שנת 2012 והעולם הוכה בתדהמה: קליפ פופ קוריאני מוזר הפך לסרטון הכי נצפה ביוטיוב, וחברת דיסני רכשה את לוקאספילם תמורת סכום שאותו החשבנו, בזמנו, לאסטרונומי (עד שהגיעה עסקת פוקס וצחקה לה בפרצוף). כדי לגרום להמונים לא להוציא קלשונים בגלל עוד מיזוג תעשייתי שמקטין את התחרות, הודיע בית העכבר על אור ירוק לטרילוגיית סרטים חדשה – וההמונים, כמובן, הריעו (מסכנים, לא ידעו מה מחכה להם).
אבל לא כולם הריעו, וזאת כי באותה נשימה הודיעו החבר'ה בחליפות שכל הממבו ג'מבו הזה שאינו הסרטים (או הסדרה המצוירת) – כלומר סדרות ספרים, קומיקס ומשחקים שהחזיקו את המותג חי גם בזמנים שג'ורג' לוקאס לא ניסה להוציא לו את הנשמה – יוצאים מהקאנון הרשמי. שנים של הרפתקאות, דמויות ומקומות שירדו לטמיון. אלפי קולות צועקים בבת אחת וכו'.
אם להיות רגע פרקליט השטן, אפשר להבין מדוע דיסני רצו להפוך את "מלחמת הכוכבים" לטאבולה ראסה, בלי שאיזו חוברת קומיקס אזוטרית או ספר ישן יתנגשו עם ההרפתקאות שמיקי מאוס מתכנן – הרי איש לא צריך איזה מעריץ זב חוטם שיצעק איך בעצם לא הגיוני שריי תוכל להשתמש בכוח כי מצוין במפורש בחוברת הקומיקס הידועה "הרפתקאות הביט-בוקסינג של האן סולו והאיווק המזמר" שאנשים בשם ריי הם חסינים למידיכלוריאונים. סיבה נוספת היא למנוע ממעריצים חדשים לעשות טוֹנה של שיעורי-בית: אף אחד לא אוהב את התחושה של צפייה בסרט הגדול החדש רק כדי לגלות שאין לו מושג מה קורה ומי נגד מי.
אבל זה לא הפיס את דעתם של מי שהיו נאמניה הגדולים של "מלחמת הכוכבים" בתקופת הבצורת; אלה שרכשו את כל הספרים הישנים ולא החמיצו אף חוברת קומיקס אזוטרית מהיקום המורחב; אותם אלה שהשקיעו מאות שעות ולא מעט כסף כדי לחוות עוד סיפורים מהגלקסיה הרחוקה-רחוקה. לכן מאיפה החוצפה הזו של תאגיד, כזה שעד לפני רגע היה נטול זיקה ל"מלחמת הכוכבים", להחליט ביום בהיר שכל מה שאותם מעריצים השקיעו שווה לתחת?
כמעט עשור חלף, ולמדנו לחיות ביחסי אהבה-שנאה עם מה שדיסני עשו למותג. אומנם יצאו כמה סרטים די מחורבנים תחת דיסני (בלשון המעטה. אני מסתכל עליך, פרק 9), אך מצד שני שוחררו גם סרטים טובים, סדרות קומיקס לא רעות, אחלה משחקי וידאו והסדרה "המנדלורי" שהפכה לתופעה – ומגיע לה. אני לא זוכר מתי לאחרונה היקום המורחב של "מלחמת הכוכבים" הונגש ופרח בצורה כמו זו בקרב קהל הצופים המזדמן, ואומנם סדרות הקומיקס והספרים הישנים עדיין מחוץ לקאנון, אבל לוקאספילם מיזגו מאז, בהדרגה, דמויות וסיפורים אהובים שחשבנו שנמחקו (אדמירל ת'ראון!), וכולם חיים כעת בסימביוזה עם הכוח. אז מי יודע, ייתכן שתאגיד הבידור המצליח שמשקיע מיליונים בחקר שוק כן יודע מה הוא עושה?
אני לא מספר לכם את כל זה רק כדי להתפנגרל איתכם על מארה ג'ייד ולספר לכם על ההד קאנון המאוד מסובך אבל לחלוטין הגיוני שבו דארת' מול הוא בעצם האבא של כל הדמויות ביקום הזה, כפי שאפשר לדעת אם שיחקתם ב"טטריס מלחמת הכוכבים". אני מספר לכם את זה כי ה-MCU עומד בפני סיטואציה דומה.
בואו נחזור שוב אחורה בזמן, הפעם ל-2009. זמן לא רב אחרי שהותנעה סדרת סרטים חדשה, זו שתהיה המצליחה ביותר אי פעם, נרכשה מארוול על ידי דיסני. דיסני, בהיותם דיסני, ידעו להכות בברזל בעודו חם ובדיעבד לא נראה שהם עשו טעויות הרות גורל בגזרה הקולנועית, כשגם הסרטים הפחות אהובים בסדרה, דוגמת "ת'ור: העולם האפל", זוכים (במקרה הגרוע) למשיכת כתפיים ופיהוק – בניגוד לחלק מהסרטים בגלקסיה הרחוקה-רחוקה שיכולים לזכות (לעיתים בצדק) לקיתונות של בוז.
אולם בעוד שבמסך הגדול מארוול/דיסני יודעים מה הם עושים, במשך תקופה לא קצרה גזרת הטלוויזיה הייתה מערב פרוע, מספיק פרוע כדי שאפילו ג'יימס גאן לא יחשיב את הסדרות טרום וונדה-ויז'ן לחלק מה-MCU – אם כי האמירה הזו של גאן לא הפתיעה רבים, והיא מהווה מסמר נוסף בארון הקאנוני של סדרות דוגמת "הסוכנת קרטר" שעברה בתוך דיסני פלוס (בחלק מהמדינות, עדיין לא בארה"ב) לקטגוריה נפרדת בשם "Marvel Legacy", וזאת כדי לוודא שהבוצדמים לא יתערבבו עם טהורות דם כמו "הפלקון וחייל החורף". אך בניגוד ל"מלחמת הכוכבים", הבוצדמים הללו לא הופקו בתקופה אחרת שבה דיסני לא היו בסביבה, אלא תחת המטרייה של בית העכבר עצמו. החוצפה! מעריצי MCU השקיעו מזמנם ומרצם כדי לתפוס כל עצם שמארוול ודיסני בעצמן זרקו לעברם, ועכשיו הן לוקחות הכול בחזרה? סליחה, אבל באיזה קטע?
שמעו, אני לא תמים וכולנו יודעים שהמחיצה בין מחלקת הטלוויזיה של מארוול למחלקה הקולנועית חילקה את היקום של מארוול כמו חומת ברלין, ובעוד שסדרות הטלוויזיה הזכירו והתייחסו לאירועים שהתרחשו בקולנוע, זה מעולם לא קרה הפוך; אפילו ג'וס ווידון – האיש שיצר את "הנוקמים" ועזר להרים את "סוכני ש.י.ל.ד" – אמר בראיון שככל שזה נוגע לסרטי הקולנוע, הסוכן קולסון מת. כך למעשה הוא הבהיר (בתקופה שבה אנשים עוד הקשיבו לג'וס ווידון) שאומנם סדרות הטלוויזיה מתקיימות ביקום של הסרטים, אבל הסרטים לאו דווקא מתקיימים ביקום של הסדרות.
וככל שחלף הזמן אפילו "סוכני ש.י.ל.ד", סדרה שהקטע שלה היה התכתבות עם הסרטים, הפסיקה להתייחס לאירועים שקרו בקולנוע, כמו, למשל, הבליפ. זוכרים? מקרה קטן כזה ובו מחצית מהחיים ביקום נמחקו. גם ליכולות הסיספונד שלי יש גבול (ואני עוד חיבבתי את עונה 8 של "משחקי הכס").
וזו רק הדוגמה הקיצונית, כי עוד הרבה קודם לכן מרבית סדרות מארוול כלל לא טרחו לעשות מחקר בסיסי או שפשוט לא היה להן אכפת. סדרות נטפליקס אמנם יצאו ידי חובה והזכירו, לפחות בהתחלה, את פלישת החייזרים לניו-יורק, וגם מגדל סטארק נדחף ברקע (אבל בפוסטרים בלבד, CGI זה יקר), אבל "לוק קייג'" למשל, שבה שכונת הארלם היא סוג-של דמות (מתנצל על הקלישאה), מעולם לא טרחה להזכיר את הפעם ההיא שבה שתי מפלצות הלכו מכות ברחובותיה וכמעט החריבו את השכונה. מאידך, מצידו השני של המטבע, לא סביר שבניין שלם ייהפך לאבקת ביסלי בצל ("המגינים") והאירוע לא יזיז את הנחיר של טוני סטארק או יעורר איזשהו עניין אצל הגיבור השכונתי ספיידרמן. מי יודע, אולי ג'יי ג'ונה ג'יימסון צדק לגביו?
לכן אם נדמה היה לרגע שהקולנוע והטלוויזיה הם כל אחד כנף שמטיסה את אותה הציפור, והנה ממש כל רגע המגינים והנוקמים ישלבו כוחות – השלמתי מהר עם העובדה שאלה שתי ציפורים שונות שלא אוהבות אחת את השנייה.
ומעבר לכך, ברור לכולם מי הציפור המוצלחת, משום שעל כל "דרדוויל" זכינו ל"גלימה ופגיון", "הבלתי אנושיים" ו"איירון פיסט" – סדרות שהן פיהוק אחד מתמשך, וגרוע מכך – פיהוק שהערים עלינו שיעורי-בית נוספים שצריך לעשות. כיוון שאני איש טוב, חרוץ וצנוע עשיתי את הבירור בעצמי, וחישבתי שקיימות בסך הכול 12 סדרות בעידן טרום וונדה-ויז'ן שמרכיבות 29 עונות (!) שהן, בפועל, 386 פרקים. בהנחה שהממוצע הוא 50 דקות לפרק, אלה 321 שעות ו-40 דקות שצופים יכולים היו לנתב לתחביב אחר (ניסיתם סריגה?).
עם חוסר סנכרון שהולך וגדל, כמות רבה של סדרות שמפוזרות על פני מספר פלטפורמות (שחלקן לא זמינות בכל העולם), אהיה שוב פרקליט השטן ואגיד שאני מבין מדוע דיסני מראים אותות של דה-קנוניזציה לאותן סדרות; היקום הקולנועי של מארוול הרבה פחות מפחיד עכשיו כשהוא כולל רק את הסרטים וההפקות של דיסני פלוס.
טוב, אולי המילה "רק" אכזרית מדי. אף אחד לא יודע מה התכניות של דיסני, ובעוד שאת העשבים השוטים אפשר להבין מדוע חותכים החוצה (מחילה ממעריצי "סוכני ש.י.ל.ד"), הסדרות של נטפליקס הן סיפור אחר: רובן, ובעיקר "דרדוויל", אהובות באופן אוניברסלי: הן פונות לקהל בוגר, הדמויות נערצות והעלילות – בעונות הטובות – מרכיבות את הסיפורים המוצלחים ביותר של ה-MCU כולו (וגם "איירון פיסט" קיימת).
לכן מהרגע שבו ג'סיקה ג'ונס וחבריה "לא הרגישו טוב" והפכו לאפר, אפשר היה לחוש את זעקת המעריצים; אך אם יש דבר אחד שדיסני טובים בו זה לקחת הייפ ולנתב אותו לאנרגיה. כבר עלו למעשה שמועות וחצאי-שמועות אודות דרדוויל ב"ספיידרמן" החדש (ועל דרדוויל בסדרה של הוקאיי כבר שמעתם?), וכשמרוב שמועות לא רואים יער, סביר שמאט מורדוק, לכל הפחות, צפוי לחזור בדרך זו או אחרת. למעשה יש לי תחושה שהיקום של נטפליקס אהוב מספיק (ולא מבולגן דיו) כדי למנוע ממנו להישלח לגולאג.
ותראו מה זה, אלף ומאתיים מילים ועדיין לא העליתי את השאלה שעשויה לשנות את התמונה: מה בכלל אומרת המילה "קאנון" בפרנ'צייז שבו יש מולטיוורס? הרי איך ייתכן שאוטוטו ספיידרמן של טובי מגווייר יהיה קאנוני ב-MCU אבל מלינדה מיי לא? זה אבסורד… וזה כנראה גם לא המצב.
מהרגע בו "לוקי" פתחה את האפשרות לאינספור צירי זמן, הקאנון של מארוול עשוי להיות, בעת ובעונה אחת, כל מה שבא לו וגם מינימליסטי באופן מופתי: "סוכני ש.י.ל.ד? אה, היא ביקום שבו לא היה בליפ. הסוכנת קרטר? אכן עברה את ההרפתקאות הללו, אבל בציר זמן אחר. איירון פיסט? טוב הוא עדיין ילד קקה בכיין בכל יקום". לעומת זאת, מי שאין לו כוח או רצון להשקיע 321 שעות, מוזמן להישאר בציר הזמן הקדוש, היכן שהסוכן קולסון בר מינן ומגדל סטארק לא נעלם בגלל שיקולי תקציב. שאפו למארוול ודיסני, הממזרים היחידים בתעשייה שהצליחו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
"המולטיוורס" הוא למעשה יותר מהשטיק העלילתי הבא שעליו מארוול נשענים, אלא עמוד תווך שעשוי לשנות את לוח המשחק – לא בשונה מהילד ההוא שבאמצע אבן-נייר-ומספריים מחליט ש"אלוהים" זה מהלך לגיטימי, ובדיוק כמו שזה מבאס באבן-נייר-ומספריים, אני מקווה שמארוול לא ינצלו לרעה את המולטיוורס באופן כזה שיהפוך כל סרט וסדרה למהנים פחות. מותו של טוני סטארק למשל הוא משמעותי וחשוב, ומוכיח שגם מארוול יכולים להרוג דמויות חשובות (בעיקר כשהשחקנים לא מעוניינים לחדש חוזה), אבל מה תעזור הדמעה שהזלנו אם עוד 5-10 שנים הוא יחזור כאילו כלום לא קרה, רק כי יש מלא טוני סטארק בצירי זמן אחרים?
ומספיק להציץ במקבילה מ-DC כדי להבין איך זה עשוי להשתבש. הסדרות והסרטים של DC הבהירו כי שניהם ממש לא אותה ציפור: יש את סופרמן של DC בקולנוע ויש סופרמן אחר לחלוטין בסדרות של CW ("יקום החץ" בשמו הרשמי). אלא שאז שודר אירוע "המשבר בעולמות האינסופיים" ב-2019 והכללים נשברו.
גולת הכותרת מהאירוע הייתה הופעתו הקצרה של בארי אלן ("הפלאש") מודל עזרא מילר, מה שמעיד על אפשרות לשיתוף פעולה של סדרות וסרטי DC. אני לא נגד, כן? מה אכפת לי. אבל אני כן נגד האופן שבו האירוע עצמו התנהל, עם הופעות אורח על גבי הופעות אורח של דמויות משלל הפקות DC לאורך עשרות שנים, והלכה למעשה הצטרפו לקאנון של DC סדרות וסרטים כמו "סמולוויל", "באטמן" של אדם ווסט, "באטמן" של ברטון, "גרין לנטרן" של ריאן ריינולדס ואפילו פאקינג "לוציפר" – מה שמעלה כל כך הרבה שאלות, הרי אלוהים שם דמות. לא? זה אותו אלוהים אצל כולם? אני לא צריך תשובה מפורטת, לא באמת אכפת לי מלוציפר.
DC לא עשו חושבים, אלא זרקו כל מה שאפשר לתוך הקדירה וקיוו שאיש לא ישאל שאלות. התקווה הייתה שהופעות האורח יתעלו על סימני השאלה, מה שהגיוני כי הסדרות של "יקום החץ" הן לא שיא התחכום. מוקדם כרגע לדעת האם ל"המשבר בעולמות האינסופיים" תהיה השפעה בעתיד על הסדרות או הסרטים (נגלה בסרט של "הפלאש"), אבל לא מוקדם לקבוע שזו דרך ממש גרועה להציג את המולטיוורס; דמויות שהיו חלק משמעותי מחיינו הגיעו כדי לומר כמה שורות ולהיעלם, בלי אימפקט רגשי או, חלילה, היגיון – ואם מארוול רוצים מולטיוורס משלהם, אני מקווה שתישמר הפרדה בין העולמות השונים, כדי שנדע שכל מה שקורה בהם יישאר משמעותי ושהסיפורים לא יוּזלו לטובת הופעות אורח זולות וחסרות משמעות. הסדרה "מה אם…" – שהיא ככל הנראה זכוכית מגדלת לְמה שקורה במולטיוורס של מארוול – היא דוגמה נהדרת לאופן בו אפשר לשחק עם ארגז החול הענקי ועדיין לשמור על הפרדה.
לא שכל זה באמת משנה, כן? זה השלב שבו אני מוריד את המקטרת ומשלב ידיים בעודי יושב על כורסה מול האח הבוערת במבט מתנשא. כי ילדים, מה זה בכלל קאנון? מי מחליט איזה סיפור שייך ואיזה לא? אלה דמויות פיקטיביות בשם One-Above-All! לוק סקייווקר, חנן, גרוט ולוקי, מצטער לאכזב, לא באמת קיימים, ואם אין שום דבר שסותר זאת בעלילה – מה אכפת לי תכלס להחשיב את "סקס והעיר הגדולה" וסרטי "הפשיטה" כחלק מאותו יקום?
"דרדוויל" מבחינתי היא אחת מסדרות גיבורי-העל הטובות ביותר אי פעם, אז מדוע לחכות שכמה חבר'ה בחליפות יאשרו באיזה מועדון היא נמצאת? ואם דרדוויל יגיח לרגע לתקוע פלוץ בסרט הבא של ת'ור וייעלם מיד – זה יפחית מהמשמעות של הסדרה שלו? השתייכותה של הסדרה או אי-השתייכותה ליקום פיקטיבי כלשהו לא גורעת מההנאה שלי ממנה, ועדיף שנפסיק לכסוס ציפורניים ושכל אחד יחליט מה מבחינתו הקאנון, במקום לתת לעכברים בחליפות להחליט עבורנו.
(אבל כמה שבא לי לראות את דרדוויל תוקע פלוץ בת'ור. אני מוכן ללקק את סוליית הנעליים של פייגי כדי שזה יקרה)
מאמר נהדר
ובסופו של דבר זה נוח. אמנם השקענו 340 שעות בכל פיקסל שהשם "מארוול" היה עליו (וזה בלי לכלול את סדרות האנימציה שהיו נחמדות אבל באופן ברור חסרות כל קשר לסרטים), אבל יש הגיון לבצע את החלוקה ב"קאנוני הוא מה שלפייגי יש בו מילה סופית". זה לא משנה את העובדה שקילגרייב הוא נבל מארוול הכי טוב.
השאלה הסופית היא איך פייגי מתכנן את המולטיוורס. אם המולטיוורס הולך להיות רק כלי בשביל להציג את קאנג והעלילה של הMCU תתרכז ביקום שתואם לקו הזמן המקודש – אז יהיה פחות קאנון. אם המולטיוורס הולך להיות משהו הרבה יותר גמיש, עם הרבה יותר קישורים בין קווי זמן שונים, ועם התייחסות מפורשת לכך שקו הזמן עד עכשיו הוא, בדיוק ככה, רק עד עכשיו – ומעכשיו והלאה כל יקום הוא רלוונטי – אז, רטרואקטיבית, כל הסדרות שאינן קאנוניות פשוט קיימות בענף איזוטרי של קו הזמן. ואם פייגי יעשה את השילוב המתבקש (מבחינתי), ויגדיר שמה שחשוב זה לא קו הזמן, אלא הדמויות שכבר הכרנו (אני מניח שדוקטור סטריינג' יהיה אחד מאבני בוחן לאיזה יקום הוא "אמיתי" ואיזה לא רלוונטי) – אז הקאנון יקבע כל פעם לפי את מי פייגי ירצה להכניס פנימה.
אני מקווה שפייגי אוהב את ספיידר-האם.
ובעצם, מה זה אומר קאנון?
קאנון אומר "אלו הדברים שנכונים ואי אפשר לסתור אותם ביצירה ששייכת לקאנון". הקאנון הוא חשוב כי הוא מה שיוצר את החיבור בין יצירות שונות, שמתרחשות באותו עולם.
ברגע שיש מולטיוורס, התירוץ "זה לא בקאנון כי זה ביקום אחר" הוא לגיטימי – כל עוד זה קאנון ביקום ההוא. נכון שהמוות של טוני סטארק מאד השפיע על הדמויות ועלינו; ההשפעה הזאת לא תיעלם – הטוני הזה מת. 14 מיליון הטונים שלא מתו ולא הצילו חצי מהאוכלוסיה ביקום לא ישפיעו עלינו באותה מידה – כי זה אולי אותו שחקן (וסביר להניח, לפי תקדים לוקי, שגם לא אותו שחקן), אבל זאת לא אותה דמות. וכל מי שהשתתף בלוויה של טוני, יודע שזה לא הוא – אז מה זה משנה?
קודם כל, כתבה מצויינת, ועכשיו לעניין-
מארוול משחקים יפה מאוד את המשחק של הכל ולא כלום באותו הזמן
אבל לא זו הבעיה שלהם בעיני (אם כי אני גם אתעצבן נורא אם פתאום איירון מן יחזור)
הבעיה שלהם זה שהם כבר הגיעו לקליימקס סופי, והם עכשיו חייבים לבנות את העולם שלהם מחדש, כדי לגרום לצופה הממוצע להמשיך להיות מושקע מעל הראש בעולם שלהם, למרות ששני הדמויות הראשיות שלהם עזבו.
כחלק מזה הם צריכים להצליח למצוא איזון בין הסרטים לסדרות ובין הציר קאנון המרכזי לסובבים אותו. כי לא כל אחד רוצה עשרות שיעורי בית של סדרות, גם אם זה אחלה לכיס של דיסני פלוס. וכי שאתה משחק באופן גמיש עם מה קאנון ומה לא, אתה מאבד צופים שהושקעו מדברים שזרקת החוצה
טוב, זה ברור
איך אפשר להמשיך בעלילות אחרי שמילולית חיסלת חצי מהעולם ואז תיקנת את הכל? ליצור עוד עולמות.
כל כך הרבה סדרות (וזה מה שיש לנו כאן, סדרת סרטים) נפלו בקטע של "טיפלנו עכשיו באיום הכי גדול שיכול להיות, איך עכשיו ניצור איום גדול יותר?". אני בטוח שאם יש מישהו שיכול לגרום לזה לעבוד, זה פייגי.
לא הבנתי חצי ממה שדיברת עליו (אולי זה החוסר שינה מדבר)
אבל ממה שהבנתי, עושה חשק לעבור עליו כשאני יהיה צלול בדעתי
מה בעצם...?
למי אכפת?
לא, אני שואל ברצינות. למי אכפת? הנוקדנות הזו של צופים ומעריצים, "מצוין במפורש בחוברת הקומיקס … שאנשים בשם ריי הם חסינים למידיכלוריאונים" היא פשוט קשקוש. היא פוגעת בהנאה מסרטים, והיא מגבילה את היכולת של יוצרים חדשים לקחת חומרים קיימים ולהתבטא בעזרתם בדרכים שונות.
אל תבינו אותי לא נכון, זה לא משהו חדש. כבר ביקום המקורי של גיבורים כמו אָרֶס ואלקטרה – לא, אני לא מדבר על גיבורי MCU בשמות האלה, אני מדבר על המיתולוגיה היוונית – היו יצירות שסתרו זו את זו. למשל, גם סופוקלס וגם יוריפידס כתבו מחזות בשם "אלקטרה", שמספרים את אותו סיפור ממש, אבל באופן שונה מאוד, ועם שינויים מהותיים בעלילה. תנו לכל יוצר את היכולת להשתמש באותם חומרי הבסיס, ולעשות איתם מה שבא לו או לה. סופרמן הגיע מקריפטון, אבל האם אביו, הנודע בכינויו מרלון ברנדו, מת כשהכוכב התפוצץ, או שאביו, הנודע בכינויו ראסל קרואו, נרצח ע"י גנרל זוד? למה זה משנה? אם סרט ב-2021 סותר משהו שולי (או מרכזי) מסרט שפורסם 20 שנה קודם, למה זה חשוב? קל וחומר אם אחד הסרטים סותר משהו ש"מצוין במפורש בחוברת קומיקס", שגם אם היא חשובה מאוד ותרמה רבות לבניית העולם, היא לא צריכה להגביל את החופש היצירתי של היוצרים. כל סרט צריך להיות מהנה, או מעורר מחשבה (או אידיאלית, שניהם) בפני עצמו.
אבל למה שסופרמן יגיע מקריפטון בכלל?
כי העניין הוא לא הסיפור. העניין הוא העולם. כשיוצר מחליט לכתוב סיפור בעולם קיים, הוא צריך להתחשב במה שכבר קיים בעולם הזה – אחרת אתה מקבל חמישה סרטים של מת לחיות שהקשר היחיד ביניהם הוא שלגיבור קוראים ג'ון מקליין ומגלם אותו ברוס ויליס.
וספציפית, הMCU *נבנה* על כך שקודם חיים באותו עולם. שאיירון מן מכיר את הענק הירוק, ושניהם מכירים את קפטן אמריקה, שאבא של איירון מן ומי שעזר להפוך את קפטן אמריקה לחייל על הם אותו בן אדם בדיוק, ושבסוף כולם נלחמים באותה מלחמה וכולם מושפעים ממנה. חלק מרכזי ממה שגרם לסיפורים האלו להחזיק יותר מעשור – חוץ כמובן מכך שמדובר בבידור הכי טוב בשטח – הוא שהם מחוברים. שיכולת לראות סיפור על עץ ענקי ודביבון מדבר, ולדעת שבסוף הם יתחברו עם הסיפור השייקספירי על המלך שיש לו שני בנים.
כי, בסופו של דבר, אנחנו גם מעריכים את זה שחושבים על ההשפעה של החלטות יצירתיות גם מחוץ ליצירה הספציפית, ולא שלהחלטות אין משמעות.
התוכן נכון
רק לא ממש קשור לתגובה לעיל (אין חולקת על כך שסתירות זה רע) והאמת שגם לא לכותרת (סופרמן יגיע מקריפטון גם באתחול הנקי הבא).
כמו תמיד זה עניין של גבול
השאלה היא מתי אתה לוקח את מהדמות משהו שהוא כל כך מהותי לקיום שלה שזה כבר לא אותה דמות.
האם תינוק חייזרי בשם קל אל שהגיע לארץ ואומץ על המשפח קנט וכשגדל החליט ללבוש גלימה ותחתנים מעל המכנסיים בזמן שהוא מציל את העולם עדיין יחשב סופרמן אם הוא הגיע מכוכב בשם קלימנג'רו? אם להורים שלו קוראים ג'ניפר ומת'יו? אם החליפה שלו ירוקה? איפה אתה מעביר את הגבול של מה שהופך את הגמות לדמות?
ומה לגבי ברוס ווין שעבר טראומה עם עטלפים ומחליט לבנות לעצמו חליפה בעזרת ההון שלו? האם הוא צריך להיות הבלש החכם בעולם? ואיפה נמצא הגבול המוסרי שלו מבחינת הרג פושעים?
אז אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר. אבל איפה הגבול הזה עובר ברמה שזו כבר לא אותה דמות אלא דמות אחרת ולקרוא לה בשם הזה זה כבר סוג של שקר בפרסום?
הגבול קשור לא רק בחשיבות של הפרט
אלא גם בשאלה מהי האמירה מאחורי שינוי הפרט, ומה המחיר – עד כמה אותו פרט התבסס.
אם קריפטון נשארת שלמה והקריפטונים מתים משימוש בנשק גרעיני, אז אפשר להצדיק את הבחירה.
אם הפלנטה נקראת קילימנג'רו והולכת קאבום כמיטב המסורת, אז יתקוממו ובצדק על חוסר הכבוד למקור.
זו דעתך
והיא לגיטימית לחלוטין כמו כל דעה אחרת בנושא – אבל זו בדיוק מהות השיח על הקאנון.
איפה יש סופר-לייק?
(ל"ת)
יש כאן ערבוב בין קנון ונאמנות למקור
אם קאל יהיה ג'ינג'י מקילימנג'רו, יגדל בסן פרנסיסקו ויהפוך לדייל במטוס, זה יהיה הקנון של היקום החדש והשנוא שלו; ואילו סרט שבו קארה תנחת מקריפטון יהיה סטנד-אלון ולא קנוני לאותו יקום. שני הסרטים לא יהיו קנוניים ליקום DC בקומיקס.
אבל זה חלק מהערבוב שעליו מדובר.
זה לא משנה את התשובה באופן מהותי, אלא אפילו מחזק אותה.
יש לנו שתי רמות של פרטים שאנחנו צריכים לעבוד איתן.
1. מה מהותי לדמות בעלת השם הזה באופן מוחלט שאי אפשר לבטל. (לא מכירה סופרמן שהוא לא קלארק קנט, אבל עובדה שיש ספיידרמן שהוא לא פיטר פרקר).
2. מה מהותי לדמות הזו ברצף הסיפורי הזה, ואי אפשר לשנות אותו (עד כדי רטקון).
כשהשאלה האמיתית היא האם יש סתירה בין 1 ל-2 ברמה שאנחנו כבר לא יכולים להגיד ש 2 שייך ל1, וזו כבר דמות נפרדת, ואיפה עובר הגבול בין מה חייב להיות שייך ל1, מה שייך ל2, ומה קורה בסרט/סיפור ספציפי ששייך לעולם מסויים. והכל – זה בסופו של דבר עניין של דעה.
אמרו את זה בשרשור הזה קודם הכי טוב. בMCU קאנון זה מה שפייגי מחליט שקאנון. כל השאר יכולים להביע את דעתם כמה שהם רוצים ולכעוס ולהתעצבן אבל זה לא ישנה כלום.
אני אענה בנקודות
לתחילת הדיון:
• "אבל למה שסופרמן יגיע מקריפטון בכלל? העניין הוא לא הסיפור. העניין הוא העולם. כשיוצר מחליט לכתוב סיפור בעולם קיים, הוא צריך להתחשב במה שכבר קיים בעולם הזה." זה לא נכון.
לכל גרסה חדשה של קאל עדיין אין עולם קיים להתחשב בו, ועדיין הוא תמיד חייב להגיע מקריפטון.
השם קריפטון ימקם אותו ביקום קיים? לא.
השם חיוני לזיהוי של קאל כמבוסס על הדמות המוכרת? לא. שם אחר לפלנטת הבית לא מספיק כדי לבטל את הזיהוי.
קאל קילימנג'ראי שרגיש לקילימנג'רייט ייתפס כזלזול במקור? כן.
לתגובה האחרונה:
• סופרמן וספיידרמן הם לא דמויות, הם זהויות שדמויות (קלארק קנט, פיטר פארקר, מיילס מוראלס) מאמצות. סופרמן מזוהה עם קנט, אבל אלטר אגו אחר (ויש כאלה) לא יהווה בגידה בשום דבר.
• "בMCU קאנון זה מה שפייגי מחליט שקאנון" נכון, והוא יכול לדחות סיפורים שמעבדים היטב את חומר המקור בגלל פוטנציאל לסתור את היקום שלו, ובמקביל לאשר תסריט שמשחית מהות של דמות קומיקס וחוצה כל גבול שנציב, כי אין לזה קשר לקנון.
אבל למה?
למה קאל אל חייב להגיע מקריפטון? ואם פתאום יחליטו שהחלק של תחתונים מעל המכנסיים מיושן ויצרו לו תחפושת חדשה בלי זה – האם זה עדיין יראה כמו סופרמן? וכן, חלק מהשאלה זה ההפרדה בין הדמות לאלטר אגו.
ואם אני מבינה נכון – אם אנחנו מייצרים סיפור מקביל שבו אין קאל אל אלא יש "יאן בל" שגם הוא הגיע מקריפטון אבל עם סיפור מסגרת אחרת (נניח, אמא שלו, הקריפוטונית, הפעם ברחה איתו והיא מגדלת אותו בכדור הארץ אחרי שהתאהבה בגבר שפגשה פה), והשם הארצי שלו הוא ג'ונתן בלום, והוא רוצה להיות עיתונאי ומחליט לעזור לאנושות, ויש לו תחפושת כחולה אדומה עם תחתונים על המכנסיים והאות S על החזה(כי זה סימן קריפטוני ידוע) וכולם קוראים לו סופרמן (בגלל הצורה שהוא מתנהל) – זה יכול לתפוס כגרסה לגיטימית חדשה של סופרמן, כמו שמיילס מורלס הוא גרסה לגיטימית של ספיידרמן? זה יעבור חלק על ידי המעריצים?
איפה עובד הגבול בין מה שמגדיר את הדמות (נקרא לזה לצורך העניין חומר מקור) למה שמגדיר את העולם שבו היא נמצאת (נקרא לזה לצורך העניין קאנון)
אפשר לדון בשאלת הגבול המהותי
לדעתי הכי חשוב לבחון למה כן (לרוב בחירה אמנותית) מול למה לא (לרוב כי הדמות התקבעה אחרת).
הגבול הזה נמצא בסקאלה שבין שימור קנאי לזלזול מוחלט.
להגדרת העולם אין קשר לקנון והיא תקפה גם ליצירות שלא מבוססות על חומר מקור.
הגבול שלה לא פתוח לוויכוח – מקבלי ההחלטות מעבירים אותו היכן שירצו ומכניסים פנימה רק את מה שירצו.
חוסר התאמה בתוך הגבולות מהווה סתירה, חוסר התאמה בין יצירות הוא מקובל ומתקבל.
בתיאוריה, כן.
אבל באופן פרקטי – אנחנו רואים שיש מקרים שבהם חוסר התאמה בין יצירות, למרות שהן שייכות לעולמות שונים, הוא לא מקובל ולא מתקבל.
וההגדרה שלי/שלך/של שלמקו או של כל אחד אחר מה נחשב שימור קנאי ומה נחשב ויתור בלתי סביר בסיפור מסויים לא תהיה אותה הגדרה.
במילים אחרות- זה ברור שאנחנו שואפים להתאמה בתוך גבולות היצירה, בין אם היא חד פעמית או מתמשכת (נניח יקום מסויים).
השאלה עד לאיזה רמה אנחנו מצפים שגבולות היצירה המסויימת הזו יחפפו עם חומר מקור מסויים היא השאלה שהתחילה את תת השרשור הזה. והתשובה שלי נשארת בעינה – מה שלך נראה מהותי או לא מהותי לדמות מסויימת, לאו דווקא יתפס באותו האופן אצל מישהו אחר. ולפעמים שינוי שאצל אחד יראה מינורי (איך ג'ור אל מת, למשל), אצל מישהו אחר יכול להתפס כמהותי לדמות וברגע שמשנים אותו זו כבר לא אותה הדמות, אלא דמות אחרת.
האם יקום של ספיידרמן/פיטר פרקר שבו הדוד בן חי עד לשיבה טובה פוגע במהות הדמות? או שזה קבוע שלא ניתן לשנות ברגע בדיוק כמו ההגדרה שסופרמן בא מקריפטון?
כמו שאמרתי, אפשר לדון
הטיעון שלי הוא שאין לזה קשר לקנון.
נניח שנמצא פרט שכולנו נסכים שאסור לשנות – זה לא מתוך הסכמה שקיים קנון קומיקסי.
למעשה, העיבודים הפופולריים הם בדרך כלל אלה שמקבעים פרטים ומבססים דמויות.
אוקי, נראה לי שאני מתחילה להבין למה את מתכוונת
כי מה שבלבל אותי היתה האמירה שגם באיתחול הבא סופרמן בהכרח יגיעו מקריפטון. אז אני רוצה לוודא –
כל יצירה חדשה מתחילה באיזשהי החלטה להאם היא שייכת לגוף יצירות מוקדם (קנון). אם היא שייכת לקנון קיים (נניח MCU) היא צריכה להתאים אליו ושלא יהיו סתירות עם היצירות המוקדמות באותו הקנון.
אם היא לא שייכת לקנון אז אין בעיה, שיחליטו מה שהם רוצים אבל היוצר צריך להבין שסטייה גדולה מדי מחומר המקור עבור דמות קיימת, ללא הצדקה אומנותית, עלולה להתפס כזלזול.
כן, ולי נראה
שאני מבינה עכשיו את הסיבה לערבוב.
מקובל לקרוא לחומר מקור "קנון", מה שאכן נכון ליצירות שמעבדות עלילה בנאמנות (פחות או יותר) או מרחיבות אותה רשמית.
המילה "קנון" במובן של חוברות הקומיקס מתאימה רק להקשרים של עלילות הקומיקס ("קשת הסיפור הזאת קנונית?").
בעיבודים – כל סרט/סדרה/יקום יצרו קנון עצמאי שלא מצטרף לקנון של הקומיקס (ממשיך/מקדים/משלים אותו) ולא מעתיק אותו עם התאמה למדיום. רק מתבסס על חומרים מתוכו.
אני מאמין שהוא לא חייב להגיע מקריפטון
נגיד, אם קוראים לו גוקו, והוא הגיע מכוכב וג'יטה, התרסק בארצות הברית, קיבל מכה בראש ואומץ' על ידי סבא ג'יימס אורורק, שחינך אותו ליושר ולצדק,
וכשהוא גדל הוא מנהל חיים כפולים שבחציים הוא לובש חליפה עם גלימה בצבעי כחול אדום ונלחם בפשע בזהות הבדויה סופרמן.
האם זה עדיין סופרמן? לדעתי כן, למרות שזה גם גוקו.
נראה לי שהמוטיב של חייזר מכוכב רשע שמאומץ ומתאזרח באמריקה, ואז משתמש בכוחו הרב כדי להשכין צדק ושלום ולהילחם בפשע ומפרי סדר יותר מרכזי מהשם של הכוכב, והפרטים הספציפיים של הביוגרפיה של הדמות.
הבעיה העיקרית היא שגוקו הוא דמות מוכרת ואנשים יזהו שזה גוקו בתחפושת, אבל ביקום שבו טוריאמה היגר לארה"ב והלך לעבוד בDC, יש סדרת חוברות על סופרמן אלטרנטיבי כזה, ואף אחד לא חושד בו שהוא מסיפור אחר :)
בטח שסופרמן וספיידרמן הם דמויות.
עזוב את התיאוריה של טרנטינו – לסרטים קוראים "סופרמן 3" ו"ספיידמן משהו משהו עם בית". אנשים הולכים לראות סרט של סופרמן, לא סרט של הזהות שקלארק קנט אימץ.
אז כן, סופרמן זאת דמות כל כך קאנונית שדברים כמו "מזדהה בשם קלארק קנט כשלובש משקפיים, הגיע מקריפטון כשהכוכב נהרס, מקבל את הכוח שלו מהשמש הצהובה, רגיש לקריפטונייט" הם חלק בסיסי מהדמות וכל שינוי מוביל לדמות אחרת. אבל סופרמן ייחודי בנושא הזה. במקרה של ת'ור, לדוגמה, אפילו המגדר הוא לא מאפיין מחייב.
ושוב, זאת השאלה הבסיסית של כל הדיון – מה הגבול בין קאנוני ללא קאנוני. ברגע שאתה שם את הגבול היכנשהו, אתה באופן בסיסי מסכים שצריך להתחשב בכך שקאנון זה דבר משמעותי.
אפשר להתווכח על הגדרת המילה "דמות"
אבל זה ויכוח שאני לא מעוניינת להשתתף בו.
אני בטוחה שכוונתי הובנה.
נסחו את ההבחנה בין זהות לזהות איך שתרצו.
ואגב, התאוריה של טרנטינו מטופשת
(ל"ת)
דיסני-מארוול משנים את פני הקולנוע.
לטוב ולרע.
אנשים כבר לא מסוגלים להפנים שאפשר לעשות סיפור סטנד אלון. כמו אנשים ששאלו אם "ג'וקר" זה פריקוול לאחת הגרסאות שכבר ראינו או שהוא יתחבר לסרט של מאט ריבס. וגם כאלה שעדיין מתעקשים שבאטינסון הוא פריקוול לבטאפלק.
זה לא בהכרח חוסר הפנמה
יותר חוסר בהירות על סמך המידע הקיים, ובלבול עם מידע לא עדכני. "הבאטמן" תוכנן במקור כפריקוול עם אפלק בעצמו ועבר תהפוכות.
אני מזהה השפעה של דיסני-מארוול בכל פעם שביקורת על סרט דרמה מציינת שאין בו די הומור ואתנחתא קומית; או כשטרופ מזוהה עם סרט דיסני-מארוול כאילו שהסרטים שלהם המציאו את הגלגל.
וזה מתחבר לשינוי שעובר כל עולם המדיה
השינוי הוא שיצירות כבר לא מופרדות בציר הזמן. כמה פעמים יצא לכם למצוא סרטון ביוטיוב, כזה שממש מתאים למה שרציתם לראות או לנושא שעסקתם בו בעבר, ולגלות שהוא הועלה לפני 8 שנים?
קראתי פעם דיון – למה לצעירים היום כל כך אכפת כשעולה מידע על נושאים שהתרחשו בעבר, לפעמים עוד מלפני שנולדו, כשהכללים היו באמת אחרים? איך זה שלאוסקר אין מנחה מכיוון שמישהו אמר פעם בעבר בדיחות חסרות טעם? הסיבה היא שהיום אין לאמצעי מדיה "תאריך". יצירה מלפני שנתיים נמצאת באותה תפוצה כמו יצירה מלפני שישים שנה. ולכן ההפרדה של "זה היה פעם" ו"זאת יצירה עכשווית" כבר לא קיימת.
וזה מתגלגל גם לאלמנטים אחרים של המדיה הפופולרית. בעבר, כל יצירת מדיה הייתה מבודדת. רצית לראות סרט? רק כשהוא הוקרן בקולנוע (כנראה כמה וכמה פעמים, אבל לא ברצף). רצית לראות תוכנית טלוויזיה? רק כשהיא שודרה, רק פעם אחת, פספסת – אין יותר.
במקרה הזה, ברור שכמעט כל יצירה תהיה בפני עצמה – מאד קשה להשלים את היצירה הקודמת בסדרה יום לפני ההקרנה. וכאשר מדובר ביצירה שהיא המשך של יצירה קודמת – קודם כל זה יוגדר באופן מפורש ("סופרמן 2"), והיא תדאג להשלים את כל מה שחשוב לעלילה ונכלל ביצירה הקודמת.
היום? בדיוק להפך. אם בשביל להבין את מלחמת האינסוף צריך להשלים את כל סרטי מארוול מאז איירון מן – הכל קיים בסטרימינג, צריך רק את הזמן (שלא לדבר על כך שתוך יומיים מההקרנה כבר יהיו דפי אינטרנט מלאים שמפרטים את כל המידע מהסרטים הקודמים שצריך לדעת.
ראית בפרק האחרון של "מסע בין כוכבים סיפונים תחתונים" את הדמות של הטמריני שמדבר בממים והתעניינת? תוך כמה דקות תוכל לראות את "דארמוק" המקורי ולהבין את הרפרנס.
וזה לא רק בקולנוע. קראת את הביקורת של רז על "האחים ספארקס" ואמרת לעצמך "איך זה שיש כאן סרט על כל כך הרבה מעריצים של להקה שאף פעם לא שמעתי עליה?" – תפתח יוטיוב, תשמע חלק מייצג מכל הרפרטואר שלהם, ורק אז בכלל תלך לראות את הסרט. התחקיר הוא לא קשה – הוא רק דורש ממך זמן.
בעבר, יצירות שונות שהיו קשורות אחת לשנייה הופרדו על ידי אוקיינוסים של זמן וזמינות. היום, הן בהישג שלט.
הסיבה ששאלו האם הג'וקר של חואקין פניקס קשור לבאטפלק הוא כי אין שום סיבה שהוא לא יהיה.
דיסני יודעים שלמי שיש דיסני פלוס, לא אמורים להיות פערי ידע, אז למה שהם לא יבנו על כך שאין פערי ידע? למה שהם ישקיעו ביצירות סטנד-אלון, שהן סיכון מסחרי יותר גבוה?
ועדיין, ג'וקר היה רווחי ברמה זהה ל-Endgame.
מן הסתם אם הוא היה מקושר ליקום כלשהו אז הוא היה גורף יותר כסף, אבל גם התקציב היה עולה. סרט כמו ג'וקר הוא לואו ריסק דווקא. וורנר השקיעו בו כ-30 מיליון, גירדו עוד 20 מאיזה קרן והסרט עשה מיליארד לא כולל פרסי יוקרה שגם הם כסף ו… יוקרה.
הפחד של ההנהלה מהסרט היה קשור לפגיעה בתדמית (טוד פיליפס מספר שקיבל מיילים מבכירים עם שורות כמו "אתה מודע לזה שאנחנו מוכרים פיג'מות לילדים של הג'וקר?"). זאת גם הסיבה שוויתרו על מרץ' לסרט הזה. ברמה הכלכלית אני חושב שהרוב הבינו שהתקציב הנמוך של הסרט לא יאפשר לו להיכשל גם אם הוא ירוויח פחות ממיליארד.
אגב, וורנר די אלופים ביצירת פרנצ'ייזים שהם מאד לואו ריסק במחלקת האימה שלהם. יקום לזמן את הרוע כולל (כרגע) 8 סרטים, כולם מצליחים. וזה עוד לפני שסופרים את ההצלחה של "זה". הם אפילו ייבאו במאים מהסרטים האלה לשאזם, אקווהמן והפלאש בדרגות שונות של הצלחה. כמו ש-online כתב מעליך – יש מצב שהבעיה של וורנר\דיסי היא יותר חוסר שקיפות מול הקהל מאשר תהליכי העבודה.
אוקי ועכשיו כשאנחנו סגורים על הטרמינולוגיה
אני יכולה להבין את האמירה של "תנו לכל יוצר לעשות מה שהוא רוצה עם חומרי המקור", ואפילו להסכים איתה, רציונלית.
אבל כן נראה לי חשוב להדגיש שחלק מתפקידה של אומנות הוא לעורר רגש. אנשים קראו את חומרי המקור והתחברו לדברים שונים בחומרי המקור, ועכשיו כשלוקחים ומעבדים את הסיפור, ומשנים דברים שהיו חלק ממה שיצר את החיבור הרגשי המקורי זה משמעותי. זו לא נוקדנות בעיני. ואין לנו יכולת לדעת איזה חלק השפיע על מי ולמה.
ז"א יש משהו טיפה לא סביר מלצפות מהקהל לא להקשר רגשית ליצירה שהמטרה שלה בעת הכתיבה שלה היתה שיקשרו אליה, וסביר להניח שאחת הסיבות שמעבדים איתה זה שהרבה אנשים נקשרו אליה בפעם הראשונה…
אם אני לא טועה זאת הכתבה הכי ארוכה בגרסה החדשה של האתר
(ל"ת)
היא אפילו לא הכתבה הכי ארוכה בקיץ הזה.
הי, הי
כל החפירה בסדר אבל עזוב את גלימה ופיגיון בשקט. אולי לא יצירת מופת אבל סדרה חמודה בדרכה.
כתבת יפה
אבל בוא, מארוול הראו שוב ושוב שהם ממש לא צריכים את המולטיוורס כדי להחזיר דמויות לחיים בדרך כזאת או אחרת. שתיים מהסדרות של דיסני+ נוצרו – בין היתר – כדי שיוכלו להגיד "זוכרים שהרגנו אותו? אז בעצם לא". נראה לי שאפשר לספור על יד אחת את הדמויות שמתו באמת, וגם זה לא ודאי! אם בסרט הבא הם ינפיצו איזו סיבה שבגללה קוויקסילבר (של אהרון טיילור ג'ונסון) חוזר לחיים, זה לא יפתיע אותי. המולטיוורס הוא פשוט דרך נוחה יותר להחזיר דמויות ליקום ה"ראשי", גם אם בגרסא קצת אחרת של עצמן.
בחיי שאני מתגעגע לימים בהם הכל היה פשוט יותר במארוול
הימים שבהם אם רצית להינות כמו שצריך מהיקום הקולנועי, כל מה שהיית צריך לעשות זה לראות את כל סרטי היקום הקולנועי (שזה מקסימום שלושה סרטים בשנה); לא היית צריך להכיר כל סרט שעוסק בדמויות מהקומיקסים של מארוול, אלא רק את הסרטים של היקום הקולנועי. לא היית צריך לראות סדרות טלויזיה (שבכלל לא זמינות באופן רשמי בישראל) ולא היית צריך להתעסק בכלל בשאלה מה חלק מהקאנון ומה לא. לא היית צריך כל השנה להקדיש מזמנך לעוד ועוד יצירות חדשות של מארוול רק כדי להבין מה הולך, אלא הספיקו שלושה סרטים שהיית צריך לראות בשנה (רק תראו מה כבר יצא במארוול מאז שהתחילה 2021: 9 פרקים של וונדה-ויז׳ן, 6 פרקים של הפלקון וחייל החורף, 6 פרקים של לוקי, 2 פרקים של מה אם שממשיכה להוציא פרק נוסף כל שבוע, האלמנה השחורה וממש בקרוב גם שאנג צ׳י ואגדת 10 הטבעות, כשעד סוף השנה עוד נקבל גם את הנצחיים, את ספיידרמן אין דרך הביתה ואת הסדרה של הוקאי. זה פשוט מטורף).
אפשר כמובן להגיד: ״אף אחד לא הכריח אותך לראות הכל, תראה רק מה שמעניין אותך״, אבל כבר למדנו עד עכשיו שזה לא עובד ככה ביקום קולנועי. היקום בנוי לבנה על גבי לבנה וכדי להבין הכל צריך לראות הכל, רק שה״הכל״ הזה הולך ונהיה יותר ויותר גדול ומפוצץ.
אני תוהה לעצמי אם הניסוי הזה יחזיק או שפשוט זה ישבור אנשים ויגרום להם לצאת בתחנה הבאה, ימים יגידו.
לי רק נותר לקוות שהרעיון הזה לא ממש יחזיק ונחזור בחזרה לימים הפשוטים בהם סדרות טלויזיה יכולות להתקשר ליקום הקולנועי אבל היקום הקולנועי עצמו ישאר בתחום הסרטים בלבד וגם שם לא יזלוג לעבר סרטים מיקומים נפרדים של מארוול אלא ישאר אך ורק עם סרטי היקום עצמו. זה עבד מצוין למעלה מעשור, למה לא להמשיך עם זה?
מתי למדנו שזה לא עובד ככה ביקום קולנועי?
לא ראיתי אף אחד מהסדרות של מארוול ולא הרגשתי שחסר לי משהו מיוחד. מניח שהסיבה העיקרית היא שלא יצא אף אחד מהסרטים של הפייז הבא (חוץ מאלמנה שחורה, שהוא מעין פריקוול ולכן לא נראה לי קשור במיוחד), אז לא חושב שאף אחד הרגיש שחסר לו משהו מיוחד.
יותר מזה, מה היה חסר לצופה של Endgame שבמקרה פספס את שומרי הגלקסיה 2, תור העולם האפל או ספיידרמן השני? אני לא לגמרי בטוח ששום דבר (באמת לא זוכר), אבל משהו חשוב?
אז אם מה שאתה אוהב זה לראות את השינוי שהדמויות עוברות,
למה אתה נגד שיהיו עוד עשרות שעות של קאנון בשביל לתת להן להתפתח?
כי זה נהיה מתיש לעמוד בקצב
אני רוצה להיות בעניינים, אני רוצה לשמוע את הסיפור המלא בלי להרגיש שדילגתי על חלקים מסויימים, אבל זה נהיה קשה יותר ומתיש יותר.
אז ראיתי את כל וונדה-ויז׳ן ואת כל הפלקון וחייל החורף וגם ראיתי את האלמנה השחורה, אבל בינתיים גם יצאה העונה הראשונה של לוקי שעוד לא ראיתי וכבר יצאו שני פרקים של מה אם שגם עוד לא ראיתי וכל שבוע הולך להתווסף עוד פרק. ועוד מעט גם מגיע שאנג צ׳י ואחר כך הנצחיים וספריידרמן אין דרך הביתה ובל נשכח את הוקאי.
הנקודה היא שאם אני רוצה להרגיש בעניינים אני צריך לעמוד בקצב המטורף שמארוול הגיעו אליו.
בכל השנים שקדמו ל-2021, המקסימום שמארוול הוציאו זה 3 סרטים בשנה.
אבל עכשיו מתווספים לסרטים גם לפחות איזה 3-4 סדרות (שכל אחת מהם היא יותר ארוכה מהאנדגיים) ואם לא די בזה אז גם כמות הסרטים עלתה משלוש לארבע.
זה מתחיל להתיש.
זה מתיש אם זה הופך למטלה
אבל פרק בשבוע לא צריכה להיות מטלה ולא צריך להיות בלתי סביר למעקב.
אז אולי אני היחיד
אבל יש לי תחושה שיש עוד אנשים שלא מעוניינים לקבל חומר חדש ממארוול כל הזמן.
השיטה של לשחרר עד שלושה סרטים בשנה עבדה מצוין ומעריצי מארוול הצביעו ברגליים והראו שזה לא יותר מדי בשבילם.
השיטה הזאת, לעומת זאת, עוד לא הוכחה ומעניין אותי לראות מה תהיה התוצאה.
כבר עכשיו אפשר אולי לשים לב שהעובדה שהאלמנה השחורה יצא תוך כדי לוקי גרמה לאלמנה השחורה לירידה ברווחים (למרות שיש עוד גורמים כמו קורונה ושחרור מקביל בדיסני פלוס, אבל עדיין בהחלט יכול להיות שהעובדה שהאלמנה השחורה יצא תוך כדי שלוקי עוד לא הסתיים גרמה לצופים להסתפק בלוקי ולוותר על האלמנה השחורה).
אני נזכר איך ב-2019, כשדיסני החליטו לעשות פסק זמן מסרטי מלחמת הכוכבים, הם אמרו שזה נעשה בעקבות ״עייפות החומר״ מכל הסרטים החדשים של מלחמת הכוכבים. ומדובר היה בסך הכל בחמישה סרטים בלבד שיצאו בקצב של סרט אחד בשנה ובכל זאת הם הרגישו שזה יותר מדי.
קצת מוזר לי שאותו אולפן לא מבין שהעמסת טונות של תכני מארוול לכל אורך השנה כל שנה יוצר עייפות חומר פי כמה גדולה.
אבל מצד שני, דיסני הגיעו למסקנה עם מלחמת הכוכבים אחרי שהסרטים הפסיקו להרוויח בשמים, יתכן בהחלט שגם עם מארוול הם יבינו את זה רק כשסרטים של מארוול יפסיקו לעשות כסף. עד אז, כל עוד הם ימשיכו להצליח, אני מניח שהם רק יגדילו את כמות התכנים של מארוול עד למצב שבו לא יהיה שבוע אחד בלי תוכן חדש ממארוול.
אני חושבת שקצת קפצת למסקנות
היו מספיק גורמים אובייקטיבים שיקשו על ההפצה של האלמנה השחורה, בלי קשר ללוקי. ואני לא חושבת שבאמת היה קשר בין השניים.
לפי מה שנראה כרגע מארוול בונים בעצם את העולם כפול. הסרטים מכילים מספיק מידע להסתדר גם למי שלא רוצה לצפות בסדרות ומי שרוצה לצפות בסדרות ולהעמיק – מוזמן.
אני בטוחה שבד"ר סטריינג' תהיה הצגה של המולטיוורס וקאנג באופן בלתי שגם מי שלא ראה לוקי יבין על מה מדובר (ואותו כנ"ל למכשפת השני ווונדהויז'ן).
יש יחסית הרבה סרטים השנה אבל זה בגלל שהקורונה קצת בלבלה את הלו"ז, אני חושבת שהם יחזרו ל3 סרטים בשנה של מארוול סטודיו (+אחד של סוני, ספיידרמן זו ספירה אחרת…) ברגע שהעניינים קצת יתייצבו. ואז כל אחד יוכל לבחור אם הוא רואה רק את ההיילייטים או שהוא בוחר להעמיק ואם מעמיקים אז במה.
ובנוסף,
כל עוד מארוול ממשיכים עם הפצה במקביל בדיסני+, המשמעות של מספר הסרטים החדשים בשנה פחות רצינית – במקום ללכת לקולנוע 4 פעמים תוך חצי שנה (יהונתן מגחך ברקע), מזמינים סרט בסטרימינג ארבעה פעמים. זה כמו לראות סדרת טלוויזיה עם מעט פרקים ופרקים ארוכים, רק בתשלום פר-פרק.
הם לא ממשיכים
הסרטים הקרובים (שאנג צ'י משהו, הנצחיים) כבר יקבל חלון בלעדי של 45 יום בקולנוע. חצי ממה שהיה לפני הקורונה, אבל לא הפצה במקביל בסטרימינג.
מה שקיו אמר
ההופעות הקטנות אכן "חסרות משמעות" אבל לא זולות ובטח לא מוזילות.
הן לא משנות שום דבר לטוב או לרע, רק מכניסות למולטיוורס עוד עולמות עצמאיים.
זאת גם לא ההצגה של המולטיוורס – הוא הוצג שנים לפני האירוע.
סופרגירל וסופרמן חיו בנחת בממד משלהם.
"הפלאש" חרשה את המולטיוורס להנאתה.
רם, הכתבה ממש מוצלחת
ומאד נהניתי לקרוא אותה. מניח שלקח לך הרבה זמן לנסח את זה בצורה קוהרנטית כי יש כאן מלא דוגמאות ופייאופים, אבל היה שווה, באמת. תודה.
(ובתור מעריץ סוכני שילד: תקרא עוד פעם אחת לסדרה הזו "עשב שוטה". נראה אותך).
מסכים לגבי שילד בינתיים סדרת מארוול הכי טובה לדעתי
(ל"ת)
גם פרח יפה או עשב תיבול נחשב עשב שוטה
אם פייגי האיכר לא רוצה אותו בשדה שלו.
מצדי היה אפשר לוותר על כל האזכורים לנוקמים, הסדרה הייתה שלמה בלעדיהם.
ההתפצלות היטיבה איתה.
ולמה שלא יהיה?
נגיד שעשב התיבול הזה הוא כוסברה. זה לא הגיוני לחלוטין שיהיה צורך לשרש אותו מהשדה?
שישרש, זכותו
או ליתר דיוק, שיתנער מבעלות על חלקת האדמה שהכוסברה צמחה בה.
הכוסברה לא צריכה לקרוץ לצנוניות שלו, היא מתקיימת יפה בלעדיהן.
היא שותה מהמים שלהם ומצילה עליהן - לוקחת להן את המים.
(ל"ת)
היא מגדילה את העניין בגינה
ומושכת אליה עוד עננים.
...אבל אפשר לסלוח לאיכר השתלטן
שמקבל רק צמחים שהוא בחר ושתל.
לעומת זאת, הדחליל ששתל את זרעי הכוסברה, התכחש לה אחרי ששגשגה בלעדיו והתחיל לספר לקבוצות שבאו לסיור בגינה שהכוסברה צומחת ליד הצנוניות אבל הצנוניות לא צומחות ליד הכוסברה…
כתבה מעולה ממש! כן ירבו
מה שמעניין עם מלחמת הכוכבים זה שכל ההרחבה ליקום שהיא לא הסרטים
ספרים, קומיקס, סדרות אנימציה, משחקי וידיאו ולאחרונה גם סדרות לייב אקשן- הם אלו שהחזיקו את היקום בשנים שלא היה סרטים, ובנוסף גן כשדיסני חזרו לייצר סרטים הם אלה שהמשיכו להחזיק את היקום. כיום רוב מעריצי מלחמת הכוכבים לא יאמרו שמה שגורם להם להמשיך להעריץ את המותג היא "סולו" או "עלייתו של הסקייוקר" אלא סדרות כמו "מלחמת המשובטים", הקומיקס החדש של דארת' ויידר, הספרים על הרפבוליקה העתיקה או וואטאבר. "המנדולריאן" היה בין הדברים הנכונים שדיסני כי הסדרה נכנסת חזק לתחום של היקום המורחב (יש את היקום המורחב הקאנוני של דיסני והאגדות אבל מבחינתי זה לא כזה משנה). הרבה מההצלחה היא בזכות דייב פילוני, יוצר "מלחמת המשובטים" ועוד כמה סדרות אנימציה אהובות אשר המציא כמה מהדמויות אהובות ביקום כמו אסוקה, אני חושב שכיום הוא יותר נערץ מגורג לוקאס. זאת הסיבה שהכו בברזל חם והכריזו על מיליון סדרות חדשות על כל מיני פינות לא מוכרות ביקום. אני אישית הכי מצפה לThe Acolyte מאחר והיא מתרחשת בימי הרפובליקה ונכתבה על ידי היוצרת של "בובה רוסית". אני שמח שכנראה "עלייתו של סקיווקר" קבר את הסיפורים הממוחזרים והישנים אבל למעשה ארגז החול היה גדול ורחב כבר שנים רבות, מאז החלל שנוצר עם סיוןם הטרילוגיה המקורית למעשה.
מאמר חמוד
בתור מעריץ שרוף של מארוול, אם כבר נכנסים לכל הרעיון של הפאנדום. אני תמיד צוחק שאם דת – אז מארוול. אבל אז אני מסתכל על המעריצים הדרמטיים מסאטר וורס שגם התחלתי להיות מעריץ שלהם מאחרוני הג'ידיי ואני אומר אולי לא עדיף דת, גם אם זה מארוול.
מה שכיף במארוול בשונה מהמתחרים, שזה מרגיש שיש דרך, יש אם תרצו אמונה. מספיק לשמוע את האדמור סטן לי 'אקסלסיור' וזה נותן לך להרגיש טוב. בכלל כל הסגנון דיבור שלו על אהבה לגיבורים והגיבורות המדהימים שהוא יצר, אבל מעבר לזה איך הוא איך הוא תמיד נוגע איך משקפים על האנושות ואיך האדם הפשוט יכול להיות גיבור גדול, אם רק יאמין בכך. עד היום כואב לי שהוא הלך, אבל הוא לא יכל ללכת בזמן מושלם יותר אומנם טיפה לפני אנדגיים, אני בטוח שהוא כבר הבין שהוא יצר משהו נצחי. בלי לדבר על קווין פייגי – המאסטר מיינד, המפיק הכי גדול בהיסטוריה, איכפת לו מהדמויות והטיפול שלהם לכן לפעמים גם אם לא זהים לקומיקס בסיפורים, מרגישים עדיין שאלה אותן דמויות, עם אומץ והשראה.
אני לא מהאלה שהערכתי את סוכני שילד מלבד עונה 4, הם עשו כאילו את הכי טוב שהם יכולים עבור סדרת טלוויזיה אבל היא עדיין הרגישה כזו. המיוחד בסדרות של דיסני+ שהם מרגישים כמו סרטים ארוכים ועל כן מרגישים מאותו יקום. סדרות נטפליקס נכון דרדוויל מדהים, בין הסדרות הקומיקס הכי טובות שיצאו אבל הוא היה יוצא דופן וגם העונה הראשונה של JJ, אבל בוא לשים את המגנים יחד עם הנוקמים זה מזעזע. לכן אני חושב שהפיתרון החכם של קויין פייגי, הוא אם מביאים מישהו מיקום מקביל הוא יוצג בצורה חדשה לMCU כמו בספיידרמן הקרוב, אבל אחרי זה שיחזור לעולם שלו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, המעריצים יכולים להחליט בעצמם האם הם מעוניינים בכך. עוד רעיון טוב לפי מה שהבנתי קווין ייקח רק את הטובים מהיקומים האחרים ואת השאר יזרוק אותם בחזרה מאיפה שבאו, לדוגמה לפי השמעות רק דרדוויל וJJ כנראה יחזרו ולוק קייג' ואיירון פיסט הבינוני והגרוע ישארו מאחור. R רייטד קצת יותר בעייתי אבל כמו שראינו דדפול כבר נפגש עם קרוג (מפגש אולטמטיבי יש לציין) ודיסני גבר מכינה את האדמה שדדפול יהיה R אבל כשיגיע ליקום הרחב ידבר יותר יפה, האמת זה יהיה משעשע. לסיכום לדעתי אפשר לעבוד עם המולטיורס בצורה מאוד נעימה בלי להסתבך יותר מידי עם קנונים למינהם. בלי קשר הפאנדום של מארוול הוכיח שהוא הרבה יותר רגוע ומקבל מפרנצ'ייזים גדולים אחרים.
הבעיה הגדולה של סטאר וורס זה שלא היה מישהו שיתקשר עם המערצים, ראיין ג'ייסון נלחם במעריצים גם בסרט וגם מחוצה לא. אני אהבתי את הסרט שלו כי זה דיבר אליי שהג'ידיי יותר מידי דת וצריך לצאת מזה ובכל אחד קיים הכוח. זה מה שהכניס אותי לאהוב והמנדלוריין השלים לגמרי את הכניסה שלי. עכשיו שדייויד פילוני במושכות וקטלין קנדי יותר מתחילה להקשיב יהיה בסדר. מה שבטוח עדת מעריצים כל כך מטורפת צריכה להיפסק. לא בשביל התכנסנו לדרמה.
ואני לנושא של הדת עוד קצת, מעניין אותי לחשוב מה 'הנצחיים' יגרמו לי לחשוב ולהרגיש ולשאר המעריצים. הרי אם אני אומר 'אם דת -אז מארוול' מה יהיה שהם יציגו לי את הדת שלהם? כמה אני אאמין בזה? מה אני אחשוב על כשמותג כמו מארוול ידבר איתי על אלוהות ויצירת חיים? השמיימים?
אבל השאלה עכשיו, מה עם ביקורת מתגלגלת לWHAT IF? במיוחד שאנחנו יודעים שהיא משמעותית במולטיורס ודמויות ממנה יקפצו ללייב אקשן בהמשך. ומה עם דף לפיינל טריילר של האיטרנלס?
העלית פה נקודה ממש מעניינת. אבל אני חושב שאולי לא ניתן לומר פה את זה כנקודה כוללנית מדיי.
לדעתי יש לחלק בין סדרות נטפליקס שאולי התקיימו באותו מרחב, אך לא הושפעו או השפיעו ישירות לבין סדרות ABC (ששייך לדיסני) שהורכבו מדמויות ואירועים שקרו בMCU עד שהחליטו להפריד.
הסוכנת קרטר (שכנראה תחזור לחיינו) ועלילותיה אינן סותרת את היקום הכוללני ואפי' זכינו להופעה של דמות מהסדרה באחד הסרטים.
בשיל"ד המצב קצת יותר מסובך. עד עונה חמש הסדרה התכתבה עם העלילה המרכזית מצוין. דמויות מהיקום ביקרו בסדרה (נשיא ארה"ב, ניק פיורי, מריה הייל, ליידי סיף ועוד) והאירועים השליכו ישירות אחד על השני (עונה שתים מהווה הקדמה ראויה לעידן אולטרון וחייל החורף משפיע על העונות הראשונות).
הבעיה התחילה עם מלחמת האינסוף כשיוצרי הסדרה הודרו מהתוכניות המרכזיות וניחשו שתאנוס מפסיד כי ככה הדברים אמורים לעבוד. ולכן, עד לקרב הסופי בשיקגו, תאנוס וניו יורק מוזכרים ומשם הדברים השתבשו ואז החליטו שהסדרה תלך באפיק אחר.
כך שהדברים שיצרו את הבלאגן זה חוסר סינכרון בין המפיקים השונים (דבר שאולי בדיסני פלוס לא יקרה) ולא בגלל סיבוך רציני ותוספת מידע.
בעונה השביעית והאחרונה מסבירים שם שניתן לנוע בין יקומים באמצעות ממלכת הקוואנטים, כך שיתכן שבקלות יהיה ניתן להכניס ליקום המרכזי את הבלתי אנושיים ושאר החברים מהעלילות האלו.
ואולי לזה התכוונו שהסוכנת קרטר נלחמה נגד תמנון (הייב) בפרק הראשון של 'מה אם'.
בקיצור, אולי נכון שהחליטו להתנער מכל העלילות הצדדיות, אבל לאו דווקא שהן לא יכולות לחיות במקביל למרכזיות ואולי גם לחזור איכשהו.
גם בציר הזמן הקדוש יש התעלמות בין הסיפורים השונים
למשל בפאלקון וחייל החורף אין שום התייחסות לכוחות לא אנושיים או חייזרים, זימו למשל לא יכול לסבול חיילי על בגלל שהם "לא טבעיים" אבל לא תשמעו מילה על תאנוס, וונדה וכו'. הם פשוט לא יקיימים בעולם של הסדרה בין אם תקראו לה קאנון או לא.