"סיפור נישואים" הוא הסרט השני ברצף שנטפליקס מוציאים פה, אחרי "האירי" של מרטין סקורסזה, והתחרות שלו בסוף השבוע שבו יצא הוא תעלומת הרצח המגניבה והחכמה של ריאן ג'ונסון, "רצח כתוב היטב". קשה מאוד להתעלות על שני הסרטים האלה, שעשויים ביד אמן והם חוויה קולנועית במלוא מובן המילה. "סיפור נישואים" מצליח.
השם הוא, כמובן, אירוני. הסרט הוא לא סיפור על נישואים: הוא סיפור על גירושים. ניקול ברבר (סקרלט ג'והנסון) וצ'רלי ברבר (אדם דרייבר) החליטו לפרק את החבילה, והם רוצים לעשות את זה בצורה נעימה – בלי עורכי דין או צעקות.
ואכן, הסרט מתחיל בכך ששני הצדדים מפרטים, בקריינות, מה הם אוהבים בבן הזוג הבקרוב-לשעבר שלהם. אבל אם אתם חושבים שהסרט הולך להסתיים באיזה איחוד רומנטי כנגד כל הסיכויים, אתם לא בסרט הנכון. אחדד: אם אתם מדמיינים שהסרט הזה יעשה לכם טוב בנשמה וזה סרט מושלם לדייט וכאלה, תברחו ממנו כמו מאש.
כי "סיפור נישואים" לא בא סתם לגרום לכם לבכות בדרמה מרירה על נישואים שמתפרקים. הוא בא לרסק אתכם מבפנים. הוא בא לגרום לכם להרגיש את הכאב הבלתי אפשרי של הסיטואציה והוא לא יעצור עד שתפסיקו לנשום. הוא ה"פשיטה" של סרטי הדרמות הרומנטיות – יעיל, קטלני ועשוי ביד אמן כדי להוציא את מירב האלימות הרגשית שבכל סצינה.
הקושי ניכר בייחוד לנוכח ההבטחה שהזוג הבטיח לעצמו ואז מפר בכל צעד וצעד. מ"גירושים חביבים שלא מערבים עורכי דין", הזוג הולך ומסבך את עצמו בתסבוכת משפטית שבמרכזה שני הדברים החשובים בחיים שלהם: הילד שלהם, ושאלת הזהות שלהם.
על למה הילד לא צריך לפרט – אם "קרמר נגד קרמר" היה חלוץ כשהראה שאבא (שוק!) יכול להיות מטפל והורות זה עניין מסובך, הרי ש"סיפור נישואים" לא עושה מזה סיפור. אולי זה גם כי ניקול וצ'רלי מנסים להחביא ולהקל בעניין ליד הילד, אבל זה גם בגלל שבאמת ברור לכולם, כולל לאמא, שהילד צריך להיות גם עם האבא שלו והשאלה היא רק כמה ובעיקר – איפה.
כי בעוד שצ'רלי תופס את המשפחה כמשפחה ניו יורקית (כי שם הם חיו עשור מהחיים שלהם ושם זוג ההורים עבד), ניקול טוענת שהמשפחה היא בכלל משפחה מלוס אנג'לס (כי שם הם התחתנו, שם הם עושים את החגים, שם ניקול עובדת כרגע ושם הילד נולד). זאת לא שאלה של מה בכך, אם תהיתם: זאת שאלה שקובעת איפה הילד יחיה, איזו משפחה הם הולכים להיות, ובמובנים מסוימים – איזו משפחה הם היו.
בניגוד לסרטי גירושים אחרים, בעיקר כאלה מעשורים מוקדמים אבל גם כאלה של ימינו (למשל "גט"), "סיפור נישואים" מנסה לא להטיל אשמה ולא לבחור צד. הוא מבין שבמערכות יחסים יש הדדיות ושאם צד אחד לפתע רוצה להתנתק זה לא באמת "לפתע". ואכן, הרבה אנשים יוצאים מהסרט ודעתם על הדמויות ומה שקרה שם משתנה (אפשרי שיש גם עניין מגדרי).
אבל בכל זאת, הסרט לא נכתב על ידי זוג אלא על ידי במאי, וספציפית במאי שעבר גירושים, ולכן הסרט נראה בעיקר כמו "סרט שמנסה להציג את שני הצדדים אבל ברור שהוא נכתב על ידי גבר". זו לאו דווקא האשמה, אבל אין ספק שבשלב כלשהו הדמות של ג'והנסון נדחקת הצידה לטובת הסיפור והמהלך הרגשי שהדמות של דרייבר צריכה לעשות.
זה באמת זמן טוב לדבר על השחקנים כי תקשיבו, וואו. אני לא יודע מה יותר מרשים: העובדה שלמרות שכבר הייתי בטוח שראיתי את דרייבר מוציא מעצמו את הטוב ביותר, הוא ממשיך בכל הופעה להפתיע ולהפציץ (ו"סיפור נישואים" הוא כנראה ההופעה הטובה ביותר שלו עד היום) או שסקרלט ג'והנסון לראשונה (מבחינתי) באמת נותנת עבודת משחק שדורשת ממנה יותר מ"תהיי נורא יפה ותראי מגניב".
אבל מה שיותר וואו זה שחוץ משתי ההופעות הנהדרות האלה, גם תצוגות המשחק של דמויות המשנה נמצאות באותה רמה, ומדי פעם אפילו עוקפות אותן. לורה דרן, כעורכת הדין שהיא גם גיבורה וגם נבלית אבל תמיד עם שני טון סטייל, מלאה באנרגיה מדבקת, ריי ליוטה משחק את עורך הדין הכריש בפרצי כעס מבריקים, ג'ולי האגרטי כאמא של ניקול מציגה את הדמות המצחיקה ביותר בסרט, אך גם כזאת מלאה באנושיות, ואלן אלדה, שחקן ותיק, נותן לסרט את דברי החוכמה שאתה כל כך רוצה שהדמויות יקשיבו להן.
את הסרט יצר נואה באומבאך – מהיוצרים האלה שמאוד חביבים על המבקרים ולקהל הרחב הם היוצר ההוא ש"כן, נראה לי שראיתי את הסרט שלו, זה ההוא עם בן סטילר? לא רגע, אולי אני מתבלבל". עד כה הוא היה במיטבו בשיתופי הפעולה שלו עם ווס אנדרסון או גרטה גרוויג, אבל "סיפור נישואים" נותן לו את כל הבמה ומראה שגם כאן הוא מצליח ליצור סיפור עוצמתי ונוגע ללב – כנראה בגלל שהוא באמת פורק כאן את סיפור הגירושים שלו (הוא היה במאי, היא הייתה שחקנית). אבל במקום להתמקד בעצמו, הוא נתן לשחקנים ולשחקניות לשתף גם מסיפורי הגירושים שלהם, וככה יצא סרט שהוא יותר מרק "נואה מעבד את התסביכים שלו", והפך למשהו שהוא יותר גדול מסיפור אחד ספציפי.
"סיפור נישואים" הוא מסוג הסרטים שהיו להיטים קופתיים בשנות ה-80 ואחורה: סיפור שאמנם אין בו שום אלמנט ז'אנרי, או פיצוצים, או אקשן, ואין בו טריקים של עריכה או סאונד מפוצץ או משהו כזה – אבל חייבים לראות אותו בקולנוע. זה סיפור שצריך להישאב לתוכו, לתת לו לסחוט אותך ולצאת בצד השני מעורער בצורה החיובית ביותר.
אוקיי הסרט הזה נראה כמו משהו שאוהב מאוד
ובעקבות הביקורת שוכנעתי סופית ללכת אליו,הבעיה שאני פשוט עמוס נורא.יש לך אולי הערכה כמה זמן הוא יציג בקולנוע?
בינתיים נראה שהולך לו טוב בכל הלב-ים למיניהם
הייתי מהמר שלפחות עוד שבועיים מאז הכרזת המועמדויות לאוסקר, ואולי אפילו עד עוד שבועיים מהטקס עצמו (בהנחה שהוא אכן ימשיך להיות נוכח בעונה) – אז אזור פברואר כזה.
זה סרט שחייבים עבורו מסך גדול?
או שאני יכול להסתפק בנטפליקס כשיעלה שם מחר?
אין בו צילום יפהפה או סאונד מפוצץ, אם זאת השאלה
אבל זה סיפור עוצמתי שבהחלט מרוויח מהמסך הגדול, ומהעובדה שאי אפשר לעצור לרגע ולאזן את עצמך.
הבנתי
טוב, מבטיח לא לעשות פאוז
כמו שאמרו פה על "האירי",
זה סרט שמאוד כדאי לראות בקולנוע, פשוט חבל שאין פה בתי קולנוע גדולים שמקרינים אותו.
לא עברתי על כל האולמות של לב אבל מניסיון אישי והתגובות פה הם לא מצטיינים, וכנ"ל לגבי שאר הרשתות שמקרינות את הסרט הזה. אם זה היה מוקרן ביס פלאנט הייתי אומר שחובה, אבל במצב הזה נטפליקס לגמרי מספיק.
סרט כל כך טוב מכל בחינה, כתיבה בימוי צילום אבל מעל הכל המשחק. הסרט הזה לגמרי הפייבוריט שלי לאוסקר.
דרייבר וסקרלט נותנים פה בלי שום ספק את ההופעות הכי טובות בקריירה שלהם, ריי ליוטה היה נהדר במעט זמן שקיבל, וגם כל השאא עושים עובדה טובה.
הסצנה שבהם שניהם מנסים לסדר עניינים לבד (מה שלא עובד כמובן) היא כנראה סצנת השנה שלי.
בכללי 2019 הייתה שנה נהדרת לקולנוע והמון מזה בזכות נטפליקס ואפילו לא הספקתי לראות את האירי עדיין.
לא ניסיתי לטעון את 1 בביקורת
אז מוזר לי שזה השתמע מזה.
זה גם מה שאני הבנתי בהתחלה
רק בקריאה חוזרת אחרי הצפיה הבנתי שהכוונה היתה ל"הילד צריך להיות *גם* עם האבא" ולא בלעדית איתו.
טוב, אבל לא מדהים.
הסרט הזה מבקש ממך להיות נוכח ברגעים הקשים ביותר שעוברים שני הגיבורים שלו במהלך חייהם. זה שהם קשים, הוא מדגים היטב – בסצנות טעונות מאוד, שמצליחות להיות אמינות גם בכתיבה וגם בביצוע: מונולוג נפלא של ג'והנסון בהתחלה, דיאלוג אגרסיבי באמצע, וסצנת ארוחת ערב מופתית לקראת הסוף.
אבל כדי שזה יעבוד באמת, צריך להיות אכפת לי מהגיבורים, ואני צריך להבין את המניעים שלהם. נדמה לי שבחלק השני הסרט – שהוא די מפורש בכל מובן אחר – פשוט בוחר להיות מרומז, ולמרות שזה הרגיש קצת חורק, לא נורא. אבל בחלק הראשון הסרט כבר פספס אותי לגמרי. צ'ארלי וניקול מרוכזים מדי בעצמם (כמו הילד שלהם, אגב) מכדי שאדאג לשלומם וארצה בטובתם. הבעיה היא שלא מדובר במחזה מוסר: אני לא אמור ללמוד מזה לקח. אני אמור לרצות לתת להם חיבוק. ואני רק רציתי להיות רחוק מהם כמה שאפשר.
אני לא בטוח שאתה אמור לרצות לתת להם חיבוק
כלומר, אני גם מסכים שזה לא ממש מחזה מוסר (למרות שאני כן חושב שיש כאן לקחים שהסרט מלמד), אבל אני חושב שהסרט רוצה שנכאב את כאבם, גם ברגעים שבהם לא מבינים שהם כואבים בכלל. זה אולי מאוד חופף לקטגוריית "לתת להם חיבוק", אבל זה קצת שונה (בראש שלי). לא הזדהיתי עם הדמויות וכעסתי מאוד על ההתנהגות האנוכית שלהם ולא הייתי (כנראה) מסתדר איתם – אבל כשהם פגעו אחד בשני (ובעצמם), כאב לי.
סליחה, אבל זו לא חוכמה.
מה שהם עושים אחד לשני ולעצמם כל-כך נורא, שאם זה לא היה כואב לך זה היה מאוד מוזר. חלק מהסצנות – רובן לא, אבל חלקן – הן המקבילה הרגשית של שבר פתוח שמוצג בצורה ריאליסטית. אבל להתייחס לאספקטי הפורנו-עינויים של הסרט הזה כיתרון זה לא משהו שאני רוצה לעשות.
לא יודע אם יתרון
אבל כמו פורנו עינויים (או כל סוג של פורנו אחר) – זה בהחלט אפקטיבי.
לא עפנו.
את 35 הדקות הראשונות של הסרט אפשר לקצץ לחמש. כשאני ואשתי כבר עברנו לראות בחצי עין עם ניידים ביד אמרתי לה שזו התחלה איטית בכוונה בסרט ארוך, כדי שאפקט ההסלמה יורגש יותר טוב. עדיין ארוך מדי, אין הצדקה ללמעלה משעה וחצי. ממש מרגישים במונולוגים שמוסיפים שורות למריחת זמן (הגיבורה מספרת עליהם ומדי פעם שואלת על מה שהיא מנשנשת או שותה תוך כדי). המון (המון) ווייס-אובר במקום להראות. ניתן היה לחתוך החוצה דמויות שלמות שלא משפיעות בכלל על העלילה. השחקנים ביצעו עבודה בסדר גמור, אך לא יוצאת מהכלל. לא נתנו לסקרלט ג'והנסון תפקיד קצת יותר מאתגר מ"האשה המעט מבולבלת" הדי נפוץ אצלה (זה ממש הפריע לאשתי). נו, אז היא באיפור טבעי ושיער קצר, לא מספיק בשביל לייצר הזדהות.
את העובדה שכמו בהרבה סרטים הגיבורים הם מתחום הבמה אני מקבל מתוך הבנה שקשה לכותבים להשתמש במקצועות רגילים כי הם לא מבינים אותם (מצחיק אותי תמיד שכשרוצים להוסיף "מאפיין משרדי" של "עבודה אמיתית" לדמות אז המקצוע הוא ארכיטקט). אבל הפריע לשנינו (אח"כ אמרנו את זה אחד לשני) שהוסיפו את הקטע שהגבר בגד. לא רק שלא הוסיף, זה גרע מהחוזק של הסרט: להראות כמה מהר העניינים יכולים להדרדר אצל כולם, גם אם בעצם אין איזה "פיצוץ" ברקע, גם אם המטרה הייתה לסיים יפה.
חוץ מתחילת הסרט (שניתן היה כאמור לקצר מאוד), הסרט מתמקד בגבר. האשה מופיעה רק בסצנות משותפות או בסצנות קצרות לקידום עלילה. כל פעם שיש נושא שאמור להיות הדדי, שעובר על שני בני הזוג – מדגימים זאת על הגבר (כמו ילד עייף מידי מפעילות עם ההורה השני בליל כל הקדושים שזה נושא מאוד חזק אצל גרושים, או הביקור של הרווחה). הבמאי/כותב עשה סרט סמי-ביוגרפי, אבל הוא לא הכליל אותו מספיק כדי לייצר אמירה גדולה יותר.
אני מחזק את הביקורת על הקטעים הקלילים הלא טובים וארוכים מדי, דמויות טובות שלא מופיעות מספיק (עורכי דין) והסצנה הטובה של נסיון פיוס שהופך לריב (גם שם הגבר כתוב טוב יותר והסצנה בנויה לעורר אמפתיה אליו).
סה"כ סרט דרמה סביר. לפחות יותר טוב מבליל סרטי ה"כמו הולמארק" שנטפליקס התחילו להפציץ בהם…
לראות סרט ובמהלכו להיות בנייד...
איך אתם עושים את זה? זה מרגיש לי כמו חטא…
זה החסרון המרכזי של נטפליקס מול קולנוע
(ל"ת)
זה לא בכוונה...
זה אכן יותר נגיש מאשר בקולנוע ולכן פוגע בהיטמעות בחוויה. מצד שני זה מבחן די טוב: ביומיים האחרונים ראיתי את מז"ל טוב 2 ושני פרקים של בלש אמיתי, לא נגעתי בטלפון בכלל.
סרטים של נואה באומבך
אחת החוזקות של באומבך כבמאי היא הדיאלוגים ותחושת הריאליזם שמתלווה אליהם. הפעם היו מקומות שהדבר צרם לי, במיוחד כששתי דמויות מנהלות דיאלוג ובאופן מאולץ הן נכנסות אחת לדברי השנייה, או מתחילות לדבר בעירבוב נושאים מוגזם. בדרך כלל זה נעשה בצורה טובה. הייתה גם את הפעם ההיא כשצ'רלי לא מצא כוסות ב"דירה החדשה" וניסה לפתוח את הארון הפוך. זה חמוד ואני אוהב את האקוורדנס הזה, אבל זה היה קצת טו מאצ', הבן אדם מכין ארוחה שכוללת גזרים, הוא חייב לדעת איפה הכוסות.
אין ספק שהייתי לצידו של צ'רלי במובן הרגשי, כעסתי כשניקול הביאה את עורכת הדין והתחילה להתפלפל משפטית. אבל במובן הרציונאלי ריאלי הבנתי שיש לה קייס יותר טוב, ועדיף שהנרי יישאר בלוס אנג'לס. צ'רלי היה באמת אגואיסט יותר. בהתחלה הייתה לי תחושה של "נו כבר, דברו שנייה ביניכם ותפתרו את זה, עורכי הדין רק עושים בלאגן" המתבקשת. קצת התעצבנתי שזה לא קורה, וכשזה קרה הבנתי בדיעבד למה היה להם קל להיתלות על עורכי הדין ולא לפתור את זה בעצמם.
ראיתי אותו בנטפליקס מה שגרם לזה שעצרתי פה ושם, מבין את אלו שטענו פה שזה סרט לקולנוע.
בסך הכל סרט ממש טוב.
ברבר נגד ברבר.
וואו סרט מעולה, מעין גרסה מודרנית של קרמר נגד קרמר. רק שפה הסרט מזדהה עם שני הצדדים ומבקר אותם במידה שווה.לא חשבתי שיהיה סרט השנה שהתחושות ממנו נשארות איתך יותר מהגוקר, אבל סיפור נישואים התעלה עליו באספקט הזה.
סקרלט גוהנסון מדהימה ואני בהחלט יכול לראות אותה זוכה באוסקר על ההופעה שלה.
נ.ב ההופעה של רי ליוטה בסרט הזה כ"כ טובה, מאז החברה הטובים לא זוכר שנהניתי ממנו כל כך בסרט. (וגם בחברה הטובים אני הוא החולייה החלשה יחסית)
מצוין. כואב.
אז ראינו אתמול את הסרט בנטפליקס ובהחלט מדובר בחוויה מטלטלת. אחד הדברים שהכי אהבתי הוא שמהרגע הראשון שתי הדמויות הראשיות נראות ומתנהגות כמו אנשים אמיתיים לגמרי (בעיקר אדם דרייבר) מה שהפך את הסרט לעוד יותר כואב ונוגע. הצילום בסרט מעולה ויודע בדיוק איך לשחק עם הזוויות.
ועם מה רואים ומה לא כדי ליצור את האפקט המתאים. הרבה פעמים גם נעשית בחירה בשוט ארוך כדי לדמות הצגת תיאטרון ולא סרט וזה עובד פשוט נפלא ובעיקר בהקשר של הסרט.
מלבד זו הסרט כולל כמה סצנות מופלאות ממש כמו סצינת ארוחת הערב לקראת הסוף ובעיקר הסצנה האחרונה שבה מי שלא מזיל דמעה הוא באמת חסר לב.
שתי ביקורת קטנות הן שאכן ההתחלה של הסרט קצת ארוכה מדי והיה ניתן לקצץ אותה לפחות ב15 דקות. לי גם הפריע הסצנה שהם מנסים לפתור הכל לבד. בעיניי הדיאלוג שם היה קשה מדי ובא בלי מספיק רקע מקדים ככה שבעיניי הוא היה לא אמין.
אבל מעבר לזה משחק מדהים של כולם כמו שאמרו וגם סיטואציה (בעיקר בכל מה שקשור לעורכי הדין) מאוד אמינה שאני לצערי מכיר מחברים שהתגרשו. סרט מומלץ מאוד!
סרט גרוע
סרט משעמם על שני מפונקים שלא ברור על מה ולמה הם מתגרשים. זוג פרביליגים, אמידים, יפים ובריאים
שמתעסקים בשטויות. דמויות קלישאתיות, אמריקאיות שלא מחדשות דבר
מה שכן, להצליח להפוך את אחת הנשים היפות והסקסיות למי שנראית כמו דודה רק על זה כל הכבוד.
אני חושב שזה אחד מהרעיונות העיקריים
להראות שלמרות כל הפריבילגיות, הכל יכול להשתבש.
החלק היחיד שבאמת אהבתי היה שהם מתגרשים רק כי הקשר גווע ואין רגשות סוערים עם סיבות מטורפות ברגע, בלי רצון לנקמה (רוצים "לסיים יפה"). לכן הגילוי שהגבר בגד די פגם בתמה הזו והוריד רבות מאיכות התסריט.
בכללי סרט אובררייטד. לא יודע במה הוא יותר טוב, נאמר, מ This Is Where I Leave You שהשלמתי בנטפליקס השבוע.
נמחקה לי תגובה מפורטת
אוף.
בגדול, התכוונתי בדיוק לכל מה שכתבת – אלו בעיות אמיתיות מאוד. זו הייתה תגובה לגלית שכתבה כי הם "שני מפונקים שלא ברור על מה ולמה הם מתגרשים".
אני טוען שלא צריך את התוספת של הבגידה. – זה מוריד מכך שסיבות כפי שכתבת הן מספקות, ולפחות בשבילי, פוגם בעוצמה הדרמתית של הסרט.
זה גם משנה מאוד את הסצנות – כמו זו של השיחה שהדרדרה – אם היו רק סיבות כמו שציינת אז כצופה אני מקווה בשביל הזוג שיצליחו ואז כואב יותר את ההידרדרות. אבל אם יש את התוספת: אז דווקא אני מצפה לכישלון היחסים (הצלחה לאחר מקרה שכזה היא הנדירה והמעניינת יותר מבחינה דרמתית).
אני וזוגתי ממש נחרנו בבוז מול הטלויזיה ונפנפנו ידיים "למה היה צריך את זה?" כשזה קרה – הדרמה הריאלית לא הייתה מספיק טובה והתסריטאי היה חייב ללכת over the top משל היה חנה רובינא המתלוננת על צינון.
לא קשור לכלום, אבל האם לעוד אנשים נמחקות תגובות?
כי זאת פעם שנייה שאני רואה את הטענה הזאת ואני מנסה להבין איך זה קורה. זה באג של האתר? סתם חוסר זהירות של משתמשים?
לי זה קרה
האתר ניתק לי את המשתמש באמצע שליחת התגובה ולכן הציג שגיאה שאני לא מחובר ולא הזנתי שם משתמש.
(המסקנה שלי שאם כתבתי תגובה מושקעת כדאי להעתיק אותה לפני השליחה)
אותו הדבר קרה אצלי
(ל"ת)
היי, עברנו שרת וכזה
אנא תראו אם זה עדיין קורה לכם
ניטפיקינג בנוגע לדמות הילד (עם ספוילרים פצפונים ממש)
רק לי הפריע שהילד אמור להיות בן שמונה, אבל מאופיין כצעיר בכמה שנים מכל הבחינות?
אני לא מדברת על הקושי שלו בקריאת מילים בסיסיות – יש די הרבה ילדים (ומבוגרים) דיסלקטים שמתקשים בכך גם בגיל מאוחר יותר (מה עוד שבגיל הקריטי ההורים היו עסוקים בלריב אחד עם השני ולהעביר אותו דירה לצד השני של היבשת במקום ב, נגיד, לסדר לו הוראה מתקנת או אבחון), והחל משלב מסוים נאמר מפורשות שמצבו בקריאה חריג לגילו ומצריך התערבות.
אני גם יכולה להסתדר עם בעיית השירותים שלו (שזו בעיה מאוד נפוצה בגיל שנתיים שלוש, אולי חמש, אבל עם מטען רגשי מספיק/טיפול לא נכון יש סיכוי קטן כלשהו שלילד בן שמונה תהיה אותה), עם הילדותיות המוגזמת וחיתוך הדיבור הקצת תינוקי (גם כאן, יש ילדים כאלה, בעיקר בתקופות של קושי רגשי או משפחתי), עם ההעדפה החברתית הברורה לבני הדודים מלוס אנג'לס (שבקושי היה לו קשר איתם בעבר) על פני החברים מבית הספר/השכונה שאיתם גדל באופן יומיומי בניו יורק (שוב, לא מאוד סביר אבל אפשרי) ועם שאר מוזרויות. הצירוף של כל המאפיינים האלו יחד הוא כבר עניין עם הסתברות מאוד נמוכה, אבל אולי-כמעט-איכשהו-בהתחשב-בנסיבות אפשרי. כלומר, איפה שאני גדלתי, ילדים בכיתה ג' רקדו במסיבות כיתה עם הבת שהכי מצאה חן בעיניהם וקיוו שברנדון וקלי יתנשקו, אבל אני לגמרי מקבלת את זה שראשון לציון זה מקום, אהמ, קצת ייחודי.
מה שבאמת חירפן אותי זה הקטע של מושב הבטיחות באוטו. באיזה עולם ילד בן שמונה צריך לשבת על מושב בטיחות מיוחד באוטו?
תלוי לפי איזה המלצות את הולכת
אבל בארץ ילדים צריכים להיות עם בוסטר עד גיל 8 לפי חוק (ויש שאומרים שההמלצה היא עד גיל 10, וההמלצה המדוייקת היא בכלל על פי גובה – עד גובה 1.45מ'), וכשבחלק מהמקרים קונים כסא משולב כך שהבוסטר הוא בעצם אותו כסא בטיחות שיושבים בו מגיל לידה, רק עם קונפיגורציה טיפה שונה. כשקנינו את הכסא בטיחות שלנו, והראו על הקופסא את השלבים השונים של הכסא בגילאים השונים, בשלב האחרון זה נראה כאילו בן 14 יושב בתוך הכסא הזה…
בגלל שבארץ בדרך כלל במשפחות יש יותר מילד אחד, ובגלל שהכסא בטיחות תופס הרבה מקום- הרבה פעמים הורים עוברים לבוסטר קטן (רק מעין כסא מגביה, בלי גב) בשלב מוקדם יחסית, פשוט כי אין מספיק מקום לכל כסאות הבטיחות. אבל כשאין מגבלת מקום בגדול ההמלצה היא כסא מגביה עם גב שדואג שהחגורה תשב בדיוק כמו שצריך.
זה נשמע לי ממש מוזר
אני מכירה אנשים בני 30 בגובה 1.45 (לא הרבה, אבל יש). אז מה, הם אמורים לשבת על כסא בטיחות כשהם נוהגים או יושבים ליד הנהג?
כמו כן, לא זוכרת שאי פעם נתקלתי בילד אחרי תחילת כיתה ב' (וגם זה בדוחק רב) שישב על בוסטר.
כן, יש מבוגרים שצריכים לנהוג על בוסטר
לא מבחינת החוק, מבחינת העובדה שאחרת הם לא יראו את הכביש, ושהם לא יכולים לחגור את חגורת הבטיחות כנדרש (רצועה על הכתף ולא על הצוואר)
בארץ
לאנשים בארץ יש נטייה לא להקשיב להמלצות בטיחות.
עזבי ילד בגיל 8 עם בוסטר, אני מכירה הורים שמסיעים בני 3-4 במושב הקדמי בלי חגורת בטיחות, אז נכון שזה "רק בשכונה" אבל זה עדיין נורא מסוכן. בכל מקרה את ההמלצות הרשמיות אפשר למצוא פה (כולל ההבדל בין מה החוק דורש ומה בטרם ממליצים)
אבל הסרט הזה הוא לא בארץ, לא בחוקים של הארץ ולא במנטליות של הארץ, כך שהשאלה היא לא האם זה נהוג פה, אלא האם זה נהוג שם, מה שגורם לי לנסות ולתהות על סדרות אחרות עם ילדים בטווח גילאים הזה, והאם כשהם נסעו באוטו היה להם כסא.