט שאין בו את איירון מן).
אבל אל דאגה, קפטן אמריקה נחלץ לעזרה וגם צמד הבמאים אנתוני וג'ו רוסו, אז עדיין ללא ניסיון רב אבל עם הבטחה גדולה. הבטחה שהתממשה. באפריל 2014 (חודש ממש מוזר ליציאת סרט קומיקס) יצא "קפטן אמריקה: חייל החורף" (שהכניס 714 מיליון דולר) ושינה את כללי המשחק ואת סרטי הקומיקס לחלוטין. כן, זה סרט קומיקס של מארוול, אבל זה גם מותחן פוליטי. לא אוהבים פוליטיקה בסרטים שלכם? חבל. הסמל של אמריקה פה להגיד לכם מה הוא חושב על מצבה הנוכחי, ואלה לא דברים טובים במיוחד. הוא גם עשה את מה שמעריצים הכי אוהבים, וזה להביא דמויות מוכרות לסרט: האלמנה השחורה קיבלה תפקיד משמעותי בסרט הזה והחברות שלה עם קפטן אמריקה היא אחת ממערכות היחסים הטובות (והאהובות עליי) בסרטי מארוול. גם ניק פיורי ומריה היל הגיעו כדי להזכיר לנו שהכול עדיין חלק מאותו עולם.
ואז כדי לקבל אתנחתא משונה קיבלנו את "שומרי הגלקסיה" שיצא באוגוסט של אותה השנה (והכניס 772 מיליון דולר). אוגוסט הוא חודש ששמור לסרטים שיכולים להיות או הצלחה מפתיעה או כישלון מוחץ. התוצאה כאן הייתה הצלחה מפתיעה. סרט החלל המשעשע הזה נהנה מפסקול משובח שאף סרט מארוול מאז (גם לא סרט ההמשך) לא הצליח לשחזר.
במאי 2015 קיבלנו את "הנוקמים: עידן אולטרון", או "הנוקמים: עידן ג'וס וידון מגיע לסיומו". הסרט הכניס 1.4 מיליארד דולר והגיע למקום 5 בטבלת הסרטים הכי מכניסים בכל הזמנים (היום הוא כבר ירד למקום 11) והראה לנו שגם זה לא מספיק; לסרט היו רק 75 אחוזים ברוטן טומטוז (בניגוד לקודמו שנהנה מ-91 אחוזים) ולמעריצים היו הרבה תלונות: הרומן בין האלמנה השחורה לענק הירוק הרגיש מאולץ ולא טבעי, למה שיהיה לנו אכפת מהמשפחה של הוקאיי? ולמה שיהיה לנו אכפת לנו ממוות של דמות שהכרנו באותו הסרט?.
בשורה התחתונה,היו לו את כל המרכיבים אבל משהו בכל זאת לא לחלוטין עבד. בהחלטה הדדית או חד צדדית, ג'וס וידון מצא את עצמו מחוץ למארוול, אחרי הרבה מאוד ראיונות שבהם הוא הסביר כמה קשה היה לו לביים את הסרט הזה. הפור נפל, והוחלט ש"הנוקמים 3" יבויים על ידי האחים רוסו.
עוד דבר מעולה שקרה למארוול באותה השנה, קרה מאחורי הקלעים. עד אותו הזמן קווין פייגי היה כפוף למנכ"ל של מארוול, יצחק פרלמוטר, שידוע כאדם שמאוד קשה לעבוד איתו. פייגי כמעט עזב את מארוול בגלל חילוקי דעות איתו, דבר שדיסני הבינו שהם לא יכולים להרשות לעצמם. לכן הם נתנו לו חופש יצירתי מוחלט על סרטי מארוול, ועכשיו פייגי כפוף רק למנכ"ל דיסני.
ביולי של אותה השנה יצא "אנטמן" והרוויח ("רק") 519 מיליון דולר. גם בסרט הזה היתה הרבה דרמה מאחורי הקלעים: אדגר רייט עבד על הסרט ועל התסריט שלו שמונה שנים ועזב ב-2014 בגלל "חילוקי דעות יצירתיים", שם כיסוי לכל בעיה אפשרית מאחורי הקלעים. הסרט עבר לידיים של פייטון ריד והשאיר הרבה אנשים לתהות איך היה נראה הסרט בידיים של אדגר רייט. יחסית למארוול מדובר בהכנסות קטנות, אבל כנראה שזה לא הדאיג את מארוול כי סרט ההמשך אושר עם אותו הצוות.
בשלב הזה, קרה אחד מהדברים שאף אחד לא חשב שיכלו לקרות. מארוול התחילה במשא ומתן עם סוני כדי להכניס את ספיידרמן לעולם הקולנועי שלהם ולחלוק את אותה הדמות ביניהם. גם פה, היה מדובר במשא ומתן מוזר ומלא תתי סעיפים שכן לסוני לא היו רק זכויות יוצרים על הסרטים אלא על חלק מהדמות עצמה. אבל בסופו של דבר הם מצאו את הדרך וההודעה השמחה יצאה לדרך: ספיידרמן. ביקום של הנוקמים.
ההופעה הראשונה שלו הייתה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" שיצא במאי 2016 (אחרי קרב מצמוצים ארוך טווח מול "באטמן נגד סופרמן"). או אולי בשמו היותר מדויק – "הנוקמים 2.5". הוא גם הכניס סכום דומה לסרטי "הנוקמים", 1.1 מיליארד דולר. רוברט דאוני ג'וניור זכה לתפקיד ממש גדול בסרט הזה, אבל כמעט כל דמות אפשרית של מארוול הגיחה למסך ב"מלחמת האזרחים". היה כיף לראות את כולם ביחד ואת התוספות החדשות. הסרט הציג לנו לראשונה באופן מרשים ביותר את הפנתר השחור ואת ספיידרמן בתור חלק מהעולם של הנוקמים.
בנובמבר של אותה שנה קיבלנו את "דוקטור סטריינג'" בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ' שפתאום החזיר אותנו לסרטי דמויות בודדות, אבל אנשים אהבו את זה, והסרט הכניס 677 מיליון דולר.
ב-2017 "שומרי הגלקסיה" שודרג מסרט מוזר של חודש אוגוסט לסרט שפותח את הקיץ במאי (וכיאה לסרט המשך הכניס יותר מקודמו – 863 מיליון דולר), והצליח למרות שהוא לא היה קשור לעלילה הגדולה של מארוול. ביולי של אותה השנה יצא "ספיידרמן: השיבה הביתה". ספיידרמן שב הביתה למארוול והביא לסרט שלו (סרט שעל פי חוזה ההפצה עדיין מוגדר כסרט של סוני) את טוני סטארק, כי איך אפשר בלי. כיאה לסרט עם דמויות כל כך פופולאריות הסרט הכניס 880 מיליון דולר.
בנובמבר באותה השנה קיבלנו את "תור: ראגנארוק", הסרט הכי צבעוני, מוזר ומצחיק שמארוול הוציאו. ת'ור קיבל טיפול חדשני לגמרי אצל הבמאי טאיקה וואיטיטי. הסרט הזה שמר על המסורת החדשה לפיה גיבורי על לא נמצאים לבד, וקיבל את הענק הירוק בתור שחקן חיזוק. כחלק מהפתרון היצירתי שלהם להציג את הענק הירוק עם עלילה משלו בלי לתת לו סרט משלו בגלל ההסכם עם יוניברסל. הסרט הכניס 854 מיליון דולר, הרבה מעל סרטי תור הקודמים.
בפברואר 2018 קיבלנו סרט סולו של הפנתר השחור, שעשה היסטוריה בקופות. עוד לפני שהסרט יצא לקולנוע היה ברור שהוא תופעה קולנועית. לחלק מהאנשים הוא היה הרבה יותר מעוד סרט גיבורי על: הקהילה השחורה אימצה את הסרט לחיקה. הוא אפילו הצליח להיכנס לאוסקר: זאת הייתה הפעם הראשונה שסרט קומיקס של מארוול (וסרט גיבורי על בכלל) קיבל מועמדות בקטגורית הסרט הטוב ביותר.
עוד משהו ש"הפנתר שחור" עשה בלי שאף אחד שם לב זה לשנות את אסטרטגיית שחרור הסרטים של מארוול. עד ל"פנתר השחור", רוב סרטי מארוול היו יוצאים בכל העולם שבועיים לפני ארצות הברית, עושים כסף, שוברים שיאים, ומוציאים כותרות שמעלות את ההייפ בארצות הברית. אנשים לא שמו לב לזה בגלל ההצלחה העצומה שלו בארצות הברית, אבל "הפנתר השחור" יצא באותו היום גם בשאר העולם.
ואז הגיע הסרט שהשאיר את הקהל בפה פעור: "הנוקמים: מלחמת האינסוף". בחיים לא ראינו משהו כזה, בטח לא בחממת סרטי פיל גוד כמו מארוול: סרט שמסופר מנקודת המבט של הנבל, נבל מעולה אני חייבת לציין, ובסוף הסרט הנבל מנצח. את הנוקמים. וואו, רגע, מה?
הסרט נכנס למועדון האקסקלוסיבי ביותר של הכנסות של מעל 2 מיליארד דולר. ומכאן והלאה מארוול בנתה הייפ בלתי יאומן לקראת הסרט הרביעי והסוגר של השלב השלישי ושל הסאגה כולה. הם לא היו מוכנים אפילו לפרסם את השם של הסרט הרביעי של הנוקמים מחשש שזה יהיה ספוילר, והאינטרנט היה כמרקחה.
ביולי באותה השנה "אנטמן והצרעה" יצא ולא הצליח למנף שום דבר לטובתו. למרות שהוא יצא בסמוך לסרט של נוקמים והיה אמור להיות חשוב מאוד לסרט הבא, הקהל כנראה לא חשב ככה והגיע במספרים "צנועים" יחסית (הסרט הכניס 622 מיליון דולר, שזה מתאים יותר לימים הראשונים של מארוול).
בניגוד ל"אנטמן והצרעה", סרט שכן הצליח למנף כל דבר אפשרי לטובתו היה "קפטן מארוול" (שהכניס 1.1 מיליארד דולר) שיצא ב-8 במרץ 2019 לכבוד יום האישה הבינלאומי. הייתה הרגשה שיש הרבה שנאה סביב הסרט וסביב השחקנית, ברי לארסון, והאמירות שלה. אבל גם פרסום רע זה פרסום, והיו אנשים שהלכו לסרט כדי לראות על מה המהומה.
גם פה, מארוול הוכיחו שהם יודעים מה הם עושים. הם בנו את "קפטן מארוול" בתור הסרט שמוביל לסרט "הנוקמים" הבא למרות שהוא מתרחש לפני "איירון מן" הראשון. כי אף סרט של מארוול, גם סרט סולו, הוא לא באמת סרט סולו. המשחק הכללי הוא זה שחשוב.
הכל השתלם. "הנוקמים: סוף המשחק" היה תופעת קולנוע שלא ראינו בעבר. היה ברור שיש הייפ ומארוול עשתה הכל כדי לחזק אותו. קצת לפני יציאת הסרט האחים רוסו הוציאו הודעה רשמית בטוויטר שמבקשת מאנשים לא לספיילר את הסרט, מה שרק בנה את ההייפ עוד יותר כי אנשים היו חייבים לראות את הסרט עכשיו ומיד. היו שמועות שבתי קולנוע יעבדו 24 שעות ביממה בגלל הסרט, מה שבסוף הפך למציאות. בניגוד ל"הנוקמים: מלחמת אינסוף", "סוף המשחק" יצא בכל העולם באותו היום, כולל בסין, מה שעזר לסרט לנפץ כל שיא אפשרי. הסרט עצמו היה מלא רגעי פאן סרביס שכל כך נגעו ללב, כולל הגדול מכולם: קפטן אמריקה סוף סוף אמר: avengers assemble. חיכינו עשר שנים לשמוע אותו אומר את המילים האלה וזה היה שווה את זה. כמה שווה? 2.7 מיליארד דולר שווה.
"ספיידרמן: רחוק מהבית" שיצא ביולי שאחרי היה רשמית הסוף של השלב השלישי של מארוול. זה היה סרט ספיידרמן הראשון אי פעם שהכניס מיליארד דולר, וכולם היו שמחים. בערך, היה את עניין החוזה החדש של דיסני וסוני שהכניס את האינטרנט לסערה, אבל בוא לא ניכנס לזה.
אז למה דווקא מארוול? מה היה להם שם? במשך עשור שלם, כל האולפנים ניסו להעתיק את הנוסחה של האולפן ללא הצלחה, שזה מוזר, כי תכל'ס היא לא מאוד קשה להעתקה. היא רק דורשת הרבה מאוד סבלנות וחזון, שני מרכיבים שיותר קל לדבר עליהם מאשר לעשות אותם. אבל כולם מנסים: מדי. סי ועד עולם המפלצות של לג'נדרי, כל אחד ברמות שונות של כישלון, שלא ממש מתקרבות לרמות של מארוול. אבל חוץ משני אלה, יש לדעתי, עוד מרכיב, שהוא אולי המרכיב הסודי של מארוול: אהבה וכבוד לדמויות ולקהל שלהם, משהו שלא ברור מאליו בכלל בהוליווד.
כן יש השפעות שליליות מההצלחה של מארוול: בזמן שההכנסות של מארוול התנפחו, אולפנים אחרים מנסים לחקות את מארוול ואת הפקות הענק שלהם, והתוצאה היא שסרטים קטנים ובינוניים לאט לאט נדחקים מהקולנוע אל הסטרימינג. זאת התופעה שגורמת לכך שחוגגים כל הצלחה כמו של "רצח כתוב היטב", כי אולי עדיין יש תקווה לסרטים מקוריים בינוניים בקולנוע.
וככה תוך עשור וקצת מארוול הפכה לתופעה קולנועית ושינתה את הקולנוע ללא היכר.
פרסום עצמי נוסף בעל בושה
בנוסף למה שאלינה כתבה, אם אתם רוצים אפילו עוד על אולפני מארוול וקווין פייגי אז הרהרתי בשאלה למה דווקא אולפני מארוול בצורה יותר עמוקה בפוסט אורח בבלוג שוליית הקוסם, ועל מה הופך את קווין פייגי לאחד מאנשי העשור אצל "גלובס".
מסתייג מעט מהמאמר הראשון שקישרת אליו
ברור שלמארוול יש נוסחה, אבל חוץ מזה שגם בתוך הנוסחה אפשר להבריק (המערכה השלישית של דוקטור סטריינג' היא מבריקה לחלוטין והפתרון של הפלונטר לא היה צפוי בכלל), הם בהחלט יודעים לחרוג מהנוסחה. לעזאזל, הם עשו את זה כבר ב'מלחמת האזרחים'. אחרי צמד סרטי הנוקמים האחרונים התברר שבעצם הנוסחה שלהם כיוונה לשבירה של עצמה כל הזמן. בהחלט יש שם 'מקוריות' ו'ברק', גם אם רוב הזמן פחות.
יש יוצאים מן הכלל, כן
אבל הכלל הוא.. ובכן, הכלל. גם בין שני סרטי "הנוקמים", היה לנו את "קפטן מארוול" ו"אנטמן והצרעה" הדי נוסחתיים.
כמו כן, צריך לזכור שזה לא רשימת מכולת שהם תמיד מקשיבים לכולה. יש להם משהו כמו 20 קלישאות וכל סרט "בוחר" לעצמו איזה 10 מתוכם, במקרה הטוב, ומשחק קצת עם הנוסחה – אבל עדיין נשאר עמוק בתוכה. במקרה הרע, הוא ממש רשימת כל הקלישאות. במקרה הטוב, הוא באמת עושה משהו ייחודי – אבל מתוך 20 ומשהו סרטים – זה מעטים מדי.
אבל זה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל
די ברור שהנוסחה היא לא באג של מארוול, אלא חלק מההצלחה שלהם. אילולא הנוסחה, השבירה שלה בסרטים ה'מיוחדים' (בעיקר אלו של האחים רוסו) לא היתה מעניינת כל כך. אתה צודק לחלוטין שהעיקר זה הדמויות, אבל בלי שהיינו מכירים את הנוסחה וחושבים שאנחנו יודעים מה הולך לקרות, לא היינו כל כך בשוק בסיום של מלחמת האינסוף או מכך שכבר בסוף 'מלחמת האזרחים' הנבל ניצח.
למשחק לטווח ארוך יש השלכות. אני מוכן לקבל את הקלישאתיות של מארוול בשתי ידיים אם הסבלנות שלי תשתלם, כי אני לא רואה דרך לגרום ליקום קולנועי לעבוד בצורה שלא תרגיש נוסחתית. זה לא פאשלה של מארוול – זה חלק מהעסקה.
מסכימה!
צריך להיות כאן קו מאוד דק בין סרטים עצמאיים לחלוטין לסרטים שמהווים חלק מסדרה, והנוסחה הזו היא חלק ממה שמקשר בינהם.
אני חושבת שהדוגמא הכי טובה לזה היא העונות הראשונות של קומיוניטי, כשכל פרק עמד בפני עצמו ולפעמים היה שונה מהותית באופן תכני וויזואלי מפרקים אחרים, ועדיין היה שם איזשהו בסיס שמחבר את כולם. אני לא בטוחה אם היה משהו שמחבר את אנטמן, הפנתר השחור, קפט מארוול ואיירון מן לכדי חלק מסיפור אחד בלי הנוסחה הזו, ולכן דווקא הסיפורים שבהם כולם (או לפחות הרבה מהם) משתתפים, אלה הסרטים שמרגישים יותר בנוח לשבור את הנוסחה.
מאמר נהדר
זו גם הבעיה, והכוונה שלי כשאני אומר שזה יקום שנמצא בסטגנציה תמידית וחתירה בלתי מתפשרת לסטטוס קוו. גם במאמר הקודם שפורסם בעין הדג בו דובר על תופעת ההמשך בסרטים נגעו בזה טיפה. בגלל זה חורה לי תמיד ההשוואה הזאת של היקום לסדרה. כאילו אפשר לעשות את ההשוואה הזו, וסדרה כזו הייתה יכולה לזכות לאיזשהי הצלחה בניינטיז, אבל לא הייתי מגדיר את הסדרה ההיפוטתית הזאת כסדרה טובה
אז בקצרה
מאוד הסכמתי עם האמירה שלך שאצל מארוול דמויות מעל הכל, לא כל כך הסכמתי עם האמירה שלך שהדרים האחרים לוקים בחסר, ואז בסוף הבלוג הגעתי לסקירה באוף-סקרין של יובל פרנס-מדר, שלדעתי תיארה את מה שאני חושבת על היקום בצורה די מדוייקת, ולמה הרבה מהדברים שמוצגים כאילו כבעיה הם לא באג אלא פיצ'ר אין לי אלא להסכים איתו…
עריכה
"שה יודעים מה הם עושים" – צ"ל שהם וגו'
"אבל חוץ משני אלה, יש לדעתי, עוד מרכיב סודי של מארוול, שהוא אולי המרכיב הסודי," – הוא כל-כך סודי, המרכיב הזה, שכתבתם אותו פעמיים
ויופי של כתבה!
תוקן, תודה
(ל"ת)
המאמר מעניין, תודה
בעיקר הרקע שהוביל ל"עלייה".
מעניין אותי מאוד מי לקח את ההחלטה לחזור לעניינים ב2004, ולמנות את פייגי ב2007. כלומר, לא בהכרח מי באופן פרסונלי, אלא אילו תהליכים הובילו אותם לשם:
האם ערכו מחקר שוק וראו שהעולם בשל לסרטי קומיקס?
אני זוכר שדובר בזמנו על כך שהסרט ששינה קצת את התפיסה המחשבתית היה אקס-מן 2.
בנוסף, מה המאפיינים הייחודיים של האולפן? אהבה, כבוד, פייגי ורוסו זה יפה, אבל אין ספק שצריך גם טיימינג, שיווק, גב כלכלי של דיסני וכו'..
האם אפשר לייחד את הסרטים האלו מהעולם של דיסי, למשל?
אשמח לשמוע תגובות ודעות…
לדעתי, ובתור חובב קטן של רוב הסרטים שהוזכרו מעלה (חוץ מ"מלחמת האינסוף" , שבאמת היה מדהים), ההישג שלהם הוא אחד ההישגים התרבותיים הגדולים ביותר של המאה ה-21 עד כה, השקעה כספית עצומה ולאורך זמן, תוך כדי תכנון אסטרטגיה שמתבססת על עולם תרבותי שלפחות דאז, לא היה במיינסטרים.
רק לחשוב על כל הבלייד וספון ודרד שראיתי בשנות ה-90, זה היה כמעט מחתרתי.
עכשיו פתאום יש נערות בנות 16 שמתחפשות לקפטן אמריקה ומיס מארוול. זה שינוי תפיסתי עצום.
סיכום יפה של עשור
שתי נקודות:
1. משתמע מדברייך שדיסני רכשו את מארוול אחרי איירון מן 2. זה קרה מאוחר יותר, לא?
2. טקטיקה נוספת שמארוול משתמשים בה בשביל להגביר רווח; הם מצמידים סרטים 'חלשים' יותר מבחינת הדמויות והציפיות, לסרטים הגדולים. סרט 'חלש' יוצא כחודשיים לפני סרט גדול, וככה לעוקבים אין ברירה אלא לראות בקולנוע, כי עד שהסרט יהיה נגיש בצורה פיראטית, הסרט היותר גדול כבר ייצא. בצורה זו שובץ הפנתר השחור חודש וחצי לפני מלחמת האינסוף, וקפטן מארוול לפני סוף המשחק.
תבניתיות מול יצירתיות
בכל פעם שדנים בסרטים של מארוול, מזכירים כמה הם תבניתיים. ואם הם תבניתיים, אומרים, הם לא יכולים להיות יצירתיים. יש עם זה כמה בעיות:
1. מארוול הם אלה שיצרו את התבניתיות הזו, השתמשו בה, שינו אותה עם הזמן ושיחקו בה. יש משהו יצירתי מזה? ליצור יש מאין יקום קולנועי כזה ולא לקפוא אלא להשתנות עם הזמן בהתאם לצורכי הסיפור והקהל?
2. כאמור, הסרטים של מארוול משתנים עם השנים. איירון מן 1 לא דומה לאיירון מן 3, והנוקמים הראשון שונה מאוד משני סרטי הנוקמים האחרונים. דוקטור סטריינג' ואיירון מן 1 דומים מאוד במבנה שלהם אבל שונים מאוד באספקטים מאוד בסיסיים שמייחדים אותם. הסרטים הראשונים שונים מהאחרונים בטון, באווירה, בהתפתחות הדמויות, בהסתמכות על הסרטים הקודמים וכד'. הסרטים האחרונים מגוונים יותר מהראשונים וכוללים יותר סרטים "מיוחדים": 2 הספיידרמנים, שהם סרטי נעורים. שומרי הגלקסיה, דוקטור סטריינג', שניהם הזיה מתמשכת. אנטמן, שהכי קרוב לסרטים הישנים. סרטי קפטן אמריקה, שהם הרציניים והמקורקעים ביותר ביקום הזה. איך יכול להיות שכל הסרטים האלה מצייתים בדיוק לאותה תבנית (לא אומר שאין מבנה דומה, או שחוזר על עצמו. אני מדבר על תבנית: אותו סדר, אותה התפתחות ונקודות תפנית, אותו קליימקס, אותו סוג דמויות, אותו הומור) ובסופו של דבר כולם משתלבים לסיפור אחד שלם.
3. חברות אחרות ניסו לחקות את התבנית הזו, אבל מתברר שזה לא כזה פשוט. למה? מה מייחד את מארוול? כתבו פה כבר: סבלנות וחזון. חזון דורש יותר מתבניתיות. הוא דורש חשיבה קדימה, בנייה של סיפור שלם מראש ותכנון ההגעה אליו. כל אלה מחייבים יצירה של סדרת סרטים שלא יכולים להיות זהים אלה לאלה. אחרת אין התקדמות אמתית. דמויות לא יכולות להתפתח ולעבור תהליכים שיובילו אותם מנקודה א' לנקודה ב' באופן הגיוני שיאפשר להם להשתלם ביקום בצורה טבעית.
4. הכול מתחבר ביחד לסיפור על עצום, שברור שתוכנן מראש למרות חריקות פה ושם. כך יש לבחון את הפרויקט הזה שהוא ה-MCU. כמו אלבום קונספט, כמו סדרת טלוויזיה (על כל ההבדלים בין השניים). פרק אחד, או סרט אחד, חייב להימדד רק ביחס לאחרים וביחס לשלם, שגדול מסך חלקיו. אי אפשר לבנות מערך כזה מורכב ומוצלח בלי שום יצירתיות. מדובר בסיפור, בחוויה קולנועית, לא במכונה. הצלחה במדיום הזה למשך זמן (ויקום צריך וחייב הצלחה לאורך זמן כדי להתקיים) חייבת להיות גם הצלחה יצירתית.
5. בניגוד למה שאומרים עליהם, מארוול לוקחת סיכונים כל הזמן. הסרטים שלה נהיים יותר קיצוניים ושונים. אי אפשר לדעת למה לצפות בהמשך. עכשיו מארוול לקחה את הסיכון הגדול ביותר ואיתחלה את היקום שלה כמעט לחלוטין. דמויות מתו או סיימו את תפקידן או עברו לפאזה שונה לחלוטין בחייהן ובהשתלבות במערך הגדול של היקום. מארוול שברה את התבנית, ריסקה אותה לרסיסים וחיברה אותם ביחד מחדש. אנחנו עדיין לא יודעים למה. וזה מדהים בעיניי שעדיין מאשימים אותם בתבניתיות, חוסר יצירתיות וחוסר אומץ.
כן ולא
כן, מארוול עשו פה משהו חדש שאין ספק שהוא ניסיוני ברמת המאקרו. אבל זה לא פוטר אותם מלהתייחס לתוצר ברמת המיקרו. הטענה, היא דומה מאוד למה שמיפ אמרה – שבשביל שנקבל "חייל החורף", היינו צריכים לעבור כמה "העולם האפל"* כדי שזה יהיה אפשרי.
אבל.. האומנם? אני חושב שפייגי אמיץ מאוד במה שעשה, אבל אני ממש לא בטוח שאי אפשר היה לתת לסרטים תחושה נפרדת יותר, שפחות נשענת על אותם קלישאות לא מעט פעמים. אני פשוט לא בטוח מאיפה הביטחון שבלי הנוסחתיות ברמת המיקרו לא היה לנו את הניסיוניות ברמת המאקרו. זאת השארה, אכן, אבל למה הביטחון שאי אפשר היה אחרת?
מה זו נוסחתיות?
אני מערער בכלל על המושג הזה בהקשר למארוול. כשאומרים "נוסחתיות" מתכוונים בדר"כ לסרטים משוכפלים, שנראים, מתנהגים ומרגישים אותו דבר. הסרטים של מארוול דומים אחד לשני, כי הם מתרחשים באותו עולם. יש בהם הומור דומה, שפה דומה, אבל הם לא זהים. הם אפילו נהיים שונים ככל שעובר הזמן. גם במבנה, וגם בטון, אפילו בהומור, שהיה סימן ההיכר של ה-MCU.
אם אתה מגדיר את סרטי מארוול באופן שאני הגדרתי, ומכנה זאת "נוסחתיות", אז אני לא מבין מה רע בזה מבחינה יצירתית. כל יצירה מצייתת לחוקים. גם ספרי הבלשים של אגאתה כריסטי או אתור קונאן דויל. גם פרוזה גבוהה יותר. אפשר לעשות עם המגבלות האלה פלאים, ליצור יצירות שונות ומופלאות, או גרועות, תלוי ביוצרת או ביוצר. אני חושב שדווקא במסגרת המגבלות האלה, אפשר ליצור יצירות עמוקות מאוד שמתמודדות עם קשיים חיצוניים. ואפשר כמובן גם ליפול בקלות. אבל נוסחתיות היא לא שם נרדף לבינוניות.
הגיוון הולך וגדל ככל שמתקדמים, והאומץ איתו, עם כל הצלחה מסחררת. לא במקרה אנחנו לא נתקלים יותר בסרטים כמו "העולם האפל" (שלא היה גרוע כל כך או נוסחתי כל כך לדעתי, היו יותר, אבל לצורך הדיון אתייחס אליו כך) או "הענק הירוק".
בנוגע לשפיטה ברמת המיקרו/מקרו – אי אפשר לנתק את השניים. המיקרו מחובר למקרו ומושפע ממנו, ולהיפך. לכן גם סרטים בינוניים, והיו הרבה כאלה במארוול, מקבלים שדרוג לדעתי והופכים לסרטים טובים (או טובים יותר).
האם אפשר היה לעשות את זה אחרת? ככל הנראה. אני לא בטוח שזו הדרך היחידה. אבל אני חושב שאין הרבה דרכים שבהן הפרויקט הזה היה יכול להצליח. משהו אחד שכן היה חייב להתקיים: הסרטים צריכים לתקשר זה עם זה ולכן נבנה מה שהוגדר כאן כ"נוסחתיות" ואני מגדיר כהמשכיות, או כחוט השדרה של הפרויקט כולו.
מה ש-DC עושים עכשיו הוא אלטרנטיבה טובה שיש אפשרות שתצליח: סרטים קטנים, שמתקשרים ביניהם באופן רופף, אבל יש להם את אותה אווירה וברור שהם מתרחשים באותו עולם. סרטים שלא בהכרח ייכנסו להמשכיות אבל משאירים להם את האופציה לכך.
קודם כל, בוא שנייה נשים את הקלפים על השולחן
כשאנחנו מדברים על "יותר אומץ וגיוון בסרטים האחרונים" אנחנו מדברים על צמד סרטי הנוקמים, שבמובן מסוים, הם המאקרו. במיקרו, הפנתר השחור, קפטן מארוול, ספיידרמן 2, אנטמן 2 – כולם תוצרים מאוד מאוד "מארווליים", לטוב ולרע.
זה לא רק ההומור, או ה(חוסר) חזון ויזואלי – זה ביטים ספציפיים שחוזרים שוב ושוב. זה לא "סוג בדיחות" זה "אותם פאנצ'ים". זה לא "עולם דומה", זה "הנבל הוא תמונת מראה של הגיבור הבנתם???".
אז כשאנחנו מדברים על יצירתיות ושבירת נוסחה, אנחנו מדברים בעצם על שני דברים – על צמד סרטי 2014 (חייל החורף ושומרי הגלקסיה) ועל "תור ראגנארוק". שזה בדיוק 3 סרטים שעשו משהו באמת שונה במסגרת המארוולית בסרטי המיקרו (וגם פה, אין הסכמה מוחלטת על "חייל החורף" כסרט שבאמת כל כך נבדל).
עכשיו, כן, אם מסתכלים מקרוב – ברור שיש הבדלים. אבל מכיוון שכמו שאמרת בעצמך, המיקרו והמאקרו מתערבבים, אז ההבדלים מטשטשים. דוקטור סטריינג' הוא טריפ ויזואלי שממש לא היה כמוהו במארוול? אולי, אבל בואו – זה פשוט איירון מן עם קסמים. הפנתר השחור מכניס פוליטיקה בצורה אגרסיבית ומוריד את כמויות ההומור? חבל שהמערכה השלישית שלו היא קופי פייסט מסרטי מארוול אחרים.
אז, כן, כשרואים את אותם רעיונות, את אותם ביטים (קפיצות ממטוסים שלום), צצים פעם אחר פעם – יש פה נוסחתיות. בתוך החריגה הזאת יש מקום למשחק (ואם העלית את כריסטי – הספרים הכי טובים שלה הם אלה שחורגים מכל נוסחה שהיא), כן, והיא זאת שאכן מצליחה לשמור על מארוול צפים מעל המים (עד בוא מלחמת האינסוף משחק) אבל זה המינימום האפשרי כדי שהקהל לא ימרוד. מבחינת תעוזה, רעיונות מטורפים, משהו שאנשים יסתכלו ויגידו עליו "אני רוצה לעשות כמו X" – ה-X תמיד יהיה המאקרו, ואף פעם לא הסרט. והנוסחתיות היא הסיבה.
גם אני מחבב את "העולם האפל", אגב.
אני מסכים שיש בביטים מסוימים חזרתיות, שלעתים רחוקות מאוד עוברת את הגבול לנוסחתיות, במיוחד בשלב הראשון, אבל גם אז בדרך כלל הצליחו לשמור על איזון מסוים. וזה החלק היותר בעייתי של היקום, גם אם חלק מהביטים כיפיים ובהחלט מושכים אותי לפחות.
אבל בנוגע לכל שאר הדברים שכתבת:
הנבלים בשלב הראשון של ה-MCU היו עלובים ודומים מאוד אחד לשני והם באמת היו, וחלקם נשארו, תמונת מראה של הגיבורים, אבל רמת המורכבות שלהם עלתה, המניעים שלהם נהיו מגוונים יותר, ככל שהתקדמנו כרונולוגית בסרטים, והשתדלו להעמיק בהם, וגם בפתרונות שהוצעו בהתמודדות איתם. אני מודה שבהתחלה הם נותרו כסוג של מנוע עלילתי ולא באמת עמדו בפני עצמם. אבל זה התאים לשלב הראשון שבו ביססו את היקום והתמקדו בגיבורים הראשיים קודם כל. לוקי כדוגמה, הוא תמונת מראה של ת'ור, אבל הוא דמות בפני עצמה עם עומק ומניעים. בסרט הראשון הוא עדיין היה שטוח אך עם פוטנציאל. בסרטים המאוחרים יותר הוא כבר עומד בפני עצמו.
באחד הדיונים הקודמים שלי כאן בנוגע ל-MCU הישוו אותו לפאוור ריינג'רס, במבנה הסיפור, הגיבורים והנבלים. זה באמת המקרה כאן? האם באמת יש העתקה אחד לאחד של אותו סיפור בכל סרט? של אותן דמויות ואותה התפתחות בדיוק? רק למבוגרים? אני חושב שלא. אני חושב שאפילו במסגרת הסרטים הכי דומים של מארוול יש משהו מספיק מיוחד שהופך אותם לטובים יותר או ייחודיים. לצורך העניין, האסתטיקה המשוגעת ומכניקת הקסם של דוקטור סטריינג' מספיק משמעותיים כדי להשפיע גם על העלילה ולשנות אותה מספיק כדי שלא תראה כמו העתקה בוטה של איירון מן, למרות הדמיון.
הומור: הוא דומה בכל הסרטים, וזה כיף. אין לי תלונות כאן. זה עובד במרבית המקרים, ובמינון מתאים יחסית. "אותם פאנצ'ים"? בדיוק? אפשר דוגמה? כי צפיתי בכל הסרטים המון פעמים ולא ראיתי כאלה. יש בדיחות דומות, אבל אף פעם לא אותם פאנצ'ים.
חזון ויזואלי: מאוד לא מסכים. לסרטים של מארוול יש קו ויזואלי מאוד ברור שמייחד אותם. יש סרטים שכמעט מתפוצצים מויזואליה ייחודית אבל כזו שברור שהיא של מארוול (דוקטור סטריינג' ות'ור ראגנארוק). מה זה אם לא חזון?
אני לא חושב שיש נוסחה אחת ל*כל* סרטי מרוול
אבל אני חושב שיש בערך שלוש קטגוריות שרוב הסרטים במותג נופלים לתוכן, ושם התבנית העלילתית די חוזרת על עצמה:
סרטי אוריג'ין – הגיבור (לרוב שמוק יהיר) צריך להוכיח שהוא ראוי לכוחות-העל שלו, תוך התגברות על משבר אישי כלשהו (בדרך כלל תסביך-אב) ותוך שהוא נעזר בדמות הנשית שהיא אשה מבריקה וחתיכה מהממת אבל באמת שאין לה מה לעשות בחיים חוץ מלהיות הבייביסיטר שלו.*
סרטי המשך – נאבק באיום כלשהו על המנגנון שהוא פועל בתוכו (תעשיית הנשק/היי-טק באיירון-מן, המנגנון הצבאי/פוליטי אצל קפטן אמריקה, אסגארד אצל ת'ור וכו'),
סרטי הנוקמים – הגיבורים צריכים ללמוד לשתף פעולה, למרות הסכסוכים הפנימיים בינם, כדי לעצור אירוע אפוקליפטי חובק-ייקום.
יש מעט סרטים ("שומרי הגלקסיה" ובמידה רבה גם "קפטן מרוול") שלא נופלים לאף אחת מהקטגוריות האלה, אבל בסרטים המוצלחים של מרוול, גם כשהם הולכים עם הקטגוריה, מבדלים את עצמם מהאחרים (כמו שציינת) דרך הסגנון, ולרוב זה מתבטא בבימוי וגם בעיצוב – מיתולוגיה אורבנית סטייל "איש הנצח"/"מטריקס" ("דוקטור סטריינג'"), סרטי B וסרטי מפלצות יפניים ("אנטמן"), מוביוס-בואך-חודורובסקי ("ת'ור: רגנארוק"). אצל וידון או האחים רוסו אין השתוללות סגנונית כזו, אבל הם מביימים (וכותבים) בהרבה יותר תנופה בהשוואה לסרט מרוול הממוצע.
ויש לך את הסרטים שפשוט הולכים עם הקטגוריה שלהם, בלי לנסות משהו מעניין מדי באופן כללי. ודווקא אחד כזה קיבל מועמדות לאוסקר.
* עוד מישהו שם לב? במקרה או שלא, סרט האוריג'ין הכי מצליח של די.סי. "אקוומן" העתיק את הנוסחה הזו כמעט אחד לאחד. אהבתי את רוב הסרט, אבל זה היה ממש בולט – במיוחד כשבקטעים שבהם הסרט מנסה לצאת קצת מהנוסחה הזו והופך לאינדיאנה ג'ונס לעניים, הוא צולל.
אני מסכים עם הניתוח
אבל חושב שעשית הפשטה גדולה מדי לעלילות של הסרטים. לסרטים באותו ז'אנר יש מוסכמות מסוימות שצריך לציית להם. קומדיות רומנטיות למשל, לא יהיו כאלה אם לא יהיו שם גבר ואישה (בדר"כ) ששונאים אחד את השני, ואז מתחברים ומגלים שהם אוהבים אחד את השני, יש כמה מכשולים באמצע עד לגראנד פינאלה של החיבור ביניהם. כמעט כל הקומדיות הרומנטיות כאלה. האם זה אומר שהם זהים בהכרח? האם זה אומר שכל המהלך העלילתי זהה בין כולם? הסרטים הטובים הם לא בהכרח אלה שלא מצייתים למוסכמות (יש גם כאלה), או עושים דקונסטרוקציה מוחלטת, אלא אלה שמוצאים דרך לקיים אותם עם טוויסט מסוים שנותן עומק. וזה בהחלט מה שקורה כאן, כמו שציינת. לדעתי זה קורה גם בסרטים הפחות טובים של מארוול או היותר קרובים לתבניות שדיברת עליהן.
בנוגע לסרטים הייחודיים, כבר אמרנו מה הופך אותם לכאלה. אבל מה עם הסרטים הרגילים יותר, כמו "הפנתר השחור" שהזכרת? סרט שהוא משל גיאו-פוליטי על מצבם של השחורים בעולם בכלל, ובאמריקה בפרט, שבונה מדינה פן אפריקאית, עם תרבות, טקסים, דת, מיתולוגיה ופוליטיקה ייחודיים ומורכבים, שלא עובדים לגמרי (למשל, בתחרות על תפקיד השליט), אבל בהחלט יש להעריך על המאמץ ועל כך שהצליחו (לפחות לדעתי) להציג מדינה אמינה יחסית, לפחות כזה שמשלב בין החוקיות של העולם הזה, לבין החוקיות בעולם הקומיקסי של היקום הזה. .
לדעתי זה דווקא סרט ייחודי למדי, אז אנסה להראות זאת גם באחד הסרטים הפחות טובים לדעתי, ועוד מהשלב הראשון, שבו חיפשו את עצמם, איירון מן 2.
טוני סטארק, גיבור, פילנתרופ, מיליארדר, מאבד את השליטה על עצמו בפומבי. כבר מתחילים לראות איך מארוול שוברים את דמות הגיבור שלהם עוד מההתחלה, לא מפחדים לשחק איתה כך שיראה חלש ועלוב לפעמים, למרות הכריזמה העצומה של דאוני ג'וניור. יש לנו שני נבלים, שניהם תמונת מראה לגיבור. אחד הוא האמר, האנטי-כרייסט, כל מה שרע בסטארק בלי הטוב. אין מורכבות. לא דמות טובה בכלל. הדמות השניה הרבה יותר טובה, לא בפני עצמה, אלא כמראה שהיא מציבה בפני הגיבור ומה שהיא מכריחה אותו לעבור. ואנקו, שאביו נבגד על ידי אביו של הגיבור. עוד פגיעה בדמות הגיבור שלנו ובמורשת המשפחתית שלו. סטארק נאלץ להתמודד גם עם הידיעה על מה שעשה אביו. כל זה לדעתי משדרג את הסרט הזה ומוסיף לו נפח שלא היה מתאפשר בסרט שאין לו עבר ועתיד לפניו.
ז'אנרים תבניות ומילים
אני חושב שלמשמעות של מילים יש חשיבות, לכן חשוב שנבהיר למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים דברים. לא יודע על איזה מבקרים אתה מדבר, אבל כשאני אומר שהסרטים של מארבל נוטים לתבניתיות, אני מתכוון לסרטים עצמם, לא לדרך בה הם מופצים (עליה אין עוררין שהיא חידוש. לא היה מעולם יקום קולנועי נרחב יותר). דוקטור סטריינג', איירון מן, אנטמן, קפטן מארוול, קפטן אמריקה, ת'ור ועוד, כולם שומרים על תבנית זהה להפליא= יש דמות שהופכת לגיבור ונלחמת ברע תוך כדי למידת שיעור חשוב על החיים או משהו. וזו לא תבנית חדשה, זו אולי התבנית העתיקה בהיסטוריה. האם זה רע? ממש לא. לפי ההגדרה שלך לתבנית (אותו סדר, אותה התפתחות ונקודות תפנית, אותו קליימקס, אותו סוג דמויות, אותו הומור), אין שום שני סרטים דומים, אלא אם לא הבנתי למה אתה מתכוון. הלאה.
הסרטים של מארוול השתנו עם השנים בהרבה דברים.. זה לא מעיד על האם הם טובים או רעים. לדוגמא, חייל החורף פתאום הרבה יותר פוליטי מקפטן אמריקה הפשוט והנוסטלגי אבל שניהם טובים בעיני. דוגמא נוספת – עם השנים תבנית הצבע (לא יודע איך אומרים את זה בעברית, איך שכל הצבעים בסרט נראים על המסך) נהייתה אפורה ומכוערת (השוו בין סצינת הקרב במלחמת האזרחים והשוט של הנוקמים בנוקמים הראשון). האם הסרטים של מארוול התפתחו? מה זה בכלל אומר? שאיירון מן של 2008 זה לא האיירון מן של 2019? שהסרטים נהיו טובים יותר? שהעלילות נהיו מורכבות יותר? על כל אחת מהשאלות האלה יש תשובה אחרת, תלוי על איזה סרט מסתכלים ובהשוואה לאיזה סרט (אני מתפתה להשוות בין טוני של איירון מן 3 לאיירון מן של הנוקמים 2).
אמרתי למעלה מה אני חושב על היקום הזה אם הוא היה סדרה. בדיוק מהסיבות שיהונתן הזכיר במאמר שלו, היקום הזה היה יכול אולי לעבוד בתור סדרה קומית (משהו כמו איש משפחה או סאות' פארק) אבל אני לא רואה את זה עובד כשום דבר אחר.
לגבי סיכונים – לא מסכים בכלל. חשבתי על זה הרבה במהלך השנים, ואני חוזר לאינסטינקט הראשוני שלי. מארוול לא לוקחים סיכונים. יש ליוצרים שלהם החלטות תסריטאיות מעניינות וחכמות, אבל אין שום סיכון. עכשיו הנטל עליי להגיד מה זה סיכון… אני הייתי מגדיר סיכון כמשהו שמערער את כל היסודות המוכרים של העולם בסרט, או החלטה לסטות לגמרי מהנוסחה שעובדת ומוכרת (כמו סרט R לדוגמא). הדוגמא לא מושלמת (כי כל סרט יכול להיות מוגדר ובצדק כסוג של סיכון), אבל יש סרטים שהם יותר סיכון מאחרים. הרבה יותר קל האמת לתת דוגמאות לדברים שהן לא סיכונים – זה שהורגים דמויות אחרי עשר שנים בסרט שבו זה מצופה שימותו דמויות (ספציפית דמויות של שחקנים שעשו קולות שהם רוצים לצאת) זה לא סיכון (זה אולי סיכון כלכלי באיזשהו מקום אבל לא סיכון גדול) זה לא סיכון. זה שעשו סרט גיבורי על שחור או גיבורת על אישה זה לא סיכון. הסוף המהולל של מלחמת האינסוף הוא לא סיכון.
חפרתי מספיק. עוד בהמשך אני מניח. רק אומר שכל האמור לעיל אין מטרתו להוריד מההישגים של מארבל או להגיד שמדובר בסדרת סרטים רעה. להיפך. אני פשוט חושב שאין בסדרה הזו הרבה דברים שמייחסים לה, אבל אני גם לא חושב שזה בהכרח רע או נחוץ שהם יהיו.
התייחסות לעניין הסיכון
אני חושבת שדי קל לבטל דברים כ״לא סיכון״ כשאנחנו כבר יודעים בדיעבד שהם הצליחו.
כשמסתכלים אחורה עם כל הידע שיש לנו היום, וכשאנחנו יודעים איזו מעצמה מארוול נהיו, קל להגיד ששום דבר לא היה באמת סיכון. אנחנו הרי יודעים שהכל עבד מעולה.
אבל אני עדיין זוכרת את הרמת הגבות הקולקטיבית כשהוכרז שומרי הגלקסיה. סרט על קבוצת דמויות לא מוכרות ששתיים מהן הם עץ מדבר ודביבון. אנשים הכריזו שזה יהיה הכישלון הראשון שלהם עד שיצא הטריילר הראשון. אולי גם לאחריו.
וקל להגיד גם שהסיום של אינפיניטי וור לא היה באמת סיכון כשאנחנו יודעים כמה הוא הצליח, אבל לסיים סרט כל כך גדול בנימה כל כך קודרת, להרוג על המסך חצי מהדמויות שלך ולתת לסרט להסתיים בניצחון של הבאד גאי זה סיכון. אוקיי כולנו הבנו שזה לא יישאר ככה לנצח. זה עדיין סיכון – זה עדיין לסמוך על הקהל שלך שהוא יחכה עכשיו שנה במצב המדכא הזה, ועדיין ירצה לבוא חזרה לראות איך ממשיכים מכאן.
לגביי דמויות נשיות או שחורות בתפקיד הראשי – ברור שזה לא מרגיש כמו סיכון היום כשכולנו יודעים כמה זה הצליח. זה עדיין היה מספיק סיכון מבחינת האולפן, אחרת לא היה לוקח כל כך הרבה זמן להגיע לשם. האם סרט עם גיבור על גיי הוא סיכון? מסתבר שכן כי כל מה שאנחנו מקבלים זה רמיזות וקריצות בינתיים. אולי עוד כמה שנים הנורמה הזו תשתנה ויהיו גם סרטים עם גיבורי על מחוץ לארון. זה עדיין יהיה סיכון עבור מי שייקח את הצעד הזה, אפילו אם זה יסתיים בהצלחה קופתית.
*בתנאי שהסרט יצליח
כל מה שאת אומרת הוא נכון בתנאי שהסרט מוצלח.
אם הסרט היה גרוע, והיה גורם לאכזבה אז אנשים היו מתאכזבים ולא היו רצים לראות איך זה נגמר. הם היו כועסים על מארוול שרימו אותם ומשכו אותם בשביל סיום מאכזב כזה.
אז להגיד זה לא סיכון בתנאי שעושים את זה כמו שצריך זה קצת… אה… טאוטולוגי…
לדעתי זה לא סרט טוב.
וזה עדיין עבד. כעסתי על מארוול, אבל גם הייתי מוכנה להישאר באולם עוד שלוש שעות בנוסף לשלוש שכבר ישבתי, אם היו מציעים להקרין לי את אוונג'רס 4.
הטאוטולוגיה באה ממך, לא ממני.
מסכימה, גם אני חשבתי שהסרט גרוע ועדיין הייתי חייבת לראות איך ממשיכים משם.
לא ברור למה מחמיאים למארוול על אומץ, חוץ משומרי הגלקסיה כל הבחירות היו מחושבות וזהירות, אפילו פחדניות.
מחושבות? בטוח. זהירות? תלוי איך מסתכלים. פחדניות? ממש לא.
אין שום דבר פחדני בלשבור את כל הפרדיגמה של גיבורי על כבר בסרט הראשון עם היציאה בהכרזה I am Iron Man, כאשר עד לאותה נקודת זמן רוב סרטי גיבורי העל התבססו על הצורך להסתיר את הזהות.
אין שום דבר פחדני בלהחליט שמחברים יחד שישה גיבורי על שונים לסרט אחד שיצליח (וזה לא חוכמה להגיד בדיעבד שזה פחדני, כל כך הרבה היה יכול להשתבש בדרך).
אין שום דבר פחדני בלהוציא סרט על חמישית גיבורים עלומה שאף אחד לא מכיר שכוללים דביבון ועץ מדבר.
אין שום דבר פחדני בלסיים סרט במצב שבו שתי הדמויות הכי אהובות בכסאח, ואחת מהן הופכת להיות פושעת נמלטת.
וכן, אין שום דבר פחדני בלסיים סרט, שכל הקהל מצפה שיהיה לו סוף טוב, ולהפוך אותו על הראש.
ויש עוד, אבל אלה באמת הכי בולטים.
ברור שהם מחושבים. הסיבה שזה מצליח זה שהם מחושבים. אבל להגיד שהבחירות שלהם פחדניות? אני ממש לא חושבת שזה דבר שנכון להגיד אותו.
ספויילרים לMCU מעלי, חשבתי שסימנתי
(ל"ת)
עוד משהו
לסיים סרט באופן קיצוני ושונה כל כך, שהיה ברור שאיכשהו יתוקן וכל המתפוררים יחזרו לחיים, זה סיכום עצום כיוון שהוא מציב את כל היקום בסימן שאלה. לא נרטיבי אלא יצירתי.
כאמור, כולם יחזרו לחיים, ברור, השאלה באיזה אופן ומה יהיו ההשלכות. עלו כאן טענות בעבר שאין השלכות לטווח ארוך במארוול. כל סרט מאתחל את קודמו. ב"סוף המשחק" הצליחו גם להחזיר את כולם, אבל גם לא למחוק את מה שהיה. לא רק זה, אי אפשר למחוק את מה שהיה בשום אופן. מי שמת, יישאר מת, מי שהתפורר חזר. לוקי ממשיך בעולם מקביל, וזה לא אותו לוקי שלנו. ולכן הוא לא ישתלב בסרטים העתידיים. גאמורה חזרה מהעבר אבל היא לא מכירה את פיטר וכל מערכת היחסים שלהם כבר לא רלוונטית. כל השאר, מתו וזהו. אי אפשר למחוק את זה. לא עם נטאשה, כמו שהבהירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, ולא עם סטארק.
ולמה זה עוד יותר סיכון? כי בעידן יוטיוב והרשתות החברתיות (וואו, אני מרגיש זקן כשאני כותב את זה), כל פתרון עומד לבחינה של מיליוני אנשים, שמריצים רעיונות ופתרונות משל עצמם לפני הסרט, וגם מנתחים למוות כל צעד שהסרט לקח לאחר מכן, כך שכל כשל תסריטאי או נרטיבי מודגש ומועצם. וכל מי שדמיין פתרון אחד וקיבל אחר, מוטה אוטומטית להתאכזב. כשהסרט הוא כל כך גרנדיוזי, גם הביקורת (לצד ההתלהבות) מועצמת והיא לא פרופורציונלית. נורא קל להתאכזב במצב כזה. היה יותר פשוט והגיוני מצד מארוול, אם לא רוצים להסתכן, לסיים את הסרט בנימה מינורית יותר, או לדחוס הכול לסרט אחד שיהיה ספקטקל מטורף.
לא אמרתי שיש משהו פחדני באף אחד מהנ"ל.
על "חמישיית הגיבורים העלומה" אפילו כתבתי שזה היה אמיץ.
בכל השאר לדעתי אין אומץ, רק אילוץ – בלי תפניות זאת בכלל לא תהיה סדרת סרטים.
לא יודעת, אולי זה באמת אצלי
אבל זה מרגיש לי כמו סתירה.
אם הסרט גרם לך לרצות לראות את השלוש שעות המשך במיידי – אז כנראה שהוא היה מספיק יעיל במשימה שלו שהיא לגרום לך לרצות לראות איך יפתרו אותו.
שימי לב שבשום שלב השאלה לא היתה *האם* יפתרו את זה. זה היה ברור שיפתרו את זה, לא שם היה המתח. המתח היה ב*איך* יפתרו את זה, ומי ימות בדרך לשם. הסוף של הסרט הראשון אמר לנו "אתם רואים מי התפורר? הוא בטוח. כל אלה שנשארו בחיים- עליהם אתם צריכים לפחד". ואת המתח הזה הם לדעתי בנו באופן מאוד יעיל. וכן הרגו דמות אחת שהיה צפוי מקילומטר שיהרגו, אבל דמות אחרת שממש ממש ממש לא (לפחות לדעתי)
עכשיו, אני לא הולכת להתווכח איתך על עם הסרט טוב בעיניך או לא. זה כמובן דעה אישית. מה שאני אומרת זה שאם בסוף הסרט כן הצליחו ליצור תחושה שחייבים לדעת איך זה ימשך – זה סממן לזה שלפחות משהו אחד הסרט עשה טוב. ואני עדיין טוענת שאם הם לא היו בונים את זה כמו שצריך לא היה כזה מתח סביב הסרט האחרון.
לא הבנתי
איך מה שהיא אמרה קשור להצלחה או לכישלון של הסרט?
כי...
בשביל שכולם ירוצו לראות את סוף המשחק, צריך לפני כן שכולם ילכו לראות את מלחמת האינסוף, ואם הביקורות הראשונות של מלחמת האינסוף הן שהוא גרוע ואין טעם לראות אותו והוא מרגיש כמו עבודה בעיניים אז פחות אנשים ילכו לראות אותו, ואז פחות אנשים "ירוצו" לראות את סרט ההמשך שלו, כי מי שלא ראה את הקודם לא יטרח לראות את ההמשך.
אם מלחמת האינסוף לא היה מצליח כמו שהוא הצליח (מה שמרמז שדי הרבה אנשים כן חשבו שהוא סרט טוב), לא היתה סיבה לכל כך הרבה אנשים לראות את הסרט הבא בתור.
ואם הטענה היא שזה לא חוכמה כי מארוול בילו את 18 הסרטים שלפני מלחמת האינסוף בליצור נאמנות למותג ולהפוך אותו לסרט שהוא must see גם אם הוא גרוע (ולמען הסר ספק, אני לא מסכימה עם הטענה, אני חושבת שמלחמת האינסוף היה מעולה, אולי השיא של מארוול, אבל גם אם לא)- אז לכל הפחות הם צריכים לקבל קרדיט על זה שהם הצליחו ליצור כזו נאמנות למותג ששלחה מליוני אנשים להמשיך לראות סרטים גם אם הם גרועים כי הם *חייבים* לראות איך זה נגמר.
אבל זה לא מה שהיא אמרה
למעשה היא לא דיברה בכלל על איכות הסרט. גם אם הסרט טוב זה לא אוטומטית הופך את הסוף שלו או כל חלק אחר בו לסיכון. אין סרטים טובים שהולכים על בטוח? האם הוא טוב או רע זה בכלל לא הדיון פה.
מארבל אכן בילו 18 שנה ביצירת נאמנות למותג. והיו סיכונים. אבל הטענה המקורית היא שבמלחמת האינסוף לא היו סיכונים. זה סרט שכל האוהבים הכי גדולים שלו מתחילים "להגן" עליו (כאילו הוא זקוק להגנה) בטענה שהוא בונה על 18 השנה האלה. קשה (ואף מיותר) לשחק במשחק ה"מה היה קורה אילו", ולא על זה הדיון. הדיון הוא האם יש סיכונים שנלקחו או לא. ואני חושב שמעבר לסרטים עצמם, השיווק וההייפ מסביבם חשוב לא פחות. וההייפ תמיד בשמיים, אבל אף פעם אין שום חריגה ממה שהמעריצים מצפים לקבל. הם מקבלים לא יותר ולא פחות, שזה מעולה וחריג בהוליווד, אבל זה בדיוק הרעיון של היקום הזה, סרטים שיכולים לגרד את הגאונות מלמטה אבל אף פעם לא יגעו בה.
אוקי. עכשיו אני מבינה את הטענה קצת יותר טוב
אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה במאה אחוז, אבל אני מסכימה שהסרט הזה בתזמון הזה הוא מה שהמעריצים ציפו לו.
העניין הוא שלבנות דבר כזה כמו שצריך זה לא פשוט. למצוא את הגבול בין מה שהמעריצים ירצו ויעריכו לבין מה שיגרור זעקה מהמעריצים שזה עלבון וגרוע זה גבול מאוד לא פשוט. תשאל את DC. אתה יודע מה? תשאל גם את ג'י ג'י אברמס.
ולהגיד שבגלל שהם מוצאים את הקו הזה בצורה יחסית מדוייקת כל פעם מחדש המשמעות של זה היא שהם לא לוקחים סיכונים? לא יודעת. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם זה. אני חושבת שרצף ההחלטות שהם צריכים לעשות כדי למצוא את הקו הזה דורש לקיחת הרבה סיכונים קטנים, אחד אחרי השני, אבל הם באמת טובים בזה, אז התוצאה בסוף גורמת לזה להראות קליל.
מה שאני יכול לומר
זה שהטרמינולוגיה של "לקחת סיכונים" היא קצת מופשטת בעיני וקשה למצוא דוגמא טובה למה אנחנו מתכוונים. כי באמת אולי אפשר לומר שכל הסיכונים הקטנים מצטברים…
אגב בקשר לסטאר וורז גם חשבתי על זה ואני לא בטוח שזו דוגמא הכי טובה. כי מצד אחד יש את אחרוני הג'דיי שיש בו סוג של קצת סיכונים (חלק משתלמים וחתק לא) שעדיין הצליח לא רע ומצד שני יש את סולו שזה אולי הסרט הכי ללכת על בטוח שראיתי במשך הרבה הרבה זמן והוא נכשל
אבל זו בדיוק הנקודה שלי
אני מבינה שהרבה פה אומרים שהם באופן אישי לא אהבו את מלחמת האינסוף, ואני מקבלת את זה, אבל אני חושבת שאפשר להגיד שבאופן כללי מלחמת האינסוף נחשב כסרט מאוד מוצלח בז'אנר שגם מרבית הקהל העריך וגם המבקרים העריכו.
כשהתוצר הסופי מוצלח (או לפחות עושה את העבודה) – קשה להבין אילו החלטות בדרך הובילו לזה שהתוצר הסופי יהיה מוצלח, אז זה קצת מרגיש כאילו אלו "ההחלטות הבטוחות" אבל הן בטוחות בדיעבד, אחרי שאנחנו יודעים שהם הצליחו. אני לא חושבת שכשהמפיקים הציעו "אתם יודעים מה, בואו נעשה סרט שבו תכלס תאנוס הוא הגיבור והוא מנצח, אנחנו נהרוג שלוש דמויות שאחת מהן לא תחזור וחוץ מזה נעלים חצי מהדמויות הנותרות", זה הרגיש כמו משחק בטוח (playing it safe, חסר לי הביטוי המקביל בעברית). זה היה סיכון. הוא היה מחושב, כן, הן בנו תוכנית שהובילה בדיוק לנקודה הזו, כן, אבל להגיד שזו החלטה בטוחה? זה קצת צקצוקי שפתיים בעיני.
שוב, לא חושב שסיכון=איכות/הצלחה
הסוף של ספליט נראה לי כמו סיכון. זה לא סיכון שהופך את הסרט לטוב יותר או פחות אבל פתאום הכול נהיה יותר מעניין בתוך הסרט, מחוץ לסרט ובכל הדברים מסביב. בטווח הארוך זה לא ממש השתלם כי גלאס היה די מאכזב, אבל בתחילת ספליט אף אחד לא חשב שנקבל גלאס.
ושוב ענייני טרמינולוגיה...
סיכון זו מילה מאוד מופשטת, ולכן כל הדיון הזה הוא בעייתי.
מסכימה שסיכון/=איכות או הצלחה, אבל אני כן חושבת שסיכון זה שלב בדרך לאיכות או הצלחה.
יותר מזה- אני חושבת שבכל סרט שאנחנו תופסים כטוב, איכותי, מיוחד, מעניין או כל דבר שהוא לא רגיל – כנראה שהיו צריכים לעשות משהו שונה ממה שעשו עד נקודת זמן – ז"א לקחת איזשהו סיכון.
סרט נטול סיכונים בכלל גם נראה ככה ובדרך כלל התחושה תהיה been there done that (איירון מן2, כן, אני מדברת אליך), והמשחק הוא כמה פעמים אפשר להמציא את הגלגל שוב ושוב.
אבל זה לא חד חד ערכי. לא כל סיכון בהכרח יוביל לסרט איכותי. יש סיכונים שיובילו לסרט גרוע במיוחד או שסתם לא יצליחו.
אני לא חושבת שהקהל מטומטם. אני חושבת שאם הסרטים של מארוול באמת היו אותו סרט שוב ושוב ושוב ושוב בלי שום עניין, שום הבדלים, תמות, התקדמות או ווטאבר – העולם של מארוול לא היה מצליח כמו שהוא הצליח. אני חושבת שעצם הנסיון לבנות 22 סרטים שקשורים אחד בשני ומתרכזים לאותו הסיפור זה סיכון בפני עצמו. אני חושבת שהסדר שבו הם בחרו לעשות את הדברים הוא סיכון (נורא קל להגיד היום שאם שומרי הגלקסיה לא היה מצליח אז פשוט היו מתעלמים מקיומו, אבל לא בטוח שהם היו יכולים להמשיך לעשות את שאר הדברים כמו שהם רצו, והם היו מקבלים הרבה יותר תכתיבים מלמעלה). אני חושבת שהרבה מההחלטות שהן קיבלו בדרך היוו סיכון ועזוב את ההחלטות הבנאליות שכבר הוצגו פה. איירון מן 3 היה כולו סיכון אחרי סיכון. החל מלהראות את *ה*גיבור שלנו מנס להתמודד עם התקפי חרדה, דרך ההחלטה לתת לטוני סטארק לבלות חלק נכבד מהסרט בלי המסכות, כולל ההחלטה להביא את המנדרין ומה שעשו איתו אחר כך, וכלה במשפט הסיום (שלטעמי מתאים בדיוק להמשך הסרטים והוא לא הובן כהלכה, אבל בסופו של דבר עבר ריטקון לפי דרישת המערצים).
אז שני הסרטים אחרי אירוע השיא שלהם היו: סרט אחד שבו הם לוקחים את הדמות הכי אהובה שלהם ומפרקים אותה לחתיכות, והסרט השני הוא סרט עם דביבון ועץ מדבר – שאף אחד לא חשב שיצליח כמו שהוא הצליח (ואם תרצה אני יכולה לחזור וללנקק לכל הכתוב שרד פיש כותב בגדול "דביבון ועץ מדבר? מה הם חושבים לעצמם"). ואני מזכירה שאמנם הנוקמים הראשון הצליח, אבל האוירה באותה נקודה היתה "אוקי, זה השיא, לאן הם כבר יצליחו להתקדם מפה?" והיתה סקרנות אבל לא היתה אותה רמה של אמונה במותג, כי בדרך כלל אחרי שיא שכזה מגיעה נפילה. אלו בקלות שני סרטים שהיו יכולים לדרדר את מארוול חזרה לסטטוס של עוד אחת מהחברות שמוציאות סרטי קומיקס.
העניין הוא שכשדברים מצליחים בדיעבד קשה לראות את הסיכון שלקחו כשיצרו אותם מלכתחילה. ואני חושבת שהרבה מההחלטות הלא טריוויאליות שנלקחו על ידי פייגי ושאר המנהלים במארוול נלקחות כמובן מאליו בעיקר בגלל חוכמת הבדיעבד.
סליחה, טעיתי בתאריכים
הייתי בטוחה ששומרי הגלקסיה יצא אחרי איירון מן 3, ובדקתי שוב וזה יצא שנה אחר כך.
אני עדיין חושבת שאיירון מן 3, חייל החורף ושומרי הגלקסיה היו סרטים שלקחו סיכונים (כל אחד בדרכו), אבל ת'ור 2 כן יצא קודם, והוא בהחלט היה פרווה בעיני, בין השאר בגלל שלא היה שם שום משהו חדש ומעניין (לגמרי תחושה של פילר). ואני כן חושבת שהסיכונים שנלקחו שם (איירון מן 2 ושומרי הגלקסיה הוסבר כבר, ובחייל החורף, שהוא אחד הסרטים הטובים של מארוול בעיני הפירוק של שילד היה לא טריווירלי ולא יצא לי להאמין במישהו שצפה אותו לפני הצפייה בסרט) הם מה שנתנו למארוול את המנדט מהמעריצים אחרי הנוקמים ראשון, ואת מרווח הנשימה להמשיך את הסיפור למרות עידן אולטרון.
האמנם
סתכל על טבלת שוברי הקופות בכל שנה מאז הנוקמים בערך. בלי להסתכל אני די בטוח שתמיד יש סרט של מארבל החמישיה הפותחת ( אם לא במקום הראשון). יעני מנסה לומר הרבה אנשים אוהבים סרטי מארוול. למה הנוקמים האחרון הרוויח כל כך הרבה? לא יודע אבל אם היית מצמיד לי אקדח לראש ומכריח אותי להמר הייתי אומר צפיות שניות ושלישיות
אוי איזה סיכון
רק 1.2 מילארד אני הולך לנגב את הדמעות.
וביותר רצינות אני מניח שזה תלוי בכמה השקיעו בסרט.
לא סיכון שמוביל להפסד
אבל לקבל החלטה שיכולה להיות ההבדל בין הכנסות של 1.2 מיליארד להכנסות של מעל 2 מיליארד זה עדיין לקחת סיכון.
סיכון בהנחה
שיש דרך אלטרנטיבית שהיא לא סיכון. אתה יוצא מנקודת הנחה שמארבל הניחו מראש שיש דרך לעשות 2 מיליארד ודרך לעשות מילארד, ובחרו בדרך ב'. אני טוען שהם לא ידעו בוודאות כמה כסף הם ירוויחו. הם ידעו אולי שאם התקציב של הסרט הוא 800 מיליון דולר כל סכום קרוב אליו הוא כישלון. אבל איך זה קשור לבחירות שהם עשו בסוף הסרט הזה ולהיותן סיכון או לא אני לא מבין
המבקרים, או הביקורת, שאני מתייחס אליה, ויש גם המון כאלה כאן, טוענים שהסרטים האלה הם פס ייצור ולכן אין אפשרות לנוע ימינה או שמאלה בכלל באופן יצירתי או שונה. כל דבר שמוסיפים הוא קוסמטי בלבד והמטרה היחידה היא למשוך את הקהל כדי לקנות עוד ועוד כרטיסים.
אתה טוען משהו דומה כאן מלבד החלק השני, שמתייחס לקנייה.
התפיסה הזו יוצאת מנקודת מוצא מאוד בעייתית בעיני, כי היא שוללת מראש את כל הז'אנר מעצם היותו ז'אנר. סדרת סרטים של מארוול, ובעיקר של דיסני, לא יכולה להיות יצירתית משום שהיא תוצר הוליוודי מהונדס, חסר רגש ולכן אין אומץ, כי היא לא יכולה להרשות לעצמה לא למכור כרטיסים.
אבל מה יש לנו כאן:
סרטים על גיבור על שבסרט הראשון שובר את התבנית הרגילה ומודיע בתקשורת בהפתעה מוחלטת שהוא איירון מן. שעובר תהליך נפשי מאוד קשה עד לסוף טראגי ממש, שאין שום סיכוי שהדמות שלו הייתה עושה בסרטים הראשונים שלו.
יש לנו את הדמות של ת'ור, אל הרעם הנורדי, שעובר הגחכה במשך סרטים שלמים, עד לשיא של ת'ור ראגנארוק. בסרטים שלו יש את לוקי, שהוא נבל על אלוהי, אבל עם בעיות אנושיות מאוד שאפשר להזדהות איתן, ואנשים אכן מזדהים איתן.
יש לנו את קפטן אמריקה, ילד דחוי שמקבל כוחות על, שמשתמש בהם לטובת הכלל, כמו כל גיבור על מושלם מדי. שמבין בסופו של דבר שהמערכת בעייתית מאוד, שיש לפעמים לפעול נגדה. אבל עדיין שומר על מבנה האישיות שלו עצמו.
יש לנו סרט על דביבון (אני מעדיף את המילה העברית, מצטער) ועץ מדבר, פושע משולי החברה ומתנקשת. עם מוזיקה משנות ה-70-80, עם ויזואליזציה קומיקסית באופן מופגן, הומור משוגע וילדותי וקטעים מרגשים שמעידים על הבנה עמוקה של הדמויות.
הזכרתי בהודעה קודמת את "פנתר שחור" ומה הופך אותו לייחודי בעיני.
מה כל זה אומר? שיש שינוי, שיש סיכון. ברמת העלילות, הדמויות, אופי הסרטים, וגם במראה ובצילום שלהם.
שבכל פעם שנדמה שאנחנו זזים בקו מסוים, מארוול סוטים ימינה או שמאלה. ממותחן פוליטי לסרט קומיקס אייטיזי לסרט פוליטי לסרט על PTSD בחג המולד (מקורי או לא?) לB MOVIE (אנטמן, שאני אישית לא אהבתי, ולא חשבתי עליו ככה. אבל מה שכתב רז למעלה גרם לי להבין שזה מה שהוא). סרט שבו כל הגיבורים מתים והיה ברור שכולם יחזרו אבל לא היה ברור איך. והיו בטוחים שמארוול ימחקו לחלוטין את כל מה שקרה אז מהתחלה, כאילו מעולם לא התקיים. ובפועל הם יצרו מצב שזה לא אפשרי. אנשים חייבים לחיות עם הטראומה הזו בעולם שיצרו. סרט שבו כל הגיבורים הרווחיים ביותר שלהם כבר לא יחזרו או לא יחזרו באותו אופן. שבו הם עושים איתחול ליקום שלהם ומנסים מחדש דמויות שמעולם לא נראו על המסך הגדול או דמויות שוליות שמקבלות סרטים (בנוסף לעוגנים מהשלבים הקודמים).
סרטים שמעולם לא הצליחו ברמה כזו בקולנוע מצליחים היום. כמו שגאלופי כתבה למטה, לא היה לאף אחד מושג שהם יצליחו ובכל זאת ניסו והגדילו את הסיכון ככל שעברו השנים והמשיכו להצליח. ואם לא הצליחו (הענק הירוק) ניסו שוב, בצורה אחרת. זה לא סיכון? לחזור עם דמויות שלא הצליחו ולשים אותם בחזית הסרט הגדול ביותר שלהם?
זה אומר שאין מוסכמות שממשיכות מסרט לסרט? זה אומר שאין דברים דומים? זה אומר שאין דברים שחוזרים על עצמם, גם במבנה? לא לכל אלה. זה כן אומר שבכל סרט, בכל אחד מהם, יש איזשהו טוויסט שמשנה את התבנית או התבניות, הופך אותם למקוריים יותר, ולכן ברי סיכון מסוים. טוויסט שהוא לא קוסמטי אלא משמעותי לדמויות ולעלילה.
ורק שאלה אחת: מה הלאה?
אם, לפי הכתבה, כל הרעיון של אולפני מארוול היה ליצור סרט של "הנוקמים" אחרי סרטי סולו של גיבורי העל המרכיבים את הנוקמים; ואחרי ש"הנוקמים" יצא הם החליטו לבנות את העולם עוד עד לצירוף של כולם מול האויב המושבע של הנוקמים, תאנוס; אז אחרי שתאנוס הובס והנוקמים כנראה התפרקו, לאן הם עוד יכולים לקחת את הMCU? הם יכולים לעשות עוד "הנוקמים" (או איך שלא יקראו לזה) עם גיבורים חדשים ועדיין לרגש את כולם לראות עוד בילד-אפ של חמש שנים על המסך יחד, או פשוט להפסיק לנסות לתפור את כולם לסיפור אחד ולתת לדמויות להתפזר בין הסרטים באופן טבעי, אבל אני שואל את עצמי האם ישנה אופציה נוספת, משהו שבאמת יפתיע את כולם כמו "הנוקמים"? והאם יהיה להם את האומץ לעשות את זה? האם ישנה דרך שיכולה להוביל לכישלון? איפה נראה את מארוול בשנת 2030?
לא יודע מה לגבי הקולנוע
אבל לפי דוקטור מנהטן ממש לאחרונה, ב-2030 ת'ור וסופרמן צפויים להילחם והענק הירוק (כנראה) ימות בהגנה על סופרמן. אם וורנר ודיסני ילחצו ידיים, שת"פ בין מארוול ל-DC עשוי להיות להיות הפסגה הקולנועית הבאה.
להקים צוות חדש, עם דמויות חדשות ועם אויבים חדשים
שאולי חלק מהדמויות כבר קיימות, וחלקן אנשים חדשים שיורשים את הזהות של הקודמים (איירון מן חדש למשל). זה לא רק מתחייב בשלב כלשהו כיוון שאי אפשר לרוץ עם אותם השחקנים שלושים שנה, זה גם חכם – בסופו של דבר קהל היעד הוא צעיר, ועדיף לא להכריח אותו לעקוב אחרי עלילה שנמשכת עשרים שנה. יש פה סיכוי לכישלון, אבל נקודת הפתיחה שלהם (מבחינה כלכלית, לא אומנותית) היא יותר טובה משל כל פרנצ'ייז אחר (כולל מלחמת הכוכבים).
ניסיתי להסביר במקומות שונים כמה התוכנ ית של ת'אנוס מגוחכת וכמה זה גרוע שהסרט מאשר את יעילותה.
תמיד זכיתי לאותה תגובה: מגננה עוינת ותקיפה על הסרט ודה-לגיטמציה לעצם הביקורת (באת אליו בגישה שלילית! את לא אוהבת את הז'אנר! לא התרכזת בצפייה!)
אפילו כאן מתעקשים להרעיף על היקום הקולנועי שבחים וסופרלטיבים שלא זכה בהם.
התוכנית של ת'אנוס מטומטמת ולא הגיונית גם לטווח הארוך וגם לטווח הקצר. אני בטח שלא אגן עליה בשום פנים ואופן ממגוון סיבות שאת מרביתן העלו פה בעבר.
הבעיה המרכזית בסרטים האלה שלא התקיים דיון אמיתי על האפשרות שלה להתקיים, אלא התייחסו אליה בביטול מלכתחילה, והשאירו את הדיון לאינטרנט.
אבל, חשוב להדגיש שהסרטים לא מאשרים את התוכנית של ת'אנוס בשום פנים ואופן. מה שניסו לעשות, לדעתי, הוא להציג אותו כפנאט מטורף, שמאמין באופן מוחלט שהפתרון שלו הוא היחיד שיציל את האנושות, למרות שברור שהפתרון שלו לא יעיל לכלום. להיפך, הוא רק יזיק למה שהוא עצמו רוצה להשיג. ההבדל בין הנחישות של ת'אנוס והתפיסה שלו את עצמו כגיבור לבין הפתרון המפלצתי והמגוחך שהוא מציע, זה מה שמושך חלק מהצופים לדמות שלו. דווקא הניגוד הזה מדגיש עד כמה דמותו של ת'אנוס נבנתה כאיש כת פנאט. יש המון כאלה בעולם שלנו, שמציעים פתרונות לא ריאליים ובטוחים שאלוהים מדבר מגרונם, או שהם אלוהים בעצמם.
יש כמה וכמה סצינות במהלך הסרטים שמראים למה דווקא הפתרון שלו לא עובד. למשל, הצגה של העולם לאחר "הפתרון הסופי", שבו כולם בפוסט טראומה ומתקשים להסתגל למצב. עולם שלא יכול להתקדם לשום מקום. ת'אנוס עצמו אומר את זה בסרט השני. או בסוף הסרט הראשון, כשרואים את המסוקים מתנגשים בבניינים ואת תאונות הדרכים בגלל נהגים וטייסים שנעלמו. הפעמים היחידות שמציגים את הפתרון שלו כמוצלח, זה על ידיו. כשהוא מתאר לגאמורה מה קרה לכוכב שלה אחרי רצח העם שלו. אנחנו לא אמורים לקבל את הדברים שלו בשום פנים ואופן כפי שבא לידי ביטוי בתגובה של גאמורה. אבל כן, חסרה לי תגובה שלה לדברים שלו, שתעמיד את האידיאולוגיה שלו במלוא איוולותה. זה לא קורה, וזה חסר בסרטים, כי דווקא פה היה צריך פחות עידון ויותר לדבר באופן ישיר. בשורה התחתונה, הבעיה היא בביצוע ולא במסר.
הלוואי שהיו מראים שהתוכנית של ת'אנוס נכשלה בשלבים ה"ידניים" שלה והוא ממשיך להתעקש בפנאטיות כי המניע המקורי כבר לא חשוב לו.
כשת'אנוס אומר שהטבח בכוכב של גומורה הוביל לשגשוג, מתקבל הרושם הברור שהוא שיפר את איכות חיי השורדים במקומות שטבח בחציים. אם גומורה לא מכחישה, למה להניח שגישתו של ת'אנוס היא לא גישת הסרט?
קיוויתי שסוף המשחק יציג את קריסת הכלכלה ואת העוני שרק העמיק, אך התבדיתי. הציגו את הסבל והאבל, אבל את זה ת'אנוס כבר ידע, מבחינתו זה החיסרון בתוכנית שלו, ודווקא זאת לא בעיה כי הוא נבל. היתרון הכלכלי רק בדמיון שלו? אין לזה רמז בסרטים.
למה להניח שהגישה של הסרט היא לא הגישה של ת'אנוס?
קודם כל, התשובה הפשוטה, כי הגיבורים יוצאים נגדו באופן מוחלט. הפתרון נתפס כרוע מוחלט ות'אנוס נתפס כפסיכופת בסרט עצמו. אף אחד "מהטובים" לא מערער על זה. התגובה של גאמורה למה שאמר ת'אנוס, של זעזוע מוחלט. ההצגה הישירה של רצח העם שאליו הייתה עדה, ובעיקר של משפחתה, אמור להזכיר לנו מקרים דומים בעולם שלנו.
שנית, סוף המשחק הציג לנו חלקית את קריסת המדינות בשיחה של נטאשה בהתחלה עם שאריות הנוקמים שמפוזרים ברחבי היקום. ת'אנוס היה בטוח שאנשים יודו לו, שיתייחסו אליו כמושיע. הוא היה בטוח שיזכרו אותו לטובה. ופתאום הוא מקבל את המרד של הנוקמים והניסיון שלהם למחוק את מה שהשיג. הם נתפסים בעיניו ככפויי טובה, ולכן יש למחוק את כל היקום ולבנות אותו מחדש.
היתרון הכלכלי לא מופיע בכלל בסרטים. וגם לא החיסרון. לא באופן ישיר בכל מקרה. אבל מה שכן מופיע, זה שת'אנוס הוא היחיד שמזכיר את הטיעון הכלכלי ואת היתרון של הפתרון שלו לבעיית המשאבים המוגבלים. כל מי שנמצא מולו, לא מעלה טענות נגד אלא יוצא נגדו בזעזוע כשהוא שומע את הטיעון הזה. זה לא מספיק טוב, אני מסכים, אבל הסרט לא מסכים עם ת'אנוס. הוא פשוט לא טוב בלהסביר רציונלית למה ת'אנוס טועה. הוא כן טוב בהבעת הזעזוע המוסרי מהפתרון שלו.
מתבקש שהבעיה הכלכלית בתוכנית תוצג והיו כמה הזדמנויות להזכיר שהעוני החריף במקומות שעברו את הטיפול של ת'אנוס ושהוא מתעלם מכך. פסחו על כולן והשאירו את נאומיו של ת'אנוס עם תגובה שמתקוממת על הטבח בלבד. אני מסיקה מכך שהסרט מסכים איתו שיש יותר מדי אנשים יחסית למשאבים.
הטבח ההמוני מספיק כדי להסביר את ההתנגדות לתוכנית של ת'אנוס ואת התיעוב כלפיו, גם אם השורדים היו חיים בעושר. אני לא רואה סיבה לייחס את זה להבנה שהתוכנית שלו מעידה על בורות בכלכלה.
כן, זה חיסרון די משמעותי
אני חושב שכן יש ניסיון להציג את התפיסה של ת'אנוס במערומיה, אבל בעקיפין ולא באופן ישיר לצערי. היה חסר לי דיון ישיר בהשלכות של התפיסה של ת'אנוס, גם של הגיבורים, במיוחד מתבקש מצד טוני סטארק שניסה בעצמו בתמונת מראה לת'אנוס כל מיני פתרונות לא ריאליים לאיומים על כדור הארץ. פתרונות שרק פגעו אנושות יותר בסופו של דבר, והפך לצנוע יותר ביומרות שלו תוך הבנה של המגבלות של הגאונות שלו עצמו. זה היה סוגר מעגל בצורה מושלמת עם ההתפתחות של הדמות.
היו ניסיונות קלושים להציג את ההשלכות הכלכליות של הפתרון, במיוחד דרך השיחה של נטאשה בהתחלה, הצגה של עולם שבור, פגוע ושומם וקצת אחרי כן, שנותר קפוא ולא מתקדם לשום מקום. גם אלה השלכות כלכליות בעקיפין. הרי לפי ת'אנוס אמורים להתרחש צמיחה ושגשוג. זה לא קורה.
זה לא מספיק.
הנה למשל התגובה של גאמורה (מזיכרון) לדבריו של ת'אנוס על הכוכב שלה. אחרי שהוא שוטח את טענותיו על הגן-עדן שנוצר לאחר הרצח, ועל התפוצצות האוכלוסין היא אומרת לו שהוא משוגע ושזו תפיסה של אדם משוגע. גם כאן היה מתבקש שיוסיפו עוד דיון וזה לא נעשה. אז אני מבין למה זה נתפס שהסרט מסכים איתו. אני אישית חושב שלא, ומקסימום הוא בכלל לא מתמודד עם הסוגיה הזו אלא משאיר אותה לצופים. אם הסרט היה מסכים עם ת'אנוס, היו מראים איך העולם משגשג לאחר הסנאפ. או שהיו מראים את העולם של גאמורה וכמה טוב שם. אבל לא הראו לא את זה ולא את זה.
"אם הסרט היה מסכים עם ת'אנוס, היו מראים איך העולם משגשג":
שגשוג בתוך שנים ספורות מבטא יותר מהסכמה עם התוכנית הכלכלית, זה אומר שמיליארדים מאבדים משפחה וחברים ומהר מאוד מתגברים וממשיכים הלאה. אפילו בפן הזה הראו מעט מדי יחסית לעוצמת הטראומה והיקפה.
התגובה של גומורה היא אולי ההזדמנות הכי בולטת ומתבקשת לתגובה בנושא המשאבים, ובמקום זה היא עונה תשובה שניתן לפרש כ"איך הוא מסוגל להצדיק את הפשעים המחרידים שלו?"
שני סרטים ארוכים ושום קטע שמבהיר שתושג/שהושגה תוצאה הפוכה ולא רק שהמטרה לא מכשירה את האמצעים.
אפשר היה להראות את אחד או יותר מהעולמות שת'אנוס עבר בהם לפני הסנאפ. הוא הרי עושה את זה כבר שנים, הרבה לפני שמצא את האבנים. אז בשיחה שלו עם גומורה הוא היה יכול להראות את העולמות, כמו שעשה על טיטאן, בהדמיה כלשהי. הוא לא עושה את זה. וזה גורם לי לחשוב מה הוא מסתיר בעצם. נבולה אומרת שהוא הרבה דברים, רק לא שקרן. אז נראה לי שהתכוונו להשאיר את זה עמום כדי שנשאל מה הוא מסתיר, או מעוות, גם אם לא משקר לחלוטין.
אפשר היה להראות את המשאבים בכדור הארץ בצורה יותר ישירה. לדבר ישירות על כך שכעת כשיש יותר דלק, או יותר אוכל, גם בלי לעשות כלום, אין רעב או יש פחות מצוקה במדינות העולם השלישי או בקרב אנשים עניים בעולם הראשון. גם בלי שום פעולה מכוונת או בלי להתאושש מהפוסט-טראומה.
שני אלה לא נעשו. לדעתי לא במקרה. הסרט לא מתמודד עם הסוגיה הזו, וזה בעוכריו. זו התחמקות שלי אישית מפריעה. יש ניסיון עקיף לגעת בדברים, כאמור, אבל כל עוד זה לא ישיר, זה לא מספיק טוב, ומשאיר פרשנויות כמו שלך לגיטימיות לחלוטין.
זה גם חרטא
כי אין באמת מחסור במשאבים בעולם גם כרגע. יש פשוט אנשים שיש להם יותר מאחרים.
זה לא מדוייק
ז"א, אני לא בטוחה אם אני מסכימה עם הנחת המוצא (אני בהחלט חושבת שיש מחסור במשאבים מסויימים, ויש משאבים שעוד לא נגמרו אבל לא באמת רחוקים מזה), אבל גם אם כן, מילת המפתח היא כרגע. אם כמות האנשים גדלה, אז בסופו של דבר יהיה מחסור במשאבים. אלא אם כן נמצא דרך ליישב את מאדים או משהו…
אף פעם לא ממש הבנתי למה זה פתרון.
הבעיות שבישוב מאדים לא גדולות עשרות מונים מיישוב כל מדבריות העולם, או אפילו ערי בועה בתוך האוקיינוס, נאמר? לא רק מבחינת סביבה עוינת בהרבה במאדים, אלא גם מבחינת עלויות ייצור ותחזוק קווי אספקה.
זה היה חצי סרקסטי...
הכוונה היתה שבאיזשהו שלב יהיה מחסור במשאבים עד שיקרה משהו שישנה את תנאי המשחק באופן משמעותי, אבל גם אז- זה יפתור את הבעיה עד הפעם הבאה שיקרה משהו שישנה את תנאי המשחק, וכן הלאה. ואנחנו יכולים להניח שהמשהו הזה שישנה את תנאי המשחק זה איזשהי התקדמות טכנולוגית, אבל באותו כסף זה יכול להיות אסון בקנה מידה כלל עולמי בעקבות ההתחממות הגלובלית או משהו כזה…
אשמח לדוגמא למשאב שיש בו מחסור
(ל"ת)
אי אפשר לדבר על האם המשאבים מספיקים בלי לדבר על רמת החיים שאנחנו רוצים לספק בעזרתם.
האם יש לנו את המשאבים לייצר מזון שישאיר את כל אוכלוסיית העולם הנוכחית בחיים? כנראה שכן.
האם יש לנו את המשאבים לייצר מזון שיאפשר לכל אוכלוסיית העולם הנוכחית לחיות ברמה שבה חי האמריקאי הממוצע? לא, זה פשוט לא בר-קיימא עבור מיליארדי אנשים לאכול בשר כל יום.
זה מן הסתם שונה עבור משאבים שונים אבל אי אפשר לשאול אם יש מספיק ממשאב מסוים בלי להסביר בשביל מה – בשביל לספק לכולם את המינימום הדרוש למחייה? בשביל לספק לכולם את רמת החיים הממוצעת כיום? בשביל לספק לכולם את רמת החיים הטובה ביותר הקיימת כיום?
הנקודה היא
שאין מחסור במשאבים. את יכולה לעשות כמה פעלולים מילוליים שאת רוצה. אדם ממוצע אוכל 50 טון במשך כל החיים. ישראל זורקת לפח בערך 2.5 מיליארד טון בשנה. סתם דוגמא.
איזה פעלולים מילוליים?
אני מרגישה שקורה לי יותר מדי באתר הזה שאני מגיעה לדיון ממקום ניטרלי ורק באה לחדד משהו, ואנשים מניחים שלקחתי את הצד המנוגד לשלהם ומגיבים בחריפות. אני לא בטוחה אם להאשים את כישורי ההתנסחות שלי או את הטון של הדיונים פה.
לא טענתי שיש מחסור במשאבים או שאין מחסור במשאבים. טענתי שהמונח "מחסור במשאבים" חסר משמעות בלי הקונטקסט. אם אתה לא רוצה להוסיף את הקונטקסט הזה לשאלה שלך אתה לא חייב, אבל אני חושבת שזה יקשה על המשך הדיון (שאני לא אהיה חלק ממנו).
אוכל זה לא המשאב היחיד...
האמת היא שהמחשבה שלי היא יותר בכיוון של דלק — נפט ופחם. אמנם כרגע אנחנו מספקים את צרכי האנרגיה של העולם, אבל אנחנו לא רחוקים מהנקודה שבה לא יהיה מספיק (גם כי הדלק נגמר, גם כי כמות האנשים עולה, וגם כי מדינות מתפתחות וצורכות יותר ויותר אנרגיה פר בן אדם). אנחנו מגיעים לשלב שהכרייה והשימוש במקורות אנרגיה מבוססי פחמן פוגעים בכדור הארץ בצורה שאנחנו לא בטוח מבינים. (אפילו אם נניח לרגע בצד את הדיון לגבי התחממות גלובלית, השימוש בדלקים כאלה מזהמים את הסביבה ברמה שגורמת לבני האדם בעיות בריאותיות). ואין כרגע אופציה חלופית לאנרגיה נקייה. אולי נצליח להמציא, אולי לא, אבל כרגע אין.
ומאחר ואנחנו צריכים אנרגיה כדי לגדל אוכל (חי או צומח), כדי להכין אוכל, וכדי לשנע אוכל ממקום למקום – אז כן, לחלוטין תתכן בעיית משאבים בעוד פרק זמן לא מאוד רחוק מעכשיו.
בקשר לאנרגיה נקייה
אנרגיה גרעינית בכורים מודרנים יכולה לסגור את הפינה במקרים רבים ולדחות את בעיית המחסור עוד קצת אל העתיד.
הרצאת טד שמנגישה את זה מאוד יפה:
Why I changed my mind about nuclear power
כל הכבוד על הדגשת הנושא של "הגדרת הבעיה". אין נושא חשוב מזה. זה תמיד מפריע לי בדיונים מסוג "חייבים לעשות משהו בקשר ל…" כי בלי הגדרת הבעיה, לא שוקלים נכון את האלטרנטיבות וההשפעה הכוללת. כמו הדגש הגדול מדי על מחזור (Recycle), כאשר במדרג החשיבות יש מעליו את השימוש הנוסף (Reuse) והכי חשוב: את הפחתת השימוש (Reduce). לא צריך שבכל העולם תהיה צריכה כמו בצפון אמריקה ואז ימחזרו, צריך שהם ירגעו קצת מראש.
לגבי אנרגיה גרעינית
לצערי אין לי זמן להקשיב להרצאה של טד (כי למרות שאני חופרת פה, זה רק בגלל שיש לי מלא עבודה לעשות ואם אני אתחיל לצפות עכשיו בסרטונים זה פשוט לא יקרה) בנושא של אנרגיה חלופית אני יחסית מבינה.
אנרגיה גרעינית היא פתרון רק בתנאי שאנחנו כאוכלוסיה מוכנים לספוג אסון גרעיני ברמה מסויימת (לאו דווקא ברמת צ'רנוביל, אפילו סתם פיזור של קצת קרינה, עם השלכות בריאותיות על האנשים שבאזור תחנת הכח), ואני לא בטוחה שיש לאנושות את היכולת לקבל את זה. אי אפשר להתחייב ל0% סיכון, גם אם הסיכוי לתקלה הוא 1 לטריליון, תפזר עשרות או אפילו מאות תחנות כוח ברחבי העולם, שכל אחת מהן תבצע מליונתלפאים (זה מספר רשמי!) של תגובות גרעיניות ביום, איפשהו, מתישהו, תהיה תקלה. ואפילו שאנחנו יודעים שגם זיהום האויר גורם לבעיות ולתחלואה, בני האדם תופסים את זה בצורה קצת שונה, כי זה משהו עקיף, לא ישיר, וכי תגובה גרעינית זה מפחיד.
קצת כמו מה שקורה היום עם החיסונים. יש אנשים שמעדיפים היום לסכן את הילדים שלהם במחלות נוראיות, ולפעמים גם בתופעות לוואי שלא חולפות (וחלקן, איך נאמר, חקוקות באבן…) אבל לא לקחת את הסיכון של "מה אם החיסון יעשה משהו לילד", למרות שסטטיסטית הסיכוי שהחיסון יעשה משהו לילד נמוך משמעותית, וגם הסיכונים האפשריים בחיסון הם פחות חמורים מאשר הסיכונים האפשריים במחלה ממנה מחסנים. אבל המחשבה ש*הם* אלה שעשו את הנזק במתן החיסון זה משהו שהם פסיכולוגית לא מסוגלים להתמודד איתו. אם זה המחלה אז זה טבעי, זה לא אשמתם.
או שיצליחו לייצר אנרגיה גרעינית באמצעות היתוך ולא באמצעות ביקוע. היתוך זה באמת אנרגיה נקייה, רק שבפעם האחרונה שניסו להתחיל תהליך של היתוך גרעיני זה גרם להפסקת חשמל רצינית של עיירה קטנה בארצות הברית… כמות האנרגיה הדרושה כדי להתחיל את התהליך היא בערך פי 2-10 מהלייזר הכי חזק שאנחנו מכירים היום. אבל אם יצליחו – זה באמת יהיה פתרון!
צריך לומר של התקלות הגרעיניות עד היום *ביחד* הרגו *הרבה הרבה פחות* מכל אחד מהאסון הכימי בבופאל,
ואנחנו עדיין ממשיכים להשתמש בדשנים וכו'. האנושות מקבלת כל הזמן אסונות ברמה מסויימת, אלא שבמקרה של הגרעין – כמו שאמרת, רוח צ'רנוביל והירושימה מרחפת מעליו ומשפיעה על התפיסה. ובנוסף יש עוד גורם אחד שאין לזלזל בו: זיהום גרעיני יכול להישאר להמון שנים. יותר מזיהומים 'רגילים'
ועדיין, בצרפת במשך שנים חלק ניכר מהחשמל הגיע (ומגיע) מאנרגיה גרעינית, ובמערב – ולא במקרה – תקלות כמו אי שלושת המיילים לא הגיעו לרמת צ'רנוביל. אפילו הכור בפוקושימה הוא דווקא דוגמה טובה ל*בטיחות*; עם כל האסון הקטסטרופלי שפקד אותו, מעט מאוד אנשים נפגעו והנזק היה מוגבל מאוד בקילומטראז'.
יש כרגע עבודה ניכרת על דורות חדשים של כורים, עם אורניום הרבה פחות מועשר מבעבר; ואפילו עבודה על אבות טיפוס של כורים זעירים במיוחד, לשימוש מקומי יחסית (כמו זה: https://www.popularmechanics.com/science/a31045491/smallest-nuclear-plant-oklo-aurora/).
בסופו של דבר, כנראה שהשקעה בכורים גרעיניים, לאור האלטרנטיבות, היא החלופה הכי נקיה וריאלית שאפשר לחשוב עליה – עכשיו או בדור הקרוב.
מסכימה לחלוטין, וזה לא רלוונטי.
אין ספק שגם במחיר הסיכונים כיום ארגיה גרעינית היא אחת החלופות היותר בטוחות (זיהום האוויר של האנרגיה מבוססת דלק גובה קורבנות רבים, גם אם בצורה לא ישירה). אבל עדיין, מבחינה פסיכולוגית, רוב המקומות לא יסכימו שישימו תחנת כח גרעינית לידם.
בדיוק מאותה הסיבה שאנשים מפחדים לעלות על מטוס יותר ממה שהם מפחדים לנסוע ברכב או להכנס לבריכה, למרות שכמות ההרוגים מתאונות דרכים או מטביעה גדולה משמעותית (בסדרי גודל) מכמות ההרוגים בתאונות טיסה.
אגב, זה גם מעלה שאלה נוספת שאני לא בטוחה מה התשובה שלה – והיא נניח ובאמת נצליח לשכנע את העולם שתחנות כח גרעיניות הן הדבר, והן יתחילו להוות את מקור האנרגיה העולמי העיקרי – בסיטואציה שכזו שבה השימוש באורניום יגדל בסדרי גודל ביחס לשימוש היום – לכמה זמן מאגרי האורניום שיש לנו יספיקו? גם הם לא אינסופיים.
לשאלה האחרונה: הרבה מאוד, מאוד מאוד מאוד זמן.
https://davidson.weizmann.ac.il/online/sciencepanorama/%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%91
בערך...
החישוב מתבסס על המשך שימוש בקצב הנהוג היום, ושם מדובר על כמה עשורים שזה הרבה אבל לא המון. אם יפסיקו להשתמש באנרגיה מבוססת דלק ועיקר ייצור האנרגיה יתבסס על אורניום – אז כמות האורניום הנצרכת תעלה משמעותית אפילו אם צריכת האנרגיה תשאר בדיוק כפי שהיא כיום (וכפי שאמרנו, היא לא, צריכה האנרגיה העולמית מגמת עלייה משמעותית). והשיטות לכרייה מהים הן עדיין לא מפותחות מספיק, וגם עוד לא ברורה השפעה של השיטות האלה על הסביבה הימית.
אני חושבת שהתשובה לשאלה הזו היא הרבה פחות חד משמעית ממה שמציגים שם.
דווקא לא כל כך.
ההתפתחויות האחרונות – ייעול נצילות, יכולת שימוש באורניום מועשר הרבה פחות, המחקר על כורי תוריום – והעתודות העצומות של אורניום – רומזות שאין שום סיבה להניח שיש פחות יכולת לנצל אורניום בעתיד.
עד היום, כמעט *כל* התחזיות לגבי מגבלות ניצול של דלקים התבדו, ומבחינה הגיונית להמשיך לנצל מאגרי נפט וגז, או מתכות יקרות הנדרשות לסוללות ואמצעי אנרגיה חילופית, לא ייתן לנו 'יותר' זמן. בוודאי בהינתן העובדה שכיום לא משתלם למחזר פסולת גרעינית, אבל גם זה יכול להשתנות – בהרבה פחות מהעלות הצפויה של תכניות דמיוניות להעברת כל העולם לאנרגיה מתחדשת (דבר שרק לחשוב על כמות הסוללות והמתכות שיידרשו בהן והזיהום שייוצר מכך גורם כאב ראש מסויים).
למעשה גם במאמר בעצמו אומרים את זה בדיוק:
"יש פתרונות נוספים המתבססים על ניצול מוצלח יותר של האורניום בתחנות הכוח הגרעיניות, שיאפשרו שימוש של אלפי שנים באנרגיה גרעינית מהעתודות היבשתיות הקיימות לבדן. השיטות האלו מתבססות על מיחזור של הדלק הגרעיני המשומש והאורניום שנותר בו כדי לנצל אותם בצורה יעילה יותר, ניצול עודפי אורניום ופלוטוניום מפירוק כלי נשק גרעיניים, ופיתוח "כורים מהירים" בטכנולוגיה שתאפשר ניצול כמעט מלא של האורניום שמגיע מהטבע, כולל אורניום-238 הנפוץ. כמו כן, נעשים ניסיונות לפתח כורים שיתבססו על תוריום (מספר 90 בטבלה המחזורית), שקיים בטבע בכמויות גדולות ונפוץ פי כמה מהאורניום.
השיטות הללו לא מיושמות כיום ממגוון סיבות, ובכלל זה חוסר בשלות טכנולוגית, העדפות של האורניום הזול והניסיון המצטבר בטכנולוגיות הקיימות, או סיבות בטיחותיות. עם זאת, אלה קשיים שאפשר להתגבר עליהם ואין חשש שבעתיד הנראה לעין ניאלץ לסגור תחנות כוח גרעיניות עקב מחסור בדלק".
"אלפי שנים מהעתודות היבשתיות הקיימות". לא עשרות.
ונאמר ככה: כרגע כח גרעיני מספק כ-10% מהאנרגיה החשמלית העולמית.
כדי להשיג תוצאות ממש טובות, אפילו לא צריך להתקרב ל-100%. יש המון תוצאות שאפשר להשיג עם שיפור חלקי. בסוף כנראה יהיה תמיד מיקס אנרגיות (לכל אחת המינוסים והפלוסים שלה. למשל ספק אם במקומות עם משטר כמו במרכז אפריקה יהיה כדאי להקים תחנה כזו, אפילו עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר והבטוחה ביותר), אבל גם אם אנשים ממש מפחדים מאנרגיה גרעינית, ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר וככל שהאלטרנטיבות בעייתיות יותר, יהיו עוד ועוד סיבות לאמץ יותר אנרגיה.
אני לא אגיב על הכל
אני רק אגיד שיש לי קושי עם הגדרה של דברים כ"חוסר בשלות טכנולוגית", כי לפעמים חוסר בשלות טכנולוגית נובעת מזה שבאמת עוד לא הבשילו התנאים, ולפעמים חוסר בשלות טכנולוגית היא פשוט "אנחנו ממש ממש מנסים אבל עוד לא מצאנו את הפתרון הנכון".
אני לא אומרת שאין סיכוי. יכול מאוד להיות שכל מה שאתה אומר פה הוא באמת יתקיים. אבל חלק מהדברים הם עדיין ברמת הרעיון ולא ברמת הפיתוח בפועל ושם לפעמים יש פער בין מה שמתכננים לפתח, למה שמצליחים לעשות במעבדה, ולמה שמצליחים להשתמש בו באופן מסחרי.
מעבר לזה, נראה לי יותר אוףטופיק מזה בשרשור על התכנית של תאנוס יהיה קשה למצוא…
יהיה קשה, אבל אני מאמין שעם אנרגיה נקייה ומתחדשת
נצליח להגיע לשם
טוב, לפי התשובה שלך את לא קהל היעד :)
את לא זקוקה להסברים הללו.
It comes with the job...
אחת הדרישות של התפקיד שלי היא לשבת באוניברסיטה ולהכיר כמה שיותר מעבדות מחקר מתקדמות מבחינת המחקר שעושים שם. אז יש לי מידע נקודתי בהמון תחומים, בלי שום קו שמקשר בינהם. במקרה אחד החוקרים שיצא לי לעבוד איתו מתעסק באנרגיה גרעינית ויצא לי ללמוד על התחום קצת יותר לעומק. זה לא שאני מומחית או משהו אבל אני בהחלט מכירה יותר מהאדם הממוצע בתחום הספציפי הזה.
שיטחי גידול חקלאיים
(ל"ת)
גם מה שכתבה מיפ וגם:
אם הסרט יוצא מנקודת הנחה שת'אנוס צודק אז זו אחת הדרכים שבהם היה יכול להציג זאת בין אם זה נכון או לא. הוא לא עושה את זה כלל, גם לא כך כאמור. וזה מה שחשוב בטיעון שלי.
( מסכים איתך שהיום אין בעיית משאבים אבל מסכים עם מיפ שעקרונית מתישהו תהיה בעיה וכנראה בקרוב מאוד)
בנוגע למה שכתבת על התגובה העוינת והתקיפה כלפייך, ובהתייחס לתגובה לפנייך: אותו דבר אני מרגיש כאן כשאני מגן על הסרטים האלה. נראה לי שהסרטים האלה מעודדים תגובות לא פרופורציונליות בשום פנים ואופן ("לא מדובר בקולנוע אלא בגיהנום תעשייתי שחזו החבר'ה מפרנקפורט…"), שמובילות לשיח חירשים במקרה הטוב ולמתקפה נטולת רסן במקרה הרע, שיכולה להגיע מכל צד שדן בסרט, אלה שאוהבים ואלה שמתעבים או מזלזלים. אני לא מתייחס כרגע למה שנכתב בהודעה באופן ענייני. בעיקר כי אני מסכים עם חלק גדול מהביקורת על הסרטים האחרונים, וכי התייחסתי לכל הטענות שעלו שם קודם לכן בהודעות קודמות. מה שהפריע לי הוא נקודת המוצא.
אני חושב שיש בסרטים האלה יותר מתבנית או תבניות שחוזרות על עצמן, או מתקן בדיסנילנד, או תודעה כוזבת של חברת סרטים שמשתמשת במנגנון המכירות שלה לשטוף לקהל את המוח. אלוהים ישמור, אני אפילו חושב שמדובר בסרטים מעוררי מחשבה, שפועלים במסגרת מאוד נוקשה של הקולנוע הפופולרי, ה-PG13, ומצליחים לחדש ולהגיד משהו מעבר. אני מבין ומקבל אי הסכמה בנוגע לאיכותו של הסרט או הסרטים, אבל לא מקבל את זה שהופכים את מי שאוהב את הסרטים האלה לשטוף מוח של מנגנון מכירות אגרסיבי מצד דיסני, כמו טענות שעלו פה לא מעט באופן ישיר יותר או פחות (אסכולת פרנקפורט וכל זה). אני מכיר בחסרונות של כל סדרת הסרטים. כל אחד ואחד מהם בנפרד הוא לא יצירת מופת בשום פנים ואופן. אין לי תודעה כוזבת (ואני מודע לאבסורד של האמירה הזו), אף אחד לא שטף לי את המוח. אני חושב שצריך לכבד את הקהל שאוהב את הסרטים האלה ולא לבטל אותם מראש. כמו שלא צריך לבטל את הביקורת שאת השמעת על הסרטים כמובן.
הרוחות הסוערות בנושא אכן נראות דו-כיווניות.
אני לא מתכוונת להאשמה בנוסחתיות או להתעלמות מהפגמים, כמובן.
אני נהנית לקרוא את התגובות המנומקות והענייניות שלך ואני בטוחה שהרבה יסכימו איתי לגבי זה.
מגנט זה דוגמא טובה לסיכון
כמובן שהקרדיט מגיע ליוצרים של הדמות ובמידה מסויימת גם לבריאות סינגר שמתחיל סרט קומיקס באושיווץ כדי להציג את הנבל ולא הגיבור
ולא רק אקס מן ההתחלה
פוקס לאורך כל הדרך שברו את התבנית והעיזו לעשות דברים ולקחת סיכונים. אנשים שהם עאלק חובבי קולנוע נורא נהנו לשבת ולצחוק עליהם כשהם נכשלו, אבל הכל נבע שם מהסיכונים שהם לקחו ובעייני זו הדרך היחידה לעשות קולנוע פורץ דרך.
הם עשו את זה כשהמציאו מחדש את הז'אנר באקס מן הראשון והגישה חמורת הסבר באקס מן 2, הם עשו את זה באקס מן ההתחלה, בדדפול, בלוגן שכל אחד מהם היה פסגת הז'אנר לדעת אנשים והם עשו את זה גם בפיניקס האפלה שהיה חזרה למשהו שהם נכשלו בעבר וכנראה העלילה הכי מסובכת לתרגום למדיום ובארבעת המופלאים האחרון שבו הם הלכו על טון מאד משונה של אימת גוף. והם התיימרו לעשות זאת גם עם האימה במוטנטים החדשים.
גם WB עשו את זה בטרילוגיית האביר האפל, איש הפלדה, ג'וקר, בהיצמדות לזאק שניידר, בבאטמן נ' סופרמן (ששם אשקרה עשו את מה שעשו במלחמת האזרחים רק באמת פוליטי ולא פוליטי לכיתה א) ויש שיטענו שגם וונדר וומן כגיבורת על אשה היה נחשב להימור אבל אני לא מסכים עם זה ושאזאם כגיבור שלאיש אין מושג מיהו (על אותו משקל של שומרי הגלקסיה).
אפילו סוני לקחו סיכונים (קטנים משמעותית) עם ונום הקניבל וספיידרמן האנימציה של 700 הספיידרמנים באנימציה
הז'אנר הזה רווי סיכונים שאולפנים לקחו לאורך הדרך, וכדרכם של סיכונים חלקם הצליחו וחלקם לא, פשוט מארבל לא לקחו כאלו. מארבל פרט לסיכון ההתחלתי של ליצור עולם שלא באמת היה קיים (כי הם לא ממש התחייבו לנוקמים עד שראו שזה מצליח וכל הסרטים הראשונים עומדים בפני עצמם), לא לקחו סיכונים.
היו שם סרטים טובים גם בעייני, אבל זה לא אומר שום דבר על שאלו סרטים מסוכנים, שומרי הגלקסיה ותור 3 הם בסופו של דבר סרטי פיל גוד, לא איזה הימור נועז. מדברים פה על הסיכון שבשומרי הגלקסיה, בקטסטרופה הכי גדולה לא היו ממשיכים עם שומרי הגלקסיה בתוך העולם המארבלי, דבר שהיה לו אפס השלכות שכן הם התחילו כמנותקים לחלוטין. היו עושים בדיוק מה שעשו עם אנט מן והענק שלא תפסו ונותרו מנותקים יחסית אשר מבליחים מדי פעם.
מסכים בגדול בקשר לאקס מן
לאקס מן יש כאילו יתרון כי זה תמיד היה קומיקס מאוד פוליטי, אבל פוליטיקה לא בהכרח מעידה על עומק. מה שאני יכול להגיד על אקס מן זה שהם תמיד יכולים למצוא את האפור הרבה יותר טוב מאשר מארבל.
בעייני פוקס עשו את זה טוב גם בדרדוויל
הוא סובל מהתסמינים של הרבה סרטי קומיקס בעידן של 2000-2004 (עם סצינת הנדנדה הידועה לשמצה), אבל הטייק שלו על הדת הוא מעניין בעייני.
אבל זה באמת לא רק העניין הפוליטי, להרוג שתיים מחמש הדמויות המובילות של הטרילוגיה בלי להניד עפעף זה אמיץ ומסוכן ומאד מתבקש בהינתן הגודל כביכול של הסיכונים שהדמויות נמצאות בו (ויצר את הסרט הגרוע בעייני בכל סרטי האקס-מן, אבל אני לא יכול לקחת מהן את השוק בסצינה באגם)
ובגזרת "הימור על דמות לא מוכרת" גם DC לא זוכים: סופרמן חוזר – באטמן מתחיל – האביר האפל – האביר האפל חוזר – איש הפלדה – באטמן נגד סופרמן… שהאזאם הגיע רק אחרי וונדר וומן וליגת הצדק והוא לא כמו שומרי הגלקסיה.
ההיצמדות לסניידר היא אכן הימור וסיכון עצום ולא חכם בעליל.
לא יודע אם סיכון
אבל הימור .. וגם הימור לא כל כך טוב שמעיד יותר על הניתוק של המפיקים מDC יותר מכל דבר אחר
אני מסכים שזה לא סיכון גדול
ציינתי זאת גם בהודעה המקורית, אבל אני גם לא חושב ששומרי הגלקסיה הוא סיכון מאד גדול, כי במידה והוא היה נכשל היה לזה אפס השלכות על העולם של מארבל.
בעייני הסיכונים של די.סי נמצאים הרבה יותר בהימורים שלהם על אנשים כמו נולאן ושניידר, הטון של סרטים כמו ג'וקר, סרטי שניידר וסרטי נולאן (היום קל לשכוח, אבל לפני הסרט אנשים לא רצו את הג'וקר המוזר של לדג'ר) ובאופן כללי הגישה שלהם לשני המותגים.
מרבית האנשים חזו כשלונות לוונדר וומן ולג'וקר
אז שומרי הגלקסיה הוא לא סיכון של MCU, הוא עדיין סיכון מאת מארוול ואין סיבה לשלול אותו ממנה.
נכון
זה לא משחק סכום אפס, היה פה סיכון מסוים ומאד מחשוב ולא במימדים אפים כמו שאוהבים לצבוע את הסרט הזה. העולם של מארבל לא היה קורס בגלל ששומרי הגלקסיה היה נכשל.
ושוב מארבל בעולם בו אין ספיידרמן, אקס-מן וארבעת המופלאים מחזיקה בפרנצ'ייזים לא מאד מפורסמים, ככה שזה סיכון הכרחי.
הכרחי? לא. הכרחי זה לבחור גיבורים יחסית לא מוכרים, ברמה של דוקטור סטריינג' ואפילו איירון מן.
מעריצים של DC ומארוול מחמיאים לחברות בלי הצדקה.
צעדים מפתיעים של מארוול מוכרזים כסיכון, צעדים לא בטיחותיים של DC מוכרזים כיצירתיות וחופש.
שתיהן פועולת מתוך כורח. מארוול חייבת לגוון ולהתקדם, DC עוד לא מצאה נישה ותשמח להיצמד לנוסחה.
אני חושב שלדי.סי יש נוסחה של חופש ויצירתיות
זה שלא מאמינים לאנשי האולפן לא אומר שהם בהכרח משקרים. הם כבר עשור אומרים שהם עושים סרטים מבוססי במאי וחזון ספיצפי לכל סרט ודי נשארו נאמנים לזה עם כמה אנומליות (גרין לנטרן, יחידת המתאבדים וליגת הצדק הם כנראה לא חזון של אף אחד).
אני לא חושב שהם מאמינים בנוסחה בשלב הזה בוודאי כאשר הדברים המצליחים כלכלית שלהם היו במובהק שבירת הנוסחה.
את יכולה להיות צינית כלפי החופש והשחרור של די.סי ובצדק כי מדובר באולפן. אבל אני חושב שבהינתן שהם לא הצליחו ודי ויתרו על יצירת עולם, זה הטייק שהם רצים איתו מסיבות כלכליות שיש לדבר הזה קהל.
החזון של נולאן, ג'נקינס, וואן, טוד פיליפס, שניידר ומרגו רובי (אני יודע שזה לא מרגו רובי מביימת אבל זה במידה רבה היה חזון שלה) די התקיימו.
אני לא חושב שאנחנו ב-2016 בו אפשר להגיד שדי.סי נואשת לנוסחה מקבילה לזו של מארבל. היא הייתה כנראה מאושרת לקבל נוסחה כזו, אבל היא השלימה שהקטע שלה הוא לא הנוסחה ויצירת פס ייצור (לא בגלל סיבות גבוהות אלא בגלל שזו רכבת שהיא איחרה), אלא להתמסר לבמאים ולטייקים שלהם על הגיבורים המוכרים בתקציבים נמוכים יותר. החברה עושה ג'ובות לא רעות מזה בכלל על אף הכישלון של הארלי קווין.
זה יכול להיות פח וזה יכול להיות מעולה אבל זה הסטייל שהם רצים איתו (אני בדעת מיעוט מוחלטת בסרטים הללו, אני חושב שאקווהמן, ליגת הצדק וונדרוומן משמימים ושני הראשונים של שניידר ושאזאם מעולים כשג'וקר באמצע).
ואני אומר את זה ממקום של מישהו שהחברה שהוא הכי אוהב שעשתה סרטי קומיקס כבר פשוט לא קיימת.
אני אוהבת את הגיוון של DC ואת הניסיון של סניידר לערך מוסף ועושר עלילתי.
אני בטוחה שאם הייתה לאולפנים נוסחה מנצחת הם היו מגבילים את הבמאים.
אני חושבת שהסרטים של MCU נוסחתיים, זהירים מדי וסתמיים.
אני לא חושבת שהם פס ייצור בלי מרחב בכל סרט לייחוד עצמאי או שמעריצי MCU הם פתיים שלא מבינים באיכות.
אני חושבת שאני יכולה להנות מהסרטים הטובים ולבקר את הרעים.
אני לא חושבת שאני צריכה לבחור נאמנות לאחד מהיקומים ולקטול את האחר בזלזול.
אני מסכים עם מה שכתבת. אני אוהב את היומרה של DC לדון בנושאים גדולים ופילוסופיים באופן ישיר וכבד. זה לא תמיד עובד להם, כמעט בכלל למען האמת, אבל הם בהחלט מנסים לעשות דברים מעניינים. למשל, באטמן נגד סופרמן שדן בשאלה מיהו ויג'לנטי "ראוי" ולמי מותר להפעיל כוח ואיך צריך להפעיל. הויזואליות של הסרטים מרהיבה כמעט תמיד ויש חלקים סוחפים ואפיים בצורה טובה.
אבל חשוב להדגיש שאותן שאלות עולות גם אצל מארוול רק ששם זה משתלב בסרט ולא נמצא במרכז. לעתים זה מתחבא כל כך טוב שיש מי שלא רואים שזה קיים. או שיוצאים מנקודת הנחה שזה לא קיים כי זה פס ייצור ולכן לא יכול להיות שסרטים כאלה ידונו בנושאים גדולים. מה אגיד, אני יכול לכתוב מגילות על התפתחות של דמויות, על דיון פילוסופי או גיאופוליטי או פסיכולוגי. אבל אני מרגיש שזה נופל על אוזניים ערלות כי מדובר על "פס ייצור" מהגהנום. קצת מתיש למען האמת. אבל אני אוהב את הסרטים האלה וחושב שעושים להם עוול ולכן מרגיש צורך לעשות זאת. רק שלפעמים אין כל כך עם מי לדון.
חבל. אני אשמח לקרוא ניתוח מעמיק על חייל החורף, למשל.
תודה
אם יהיה לי כוח וסבלנות. ובעיקר זמן:)
+ לא יכולתי להסכים יותר עם "יוצאים מנקודת הנחה שזה לא קיים כי…" לא רק במארוול. קל לזהות בביקורות זלזול שהיה קיים מראש.
זה עובד גם בכיוון ההפוך עם מחמאות יתר וקרדיט מוגזם.
טוענים שאם מחליטים מראש שצופים במוצר נחות/איכותי אז הוא יכול רק להתעלות על הציפיות. זה לא נכון, זה משפיע על החוויה.
לפעמים זה מדהים לראות איך בחירות אמנותיות זהות גוררות תגובות הפוכות בגלל היחס ליצירה.
בחזרה למארוול/DC, אולי המחמאות היו מידתיות אם לא ההקצנה של המזלזלים? אולי ההתנגדות לטענה "הכל אותו דבר" מובילה לטענה "זה היה אמיץ וזה היה מסוכן" על כל כיוון עלילה לא שגרתי?
* להתעלות על הציפיות או לאכזב, כמובן, בהתאמה.
מסכימה ברמה מסויימת
אבל זה נובע מהמדיום שאנחנו נמצאים בו. קשה לנהל דיון מורכב בכתב. משפטים שהם טיפה מסוייגים פשוט נעלמים במורכבות ואנחנו נשארים עם הצהרות.
אני לא בטוחה אם היינו לוקחים את אותם הדוברים פה, שמים אותם באותו החדר ונותנים להם לדבר – הדברים היו נאמרים באותה רמה של נחרצות, כי שם האינטונציה היתה מפצה על ההחלטיות של הכתב.
אני חושב שההקצנות בזלזול ובתמיכה נובעות מאותו מקום: הגודל של היקום והיומרה האדירה שלו לחבר עשרות סרטים ביחד. ובעיקר ההצלחה הכלכלית העצומה וההשפעה על אולפנים אחרים שגם רצו ליצור יקומים משלהם. זה מרתיע את מי שלא אוהב את הסרטים ומעודד את מי שכן. וכמובן שהם מזינים זה את זה במעין מעגל קסמים מאוס ודוחה. כל אחד חייב להרים את הקול קצת יותר חזק כדי שישמעו אותו ובסוף כולם צועקים ססמאות ואף אחד לא שומע. רק את עצמו.
בנוגע לאומץ וכו': בסדר הגודל העצום של היקום שנבנה כל שינוי או כיוון חדש הוא אומץ במידה מסוימת או לפחות סיכון מחושב כמו שנכתב פה. כל כיוון כזה נבחן תחת זכוכית מגדלת. האם הוא דומה/שונה מהקומיקס, כמה הוא מקורי או קוהרנטי או הגיוני. כל כיוון כזה נשפט על ידי המעריצים לא פחות מאשר המזלזלים. האם כך דמיינו את המשך היקום או לא? ואם לא אז זה מאכזב אינהרנטית. זה אולי מחויב המציאות שיהיו שינויים כאלה ואחרים אבל הביצוע הוא לא הכרחי. יש המון דמויות שאפשר לשלב ביקום, המון עלילות, והמון דרכים להכניס את שניהם פנימה. לא כל שינוי ימוטט את הפאזל התלת ממדי שנבנה אבל כמה שינויים לא רצויים בהחלט יכולים לעורר תגובת שרשרת לא חיובית מצד האולפן. נגיד, אם שומרי הגלקסיה לא היו מתקבלים כי הם קאמפיים מדי או שהביקורת של חחייל החורף לא הייתה מתקבלת כי מי רוצה דיון פוליטי עכשיו באמצע אקשן גיבורי על. או שהשינוי בדמותו השנונה והזחוחה של סטארק, אולי הגיבור הכי אהוב אז, לגבר פגוע ולוקה בפוסט טראומה בסרט השלישי, לא היה מתקבל בהבנה. שינוי שהשפיע על כל הסרטים המרכזיים הבאים בהם היה צפוי להשתתף אז. אלה תפניות גדולות מאוד. לא מדובר בשינויים קוסמטיים שניתן להעלים בסרטים הבאים בלי להשאיר חותם.
אז לא כל שינוי הוא אומץ מטורף. הסתכלות כזו היא חלק ממגמת ההקצנה. אבל בהחלט יש אומץ מסוים בסדרת הסרטים הזו.
קורלציה וסיבתיות
כתבתי את זה גם בסיכום השני, אבל זה נאמר כאן בצורה כל כך חד משמעית שאני מרגישה צורך לציין את זה גם פה.
קורלציה זו לא סיבתיות. מסכימה ששני הדברים מתרחשים באותו הזמן, לא מסכימה שהאחד הוא הגורם לשני. אני חושבת שעליית הכבלים, ה VOD, ועצם עובדה שיש סטרימינג היא סיבה הרבה יותר משמעותית בדחיקה של סרטים קטנים ובינוניים לסטירמינג.
פעם אם לא היו מפיקים סרטים לקולנוע – לא היו מפיקים אותם בכלל כי לא היה איך להפיק אותם. היום יש דרך יותר נוחה עם פחות סיכון מבחינת רווחיות, אז יותר קל למצוא להם שם בית. ובמקביל למעט סוגים מסויימים של סרטים – הגישה לצפייה ביתית של סרטים ולהשלמת פערים מהירה יחסית כל כך נוחה שיציאה לקולנוע יכולה להוות טרחה עבור סרטים קטנים ובינוניים כשיודעים שגם ככה עוד שלושה חודשים יהיה אותם ב VOD הקרוב לביתכם. זה שמארוול מצאו דרך לשבור את השוק למרות התהליך המאוד טבעי שמתרחש באולמות הקולנוע לא צריך לעמוד לרעתם, בעיני.