יש ים של אפקטים ב"מליפיסנט", נופים ממוחשבים, יצורים אגדתיים וכוחות קסם צבעוניים; לאנג'לינה ג'ולי יש קרניים מפוסלות נהדר, וכנפיים נהדרות – אבל אף אחד מהם לא מרשים יותר מעצמות הלחיים שלה. אנחנו באמת חיים בעתיד מופלא אם אפשר לפסל מחדש פנים של שחקנית באופן שבו יכולתם להישבע ששברו לה חלקים מהלסת התחתונה והדביקו אותם מחדש במעלה הפנים. מהמם. וגם יתר האנג'לינה לא רעה בכלל. זאת ההופעה הראשונה של אנג'לינה ג'ולי בקולנוע מזה ארבע שנים, והיה שווה לחכות. אנג'לינה בתפקיד מליפיסנט היא פאקינג מושלמת. היופי, הקרירות, המינימליזם המחושב של כל תנועה, הופכים אותה למכשפה הרעה האולטימטיבית. הבעיה שלה היא שהיא כבר לא כל כך רעה.
מלפיסנט (שם הסרט כולל שני י'ים, אבל באופן שבו מבוטא שמה יש רק י' אחת) מקבלת כאן הזדמנות לספר את גירסתה לסיפור הידוע בהשתתפותה. מליפיסנט היא המכשפה הרעה בגירסה המצוירת של דיסני מ-1959 ל"היפהפיה הנרדמת", שבעצמה שונה מהותית מהגירסה של האחים גרים. זוהי אחת הדמויות ה"רעות" הזכורות, האהובות והמפחידות ביותר מסרטי דיסני. היא לא הסתפקה בהרעלת תפוחים, אלא הטילה כישופים אדירים והפכה לדרקון ענק כשצריך. אבל הסרט המקורי לא מסביר מה בעצם גרם לה להיות כל כך מרושעת. התירוץ הרשמי הוא שהיא התעצבנה על כך שהיא לא קיבלה הזמנה למסיבת הבריתה של בת המלך, וזה באמת לא מנומס, אבל קצת פרופורציות. לא הורסים ממלכה ומטילים כישופים שגם השטן עצמו לא יכול לבטל בגלל מה שיכול היה להתברר כטעות של הדואר.
על פי הסרט החדש, מלפיסנט היא פיה, בעלת כנפיים מהממות, שחיה בממלכה הקסומה שמעבר לביצות. בצעירותה היא נפגשה והתאהבה בבחור אנושי, אבל היחסים האלה עלו על שרטון, ובסופו של דבר הסיכסוך על רקע רומנטי הזה הוביל אל הסיפור המוכר – מלפיסנט מטילה קללה על בתו של המלך, שתידקר באצבעה בשנתה ה-16 ותיפול לשינה עמוקה, וכו'.
עבור דיסני הסרט הזה הוא חלק ממה שהפך לנוהל רגיל, שכולל את "אליס בארץ הפלאות" ואת "ארץ אוז" – ביקורים מחודשים בעולמות של סרטים ותיקים. הסרטים האלה כבר פיתחו סוג של לוק אחיד, אותה גרנדיוזיות היפר-צבעונית כזו שלא מרשה שתשכחו אפילו לרגע שהשקיעו פה ממש הרבה כסף באנימציה ממוחשבת, ולכן כל פריים חייב להיות הדבר הכי מדהים ודחוס שראיתם. כל טירה בגודל של הר, כל הר בגודל של האוורסט, כל אחו נמצא ליד מצוק נישא ממנו שופע מפל מים בגובה של הניאגרה על סטרואידים. ב"ארץ אוז" כל זה נראה פלסטיקי לגמרי, אבל ב"מליפיסנט" אפשר לסלוח על הגרנדיוזיות פשוט כי כאן היא מוצדקת. הסרט הזה מטמטם ביופיו. שוטים מעוצבים להדהים מגיעים בזה אחר זה, ואפשר ליהנות מהצפיה בסרט פשוט כגלריה של אמנות פנטזיה. ביצורי הקסם שבממלכת הפיות אפשר לראות השפעות גם של בריאן פראוד, גם של גיירמו דל טורו וגם של מיאזאקי. מליפיסנט עצמה, בעיקר בגירסה המכונפת שלה, היא פשוט יצור יפהפה. נכון, הכל פה ממוחשב: כמעט שאין פה אפקטים פרקטיים, ונראה כאילו הסרט ההוליוודי הסופר-ענק הזה צולם באולפן זעיר שלא כלל שום דבר מלבד מסך ירוק אבל אין שום דבר רע באנימציה ממוחשבת כשהיא עשויה טוב. העולם שמסביב אולי לא נותן הרגשה "אמיתית" – ברור שהוא מלאכותי, כפי שברור שסרט מצויר הוא לא אמיתי – אבל זה לא הופך אותו ליפה פחות.
כאמור, מלפיסנט היא עכשיו הגיבורה, והיא נהדרת – אבל היא לא משאירה מקום כמעט לשום דמות אחרת בסרט. כל הדמויות ה"טובות" בסיפור הפכו למרושעות או מטומטמות: המלך סטפן (שארלטו קופליי, האיש עם המבטא הכי לא ברור בהוליווד) הוא אופורטוניסט מרושע. הנסיכה אורורה (אל פאנינג) היא חיננית, אבל לא שום דבר מעבר לזה: היא מסתובבת בעולם בתמימות עגולת עיניים שגובלת בטמטום. הנסיך עושה כאן עוד פחות ממה שעשה בסרט המקורי. הגרועות ביותר הן שלוש הפיות הסנדקיות. הן מהוות גם את הכתם המכוער היחיד בעיצוב הויזואלי של הסרט (הן נראות פשוט זוועה, כמו בובות חרסינה מעוותות) וגם את החור הגדול ביותר בעלילה שלו: איזה טמבל היה מפקיד תינוקת למשמורת של שלוש המטומטמות האלה? הן חסרות כל מושג בסיסי בגידול ילדים, מפגינות הזנחה נפשעת ומעצבנות באופן כללי. זה בזבוז מזעזע של אימלדה סטונטון.
כחלק מהטוויטס המחודש על האגדה, הסרט מסתכל בעין עקומה על מוסכמות הרומנטיקה הותיקות של של דיסני, כולל אהבת אמת ממבט ראשון וכל זה. האופן שבו המסר מובנה בסרט בהחלט יפה, וטוב שדיסני מנסים לתקן במשהו את המסרים שהחדירו לדורות של ילדות, אבל זה היה מקורי ומעניין יותר אלמלא "לשבור את הקרח" האולטרה-מצליח, גם הוא מבית דיסני, לא היה עושה דבר דומה להפליא לפני כמה חודשים. התסריטאים של "לשבור את הקרח" ו"מליפיסנט" נפגשו זה עם זה יותר מדי, או לא מספיק.
ב"מליפיסנט" יש מעט דמויות, ההתרחשויות בו כמעט שלא מוסברות, ורק הקריינות מכריזה שמשהו קרה בלי נימוקים כלשהם – ובדרך כלל לסרט כזה הייתי קורא סרט גרוע מאוד. אבל כאן, יש משהו בסיסי בסרט שגורם לכל זה להיראות טבעי: זה סיפור אגדה. בסיפורים כאלה דברים קסומים קורים, ורק לעתים רחוקות הם מגיעים עם מבנה מוסבר ומוסדר של הגיון פנימי. הסרט הזכיר לי, גם באווירה וגם במראה (זהירות, הנה מגיעה מחמאה עצומה) את הסדרה "The Storyteller" ("סיפורי עמים") של ג'ים הנסון. גם שם דברים מופלאים ויפהפיים קרו בזה אחר זה, רק כי ככה המספר אמר, וזו לא היתה עלילה מחוררת – זה היה קסום. לאגדות מותר.
אבל הקסם של "מליפיסנט" אוזל לפני סוף הסרט; הוא לא מספיק כדי להשכיח את העובדה שאחרי הכל, לא מדובר בסיפור שמסופר ליד האח בפונדק, אלא בסרט שהושקעו בו הרבה מיליוני דולרים וצריך להחזיר את ההשקעה, לכל הרוחות – ולכן חייב לציית לחוקי ההיצע והביקוש, ולתת לקהל סיפוק מיידי. ולכן, הסרט הזה הוא לא באמת "היפהפיה הנרדמת", ומלפיסנט היא לא באמת המכשפה הרעה מהאגדה. בעצם הרעיון של הסרט, דיסני הכניסו את עצמם לתסבוכת בלתי אפשרית: מליפיסנט זכתה לקבל סרט משלה משום שהיא דמות פופולרית, והיא פופולרית כי היא רעה. אבל הסרט הזה גורם לה להפסיק להיות רעה, ובכך עושה לה סוג של רצח אופי. הניסיון לרצות את כולם גם לכך שסוף הסרט הוא הסוף הלא נכון. כדי להסביר למה בדיוק, אני איאלץ להיעזר בספוילרים.
"מליפיסנט" הוא לא "היפהפיה הנרדמת" והוא היה יכול להיות יותר ממה שהוא, אבל הוא סיפור אגדה יפה, מעוצב יפה שאפשר לבכות, עם אנג'לינה ג'ולי בהופעה ששווה ללכת לקולנוע בשבילה. כמו כן, עצמות לחיים שיכולות לחתוך יהלומים, וכנפיים.
פורסם במקור בוואלה
ביקורת ההמשך: מליפיסנט: באושר ועושר (כולל ספוילרים)
אחלה ביקורת, אבל נראה לי שאוותר
רק תיקון – בפסקה השלישית אמור להיות "עלו על שרטון". אלא אם כן היחסים נגמרו בגלל שסרטון סקס של אחד מהם "דלף" לרשת.
"ראי ראי שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?"
"יש לי בשורה טובה ובשורה רעה.
הבשורה הטובה – את.
הבשורה הרעה – לא רק בכל העיר כי אם בכל מחשב עם חיבור לאינטרנט".
יופי של ביקורת ואחלה סרט
כן, הוא כמובן לא מושלם, אבל הוא "אפקטיבי" במובן שאין דקה משעממת ושום דבר לא נראה מופרך יותר מידי (בכל זאת, אגדה).
אני חושב שאם יש משהו באמת להתגאות בו הוא ההליכה העדינה על התפר בין רוע לטוב. לא קיבלתי הרגשה שההחלטות או הפעולות של מלפיסנט, שעוברות מטובות לרעות חזרה לטובות, הן בלתי הגיוניות או מגוכחות. אני חושב שהמעברים נעשו בצורה עדינה מספיק כדי שהם יראו טבעיים. על זה מגיע לאנג'לינה ולתסריט איזה ח"ח קטן.
עוד ח"ח להפצה בארץ שנותנת כל אופציית צפיה שאפשר לדמיין – עם/בלי 3D, עם/בלי דיבוב, ואפילו 4DX.
הערה
היה פספוס ענקי בסרט, כי היה לו וייב של "אני יורקת על הקבר שלך" בהתחלה, וההופעה שג'ולי נותנת בסצנה עם הכנפיים אדירה ומדהימה, אבל הם לא לקחו את זה הלאה.
הם שואלים שאלות כבדות ואז שוכחים מהן – זה מבאס.
על שום מה הגיור של הטבילה לבריתה?
(ל"ת)
בגלל שזה מצחיק?
(ל"ת)
בתור אחד ששלוש הפיות מהסרט המקורי אהובות עליו במיוחד,
העיצוב של הפיות כאן פשוט מסיר ממני כל חשק לצפות בסרט. הן נראות פשוט נורא. איך ייתכן שאותו צוות שיצר עולם קסום ויפהפה כ"כ (בהנחה שאתה צודק – לא צפיתי בסרט) העלה על דעתו בכלל שהפיות הללו נראות כמו משהו שקרוב בכלל ללגיטימי? השיפוט שלי מתבסס כרגע רק על הטריילרים, ולפחות בהם הן נראות, מעוצבות, מרונדרות ומונפשות בצורה זוועתית.
אשמח לדעת – עד כמה גדול חלקן של הפיות הללו בסרט? כלומר, אם אני באמת לא מסוגל לשאת את מראן, האם חוויית הצפייה שלי בסרט תפגם לחלוטין- כלומר, אין לי טעם לצפות בו, או שמא חלקן לא באמת קריטי, ואוכל להתמודד עמו?
תודה (:
קצת יותר ספציפית – האם הן מקבלות זמן מסך רב במיוחד או מס' דקות לא רב?
הפיות היו הדבר הטוב ביותר ביפהפיה הנרדמת
איך אפשר להרוס אותם?!
עם כבר מליפיסנט, הסרט עולה על הציפיות בקופות!
הביקורות אומנם מעורבות (כמו שחשבתי, אלו שאוהבים את זה מאוד אוהבים את זה ואלו ששונאים את זה מתעבים את זה. עוד כשצפיתי בסרט ידעתי שזה מה שיקרה, זה פשוט מסוג הסרטים האלה) אבל זה לא הפריע לסרט להרוויח 70 מיליון דולר בסוף השבוע כשכולם ציפו להרבה פחות מזה. הוריי לנשים חזקות! הוריי לסרטים שמציגים נשים חזקות! הוריי לקהל הרחב באמריקה שסוף סוף הולך לסרטים כאלה והופך אותם למצליחים! הוריי לעתיד, שנראה בהיר יותר לסרטים עם דמויות נשיות ראשיות חזקות!
הוריי לדיסני שיכולים לעשות כסף גם מהרצפה של משכן הכנסת בזכות טריילרים נכונים ושיווק מעולה.
שלא תבין לא נכון אני מאוד את חברת דיסני ואת סרטיה, אבל להגיד שזה קשור לנשים? כנראה שלא, בטח ששמה של האישה הזו הוא אנגלינה גולי שהיא ממש מפורסמת. ..
אני מאשימה את גרגורי מגווייר.
ההצלחה של "Wicked" (הספר והמיוזיקל) היא לדעתי הסיבה לטרנד המאוס של "גם הרעים הם בני אדם".
אז אולי בפעם הראשונה עוד היה בזה משהו חדש ומעניין, שאיכשהו הצליח קצת (ממש קצת) לפצות על רצח האופי המתועב של המכשפה הרעה מהמערב, והפיכתה מרוע טהור וכיפי לפוליטיקאית צדקנית עם מחלת עור. אבל אז הגיע "ארץ אוז" שרכב ללא בושה על ההצלחה, והציג את המכשפות של ארץ עוץ כחבורת לוזריות פתייניות ואינטרסנטיות. ומתישהו מגווייר החליט להתעלל במכשפה של שלגיה כדי לחלוב עוד קצת הצלחה ומזומנים.
ועכשיו, כאילו כל זה לא הספיק לנו, מישהו שם למעלה החליט שגם למלפיסנט מגיע לעבור את המהפך המפוקפק והשחוק הזה – מתמצית מזוקקת של רשע ועוצמה לדמות עם מניעים והיסטוריה ורגשות וכל הבולשיט הזה. מה הלאה – טראומת הילדות של קרואלה דה-וויל שננשכה על ידי כלב בהיותה בת שלוש? נעוריה הכואבים של אורסולה, מתבגרת עם משקל יתר ועודף זרועות שהטביעה את תסכולה בלימודי כישוף? האמא החורגת של סינדרלה שבסך הכל התאהבה באלמן עם הילדה הלא נכונה? (והמהדרין יוסיפו וייפתחו תיאוריית קונספירציה על ניסיון מיזוגני לעקר מכוח ומהות כל דמות נשית חזקה ושווה שגדלנו עליה)
חלאס! יש בקולנוע מספיק דמויות "עגולות", "אנושיות" ו"מורכבות", גם בלי לשחוט את סיוטי הילדות שלנו. תנו לרעות לחיות!
לפחות בקשר לקרואלה,
כנראה שכן.
בוז. בוז. פאקינג בבבווווווזזזזז!
ככה הורסים את כל מה שטוב… סליחה, את מה שרע?
פושעים – הסירו ידיכם מקרואלה דה ויל, שלא תחשבו להראות לי את הילדות העצובה של ליידי טרמיין, או לשמוע על מאבקו של הגיבור גסטון בחיה המפלצתית או לדעת איך בעצם פרופסור רטיגן הוא בחור די נחמד. מספיק ודי.
זה יהיה עדיין סרט של דיסני?
לפחות לתת סיכוי לסרט להצליח?
למרות שאני מסכים איתך לגמרי, אחרי שעשו את "הנפילה", מה כבר יגידו אזובי הקיר?
(ל"ת)
"הנפילה" לא ממש מוציא את היטלר טוב.
(ל"ת)
לא טוב. אנושי.
(ל"ת)
יש מרחק גדול
בין "אנושי" לבין להפוך אותו לגיבור הסרט, כמו סרטים בנוסח "מליפיסנט". שלא לדבר על הפיכת הטובים לרעים ורעים לטובים, כמו שהסרט הזה עושה. זה לא ש"הנפילה" מראה את צ'רצ'יל הורג את הכלב של היטלר הקטן והתמים, ואומר שאולי בעצם היהודים דרשו את זה.
אוקיי, זה השלב שבו אני מתוודה על משהו מעצבן:
עוד לא ראיתי את "מליפיסנט", או את "הנפילה".
אז אני נסוג מעמדתי עד שאראם ואם גם אז אחשוב כך, אשוב ואנגח (או משהו).
"סרט" נוסף שרוכב על גל הדקונסטרוקציה של מרשעות דיסני
הוא הסדרה "עד עצם היום הזה". גם בו מוצגים הנבלים של דיסני, בפרט האם המרשעת של שלגיה, כבני אדם, וחושפים את מה שקרה בעברם וגרם להם להפוך לרשעים.
אבל מה? הם עדיין רשעים. אפשר לראות את כל העוולות שנעשו להם בעבר וגרמו להם להפוך לרשעים, ועבור חלק לא קטן מהם גם מגיעה החזרה בתשובה, אבל הם עדיין נשארים רעים. הם עדיין מגיבים לצרות שניתכות עליהם כמו רשעים, אפילו כשברור שלא היה רצון אמיתי להזיק להם. שלוש עונות זה אמנם הרבה יותר זמן להתפתחות דמויות מסרט אחד, אבל לדעתי זה מצליח להפוך את הנבלים לדמויות הרבה יותר עגולות, גם אם עדיין רעות בבסיסן.
ואם להסתכל על העניין מזוית עאלק-סוציולוגית
יש סברה שאחת הסיבות שדמויות נשיות רעות נפוצות בסיפורים לפחות מאז ימי הביניים, ומעוררות תגובות חזקות לכאן ולכאן, קשורה למעמד האישה לאורך הההיסטוריה. בקצרה, הטענה היא שהדרך היחידה של דמות נשית חזקה ועצמאית להיכנס לפולקלור לאורך השנים היתה בתור המכשפה הרעה. אני לא יודעת עד כמה זה נכון. מה שאני כן יכולה להעיד עליו הוא שבתור ילדה, תמיד הדמויות של המכשפות והמרשעות בסרטי דיסני משכו את לבי יותר מהנסיכות, כי הן היו יותר חזקות, יותר מגניבות, ובעיקר יותר מגוונות. אם תסתכל על נסיכות דיסני הקלאסיות (שלגיה, היפהפיה הנרדמת, סינדרלה) ואפילו על אלו של שנות ה-80-90, הן מאוד דומות זו לזו. סינדרלה ואורורה, למשל, כמעט זהות. לעומת זאת, קרואלה דה-ויל, אורסולה, מלפיסנט, מאדאם מים, יזמה – כולן דמויות מובחנות וזכירות.
יכול להיות שזה לא מקרי שבתקופה הנוכחית, כשדמות נשית כבר לא חייבת להיות פסיבית וכנועה/ מרושעת לחלוטין כדי לקבל "זמן מסך", התחילו להציג מכשפות עם פוסט טראומה, מכשפות פוליטיקאיות ולוחמות צדק, מכשפות שסיפורן עוות בגלל פרופגנדה וכו'.
אגב, אני אישית ממש לא חושבת שהעניין המגדרי הוא הפקטור היחיד כאן. עובדה שגם נסיכי דיסני הם מאוד שבלוניים וכמעט זהים זה לזה (לעומת ההבדל העצום בין ג'עפר לסקאר לגסטון), ושגם נבלים גברים זכו למהפך שתיארת ב"עד עצם היום הזה".
אני לא חושב שזה נכון להכליל את נסיכות הרנסאנס של דיסני בזה.
יש קווי דמיון בין מולאן, אריאל ובל, אבל המטרות שלהן, השאיפות שלהן, האפיונים שלהן – הם שונים. לגמרי. מה גם שאלאדין הוא אולי "נסיך הדיסני" היחידי – בניגוד לאריק או לחיה, הוא ה-דמות הראשית של הסרט שלו. אמנם יסמין נחשבת לנסיכת הדיסני של אגראבה, אבל אלאדין הוא המקבילה הגברית היחידה בעיני לבל, מולאן ואריאל. אין הרבה דמיון בינו לבין שאר הנסיכים מסרטי דיסני האחרים.
אתה צודק לחלוטין.
בגלל זה התמקדתי בעיקר בנסיכות ה"קלאסיות". מתחילת שנות התשעים זה התחיל קצת להשתנות, עם אריאל, בל ויסמין, המשיך עם מולאן, ובשנים האחרונות הגיע לשיא עם הנסיכות המודרניות – טיאנה, רפונזל, מרידה ובעיקר אנה ואלזה.
רק שאלה קטנה...
מאיפה הקרצת את הסיפור הזה?
בדקתי בויקיפדיה בעברית ובאנגלית ולא מצאתי שום דבר שאפילו קרוב לסיפור שלך
או שאתה התכוונת ל"אמתי" בציניות?
אשמח להבהרה :)
הקרצתי אותו ממוחי הקודח,
והייתי מאוד שמח לראות עיבוד כזה לסיפור בקולנוע.
שמע סינדרלה מגיע בשנה הבאה. ..
"סיפורי עמים" זה מצוין. תראו "סיפורי עמים".
(ל"ת)
עד היום לא הבנתי למה
ניסיתי, בחיי שניסיתי, ולא הצלחתי מעולם להבין את ההתלהבות הגדולה. אולי כמו ET, צריך לצפות בגיל ממש צעיר כדי לאהוב אח"כ לכל החיים? לא יודעת… מזכיר לי גם את "חשיפה לצפון" ששמעתי עליה שלל המלצות משתפכות, קניתי את העונה הראשונה ב-DVD, ופשוט נרדמנו אחרי כמה פרקים.
האם חובה לצפות בסרט המצוייר
לפני שצופים בסרט הנוכחי?
אני מרשה לעצמי לנחש שממש לא.
אבל בהחלט מומלץ לצפות בסרט המצויר – בלי כל קשר לסרט הנוכחי.
יהיו שיאמרו שרצוי לא לצפות בסרט המצויר לפני
כי, עד כמה שהבנתי (עוד לא ראיתי), הסרט משנה באופן די גדול את הסיפור המקורי. תקרא מעליי.
וברור שהסרט עומד בפני עצמו ללא כל תלות בסרט אחר.
לא תישא את שם סיפורי עמים לשווא
זו אחת מיצירות המופת של האנושות.
ביחד עם הקאפלה הסיסטינית, ריבולבר, והעונה הרביעית של הסימפסונס.
עיצוב נהדר (ברובו), כוונות טובות, סרט לא-משהו
נתחיל מהסוף ומהעובדה שנדמה לי שאין עליה עוררין: כן, הסרט נראה נהדר. העיצוב והאפקטים מרשימים. אני מסכים עם ההשוואות שעלו בביקורת לבראיין פרוד (אגב, איך קרה שבגל סרטי הפנטסיה של המילניום הנוכחי האיש כמעט לא קיבל הזמנות עבודה מהוליווד? הסרט הגדול היחיד שהוא עבד עליו בשנות ה-2000 היה "פיטר פן" מלפני למעלה מעשור). הצילום מרהיב, ובימוי האקשן אפקטיבי. המסר הפמיניסטי מורגש בהחלט. אבל כל זה עדיין לא מציל את הסרט מכשלון. למה?
ובכן, לפני כל דבר אחר "מליפיסנט" מתהדר בתסריט איום ונורא. חילופי הדברים בין הדמויות (וזה בולט במיוחד בדיאלוגים בין מליפיסנט לעורב) נשמעים לפרקים כמו שפה מודרנית שלא ברור איך היא מצאה את דרכה לסרט הזה, ולפרקים כמו ניסיונות לא מוצלחים לדבר בשפה גבוהה וארכאית. הניסיונות לשנינות, במיוחד אצל שלושת הפיות (שם הם מלווים גם בניסיונות מעוררי רחמים לקומדיית-סלפסטיק) הן כשלון עגום. והמונולוגים בקריינות של הגיבורה סובלים ממקרה קשה של המחלה ההוליוודית הידועה בעידן הפוסט נולאני – הסברים, הסברים, ועוד הסברים.
וזה מתקשר לבעיה אחרת עם הסרט, שהזכירה לי פחות את "שלג, זכוכית, תפוחים" ויותר פרויקט אחר שניל גיימן היה מעורב בו (והיה שמח למחוק מהפילמוגרפיה שלו, אם אני זוכר נכון ראיון שהדג ערך אתו בשעתו) – הדרעק המכונה "בייוולף". כמו הסרט ההוא, שגם ניסה לחשוף את האמת המלוכלכת שמאחורי אגדה אהובה והצליח בעיקר להיות פארודיה שלא-במתכוון על עצמו, גם "מליפיסנט" הוא סרט רועש. לא בהכרח בווליום (אם כי אנג'לינה ג'ולי בהחלט צועקת יותר מדי בסרט הזה, בעיקר בחלקו הראשון) אלא יותר באופן שבכל רגע נתון הסרט צורח לצופים באוזן דרך הבימוי, הפסקול, ובמיוחד אותה קריינות מאוסה שהזכרתי קודם איך הם אמורים להרגיש.
לסיכום: אכזבה. "סיפורי עמים" זה בטח לא. גם "אבק כוכבים" (אם להזכיר סרט טוב שגיימן היה מעורב בו – וגם, לצורך העניין, דוגמה לאיך *כן* עושים סרט עם אווירה מצוינת של סיפור אגדה) משאיר את הסרט הזה רחוק מאחור, מתבוסס באבק.
ועוד תהייה: גם פה וגם בדף הסרט מצוין שמו של פול דיני – כותב קומיקס וסדרות אנימציה משכמו ומעלה (הוא עבד במשך תקופה קצרה גם על "אבודים") – כאחד מהתסריטאים. במהלך הסרט באמת תהיתי איך הוא התדרדר כל-כך, ואז גיליתי שבקרדיטים של הסרט שמו בכלל לא מוזכר. גם בדף הסרט של ימד"ב לא. יכול להיות שזו טעות והוא לא עבד על הסרט הזה?
אוקי, אז מחיטוט בטריוויה של ימד"ב מסתבר שדיני אכן עבד על הסרט, בצורה אינטנסיבית אפילו
רק לא קיבל על זה קרדיט משום-מה. לא עזר, הסרט עדיין כתוב רע.
אולי הוא ראה את נמוצר המוגמר והחליט לוותר על הקרדיט?
מצד שני – בהתחשב בכמה מהפרוייקטים האחרונים שלו (Countdown) יכול להיות שהוא פשוט הגיע לשלב ההתדרדרות בקריירה.
זה כי הדראפט שלו נזרק לפח
ולינדה וולברטון כתבה אחד חדש מאפס, ולקחה רק אלמנטים מהסיפור בתסריט של דיני. וחבל כי אני בטוח שהתסריט של דיני היה טוב בהרבה.