אם יש דבר אחד שמאפיין את הקולנוע המסחרי בארץ – כלומר, הסרטים שלא מתחרים על פרס אופיר או על דקל הזהב, אלא על מי יביא יותר צופים לסינמה סיטי בקיץ – זאת הציניות. בסרטים כמו "שושנה חלוץ מרכזי", "ג'סטה" או "4 על 4", החל מהפריים הראשון של הטריילר, הצופה המיומן יכול לזהות בקלות את הגימיקים, השטיקים, הטריקים כדי לחלוב עוד כרטיס ועוד כסף, בלי שום רצון להגיד משהו אמיתי ובלי שום חדוות יצירה. המטרה: ליצור להיט. סרט שלא משנה מה יכתבו בעיתונים, אנשים יבואו לקופות. לעיתים זה עובד. הקיץ, לעומת זאת, באי הקולנוע התרחקו מכל הג'סטות. ובצדק. בציניות אפשר אולי ליצור להיט, אבל קשה ליצור סרט טוב באמת. סרט שאנשים יאהבו ויזכרו זה סרט שהאנשים שעשו אותו אהבו ליצור, וכאן "מכתוב" מתעלה על השאר.
"מכתוב" הוא בהחלט מאותם סרטים שאפשר להגדיר כ"עממיים"; יש סיבה לכך שלא ראיתם אותו מוזכר אפילו פעם אחת ברשימת המועמדים לאופיר. הסרט מספר על צמד גובים בעולם התחתון, שבעקבות חוויה של כמעט-מוות, מחליטים לשנות את נתיב הקריירה שלהם. אם זה מתחיל להזכיר לכם את "ספרות זולה", אל תצפו לקשר הדוק מדי. הדיאלוגים ב"מכתוב" לא בדיוק מגיעים לרמת טרנטינו, ואפילו לא לרמת טליה לביא. הם חמודים, מעבירים את הסרט בנעימים ונשכחים ברגע שיוצאים ממנו. בכל הסרט הזה יש סצנה אחת בלבד של גאונות קומית, כזאת שמביאה מספר אלמנטים שהוצגו קודם לסצנה משוחררת ומפתיעה, ולא, היא לא שווה לבדה את מחיר הכרטיס. מי שבא לסרט בשביל לצחוק, יתאכזב.
במקום זה, "מכתוב", הוא סרט של רגש – ומזה יש לו הרבה. מאבא שלא מוכן לדבר עם הבן שלו, דרך ילד בודד ללא חברים שרוצה בר מצווה ועד גבר שלא מתייחס לאשתו בגלל לחצים כלכליים – "מכתוב" משתמש בעלילות יומיומיות מרגשות לכאורה שבשלב הזה לא יכולות שלא להיחשב לקלישאות. מפתה להגיד ש"מכתוב" הוא מעין גרסה עדכנית, מבחינת פיתולי העלילה שלו, לסרטים הערביים שהיינו רואים בערוץ 1, אבל אני אישית לא ראיתי אף פעם סרט כזה, אז במקום זה אני אגיד שהוא הזכיר לי יותר מכל סרטים הודיים מסוימים. זאת לא בדיוק מחמאה אבל זה גם לאו דווקא עלבון – "מכתוב" מנסה את כוחו בעלילות שבקולנוע האמריקאי היו נשברות מרוב קריצות וציניות, ומבצע אותן בפנים חתומות לחלוטין. זה מרשים, במובנים מסוימים. הסרט הוא מהסרטים האלה שנותנים מקום של כבוד לרגישות מסוימת שבידיים פחות טובות הייתה יכולה להיות קיטש בלתי נסבל. בידיים המיומנות של יוצרי הסרט, היא רק קיטש.
הסוד לכך הוא ש"מכתוב" עושה את כל מה שהוא עושה בלב שלם. יוצרי הסרט, גיא עמיר וחנן סביון, המוכרים בזכות "עספור" בטלויזיה, באמת רצו לספר את הסיפור הזה ובאמת אוהבים את סגנון הסרט הזה. הם אולי לא בפסגת התעשייה, אבל הם שמחים לעשות את מה שהם עושים והשמחה הזאת מוקרנת דרך המסך. זאת אולי הסיבה שלמרות כל המילים הלא-בדיוק-מהללות שאמרתי על הסרט, הוא בכל זאת סרט שאני מעריך. "מכתוב" הוא סרט שגורם לך לחייך לא כי הוא קורע מצחוק או כי העלילה שלו ריגשה אותך עד כדי כך – הוא סרט שגורם לך לחייך בגלל שמי שמספר אותו כל כך נהנה מהסיפור שזה קצת מדבק, אפילו שזה סיפור קיטשי ודבילי לחלוטין. הלוואי שכך היו נראים כל הסרטים הישראליים – עשויים מהלב, עם שמחה ואופטימיות. סרטים שנעשים לא כדי לרצות איזה קהל אירופאי, אמריקאי או ישראלי, אלא נעשים מתוך חדוות יצירה חסרת ציניות.
אבל מצד שני, זה יהרוג מישהו אם הם גם יהיו קצת יותר…טובים? אין ממש טעם להיכנס לאיכויות של הסרט, וממילא רוב התגובות של הקהל הם משהו כמו "שימותו המבקרים" אבל קשה להרעיף עליו תשבחות: הכימיה בין עמיר וסביון קצת מוזרה וקשה להכתיר אותם כ"צמד קומי מחונן" כמו אסי וגורי או קי ופיל, התסריט רחוק ממבריק והעשייה הקולנועית היא סבירה ומשמשת לחלוטין כרקע יפה למופע של עמיר וסביון, בלי שום יומרות מעבר לכך. אני לא מתעכב על כל אלה, כי לאף אחד שרואה את הסרט לא אכפת לכאן או לכאן מהאלמנטים האלה, אבל מאכזב שסרט שנעשה עם כל כך הרבה רצון טוב לא היה יכול למצוא מישהו שיכוון אותו ויגיד לו דברים כמו "היי, עברו בערך 30 שנה מאז שזה היה סביר להשתמש ב'קוקסינל' כקללה לגיטימית וב'גברים מתלבשים כנשים' כבדיחה לכל דבר". ללא היד המכוונת הזאת, נשארנו עם סרט שטוב לראות שמי שעשה אותו האמין בו, רק מאכזב לגלות שבזה הוא האמין כל זמן. קצת כמו לראות חסיד שתורם צדקה ועוזר לזולת בגלל ביאת המשיח שבה, בעזרת השם, הוא יצליח סוף סוף לסדר את חשבון הכבלים שלו מול הוט.
מודה שנהניתי
זה אחד מאותם המצבים שלא היו מתדרדרים לרמה כזו קיצונית אם הדמויות היו יושבות לדבר זו עם זו, ובכל זאת – הנחת היסוד מופרכת עד כדי הנאה, חייכתי כמו מטומטם לכל אורך הסרט.
רק חבל שגיא עמיר וחנן סביון מתעקשים לשחק בסדרות והסרטים של עצמם; כתסריטאים הם לא רעים בכלל, אבל בתור שחקנים הם ככה-ככה (לפחות חן אמסלם נהדרת פה כמו תמיד).
אני מצטער
אבל רצון טוב זה לא מספיק.
כשההומור רדוד ואין דמויות וכל הסרט בנוי על מניפולציות רגשיות וקלישאות זה לא משנה אם מה שהניע את היוצרים זה חדוות יצירה או רצון ציני לייצר להיט (ותאכלס אין לך דרך לדעת מה באמת הניע אותם, זה הכל ספקולציות) – זה פשוט סרט לא טוב.
ראינו אותו ביום הקולנוע הישראלי מיד אחרי פוקסטרוט, ועשינו את זה בגלל שהטריילר נראה מצחיק מכל הסיבות הלא נכונות. בסוף זה אפילו לא היה סרט כל כך גרוע שאפשר לצחוק עליו, אלא סתם סרט גרוע משעמם. אפילו "פוקסטרוט" סיפק לי יותר הנאה בסגנון הזה.
בדיוק מה שאמרנו כשיצאנו
לא רק שזה לא סרט שאפשר לצחוק ממנו (למרות שהוא הזיע ממאמצים) אלא שזה אפילו סרט שאי אפשר לצחוק עליו
סרט מעולה
אין לי מושג על מה אתם מדברים , איך תמיד סרטים שהקהל אוהב הביקורות קוטלות , גורם לי לחשוב שסרט שאני רואה עליו ביקורת קשה כדאי מאוד לראות
ישבנו ביום הקולנוע ישראלי ונהנינו מכל רגע , לא חייבים לצחוק מתחילת הסרט ועד סופו
השילוב בין גיא וחנן ממש לא מוזר – הכימיה ביניהם מטורפת , ובלי זה אין סיכוי שהסרט היה יוצא כל כך טוב כמו שיצא
כן אבל זה לא רק המבקרים שלא אהבו כ"כ
(ל"ת)
נכון, אלו גם אשכנזים כבדים
למעט הכבדים, אפילו אשכנזים לייט נהנו מהסרט. סרט פשוט ענק, קליל שלא מתיימר למשהו מעבר. שילוב בין סרט בורקס ל"לוק סטוק ושני קנים מעשנים".
יצא מצויין!
בדיוק כמו שפרענקים לא מבינים קולנוע חכם ומרעישים כמו קופים באולם.
במילים נהירות יותר בשביל שאף-אחד לא יבין אותי לא נכון: כאן זה ממש לא המקום להביע סטראוטיפים עדתיים שזמנם חלף.
כור ההיתוך הישראלי הצליח, לטוב ולרע.
חוץ מזה שיש פושעים בסרט הזה
מה לסרט הזה ול"לוק סטוק ושני קנים מעשנים"?
זה כאילו בכל ביקורת יש טיזינג לאיזה סצינה שלגמרי עברה לי מעל הראש
אז אם מישהו יודע על מה מדובר ב"סצינה של גאונות קומית" – זה הזמן לספר.
למה זה בעייתי שעבריינים משתמשים במילה "קוקסינל " כקללה?
האם גם כשמאפיונרים בסרט פשע אמריקאי יגידו "קוק סאקר" זה יפריע?
לא הפריע לי בכלל.
באיזה סרט פשע אמריקאי עדכני השתמשו ב"קוק סאקר"?
(ל"ת)
עם כל הכבוד זאת לא קללה שבדיוק שמים לב אליה דווקא כי היא כ"כ נפוצה.
(ל"ת)
שוב, אשמח לדוגמא
בקושי יש סרטי פשע אמריקאים עדכניים (שלמישהו אכפת מהם), אז סרטי פשע עדכניים שהם בעצם קומדיות נחמדות ולא חותרים לריאליטסיות ולכן השימוש שלהם בקללה מקבל גוון אחר (כי יוצרי מכתוב לא יכולים להגיד "ככה במציאות פושעים מדברים" כי אף אחד לא מדבר במציאות כמו שמדברים ב"מכתוב" – דבר שאני דווקא בעדו בסך הכל).
תהנה?
http://www.quodb.com/search/cocksucker
טוב, זה מצריך מחקר יותר רציני מחמש השניות שריפרפתי בזה
בגדול: בעשור האחרון אין כמעט נוכחות לקללה הזאת.
במקרים שיש זה לרוב או מתאר עשורים קודמים ונוטה לכיוון סרטים יותר ריאלסטיים, כמו שציינתי. סרט אקשן-פשע-קומדיה שמשתמש בזה כקללה לגיטימית לכל דבר לא ראיתי בין הדוגמאות שם.
די עם דיקטטורת הPC.
א. שכל תסריטאי יכתוב מה שבא לו, בלי לפחד מה תגיד הצנזורה
ב. אני שומע המון אנשים שמדברים במציאות כמו שמדברים במכתוב. "יא הומו" ו"יא קוקסינל" "יא מוצץ" זה מאוד נפוץ.
ג. אני מקוה שיוצרי סרטים ימשיכו לעשות סרטים אמיתיים ולא רק כאלה שלא יפגעו בנפש העדינה של אף אחד
א. שכל תסריטאי יכתוב מה שבא לו, וכל מבקר יכתוב מה שבא לו על מה שהתסריטאי כתב כשהיה בא לו. נראה לי הסכם נהדר.
ב-ג. "מכתוב" הוא לא סרט אמיתי בשום שלב.
הבעיה היא לא הצנזורה, וריאליזם הוא לא תירוץ
את "מכתוב" לא ראיתי, אבל הדמויות ב"עספור" לא דיברו כמו אנשים רגילים. וזה ממש בסדר! דיאלוגים מסוגננים זה כיף חיים, ועמיר+סביון הכניסו ביטויים חדשים לסלנג הישראלי לכמה שנים, דבר שהוא סוג של הישג.
העניין הוא שכן – לקולנוע, גם אם הוא אסקפיסטי ובידורי שפונה לקהל רחב, יש אחריות חברתית. אם חצי מיליון אנשים רואים אותך (ו-400 אלף אנשים כבר ראו את "מכתוב"), מומלץ לנסות, לדעתי לפחות, לנצל את תשומת הלב שלהם, ולעשות את מה שביכולתך כדי לגרום לשינוי חיובי בקרב אותם חצי מיליון. כלומר – אם אפשר להימנע מקללות פוגעניות, מה טוב. יש אנשים שלא נעים להם לשמוע מישהו אומר "מוצץ" ו"קוקסינל" בקול רם. אף אחד לא מכריח את קצר וניוטון לדבר יפה – אבל זה יהיה נחמד אם הם יתחילו.
"לקולנוע, גם אם הוא אסקפיסטי ובידורי שפונה לקהל רחב, יש אחריות חברתית."
כל הדיון על PC במדיה לעומת חפוש הביטוי קם ונופל על הנקודה הזו, ועם כמה שאני לא מסכים הנקודה של Robinson לגבי מ"מכתוב"*, אני גם לא יכול להסכים עם הטענה שלקולנוע יש אחריות חברתית.
אי אפשר לצפות שהמדיה תיקח על עצמה את האחריות החברתית של קידום הדברים שאתה מאמין בהם. לנצח יהיו אנשים שלא תסכים איתם ולנצח חלק מהמדיה תיווצר על ידם. "שינוי חיובי" זה דבר סובייקטיבי, וזה לא ריאלי לצפות מדבר כל כך גדול כמו "המדיה" להתנהל בhive mind שבו כולם מסכימים על אופיו של אותו "שינוי חיובי".
הערכת היתר של ההשפעה של המדיה על הצרכן האינדיבידואל שלה זה לא דבר חדש, מה שחדש זה שעכשיו זה הפך להיות נקודת דיון "ליברלית" במקום שמרנית (כל אנשי ה"משחקי מחשב מחנכים לאלימות" למניהם). אני רואה בזה סוג של זריקת אחריות מצד האנשים שהאחריות שלהם (האחריות האמיתית שלהם, זו שהם לקחו על עצמם) היא לחנך – מערכת החינוך, ובעיקר הורים.
*בואו נודה באמת, ההיכללות של הקללות האלו לא הופכות את הסרט הזה לריאליסטי, והמון פעמים שימוש מופרז בקללות בדמויות של פושעים דווקא הופך את הדמות לקריקטורה, מה שהופך אותה לריאליסטית פחות. מצד שני, אני לא בטוח שהם לא ניסו ליצור קריקטורה, אז אני כבר לא יודע.
ויש גם איזה פיליפילון בחדר שאנשים פשוט לא מבינים בכל שיח ה-PC הזה:
האנשים שאומרים "קוקסאקר" בתור קללה הם גם ככה ממש לא האנשים שאיכשהו יבססו את המוסר שלהם על בסיס תוכן שבו הם צופים, ולמעשה אלה בכלל לא אנשים שיש להם מודעות לנושא הזה בכלל. אנשים לא מבינים שהאדם הממוצע הוא לא עין-דגיסט או איזה חובב Buzzfeed שיודע להשליך באופן אוטומטי על כל פיסת תרבות פופולארית שהוא צורך משמעויות ופירושים ומסרים, בטח שלא חברתיים או פוליטיים. האדם שרואה את "מכתוב" רואה את זה בשביל קצר וניוטון ולא בשביל שום דבר אחר, באמא שלי שהוא לא ישים לב האם קראו למישהו "קוקסינל" כקללה בסרט הזה או לא. אנחנו, סינפלים שכמונו, ננתח את זה. הם – לא.
ובאופן כללי, חבר'ה, אני יודע שזה לא נשמע הכי סבבה לומר את זה בתוך אתר קולנוע שבו כולנו חולים על התחום, אבל ברצינות – זה שאנחנו מתים על סרטים, וזה שסרטים מהווים חלק גדול מהחיים שלו לא אומר שסרטים, באופן כללי, הם דבר חשוב, או משפיע.
אבל אנחנו בהחלט יודעים על מקרים שבהם סרטים כן השפיעו
לטובה או לרעה, אנחנו יודעים על השפעות ישירות של סרטים על העולם: הכנסה של סלנג, תפיסות מוטעות שנתפסו בגלל שהם ככה בסרטים וגם מעשי רצח שנטענו שנעשו בעקבות הסרטים.
אני מסכים שסרטים הם לא הכלי החינוכי העליון אבל לטעון שהם לא דבר משפיע בכלל זאת הקצנה לצד השני. יש לסרטים השפעה כלשהי. זה לאו דווקא אומר שהם חייבים לנהוג כמחנך, אבל זה בהחלט מעלה שאלות של מה ההשפעה שלהם וכו'.
בהקשר של הכינוי "קוקסינל" - אם יש מהפכה חברתית שתעשיית הבידור יכולה לרשום לעצמה
זה הקבלה הגוברת של חד-מיניים (והיום, בהדרגה, של עוד נטיות על הספקטרום המיני) על ידי הציבור הרחב. עבור המון אמריקאים (וישראלים) המפגש הראשון עם גייז מחוץ לארון היה דרך מסך הטלויזיה – אם כדמויות בסדרות מיינסטרים פופולריות, ואם ככמה מהסלבז הכי בולטים בתעשייה. התוצאה היא עליה די מדהימה בתמיכה, למשל, בזכות להינשא (מ-26 אחוז באמצע שנות ה-90 לסביבות 60% היום). כך שסרטים (ואולי יותר מכך, טלויזיה) הם בהחלט דבר חשוב ומשפיע.
אבל איך אתה יודע שזו הסיבה?
יש המון דברים שהשתנו בתקופה הזו שיכלו לגרום לזה – אם אתה שואל אותי, עליית הרשתות החברתיות קשורה לשינוי הזה הרבה יותר מסרטים.
השינוי החל הרבה לפני הרשתות החברתיות.
כבר ב-2009 התחיל להסתמן רוב לנישואים גאים בסקרים בארה"ב, כשהכוח של פייסבוק היה קטן בהרבה מזה שיש לו היום:
http://abcnews.go.com/images/PollingUnit/1089a6HotButtonIssues.pdf
בכל מקרה, הרשתות החברתיות נוטות "להדהד" את הסביבה החברתית שלך הרבה יותר מהטלויזיה, ולכן מתקשות לחצות את הקווים שבין ליברלים ושמרנים. יש הרבה כתבות ומחקרים על ההשפעה של סדרות מיינסטרים מתקתקות כמו "ויל וגרייס" ו"משפחה מודרנית" ודמויות כמו אלן דג'נרס על הנורמליזציה של זוגות גאים.
חיפוש של "pop culture effect on gays acceptance" בגוגל יעלה שפע של תוצאות ומחקרים, שהם כמובן לא הוכחה מוחלטת, והם גם כמובן חלק מעוד הרבה שינויים חברתיים שקרו במקביל, אבל אני די משוכנע שההשפעה של הטלויזיה והקולנוע כאן היו משמעותיים (בוודאי ביחס לכל מאבק חברתי אחר).
מבלבלת נורא ההוליווד הזו. המעצמה הליברלית של תרבות האונס,
שקידמה זכויות נשים ופעלה נגד זכויות הנשים, שמגוחך לצאת נגדה במחאות כגון של ארגוני ההורים הנוצריים אבל הגיוני לצאת מולה במחאות של ארגונים ליברליים, שלא צריך להתייחס ברצינות לדירוג המילים הגסות וסצנות הסקס והאלימות אבל כן צריך למבחן בכדל,
וכו' וכו'.
איך אמר ג'ורג' קלוני? שהוא גאה להיות חלק מההוליווד המובילה מוסרית וחברתית? וזה כשהוא לפי כל הסימנים ידע היטב על מעשי הארווי ויינשטיין?
כן, מבלבל.
אני מרגיש שאתה חותר לנקודה כלשהי ואני לא בטוח מה היא
האם היא שנעזוב את הוליווד בשקט? או שאנשים שמתלוננים על חוסר ערכים ליברלים לא יכולים לגחך על אנשים שמתלוננים על חוסר ערכי שמרנים?
כי אני בהחלט חושב שצריך להתייחס באותה כמות של רצינות גם לדירוג המילים הגסות, גם לסצנות הסקס והאלימות וגם למבחן בכדל. לא לפסול סרט מיידית אם הוא נכשל בסף שהיינו רוצים לראות את החברה שלנו עומדת בו, אבל משהו בכלליות שיותר נחמד שקיים(ריבוי דמויות נשים)/לא קיים (מין ואלימות) בסרט מצד אחד, מצד שני זה לא צריך להיות האידיאל לפיו אנחנו מחליטים כיצד ליצור סרטים ובעיקר לא זה שעל פיו אנחנו ללא מחשבה פוסלים סרטים (כלומר, שלא כל סצנות האלימות נולדו שוות).
היא שהטענות הללו נוטות להופיע בצורה סלקטיבית מאוד.
ואני עוד זוכר לפני אי-אלו שנים באתר לגלוגים על אנשים שייחסו לסרטים השפעה, רק מנקודת מבט הפוכה ; ואני זוכר היטב את טענות 'נו, באמת, זה רק סרט'. אז פשוט מעניין התהליך שבו הוליווד היא, כשצריך לקדם טיעון, מעוז הליברליזם, ו,כשצריך לקדם טיעון, מעוז השמרנות, והתהליך בו אותו טיעון שנחשב לא רציני ומעיד על הטוען בעבר, עובר צד והופך לטיעון רציני וצורה לשפוט סרטים.
הדוגמה הכי טובה היא מל גיבסון.
כשהוא עשה את השטויות שלו בזמנו, התגובה הממוצעת, לפחות כאן, הייתה "יואוווו תפרידו בין היצירה לאומן מה עכשיו קריאות לחרםםםםםם".
הוליווד היא מעוז הפופ קאלצ'ר
היא מיקרוקוסמוס עם מגבר, שמשקף את הלך הרוח במעצמה הגדולה בעולם שדי משקפת את הלך הרוח בשאר העולם המערבי.
ככזו, היא מספקת לנו הרבה דוגמאות לתפיסות שמרניות ולתפיסות אחרות חדשניות, להתחסדות וגם לאומץ. כמו חברות אנושיות באופן כללי, הוליווד מורכבת מכמה זרמים חזקים וכמה כוחות עולים חדשים, והרבה מאחורי הקלעים ותמונות גדולות שאנחנו לא לגמרי רואים. אז אפשר להסתכל על הוליווד בעיני חוקר.ת ולשאול שאלות ולמצוא שם תשובות מעניינות. כמו למשל, בכמה סרטים יש דמויות של יותר מאישה אחת שנושאות שם ומנהלות שיחה בינהן, או בכמה סרטים יש עלילה שמקדמת ערך אמוני כלשהו, או מה יחסי הגזעים בסרטים בהשוואה ליחסים שלהם במציאות וכן הלאה. התובנות במקרים רבים מאוד מרתקות, משום שהן מלמדות אותנו דברים חדשים, טובים ורעים, על תפיסת המציאות ויכולות לעזור להסביר תופעות חברתיות.
בדרך כלל אנשים שמייצגים את מקום העבודה שלהם נוטים להרים לעצמם ולמקום. אני לא שואלת את הוט למה הם הכי טובים, אני גם לא שואלת את ג'ורג' קלוני למה תעשיית הקולנוע היא מובילה חברתית או וואטאבר.
בוודאי שיש לקולנוע אחריות חברתית. הוא צריך להיות פטריוטי!
לקדם אהבת הארץ! ערכי משפחה!
אה, רגע, נראה לי שב"אחריות חברתית" הכוונה הייתה "אחריות לקדם סט מסויים של ערכים של קבוצה מסויימת". סליחה שלא הבנתי מראש.
אף אחד לא מונע מאף אחד להיות פטריוט.
יש כאלה שכן, כמובן, אבל אני אישית? באהבה. בבקשה אל תיצור איש קש כלשהו ותנהל מולו דיונים דמיוניים, כי אני לא זה שימחא כשייעשה הסרט שבו עוז זהבי יגלם את איתן פונד ויספר את חמדת גבורתו. הבעיה שלי היא לא עם קולנוע שמציג עמדות שאני לא עומד מאחוריהן, היא עם קולנוע שמקדם גזענות, הומופוביה, אנטישמיות או סקסיזם. פלוני יכול לספר סיפורים שנלחמים באותן עוולות, הוא יכול לספר סיפורים שמשמרים את אותן עוולות והוא גם יכול לספר סיפור יפה על גורילה שמתאהבת בשחקנית מתחילה, ומטפסת על בניין האמפייר סטייט. אני אישית יודע אילו סיפורים אני אוהב לשמוע, ואני לא עומד להתנצל על זה.
הבעיה היא
שההגדרה של המילים האלו נמתחה ונטחנה כל כך דק, שדברים שהם בבירור לא גזענות, הומופיביה, אנטישמיות או סקסיזם, מקבלים יחס של דברים שהם כן. כל מה שצריך זה שמישהו (עדיפות לPOC, אנשים מהקהילה הגאה, יהודים ונשים בהתאמה – כולם יודעים שבנושאים האלו דעתם שווה יותר) יגיד שמשהו העליב אותו, והפור נפל.
ההגדרה של המילים האלו כבר לא חשובה וכל משמעות שאי פעם הייתה להן נגזלה ע"י שימוש יתר והאשמות שווא.
הייתיי שמחה לראות דוגמא
לדברים שהם "בבירור לא שוביניזם או גזענות" והתלוננו עליהם.
אפשר לדון על האם מתחנו את הגבול, אבל בבירור? באופן מובהק?
והבעיה שלי היא לא של קולנוע שמציג עמדות שאני לא עומד מאחוריהן,
אלא עם קולנוע שמקדם אנטיציוניזם, דתופוביה, אנטי-ישראליות או עמדותשהנלאהעמדותשליזם.
יש דוגמאות?
אני לא הולכת להעמיד פני חירשת עיוורת, יש בקולנוע הישראלי נטיות ערכיות ספציפיות, אבל כל התרבות הפופולרית בישראל מתחילה לשנות את פניה, זה כבר לא נכון לדוגמה להגיד שכל מגישי ועורכי החדשות הם שמאלנים.
אם כל העניין פה הוא השתקה של ערכים מסויימים, למה הויכוח הזה מתעורר פעם אחרי פעם בקוטנקסט של השפלת להטבקים/נשים או שיח אלים, ולא בקונטקסט קצת יותר הגיוני כמו סרט עם מסרים דתיים או "ציוניים"? (אני חושבת שהמושג ציונות נטען בקונטקסט חדש מזה שהיה לו בעבר והרבה יצירות ציוניות לא עוברות ככאלו בפלגים מסויימים, אז זו המרכאות מאפשרות לי להמנע מויכוח בנושא)
יש מי שמוביל באתר ויש מי שלא.
דתיים – לא.
(או שדתיים נוטים פחות להשתמש בכלי ה'עצרו הכל, נעלבתי').
ושיש פה ושם סרט אשכרה דתי, אז כן, אפילו בביקורת אפשר להיות ממש לא נוח עם זה:
http://www.fisheye.co.il/ushpizin/
משהו עדכני?
שלחת אותי לביקורת שנכתבה לפני 15 שנים..
אני חושבת שהטונים עודנו (ושזה מאוד טוב שכך)
http://www.fisheye.co.il/through_the_wall/
אז איך זה קשור למה שאני אמרתי?
הביקורת על ״אושפיזין״ נכתבה לפני יותר מעשור. המבקר אמר בה את דעתו, שהיא, מה לעשות, שלו. דרך אגב, לי אישית זכור כמה שהסרט הזה זכה להערכה ביקורתית, בנוסף לפרס השחקן הראשי באופיר. ב-2012 ״למלא את החלל״ שלט בפרסי באופיר. סרטה השני של אותה במאית זכה להמון הערכה ביקורתית וגם, כמו ״אושפיזין״, לפרס אופיר על משחק (בנוסף לעוד כמה פרסים). האם הסרטים הללו נדירים בנוף המקומי? כן. האם יש רוב לסרטים שמציגים דמויות ראשיות חילוניות? כן. האם רוב הקולנוע הישראלי מציג ערכים שאפשר למקם אותם בצד השמאלי של המפה? את זה אני לא יכול לומר בודאות של מאה אחוז – אינני פבלו אוטין, ואני רואה בדרך כלל לא יותר משלושה סרטים ישראלים בשנה. אני אישית זה שבערך בכל הזדמנות שיש לו מטנף את הפה על ״פוקסטרוט״. אם תוכל למצוא לי עוד דוגמאות של קולנוע אנטי ציוני ודתופוב (ובבקשה, כזה שראו יותר משלושה אנשים בפסטיבל קולנוע מזרח אירופאי כלשהו – כלומר, גיתאי ואלוני לא מעניינים אותי) אהיה אסיר תודה לך, פשוט כי אז יהיה לנו על מה לדבר.
אבל מה שיפה זה שאני נותר איש קש – כתבתי שלדעתי לקולנוען יש אחריות על הקולנוע שלו, ואם הוא רוצה להותיר שינוי חיובי בעולם הוא צריך להבין את החשיבות החברתית של הכלי שיש בידיו. במיוחד אם הוא ניחן בכישרון (שעמיר וסביון יודעים שיש להם) לדבר אל הקהל הרחב. מפה החלטת שבעצם, נוח לי לראות רק את הערכים הספציפיים שלי בקולנוע שאני רואה. ובכן, זה לא המצב.
כתבתי, ואני מחזיק בדעתי,
שהשאלה איזה "איזמים" קולנוע מייצג ואמור לייצג ואמור להילחם נגדם תלויה מאוד בזווית הראיה. אז מה שאתה מגדיר בצורה אחת אחרים יגדירו אחרת. ואיך כתבתי בביקורת ההיא על אושפיזין?
"בכמות נכבדה של סרטים, אם לא ברובם המוחלט, באות לידי ביטוי תפיסות עולם שאני, למשל, לא ממש מבסוט מהן.
באופן אישי, ברוב המקרים אני מתעלם, כי אחרת אי אפשר לכתוב ביקורת. מה, בכל ביקורת אני אציין מה הייתי מעדיף שיוצג בסרט?
זה היה הופך בלתי נסבל ומשעמם תוך זמן קצר."
נכון, אז האתר היה הרבה יותר 'לאנשים שלא אוהבים ביקורות קולנוע' מאשר היום, אבל עדיין מאז ועד היום, כשאני הולך לסרט, *בדרך כלל* הוא לא לפי תפיסת העולם שלי. מה לעשות. ואם הייתי שופט 'חשיבות חברתית' לפי הערכים שלי – ואין בדיוק דרך אחרת, כמדומני – אז המגילות שהייתי יכול לכתוב באתר לא היו נגמרות.
וגם ההערה שלי פעם על כך שאפשר להניח שיוצרים רוצים *ליצור* ואני לא מצפה מסרט להיווצר על ידי אחרים מהיוצרים שלו נכונה גם היא.