במקור: Marie Antoinette
תסריט ובימוי: סופיה קופולה
שחקנים: קירסטן דאנסט, ג'ייסון שוורצמן, סטיב קוגן, מריאן פיית'פול
די תכננתי לתעב את 'מארי אנטואנט'. השמועות סיפרו שסופיה קופולה, יוצרת הסרט, הפכה את המהפכה הצרפתית – אחד הרגעים המסעירים והחשובים בתולדות אירופה – לפרק של 'סקס והעיר הגדולה'. חמוש בזעם קדוש ובפנקסנות היסטורית, ניגשתי ל'מארי אנטואנט' במטרה להוכיח קבל עם ועדה שקופולה לא מבינה מהחיים שלה, ושזה בכלל לא היה ככה. אבל איך שהפציעו פניה הרעננים של קירסטן דאנסט על המסך, סדק קטן נפער בחומת הצדקנות שלי. הייתי צריך לדעת כבר אז שהרזיסטאנס, כמו שהצרפתים אוהבים להגיד, חסרת טעם.
אני מניח שרוב הישראלים, שהמלכים האחרונים שלהם עוד חילטרו ברעיית עיזים, לא ממש מבינים את מערכת היחסים המסובכת של הצרפתים עם המלכים שלהם. אבל מארי אנטואנט, שהיא בכלל מאוסטריה, היא חלק חשוב מהמיתוס של המהפכה: הסמל האולטימטיבי של המונארכיה המסואבת, אישה כה קרת לב, כה נהנתנית ודקדנטית, עד שהמהפכנים נאלצו להפריד בין ראשה המפודר וצאוורה הענוג. והנה מגיעה האמריקנית המפונדרקת הזו, סופיה משהו, ומחליטה להציג את הכלבה המלכותית בתור נערה מבולבלת ורגישה. צק צק צק, אני יכול לשמוע מטרוניתות צרפתיות נחרדות, האם שום דבר כבר אינו קדוש בימינו?
ואכן, דרך מצלמתה של קופולה הסיפור של מארי נראה אחרת לגמרי. כשהיתה אך בת 14, נשלחה מארי מאוסטריה לצרפת כדי להתחתן עם לואי אוגוסט, יורש העצר. בסצנה מוצלחת במיוחד, על גבול הרייך הקדוש וצרפת, עוברת מארי דרך מה שלא ניתן לתאר אלא כאוהל חיול, שבתוכו היא מופשטת מכל אביזר אוסטרי, כולל הכלבלב שלה, ומולבשת מחלצות צרפתיות מכף רגל ועד ראש. אחרי שהיא מצורפתת כיאות, פוגשת מארי את לואי, המתגלה כחנון שמנמן ומבוהל, שתחביבו העיקרי – בניית מנעולים – הוא כנראה המקבילה של המאה ה-18 ל'מבוכים ודרקונים'.
וזה עוד כלום. ורסאי, מקום מושבה של החצר המלכותית, מתגלה כמקום זר ומוזר, עמוס בגינונים מצועצעים וטקסים מוקפדים. נסיכות אינן מתלבשות לבד: הזכות להלביש אותן שמורה לבכירת החצרניות בסביבה, ועד שמבררים אם הדוכסית הזו אצילה יותר מהרוזנת ההיא, המלכה לעתיד מחפה בביישנות על אגסי שדיה ורועדת מקור. כיאה לחברה תחרותית וטקסית, ורסאי מלאה ברכלנים, מלחכי פינכה ואופורטוניסטים שמחכים לראות איך הנסיכה הזרה תתמודד עם חייה החדשים. מכל כיוון לוחצים עליה לשאת בן זכר ללואי זו הסיבה שהיא שם, למעשה – אבל לואי מצידו בכלל לא מראה עניין באישתו הטריה (שמגולמת, אני חש צורך להזכיר, על ידי קירסטן דאנסט). ואתם חשבתם שלכם היה גיל התבגרות מחורבן.
קופולה מתארת היטב את הבלבול והניכור שחשים אנשים צעירים במקומות זרים – יהיו אלה טוקיו, ורסאי או אמריקה. בחצי הראשון של הסרט, דאנסט כמעט לא מדברת. היא בעיקר נעה להיכן שהאנשים הזרים הללו לוקחים אותה. קל מאד להזדהות עם מארי, לא רק משום שדאנסט מפעילה כל זיק של קסם אישי שיש לה כדי לצייר את הגיבורה שלה כמלכת-כיתה חיננית, אלא גם משום שכמו מארי, גם אנחנו לא בדיוק מבינים מה הצרפתים הדפוקים האלה רוצים מאיתנו. החצר המלכותית מוצגת במלוא הנהנתנות שלה, כולל הפילגשים הבהמיות והנימוס הדו-פרצופי והעושר המופרז, אבל התיאור של קופולה אינו גרוטסקי. להיפך, החברה הוורסאית מתגלה כגן חיות מרתק, שבו לכל סמול-טוק יש השלכות פוליטיות, והאדם הוא בדיוק מה שהוא לובש.
מהפרספקטיבה הזאת, כשמצבה הפוליטי של האימפריה הרומית הקדושה נשען על חיי האישות שלה ובעלה מעדיף לצאת לציד מאשר לפצח את המנעול שלה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, הבריחה של מארי לשיגרה של עוגות מרציפן, תסרוקות בלתי אפשריות וקרינולינות מרהיבות נעשית מובנת לחלוטין. ההיסטוריה מטפטפת מדי פעם אל תוך החצר, אבל הידיעות על המרמור העממי מעטות מדי ומאוחרות מדי. עד שלואי ומארי מבינים מול מה הם מתמודדים, ההמון כבר צובא על ארמונם.
אין ב'מארי אנטואנט' נבלים. ישנם רק אנשים, צעירים מאד לפעמים, שמנסים לשרוד בתוך מערכת תובענית. במקום מוזיקה נכונה תקופתית, קופולה בחרה למלא את הסרט בשירי אייטיז, העשור בה' הידיעה של סרטי ההתבגרות, מה שמזכיר לנו שהדמויות הללו, שגורל אימפריות היה תלוי בביוץ שלהן או בהחלטות התקציב שלהם, היו גם מתבגרים, שרצו להתאהב, לרקוד ו- שמו שמים – לעשן קצת גראס טוב.
השעה וחצי הראשונות של 'מארי אנטואנט' מצוינות. קופולה מוותרת על האיטיות המהורהרת של סרטיה המוקדמים לטובת קצב קליפי יותר, הפוליטיקה החצרונית משעשעת, והעיצוב – של הטפטים, התלבושות והתופינים – הוא תאווה לעינים. דאנסט עושה כאן את התפקיד הכי טוב בקריירה שלה, ואף על פי שיתכן שהיא לעולם לא תגלם אישה קשת יום באופן אמין, היא הפרינססה הכי מוצלחת שיש להוליווד להציע כיום. אולם, בדיוק כפי שלדאנסט יש מגבלות משלה, כך גם לגבי קופולה. היא מלכה בכל מה שקשור לתיאור חיי הנפש של נשים צעירות, אבל כשמגיעה העת ללכלך את הידים ולהתעסק בחרות, שוויון ואחווה, 'מארי אנטואנט' מתחיל לקרטע ולחזור על עצמו. אפשר ממש להרגיש את חוסר החשק של קופולה לפוצץ את הפנטזיה הקטנה שטוותה לעצמה ולהיכנע למשפט ההיסטוריה.
הגירסה של קופולה לחייה של מארי אנטואנט היא ניסיון חצוף, לא רק בתיאור חייה של דמות היסטורית מפוקפקת, אלא גם בעשיית סרט היסטורי. אין שום דבר מכובד, כבד ראש, בריטי, בהיסטוריה על פי סופיה. מבחינתה, נערות מתבגרות מתנהגות באותה צורה ורוצות אותם דברים בצרפת של המאה השמונה עשרה ובניו יורק של המאה העשרים ואחת. למרות שאינני מסכים איתה, ועל אף שבעיני הדיוקן של מארי סלחני מדי, לא היתה לי ברירה אלא להתאהב בנסיכה-ילדה הזו, משום שקופולה עצמה כל-כך מאוהבת בה. ואם אתם מוכנים למחול על חצי שעה אחרונה בינונית, הרי 'מארי אנטואנט' הוא הצ'יק-פליק הכי מעניין שמסתובב כרגע על מסכינו.
ביקורת מעולה
הסרט מצוין, אבל רק אנשים שבאמת אהבו את ילדות יפות וטוקיו יכולים להתחבר לזה אני חושב, היא עושה מין קולנוע מוזר כזה…כאילו לא קורה כלום אבל עדיין זה מעניין אותך.
בכל מקרה אהבתי.
ביקורת נהדרת.
אני מסכים עם ה'תאווה לעיניים'. הסרט הוא פשוט ממתק מגרה, שמשאיר אותך פעור עיניים ומרותק לכל אורכו, בלי שום קשר לעלילה..הוא פשוט נורא נעים להסתכל עליו. כל הצבעים והססגוניות. באמת ממתק לעיניים.
לואי ויטון
מי שראה את "מארי אנטואנט" והתפעל מהמחלצות ומגינוני הטקס, אולי יתעניין במאמר הזה של גיורא שטרנברג שנקרא "המרוץ אחר האדרת: לבוש וסטטוס בחצר של לואי הארבעה-עשר", שאמנם עוסק, כפי שהכותרת שלו מכריזה, דווקא בלואי ה-14, אבל אני מניח שהניתוח של שטרנברג רלוונטי לא פחות גם לחצר של לואי ה-16. קריאה נעימה.
http://www.openu.ac.il/zmanim/zmanim95/95-sternberg.html
קופולה היא ממש לא הראשונה שהציגה את מארי אנטואנט
כילדה מסכנה שנשלחה לארץ זרה או כמתבגרת מבולבלת. סטפן צוויג עשה את זה די מזמן בספר ששמו (למרבה ההפתעה) 'מארי אנטואנט'.
מה שכן, אני מניחה שלראות את הדברים זה לגמרי אחרת מאשר לקרוא אותם.
אני מזדהה עם החוויה שלך
בשבילי ללכת לסרט היסטורי זו חוויה מעיקה, כי מיד אני מתחילה להתקטנן על הפרטים (אולי זה הזמן לקרוא להקמתה של קבוצת תמיכה להיסטוריונים אנונימיים חובבי קולנוע). קופולה פתרה את הסבך הזה באופן בלתי צפוי ומענין – כאילו היא מודה מראש שאין שום דרך להציג את מארי אנטואנט באופן 'מדויק' (ושעדין נוכל להבין ולהזדהות עם הדילמות שלה), ובמקום זה מציעה אך ורק את הפרשנות האישית שלה (כפי שבעצם כל סרט היסטורי מציג).
לאורך כל הסרט זימזמה לי ה"היסטוריה" הרשמית בראש, והיא התנגשה עם כל מה שראיתי ושמעתי (בעיקר אהבתי את המבטא האמריקאי הברור של לואי), אבל הדיסוננס שנוצר היה חוויה מעניינת ובסופו של דבר מהנה.
רק פרט אחד זערורי: האימפריה הרומית הקדושה לא היתה צרפת אלא גרמניה.
אני מזדהה עם החוויה שלך
על איזו היסטוריה נעלמת את מדברת? הנערה הייתה בסה"כ רקדנית בלט מוכשרת שהובילו אותה לצרפת.
ואין אזכור ל "אם אין לחם תאכלו עוגות", שזה מצויין כי היא לא אמרה זאת.
אז מה עוד "חסר"?
אני מזדהה עם החוויה שלך
רקדנית בלט? (מריה-תרזה בטח מתהפכת בקברה. שהבת שלה תהיה רקדנית בלט?!).
מארי-אנטואנט, בתה הצעירה של הקיסרית האוסטרו-הונגרית מריה-תרזה, לא היתה רקדנית בלט, וככל הנראה לא אמרה את המשפט שייחסו לה, ואכן יש בסרט הרבה פרטים נכונים היסטורית (אוהל החיול, הקשיים עם לואי בשנות הנישואים הראשונות, הלידה הראשונה הפומבית, מול כל החצר, והבזבזנות ללא גבול (היא פשוט לא הבינה שדברים עולים כסף, ושהכסף הזה מגיע מאיפשהו ועל חשבון דברים אחרים).
אבל יחד עם זה, אין סרט שיכול להיות מדוייק היסטורית (ובוודאי שלא להכיל את כל הפרטים), ומה שיפה כאן הוא שהסרט אפילו לא מנסה לעשות זאת. זה בלתי אפשרי גם ברמת הסיפור ההיסטורי (למשל, לא ברור בכלל אם אכן היה למארי אנטואנט מאהב) וגם ברמת הייצוג האסטתי (בואי נאמר שאם הסרט היה נאמן לקומתם האמיתית או למראה השיניים האמיתיות של הדמויות המדוברות הוא היה נכון יותר ההיסטורית אבל מפספס את יכולת ההזדהות שלנו).
נטלי זימן-דייויס, ההיסטוריונית שייעצה לסרט "שובו של מרטן גר" (וכתבה את הספר על המקרה ההיסטורי) מתייחסת לקשיים של "סרט היסטורי" בצורה יותר מקיפה (ומאד מעניינת). וזה היה מה שהתכוונתי אליו כשכתבתי שקופולה עקפה את המלכודת ההיסטורית בכישרון – היא לא ניסתה לייצג שום דבר חוץ מאת הפרשנות האישית שלה ל(חלק מ)סיפור חייה של מארי אנטואנט.
אני מזדהה עם החוויה שלך
מריה -תרזה זה לא שם שמעיד דווקא על רמה דתית.
וחוץ מזה, כן. מארי אנטואנט הייתה רקדנית בלט. ואפילו טובה,
זה אחד מאותם תחומי האומנות שזכו לו ילדי האצולה. בין היתר: מוסיקה, שפות, נימוסים והליכות ואגב מגיל צעיר מאוד. (-מה שמסביר את 'גאונותו' של מוצרט)
לגבי המבוכה לנוכך הקהל שצפה בה בשעת לידה, זאת תקופה נוראית בכל מקרה, ואם זה לא זה אז התעללויות מיניות, שלא נחשבו אז 'התעללויות' והיו לגטמיות הן דבר של מה בכך.
אם קראת בויקיפדיה, היה ידוע לכל על בעיה שיש ללואי ה-16באיבר מינו. נחמד הא?
מה הקשר לדת?
היא היתה קיסרית, ובנות של קיסריות לא היו רקדניות למיטב ידיעתי.
ואני ממש לא רואה את הקשר של מה שכתבת על התעללויות ואיברי מין.
אה, הבנתי איפה אי ההבנה
נדמה לי שדינגו ואני הנחנו שאת מתכוונת למשהו כמו "רקדנית מקצועית" כשכתבת "רקדנית בלט", והרי לא יעלה על הדעת שמארי אנטואנט היתה רקדנית מקצועית (כלומר, עסקה באמנויות הבמה לפרנסתה
). אני מסכימה אתך שהיא בהחלט קבלה חינוך מקיף שמן הסתם כלל גם ריקוד, נגינה וכו', אבל לא הייתי אומרת שהיא "סתם רקדנית".
האמת, די מענין להמשיך את הספקולציה החינוכית – האם מארי אנטואנט היתה מסוגלת (לו היתה מקבלת השכלה מקיפה יותר וייעוץ פוליטי אחר) להביא לתוצאה שונה של המהפכה הצרפתית? אבל זה כבר תרנגול הודו שלם מרוב שזה עוף טופיק.
אגב, אם כבר מזכירים את מריה-תרזה, האשה והרחם, לקח לי שעה להבין שמריה היא באמת מריאן…
אבל יש אזכור..
למשפט המפורסם, אני זוכר שיש..
נכון
היא אומרת שהיא לא אמרה אותו
המלכים *הראשונים* שלהם עוד חילטרו ברעיית עיזים.
האחרונים כבר התעסקו בזהב ובאוכל ובלמות ביסורים, כיאה למלכים.
תודה על הביקורת.
זו פעם ראשונה שאני קוראת ביקורת אוהדת על הסרט.
ואני כל כך אוהבת את "סקס והעיר הגדולה" (וגם "חמש ילדות יפות" היה מוצלח בעיני), שעשית לי חשק רב לצפות בסרט.
הסרט מדכא?
בהתחלה הסרט לא נראה מעניין בכלל, כי אני נוטה לא לאהוב סרטים היסטוריים, אבל לאחר קריאת הביקורת, הסרט נראה הרבה יותר מסקרן.
השאלה היא – עד כמה הוא מדכא? נכון, הרי בסוף מובילים אותה לגיליוטינה. אבל יש בסרט איזה מסר של המשכיות? איזו תקווה?
האם חיי בטעות יסודם?
למיטב ידיעתי, אשת המלך אינה מלכה (אלא אם היא מולכת על מדינה אחרת), ולכן מארי אנטואנט לא הייתה בשום שלב "מלכה לעתיד" (כפי שהיא מוצגת בביקורת).
האם הסרט טועה ומציג אותה כמלכה? אחרי הכל, מה אמריקאים מבינים במלוכה?
האם אני טועה? אם אפילו ידע אישי (מאה שקל) לא נכון, על מה אני כבר יכול לסמוך?
אני מניח שבמלוכות שונות
יש הגדרות שונות למשמעות המילה 'מלכה', אבל מארי אנטואנט היתה בלי ספק מלכת צרפת.
נדמה לי שבעלה של המלכה אינו מלך, אבל אשת המלך היא בהכרח מלכה.
מעניין יהיה לראות
מבחינה ויזואלית אני בטח אתענג על כל שוט. כל הדקדנטיות התקפותיתי הזו פשוט עושה לי את זה.
החשש שלי הוא תמיד עם נושאים שאני לא יודע עליהם הרבה, שהסרט יכתיב לי את הנושא. כלומר, אני בטח אצא מהסרט עם תחושה של "כך היה, ללא עוררין", בין אם זה נכון או לא. עצם העובדה שהסרט מציג לנו כאילו ונקודת מבט שונה לגבי האירוע, תהווה בעיה מכיוון שאני לי מכיר היטב את נקודת המבט הנוספת. כך יקרה שאני אסיים את הצפייה עם הרגשה שהידע שלי בנושא מסתמך רק על הסרט, נקודת מבט מאוד ספציפית (שבעצם נוצר עם כל צפייה העצם, לא?). טוב, אני משער שבעיה שכזו יכולה להפטר חיש קל בעזרת מעט קריאה, לא?
רואים איך עורפים את הראש שלה?
לא.
אבל...
איפה מוקרן הסרט?!!?
מחפשת בנרות כבר חודשים…! יש רק בסינמטק ת"א?? מה עם ירושלים?
שיאכלו עוגות
גם 'שורטבאס' הוקרן בהתחלה רק בת''א,
ואחרי כמה חודשים עבר גם לסינמטק ירושלים. אולי יש תקווה.
גם 'שורטבאס' הוקרן בהתחלה רק בת''א,
או שפשוט רואים בבית.
לא היה לי כח לתור אחרי זה בכל רחבי תבל.
לא לגמרי,
מכיוון שמבחינתם היו הבדלים – שאתה, כבן המאה הנוכחית, לא מאומן לקלוט – בין הקרינולינה של הטיול בפארק והקרינולינה של נשף המסיכות, ולפעמים ההבדלים הדקים הללו יכלו לעלות בקריירה של מישהו.
בחלק העליון של התגובות יש קישור למאמר שעוסק בנושא הזה, והנה הערך הוייקיפדי על "תהליך הציווליזציה" של הסוציולוג נורברט אליאס, שעוסק בתהליך העידון והטרנדיזציה שעבר על חצרות המלוכה האירופאיות:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9A_%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94
מה גם שמעבר לכל הנושא של בחירת הבגד
שלפי הבנתי אתה מתייחס לשחרור ממנו – תמיד מתלבשים הכי מפואר שיש, וככה בעצם אין דילמות- הצחיק אותי שהשתמשת במילה "שחרור" מכל המילים, שכן באותה תקופה הבגד ממש כלא את הלובשת, וככל שהמעמד גבוה יותר, ככה היא הייתה יותר מוגבלת, ובדיוק בגלל זה ניכר שהיא שייכת למעמד גבוה:
אם האישה בקושי מסוגלת לזוז בשמלה שלה, זה אומר שבאופן קבוע חייבות להתלוות אליה איזה 2-3 משרתות שיעשו הכל בשבילה. שלא לדבר על מספר השעות שיש להקדיש לתהליך ההתלבשות וסידור השיער מדי יום – אישה ממעמד נמוך לא רק שאין מי שיעזור לה להתלבש כך, גם ממש אין לה זמן מיותר לאבד על זה.
במקור, השימוש ב''שחרור'' היה מכוון
מכיוון שזה היה בהתאם למה שאמרתי. עכשיו שאני רואה שדיי טעיתי, השימוש גם הוא לא היה הכי נכון.
באתי לסרט הזה עם הציפיות הכי נמוכות שאפשר,
שזו חוויה נדירה ומעניינת – הרי בד"כ אם אני מצפה שסרט יהיה רע, אני לא רואה אותו. בכל מקרה, מה שקרה הוא שדי נהניתי, אבל לא הופתעתי לטובה בשום צורה.
אני אגיד את זה ככה: סופיה קופולה היא לא תסריטאית ולא במאית. אין לה מושג מה לעשות עם שוט, עם שחקן או עם סיפור. אם אנחנו כצופים רגילים להתעכב מחשבתית על משהו שהמצלמה מתעכבת עליו פיזית, בהנחה שיש סיבה להדגשה הזאת, אז אצל קופולה זה לעולם לא ישתלם אחר כך; זה אף פעם לא רמז מטרים, כי אין מה להטרים, כי אין לה מושג מה היא עושה. גם הקשבה לדיאלוגים לא נותנת הרבה. הכל אקראי ומקוטע, מתחיל בכלום ונגמר בכלום.
בהתאם, לאף אחד בסרט הזה אין עולם פנימי או רגשות, גם לא למארי אנטואנט, למרות שלל ההעוויות של קירסטן דאנסט.
אז איך זה שנהניתי? נו. שמלות, נעליים, נופים, מוזיקה. דאנסט חמודה נורא, הצילום מגניב, הגימיק של המוזיקה המודרנית מצחיק, והכל עובר בכיף. בנוסף, היתרון של העילגות המקצועית של קופולה הוא שהסרט לא מרגיש כמו שום דבר אחר, אז לפחות במשך השעה הראשונה זה מעניין.
קופולה בהחלט במאית
פשוט לא מן הסוג ההוליוודי. כל שוט כן חשוב עבורה, אבל לא מבחינת התמורה שלו לעלילה אלא מבחינת ערכו האסתטי. זה לאקולנוע שמתאים לכל אחד.
חשבתי על זה,
אבל כשה"ערך האסתטי" של השוטים כל כך קיטשי ולא מתוחכם, קשה להתרשם מזה. זה יותר מדי הוליווד מכדי שאני אעריך את זה כמשהו אחר.
השאלה היא
מה היא מנסה להעביר. מה שאני מקבל בכל הסרטים שלה זה מצד אחד מבט צעוב על חוסר היכולת להסתגל לסביבה, מצד שני הצערה ליופי ולמאפיינים של אותה חברה, גם לדברים שנחשבים נחותים. הצילום, המוזיקה והעיצוב- מרהיבים בכל הסרטים שלה, אין ספק שיש לה חלק בכך.גם במקומת שיש קיטש- זה מודע לעצמו ומודגש.
סרט מרהיב ומענג, אבל...
לצפיית הסרט ניגשתי ברגשות מעורבים, קראתי ביקורות רעות מצד אחד, ומן הצד השני, אין כמו סרט תקופתי לגרום לי להנמס. (להנמס-עברית איומה). כשאני אומרת סרט תקופתי כוונתי לא ללפני אלפיים שנה כמו: אלכסנדר, טרויה וכו', ולא לימי הביניים אלא לאצולה אירופית מתקופת הרנסנס והלאה או העושר האמריקאי (כמו בעידן התמימות).
במארי אנטואנט השיחזור יותר מנפלא וכבר על זה צריכים להסיר בפני קופולה את הקפלט המאובק בטאלק לבן. יש בסרט קליידוסקופ של צבעים וקפלי משי, בגדים מופלאים ונעליים שהפרחות העכשוויות היו חוגגות עליהם, ואיזה אוכל ייצוגי! (אגב, ברובו צמחוני או עשוי עוגות, לא ראיתי בשר בסרט), בקיצור חגיגה אסתטית, שכמוה כיצירת אומנות.
בפעם הראשונה נתקלתי במארי אנטואנט שאינו מושג היסטורי המייצג סיאוב, דקדנס, אכזריות ואטימות, אלא ילדה מבולבלת הנחבטת בין אין אונותו של בעלה לבין פוליטיקה גבוהה שאינה מובנת לה כל צרכה. ואת הצד הזה מיטיבה קופולה לצייר בעזרתה של דאנסט המקסימה.
אז למה "אבל"? כי זה לא מספיק להחזיק סרט כה ארוך, שהולך ומסתבך בתוך הצבעוניות שלו בלי עלילה ממשית. היו חסרות לטעמי דרמות שהן קצת יותר מהלוך רוח ומתיאור מהורהר. לתחושתי תורמות דמויות משנה רבות, שאינן ראויות להיקרא דמויות משנה, חסרות פנים ויצוג, נטולות שם, ובעלות עומק אישיותי של מגשי הפירות המרהיבים שגם הם יכולים להקרא דמויות משנה. רוב הדמויות הללו אומרות משפט או שניים ומתאדות, או נשארות עד הסוף המר בלי לחזק את דמותה של מארי אנטואנט או לשמש לה רקע בוטח. חוץ מאשר ג'ודי דייוויס, שבמשחקה גורמת לכולם להחוויר.
מה שאהבתי במיוחד היה העדרו הבולט של המון העם (חוץ מאשר בסצנה אחת) הרעב והזועם, זה באמת מסביר את האוטיזם המוחלט של המלכה לגבי כל מה שהתרחש מחוץ לשערי וורסאי.
ובשבילי זה היה עוד טיול נהדר לארמונות וורסאי בלי לשלם על כרטיס טיסה.
לדעתי
סופיה קופולה היא במאית גדולה…הבעיה היא שהיא עוד לא ממש "גדולה"..היא בראשית דרכה..היא צוברת לאט לאט ניסיון…והסרטים נעשים יותר ויותר טובים..חמש ילדות יפות הידוע לשמצה…אבודים בטוקיו הנחמד..ועכשיו מארי אנטואנט שמכניס את שניהם בכיס..עם השנים וככל שתעשה יותר סרטים , סופיה קופולה תרכוש לעצמה מעמד בכיר בהוליווד..היא מביאה רעיונות מתוקים ויפים שתענוג לראות על המסך..והקיטש מאוד בולט במארי אנטואנט..אבל לדעתי סופיה הרשתה לעצמה לפזר קיטש בגלל הנושא המיוחד של הסרט..היא אישה נבונה ומוכשרת והיא יודעת טוב מאוד מה היא עושה..וכשנותנים לה חומר בידיים היא הופכת אותו לתוצר מאוד מיוחד..אז נכון היא לא יוצרת יצירות מופת..אבל גם במאים כמוה צריכים. ואני מאוד מקווה שהיא תמשיך לביים סרטים חמודים שכאלה.
אם את אוהבת את ההיסטוריה שלך מדוייקת
אז אין טעם לחפש אותה בקולנוע. אבל בכל זאת. ככל הנראה היא לא אמרה את המשפט המפורסם. וכן, לואי סבל מבעיה שמנעה ממנו לקיים יחסי מין, ושנמצא לה פתרון אחרי כמה שנות נישואים.
ומחוכים יש בכל המידות
אם את אוהבת את ההיסטוריה שלך מדוייקת
מחוכים יש בכל המידות, אבל מארי לא עלתה קילוגרם.
בזמנו לא היה ויאגרה, והבעיה שהוא סבל ממנה, זה חוסר חשק מיני (או לדעתי הוא סתם היה עומו).
ומספיק פעמים ההיסטוריה שלי כן נמצאה בקולנוע.
הוא לא סבל מחוסר חשק,
הוא סבל מבעיה רפואית אמיתית, בשילוב [כנראה] עם ביישנות טבעית.
אכפת לך לציין באילו סרטים כן מצאת תמונה היסטורית מדויקת. אני חובבת מושבעת של סרטים היסטוריים, ומצאתי מעט מאוד סרטים כאלה שאכן תאמו נכונה את המציאות.
היסטורים
נתחיל עם כל סרטי מלחמת עולם שניה.
כמה וכמה סרטים על רומא.
דווקא עכשיו אני לא מצליחה להזכר בשמות.
תני לי לחשוב על זה ואני אחזור אליך :)
אני הייתי נזהר מטענה כמו ''כל סרטי מלחמת העולם השנייה''.
אחד מרבבות ההיסטוריונים הצבאיים שמסתובבים כאן עוד עלול לחטוף מפרצת.
אני בעד בריאות ואריכות ימים להיסטוריונים צבאיים ולכל השאר
וכמובן, כמו בכל נושא אחר בעולם, אדי איזרד כבר אמר את דברו בענין סרטים על מלחמת העולם השניה (וספציפית על "הבריחה הגדולה"):
This is from Poland! And if you don't know the geography, it goes Poland, Czechoslovakia, Holland, Venezuela, Africa, Beirut, the Hanging Gardens of Babylon and then Switzerland. Where the Nazi gold comes from.
אז יכול להיות שהיה לה חילוף חומרים מהיר.
ניצן...
ברור לחלוטין שלא ניגשת לסרט בגישה שסופיה קופולה רצתה שאת (וכל שאר הצופים) יגשו אל הסרט. ההיסטוריה כאן מהווה את הרקע…וסופיה מספרת את הסיפור של מארי..לא של צרפת…ההתמקדות פה היא לא : "למה מארי לא משמינה מכל הממתקים"…את מתעסקת בתפל במקום בעיקר…זאת לא הייתה המטרה של סופיה קופולה כשעשתה את הסרט..המטרה שלה הייתה קודם כל ליצור ניסיון מאוד מאוד חצוף ולהניח על המדף של היסטוריה קולנועית את התוצר שלה "מארי אנטואנט" והיא הצליחה בזה..היא יצרה סרט מקורי ומעניין…שאת לא יכולה בדיוק לקטלג אותו בקומדיה…למרות שהוא מצחיק..וגם לא בדרמה..למרות שיש גם את הרגעים האלה..ומה שמבחינתי עשה לי את זה בסרט..הוא שזה הסרט היחידי שמבוסס על אירוע היסטורי שבאמת מתח אותי..ידוע שמארי אנטואנט נשלחה לגיליוטניה..אבל בסרט הזה פשוט קיוויתי כל הסרט שלא יעשו לקירסטן את זה. וזה נדיר. כי בדרך כלל את יודעת שהסוף הוא בלתי נמנע..וכנראה שקופולה ידעה את זה ופשוט סיימה את הסרט רק בתחילת חייה האמיתיים של מארי אנטואנט..עוד לפני שבאמת התחילו הצרות בחיים שלה..היא רק נתנה לנו פרק אחד בחיים שלה והוא ההתבגרות. וזה מדהים. הנסיון שלה להראות שתהליך של התבגרות וטיפש עשרה יכול להיות מצוי גם במלכה בת 15 במאה ה18…הסרט מקסים , נותן מעצמו , והסצנות כלכך מושקעות ואמינות ומיוחדות שאף פעם לא ראיתי על המסך. למשל סצינת הפתיחה , שמארי נוסעת הרבה זמן בכרכרה…המוזיקה…איך שמלבישים אותה באמצע היער.פשוט סצינה מקורית ומיוחדת.
אני, גם בדומה לתגובה שמלמעלה, נהנתי מאוד מהסרט. זה היה השילוב של המוזיקה, הגוונים האסתטיים, קריסטן דאנסט והסיפור עצמו.
אבל, מה שאני כאן להגיד הוא כמה זה מיותר שחלקכם אוהבים\מתעקשים לראות סרטים היסטוריים שנצמדים לעובדות. זה טיפשי, מפני שלא צריך להידבק לעובדות בשביל ליצור אמינות סיפורית, או להוציא מסר מעניין. מלבד זאת, שהרי ההיסטוריה היא אחד הדברים הכי סובייקטיבים שיש; אתה יכול לטעון שלמהלך צבאי כלשהו, נניח- לפצוח במלחמה, היה כמה מניעים, ואתה יכול להציג אחד מהם, או את שניהם ולזנוח את השלישי, וכו'. וחוץ מזה שאנחנו לא מתמקדים בעובדות, רוב הסרטים הטובים והמעניינים מתמקדים בפרשנות (גם אם היא מוסווית או ברורה, למרות שאני מעדיפה את זו שפחות צועקת בעיניים, ובכל זאת נותנת לך כלים להגיע לזה לבדך). אני מסכימה עם כך שלעוות לגמרי סיפור ולתת לו כותרת "היסטורי" זה טיפשי, אבל מה שאתם רוצים פה- את השלמות של המקרים- זה מיותר, וחבל.
בדיוק. הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא הסרטים שכוללים את חייו של היטלר…היה בזמנו את הסרט "מקס" ואז סרט ביוגרפי עם רוברט קרלייל , כל גירסא הציגה את היטלר באור שונה. זה לא אומר שזה לא נכון פשוט התמקדו בחיים האישיים שלו.
הבעיה עם סרטים היסטוריים
[תגובה זו, אגב, לא קשורה ל'מארי אנטואנט', אלא לסרטים היסטוריים בכלל]
היא שחלקם מתיימרים להציג את האמת. לא כל הסרטים ההיסטוריים הם כאלה, אבל יש כמה שכן, וזה הדבר שמכעיס רבים מהצופים. סרט כמו 'מרי אנטואנט' לא מתיימר לספר לנו מה באמת הלך שם בצרפת. הוא לא מציג את עצמו כסרט שמציג את האמת ההיסטורית, וזה בסדר גמור. קצפם של שוחרי ההיסטוריה יוצא על סרטים שמתיימרים לספק לצופה תמונה היסטורית אמינה ומדויקת, ונכשלים כישלון חרוץ – ע"ע 'ארתור' שהתיימר לספר את הסיפור האמיתי על האגדה, או 'ממלכות גן עדן', שהאמינות ההיסטורית שלו הייתה קלושה רק פחות מהאמינות הגיאוגרפית שלו.
שיעמום טוטאלי!
הסרט הכי משעמם שראיתי אי פעם! (טוב, אולי "אפריל הקסום" היה משעמם עוד יותר…), ולא עזרו כל התלבושות היפות וגם לא הפנים היפות של קירסטין דאנסט. פשוט לא קורה שם כלום!
בדיוק
אתם לא יכולים להתאכזב ממשהו שהסרט לא ניסה לעשות בכלל..
זה כמו להתעצבן על דיסני שעשו את פוקהונטס ולא התמקדו בעובדות היסטוריות.
הם ניסו לעשות סרט לילדים! וכאן אותו דבר..סופיה רק לקחה את התבנית של החיים של מארי אנטואנט..והכניסה בזה משהו אחר לגמרי.אם אתם רוצים לקטול את הסרט , אז תלכו בסטנדרטים של "קומדיה-דרמה רומנטית" ובמחלקה הזאת..הסרט מתעלה על עצמו בזאנר
מאמר יפה של לין האנט על השימוש הפוליטי שעשו המהפכנים במיניותה
של מארי אנטואנט:
http://books.google.co.il/books?id=8yNoMihU3xgC&pg=PA117&lpg=PA117&dq=the-many-bodies-of-marie&source=web&ots=qCf1XNwO02&sig=XZm_UKXi9cuG_ZOpd5nP3zcxQag&hl=iw#PPA117,M1
דמיינתי או ש
באחת הסצנות שרואים בה הרבה נעליים השתרבבו גם אול סטאר סגולות לפריים? מישהו שם לב?
לא דמיינת
זה עוד אחד מהאמצעים שקופולה משתמשת בהם בסרט כדי להציג את אנטואנט כבת-עשרה של ימינו.
אני זוכרת שגם הפסקול לא בדיוק ייצג את המאה ה-18…
(:
תודה, הרגעת אותי
כבר התחלתי לחשוש שאני הוזה :-)