האיש שתבע את אלוהים

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 24 באוגוסט 2002Posted in: ביקורות

במקור: The Man who
Sued God!ימין!
במאי: מארק ג'וף
תסריט: ג'ון קלארק, דון
ווטסון
שחקנים: ביל קונלי, ג'ודי
דייויס, קולין פריאלס, ביל
בראון

יהודי אחד, לא עלינו, לא בטובה היה שרוי כל ימיו. אישתו נטשתו, ופרנסתו הייתה בדוחק. בעל עגלה היה, והיה משכים כל ימיו, נוטל עגלתו ויוצא אל הדרך, אולי יקרה בפניו ריבונו של עולם איזו פרנסה ויעשה מעט לביתו.

יום אחד איתרע מזלו של היהודי, ונתרגשה עליו סופה, ובא עליו ברק משמיים, ושרף עגלתו. בכה היהודי בכיה גדולה ומרה, כי נשבר מטה לחמו. ולא זו בלבד אלא שהפריץ הקשה ליבו וציוה לגרשו מן הכפר, ולא שת הרשע ליבו לתחנוני היהודי, שדמי פדיון ושכר הפונדק שילם באמונה כל ימיו. והפריץ ציוה את משרתיו, ויכוהו מכות נאמנות ויגרשוהו. אמר היהודי בליבו, עתה מה אעשה? אין לי על מי לסמוך אלא על אבי שבשמים, אשר כל בשמיים ובארץ הוא יודע. עבר אצלו איזה גוי ואמר לו: "יהודי שוטה! אם כל בשמים ובארץ הוא עושה, הרי הוא הוא אשר שרף את עגלתך, ומה תתפלל אליו?". אמר היהודי, חוכמה בגויים תאמין; אם כן, אתבע אותו לדין תורה, וישיב לי את עגלתי.

אולם איזה בית דין הוא, ואיזה רב הוא ולא תהיה אימת שמיים עליו? רבנים רפורמיים טרם היו אז בעולם, וכמעט בא היהודי לידי יאוש רח"ל.

נמנה היהודי והלך לו לעיר ברדיצ'ב, אצל הקדוש רבי לוי יצחק, שרחמן גדול הוא ואוהב את ישראל, ואולי ידין משפט צדק. בא לפני רבי לוי יצחק ואמר לו ריבונו של עולם כל ימי בילע שמחתי, והשביעני מרורים, אתבעהו לדין תורה, ומובטחני בכבוד מעלת תורתו שלא יטה הדין ולא יישא פנים. ויאמר לו הקדוש, "בני, מה הבלותא העלית בדעתך? וכי לו הדין עימך, מה יעשה בית הדין לקדוש-ברוך-הוא וישלם?". אמר לו היהודי, "מובטחני שדין תורה יקיים; אינו חשוד על המראת פי בית-דין". ישב הקדוש רבי לוי יצחק והושיב עימו מחכמי העיר ברדיצ'ב, ויעיינו עיין היטב בטענות, ויפסקו…

אבל נעזוב את ברדיצ'ב בשלב זה. הסרט 'האיש שתבע את א-לוהים' אמנם לא עוסק בברדיצ'ב של המאה ה-19, אבל העלילה מזכירה מאוד שניים-שלושה סיפורי עם יהודיים ובדיחה אחת, פרט לכמה שינויים קלים (התובע הוא לא יהודי, העגלה היא ספינת דייג, הפריץ היא חברת הביטוח ובתפקיד רבי לוי יצחק מופיע שופט אוסטרלי שמזכיר בצורה חשודה את הברון רוטשילד בצילום על בקבוקי כרמל מזרחי). העקרון פשוט: מישהו מחליט שנגרם לו עוול, וכיוון שמסביבו כולם מייחסים זאת ל"כוח עליון" הוא מחליט לתבוע את הכוח העליון, או במקרה הזה את נציגיו עלי אדמות, הלא הם – כמובן – הממסדים הדתיים למיניהם, כולל הרבנים היהודים. מכאן ממשיך הסרט עם קו הסוקר את התמיכה וההתנגדות לה זוכה התובע, סטיב מאיירס (בילי קונולי), את הקושי של הממסדים הדתיים להתמודד עם טיעון בסגנון "אתם נציגיו עלי אדמות, אז תשלמו על מה שהוא עושה", ואת הקשר של סטיב עם אנה רדמונד (ג'ולי דיוויס), עיתונאית שמסקרת את התביעה. בקיצור, סרט בית משפט עם נאשם שלא נראה בבית הדין (אף כי אפשר לטעון שהוא נוכח). לרעיון אולי יש פוטנציאל, אבל הסרט לא מממש אותו.

בתחום האמירות הנוקבות, יש בסרט פחות מאשר בכל אחת מהגירסאות האחרות לאותו הסיפור, שלא לדבר על ספר איוב, פרקים ל"ז והלאה. האמירה הנוקבת ביותר בסרט, בעיני, היא דווקא נגד הטלוויזיה, והיא תופסת שתי דקות. בשאר הסרט, אם הסרט מנסה לגעת בשאלת הטוב והרע, בשאלת א-לוהים ואחריותו לקיום השוטף בעולם, וגם לפורענויות – הוא די מפשל. השטחיות עצומה: רמת הדיונים הכללית מזכירה לי ויכוחים מימי הפחות עליזים בצה"ל או בתיכון. קשה מאוד להאמין שתביעה כזו היתה אי-פעם מגיעה לבית-משפט ונדונה בו כפי שנדונה; מהלך העלילה המשפטית לא הגיוני, אפילו בסטנדרטים של סרטי בתי-משפט. מה שכן, פה ושם – הן מצד התביעה והן מצד ההגנה – מופיעים משפטים רציניים, ואמירות ממשיות על שאלת "צדיק ורע לו", שאלת הצדק הא-לוהי וכיוצא בזה. אבל אלה מעטים, ולא מצליחים להסיר את נופך השטחיות מעל לסרט.

זה דווקא יכול להיסלח, כי הסרט אינו מסמך תיאולוגי מעמיק, אלא קומדיה, שאמורה לנצל את הסיטואציה כדי להצחיק, וכדי להגחיך את הממסד הדתי, את התובע, את העיתונות, ובעיקר לסחוט צחוקים מהקהל. וזה לא עובד מספיק. הסרט חביב, יש פה ושם בדיחות נחמדות, אבל בדרך-כלל הוא רק מצליח להעלות חיוכים פה ושם, ולא יותר. ההומור מתחלק להומור מילולי – לא מתוחכם במיוחד – ולהומור סלפסטיק פיזי; את זה האחרון צ'פלין עשה הרבה יותר טוב, האחים מרקס עשו יותר טוב, וגם מייק מאיירס – הסוכן המיוחד פאוורס – עשה את זה יותר טוב. לא שסבלתי; בסך הכל הסרט חביב, אבל לא יותר מחביב, וחבל – את הרעיון היה אפשר לקחת לכיוונים אחרים וליצור סרט ממש טוב. אה, והבהרה: בעיני הסרט הוא לא אנטי-דתי או פרו-דתי: סתם מקושקש.

לפחות הפרסומת עושה צדק עם הסרט: כרזת הפרסומת מגדירה את הסרט כ"קומדיה א-לוהית", ובצדק – הוא רק קצת יותר מצחיק מיצירתו של דנטה באותו שם. אם כי בניגוד לזו האחרונה, כמדומה לי שהוא לא ייחשב לקלאסיקה.

אם יש לכם 33 שקלים, ואין לכם שום דבר יותר טוב לעשות איתם, לא תסבלו אם תראו את הסרט: אבל לא יותר מזה.

תגיות: