סצנה מתוך "אלטר", סיפורו של נפתלי אלטר, התסריטאי של "גבעת חלפון אינה עונה":
פעם אחת ישבנו אני ואורי זוהר וקוואמי וארבינקא ואפרים קישון, ואני הייתי בדיוק שיכור ואמרתי איזה משהו שנון, הייתם צריכים להיות שם. בדיוק נכנס לחדר אריק איינשטיין, אמרתי לו "אריק, סוציאליזם אינו קומוניזם", והוא אמר לי "סע לאט, אלטר", אז יצאתי החוצה ונתקלתי בגילה אלמגור שבדיוק עשתה חזרות עם מנחם גולן אבל לא רציתי להפריע להם, אז הלכתי לפלאפל ממול שמה יהודה ברקן וזאב רווח בדיוק עבדו על איזה תסריט, אז הלכתי משם ועשיתי איזה הליכה יפה בחוף הים עם פשנל שאמר לי שאני חייב כבר לסיים את התסריט, ובקיצור מפה לשם, כשבדרך גם נתקלתי במשה דיין, כתבתי את "גבעת חלפון אינה עונה", ואז רבתי גם עם אסי דיין על הדרך. הסוף.
לצערנו, הסרט "אלטר" לא קיים, אבל בשביל לפצות על כך יוצא השבוע "מאנק", סרטו החדש של דיוויד פינצ'ר על התסריטאי הרמן מנקביץ', שעיקר תהילתו באה לו מהתסריט שכתב ל"האזרח קיין", שנחשב לסרט הגדול ביותר אי פעם למשך זמן רב. "מאנק" מדי פעם מרגיש פחות כמו סיפור ויותר כמו משחק "מצאו את הרפרנס" מורכב לחובבי הוליווד הקלאסית: במקום שבו אמורים להיות התפתחות של דמות או עלילה או איזשהו בשר שנוכל להיתפס בו כקהל הדיוט, פינצ'ר מאותת לסינמפילים מביני הדבר וזורק להם שלל שמות כמו לואי בי מאייר או איירווינג ת'אלברג, ומדי פעם גם עושה טובה וזורק עצם לסינמפילים פחות מביני דבר ומזכיר את האחים מרקס כל כמה סצנות, כדי שכולנו נרגיש חכמים.
אם "מאנק" אמור להיות הצצה לנפשו הסבוכה של הרמן מנקביץ', בגילומו המשוריין למועמדות לאוסקר של גארי אולדמן, אז הרי שנפשו של מאנק היא בעיקר אנקדוטות שקשורות לאנשים אחרים, בעוד הוא עמד מהצד ואמר מדי פעם איזה משפט מצחיק. זה היה יכול להיות אפיון מעניין של דמות שנמצאת תמיד כהערת שוליים או ליצן החצר, אבל הסרט מתייחס למאנק כדמות ראשית כזאת של תסריטאי אידיאליסט שיכור, נו, "טרמבו" כזה. זוכרים את "טרמבו"? אז "מאנק" הוא כמו הסרט ההוא, על כותב אלכוהליסט אידיאליסט שמתקשה למצוא עבודה בהוליווד ומסתכסך עם כולם ועם הופעת קולנוע מהסוג שכולם אוהבים בתפקיד הראשי, אלא שהפעם מישהו נזכר לגרור את הבמאי לסט מדי פעם.
כי אם אתם באים לסרטים של פינצ'ר כדי לקבל איזושהי נפש מתוסבכת ואפלה שכתובה היטב, אז חבל – הדמויות בסרט נשארות תמיד מרחק נגיעה מלהיות מעניינות, ולמרות שאנחנו מעבירים שעתיים ורבע עם מאנק, קשה להגיד עליו משהו חוץ מ"עוד כותב אלכוהוליסט שנון". מה מבדיל אותו מכל השאר? זה שהוא במקרה היה זה שכתב את "האזרח קיין". איך הוא הצליח ללכוד את הברק בבקבוק הזה? טוב, יש את הקשר האישי בין מנקביץ' ובין וויליאם הרסט, ש"האזרח קיין" נכתב בדמותו, אבל זה ממש לא מספיק. אולי חסרה ההתייחסות לכך שהתסריט של "האזרח קיין" היה עבודה משותפת של וולס ומנקביץ', אבל שאף אחד לא יגיד את זה לסרט (שלהגנתו, נסמך על טענות של מנקביץ' ושל מבקרת הקולנוע פאולין קייל. שלא להגנתו – הטענות הללו ככל הנראה לא נכונות).
ואז בעצם "מאנק" הופך למחקר דמות שלא מצליח אף פעם לפצח את הדמות שלו. התימה הזאת נוכחת גם עבור תהליך היצירה של "האזרח קיין": למרות שמדברים עליו כעל "סרט מאחורי הקלעים של האזרח קיין" כתיבת התסריט כמעט שלא מקבלת התייחסות, ופרט לכמה רמיזות וקריצות, ההפקה של "האזרח קיין" לא מופיעה אפילו לרגע. אז אם אין לנו מושג מי זה "מאנק" ולא נותנים לנו להשתעשע על הסט של "האזרח קיין" או לראות את הגלגלים בפעולה ביצירת אותו סרט – מה בעצם יש בסרט הזה?
טוב, כאמור, יש הרבה מאוד ניימדרופינג. אבל בעצם מה שיש ב"מאנק", ומה שהוא באמת רוצה לדבר עליו – זה פוליטיקה. ובעוד שהרבה אנשים יצפו בסרט ויגידו "הולי שיט, זה מרגיש כל כך רלוונטי לימינו", צריך לזכור שפוליטיקה היא פוליטיקה היא פוליטיקה, ושהתסריט בכלל נכתב בשנות התשעים, ושעוד ב"אזרח קיין" העיתון שבבעלותו של קיין מתלבט בין שתי כותרות בערב הבחירות: "ניצחון לקיין" או "זיוף מאסיבי".
כי בעצם, לסרט יש שני חלקים – חלק אחד הוא הכתיבה של "האזרח קיין", רק שאנחנו רואים מעט מאוד מתהליך הכתיבה עצמו, והרבה מהסביב: אנשים מאיימים על מנקביץ' שלא יעשה את זה, מבקשים יפה, עושים עיניים ומאנק ממשיך לסרב, ובינתיים כולם, כולל מאנק, מתייחסים בלגלוג לאורסון וולס שמופיע בעיקר כמטרד טלפוני פעם בכמה זמן.
החלק השני הוא פלאשבקים ארוכים לעברו של מאנק, וספציפית סביב הבחירות למושל קליפורניה ב-1934, אז ראש אולפן MGM הריץ מועמד רפובליקני ובסתר ליבו מאנק, שעבד תחת האולפן, תמך במועמד הדמוקרטי. החלק הזה כולל הרבה פוליטיקה, וזה היה יכול להיות מרתק, אם מישהו היה משייף עוד קצת את התסריט של החלק הזה ומציב ניגוד חד יותר במוטיבציה של מאנק. הבעיה היא שהתסריטאי מת אי שם ב-2003, ובנוסף לכך היה אביו של הבמאי, אז נראה שקצת פחדו מאותו שיוף הכרחי. על כן הצד הפוליטי של הסרט עושה רק חצי עבודה: המועמדים מוצגים לנו רק מרחוק, והסרט בעיקר רוצה להצביע על הקשר הישיר שיש לקולנוע כהשפעה על הדעות והפוליטיקה של אנשים. רק שאחרי שהוא אומר את זה, לא ברור למה הוא נשאר בסיפור הזה עוד איזה חצי שעה. לכאורה זה בגלל ההשפעה של הסיפור על מאנק, אבל הסרט כמעט תמיד משאיר את מאנק כאלכוהוליסט השנון המצחיק האדיש הטוב לב אך מרוסק מהחיים, והשינויים הקלים לפה ולשם שיש במהלך הסרט, והרגעים הקטנים שבהם יש חריקה פשוט לא מספיקים – ואז החצי שעה הנוספה הזאת היא כמעט ומייגעת.
בעצם, עזבו את ההשוואה ל"טרמבו". בהתרפסות שלו על ימי עבר ובחצי השעה המיותרת שלו, "מאנק" בכלל מזכיר את "היו זמנים בהוליווד" – כמו אותו אפוס על הוליווד של תקופה אחרת, גם בו יש שחזור מדויק של התקופה, לפחות חצי שעה עודפת, גיבורים ראשיים שמתמודדים עם הוליווד שלא בדיוק אוהבת אותם אבל מוכנה לסבול אותם בתפקידים מסוימים, אותה בקושי-עלילה ואותם דילוגי זמנים, אבל הוא קצת פחות מאוהב בעצמו וקצת פחות נמרח בצורה בלתי נסלחת. ובנוסף, אצל שניהם כל אספקט שאינו ברמת התסריט והעריכה ואולי המשחק הוא נפלא.
השחזור התקופתי של "מאנק" עשוי לתלפיות. פינצ'ר לא חסך בשום הוצאה והסרט לא רק נראה ונשמע בדיוק כמו סרט משנות הארבעים (גימיק שלאו דווקא מוסיף לרעיונות שבסרט, אבל הוא נחמד בסך הכל) אלא בורא ומקים לתחייה עולם שלם בתשומת לב שאין שנייה לה. אין היבט טכני של הסרט שהוא פחות ממלאכת מחשבת (גם אם הצילום השחור לבן שמנסה לחקות את סגנון הצילום הישן קצת מפספס, בעיקר כי הוא מרגיש כמו חיקוי).
גם בגזרת המשחק והדמויות אין על מה להתלונן, אבל גם אין מה לשבח: הסרט לא נותן לאף דמות מספיק בשר בשביל שלשחקנים יהיה במה לנעוץ שיניים. יש מדי פעם איזה משפט שנון או מונולוג חצי מוצלח, אבל כל השחקנים שאינם גארי אולדמן (ואלה די הרבה שחקנים, כולל שחקנים מוצלחים כמו אמנדה סייפריד או צ'ארלס דאנס) פשוט לא מקבלים משהו מרשים במיוחד לעשות. רוב הדמויות בסרט לא מקבלות סיפור או סאגה משל עצמן, ומדי פעם גם לא אפיון, אלא בעיקר נמצאות שם כדי להגיב למאנק או להיות רקע בעולם שלו.
האפרוריות של הדמויות בהחלט נותנת תחושה של עולם עשיר בדמויות שלא תמיד קל להתמצא בו, וגם עוזרת לאווירת "מאחורי הקלעים" הפחות זוהרת של עסקי השעשועים, אבל בסופו של דבר היא בעיקר אפרורית. וככזו, טוב, היא פשוט פחות מעניינת. כשחבר של מאנק נמצא בסכנה כלשהי קשה לי לפתח כלפיו אמפתיה מיוחדת כי, נו, מי זה, ולמה צריך להיות לי אכפת ממנו, ואיך הוא שונה משאר האנשים שמסתובבים בסרט?
אז בין עשייה טכנית משובחת, תסריט מתנדנד ומשחק סביר פשוט קשה להתלהב ממה ש"מאנק" מנסה לעשות. הוא לא גרוע, הוא פשוט אף פעם לא מתרומם לרמה של "טוב": יש לו רעיונות מעניינים, יש לו דמויות מעניינות, יש לו סגנון יפה, אבל הוא אף פעם לא מצליח לגעת בנימי הנפש של… טוב, של משהו. יודעים מה, אולי "מאנק" הוא "טרמבו" עם במאי או "היו זמנים בהוליווד" שפחות עף על עצמו, ואולי "מאנק" הוא בעצם כמו "האזרח קיין", אותו סיפור שמדלג בין צירי זמן בניסיון ללכוד נפש של אדם מתוסבך ונהנה משיאי הצילום, העריכה, התפאורה, האיפור והתלבושות של זמנו ושמסתובב סביב וויליאם הרסט, רק ש"מאנק" הוא הרבה הרבה הרבה הרבה פחות טוב.
1. "התסריט של "האזרח קיין" היה עבודה משותפת של קיין ומנקביץ'"
לא הבנתי. וולס ומנקביץ'?
2. זה אירוני, לפי הביקורת, שסרט שעוסק בתסריטאי של הסרט שהעמיק לפצח את גיבורו יותר מכל סרט אחר לפניו וכמעט גם אחריו, לא מצליח לפצח את הדמות.
3. לאור השינויים הקלים בין הפוליטיקה של שנות ה-30 להיום, האם הסרט מנסה להכניס לתבנית של 'דמוקרטים-טוב רפובליקנים-רע' החביבה על הוליווד היום, או שהוא בזה טיפה מעמיק יותר?
1. תודה
2. כן, למרות שיש אנשים שטוענים שאני ההדיוט שלא הבין ובעצם הדמות פוצחה גם פוצחה
3. ובכן, אכזבה קטנה לי אלייך.
מסכים לחלוטין ולגמרי
אני חושב שבדרך כלל הטעם הקולנועי שלי קצת שונה מזה של הקרקר. אבל הפעם, ספוט און. כל מילה.
קיצר היה עדיף אם פשוט היה ממשיך לעונה שלישית של מיינדהאנטר.
אומנם בחירה פחות מקורית אבל הרבה יותר מספקת (או שימצא תסריט טוב שיוכל להוציא ממנו סרט ברמה, כמה קשה לבמאי עם הכוח וההשפעה שלו למצוא תסריט טוב ולביים לו את הצורה?)
טוב, גם מהחצי פרק של מיינדהאנטר לא עפתי
אז יש לי פחות סוסים במירוץ הזה משהיה ניתן לחשוב. אולי פשוט נפרדו דרכינו או משהו.
לא חושב שנכון לשפוט סדרה שלמה לפי חצי פרק
(ל"ת)
תלוי מה השאלה
אם השאלה היא "האם מיינדהאנטר היא סדרה טובה", אז אין לי מושג, ואני לא מתיימר שיש לי.
אם השאלה היא "האם מיינדהאנטר היא סדרה שיש לי כוח ומרץ להשקיע בה והיא מיועדת עבורי כצופה", אז גם חצי פרק עושה עבודה טובה בשיפוט הזה. מעטות מאוד עד לא קיימות הסדרות שהייתי צריך יותר מחצי פרק להשתכנע שהן שוות משהו, וכאשר הכריחו אותי לצפות בסדרות שלא היה לי כוח אליהן כי "זה משתפר בהמשך" התוצאה תמיד הייתה שלא, זה לא.
אז, שוב, לא אומר שזאת סדרה לא טובה – פשוט שדרכיי ודרכי פינצ'ר נפרדו, והוא יוצר דברים שפחות מדברים אליי, וזה סבבה לחלוטין.
אם מדברים על "עד כמה פרק ראשון של סדרה הוא מייצג",
דוגמה מובהקת היא "הנערים", שזאת סדרה שמי שגיבש עליה דעה בעקבות שני הפרקים הראשונים פשוט גיבש את הדעה הלא נכונה.
השאלה היא מה היא "דעה על הסדרה"
כי (בלי לראות) אני אתפלא מאוד אם בפרק השלישי יתברר שהסדרה היא סאטירה מצחיקולית שובבה אחרי שבפרקים הראשונים היא נראתה כמו דרמה רצינית. אפשרי בהחלט שהתברר מ"סדרה שנראה שהמסר והכיוון העלילתי שלה הוא אחד, היא הפכה למשהו אחר" ואולי אפילו איזה זליגת ז'אנר או איזון בין דרמה ומתח וספק אקשן, אבל אלה לרוב לא הדברים שמשפיעים על שיקול דעתי בנוגע לשאלת ההנאה שלי מסדרה כמו טון כללי ואיכות כתיבה, שאפשר לראות לרוב מהרגע הראשון (המקומות היחידים שאני מוכן לגלות סלחנות הן סדרות קומדיה, שלוקח להן זמן להשתפשף, וגם אז אני כנראה פשוט אדלג לחלק שכבר משופשף).
ביקורת מצוינת, קלעת בול. לא נהנתי בכלל
הסרט לא מאכיל בכפית בכלל ומצפה מאיתנו להכיר את עשרות הדמויות שמסתובבות שם. אולי אמריקאים חובבי קולנוע כבדים יהנו יותר ממני, אבל כישראלי חובב קולנוע קל-בינוני אני יכול להגיד שזה לא סרט טוב.
המקבילה הקולנועית של בילוי במחיצתו של אדם חכם שמנסה בכוח לשכנע אותך שהוא למעשה מבריק.
גארי אולדמן לא באמת טוב פה, והסצנה שפינצ'ר כנראה ייעד לקליפ שיקרינו כשאולדמן יהיה מועמד על התפקיד הזה באוסקר השנה היא במקרה גם הסצנה הגרועה ביותר שראיתי השנה בקולנוע (סליחה – ב"קולנוע") – וראיתי את "יומני האפלצ'ים". (טוב, אולי סצנת הפיפי ב"יומני האפלצ'ים" הייתה טיפה יותר גרועה.)
זה לא סרט נטול חסרונות – למעשה, הוא כנראה סרט הרבה יותר טוב משאני נותן לו קרדיט. זה דיוויד פינצ'ר, הוא יצטרך לעבוד קשה מזה כדי לעשות סרט גרוע. אבל "מאנק" פשוט לא עניין אותי מספיק – יכול להיות שזה אני ללא האנרגיה לסרטי אוטרים חמורי סבר, אבל אני מאמין שלסרט עצמו יש יד בדבר. הכל היה מאוד יפה, כולם היו מאוד שנונים, אבל לא יכולתי שלא להרגיש שהייתי מעדיף לראות סרט על מריון דייוויס – הסצנות של אמנדה סייפריד היו, בבירור, הסצנות הכי טובות בסרט, ואני לא יודע לגבי זכייה, אבל מועמדות שלה לאוסקר השנה תשמח אותי ממש. ומה הרלוונטיות של קו העלילה הפוליטי? סליחה, לשאלה הזאת יש תשובה, אבל במה זה תרם לסרט? עוד קצת נוגרות לטראמפ? יאללה, חמודות, לא עובד, לא מצחיק, לא מעניין, חצי השעה שהסרט הקדיש לאירוע (לא נו, בחירות המושלות של קליפורניה ב-1934, יש גבול עד כמה אני אמור להתעניין בדבר הזה, בטח כשזה נעשה בלאות שגורמת לבחירות מועצת תלמידים בבית ספר בנברסקה להיראות מעניינות יותר בפער לא נעים) יכולה הייתה להצטמצם ל-10 דקות באהבה גדולה.
בתור מטא-קולנוע, יסלחו לי הסינפילים באשר הם, אני מעדיף את "אויבות: בטי וג'ואן" – ריבונו של עולם, אני מעדיף את "הוליווד" של ריאן מרפי על פני זה. בתור זמן איכות עם אמנדה סייפריד, אעדיף את – וואו, כל כך הרבה סרטים לפני "מאנק", "ילדות רעות" זה האובייס, מיד אחריו לפחות סרט "מאמא מיה" אחד ועונה 1 "ורוניקה מארס". בתור פינצ'ר, באמת ובתמים מצאתי יותר חן, תעוזה ואנרגיה ב"בנג'מין באטן". בתור גארי אולדמן – תכלס, ההופעה הכי גדולה שלו הייתה ב"החפרפרת", סרט שהתעקש בכוח להשאיר אותי באדישותי לא פחות מ"מאנק", וסרטי "הארי פוטר" בפירוש לא השתמשו בכשרון שלו מספיק, אז אין לי מושג מה לומר בהקשר שלו מלבד זה שאני שמח שגם בגיל 62 הוא זוכה לתפקידים של בני 43 (פער הגילאים בין אולדמן לנשים שלצידו בסרט רק גרם לי להעריך את "הנשף", שנותן למריל סטריפ מושא אהבה שצעיר ממנה ביותר משני עשורים, יותר. וזה לא סרט ראוי להערכה במיוחד).
במילים אחרות: לא מתעלה על "האזרח קיין". לא נורא, אבל יכול היה להיות יותר טוב.
"זה לא סרט נטול חסרונות – למעשה, הוא כנראה סרט הרבה יותר טוב משאני נותן לו קרדיט"
פליטה פרוידיאנית?
פרויד לא רלוונטי, אבל התכוונתי לכתוב "יתרונות" במקום חסרונות. תודה על התיקון
(ל"ת)
הביקורת הרגה אותי.
הכי מצחיקה, שנונה ונכונה שהייתה בשנה האחרון באתר.בפער.ותודה שריכזת את החווויה שהייתה לי מהסרט בצורה כל כך טובה.
זה לא היה משהו
זה לקח לו כמה שנים, אבל דיוויד פינצ'ר סוף כל סוף עשה סרט גנרי שמתחנף לאוסקר.
הנערה עם קעקוע דרקון (2011) והרשת החברתית הם 2 מהסרטים הכי אהובים עליי- מה קרה כאן?
חוץ מהשליש האחרון והמוזיקה הכול הרגיש מזוייף כל כך. כלומר, הדיאלוגים זוועה, רוב המשחק לא משהו. גארי אולדמן משחק טוב בסרט רק כשהוא שיכור בארוחת ערב. הוא לא משכנע בשיט שהוא "כותב גאון בן 40 ומשהו", במיוחד כשכל שאר השחקנים כולל אשתו בסרט הם בני 30 ומשהו במציאות.
שמח שלפחות יצא לי לראות סוף כל סוף האזרח קיין לפני כן, אבל וואו מאנק באמת לא היה סרט טוב.
אני חושב שלמדנו לקח חשוב השנה- אף פעם לא להגיד לבמאי נרקיסיסט שהוא יצר קלאסיקות בזמן שהוא חי אחרת נקבל דברים כמו מאנק וטנט.
רק אומר - "הסיפור הנפלא של בנג'מין באטן" התחנף לאוסקר באותה מידה.
תכלס, יש מצב שאפילו יותר, כי הוא היה הרבה יותר לבבי והרבה פחות ציני מ"מאנק", אבל בעוד "מאנק" הוא ביוגרפיה פוליטית על הוליווד (כותב את התיאור הזה ומדמיין איזשהו חבר אקדמיה מריץ שורה על טופס ההצבעות שלו), "בנג'מין באטן" הוא סרט פנטזיה עם מלא אפקטים מיוחדים. סך הכל, תיקו. שני סרטים שהאקדמיה אמורה מאוד לאהוב. מאמין שהיעדר התחרות הבשרית וההזדמנות ההוליווד להתלהב מעצמה תיתן ל"מאנק" יותר צומי מ"באטן".
לא הבנתי אם באמת יש כזה תסריט של נפתלי אלטר, או שאולי הוא סיפר פעם
סיפור כזה. אודה מאוד עבור הבהרה.
אין, ולא קרה (למיטב ידיעתי)
(ל"ת)