במקור: Maid in Manhattan
במאי: וויין וואנג
תסריט: ג'ון יוז, קווין ווייד
שחקנים: ג'ניפר לופז, רייף
פיינס, בוב הוסקינס, נטשה
ריצ'רדסון, סטנלי טוצ'י
מעניין אותי לדעת אם מי שהמציא את הקולנוע, שנחשב אז להמצאה כה חדשנית ומודרנית, יכול היה לנחש שכל כך הרבה רומנים למשרתות, שהם אולי הנחותים והארכאיים ביותר שבספרים, ישמשו כבסיס לשימוש בהמצאה שלו. מצד שני, רומנים שכאלו עדיין היו מאוד פופולריים בסוף המאה ה-19, כשהומצא הקולנוע, אז יתכן כי לא היה אכפת לו.
אם להתחכם לשם הסרט באנגלית, 'Maid in Manhattan', אפשר לומר שלא רק ש'יפה במנהטן' היה יכול להיות רומן מעולה למשרתות, הרי שהוא גם בעצמו עוסק במשרתות. טוב, בערך. ג'ניפר לופז מגלמת – להנאתה הרבה, אני מוכרח לציין – חדרנית בבית מלון גדול בניו-יורק. אומנם החדרניות לובשות לבן במלון הזה, ושלטים רבים אומרים להן כי "חדרנית טובה היא בלתי נראית", אך לופז לובשת בגאווה את הצווארון הכחול, וזאת למרות שיש לה שאיפות, כמו להתברג בדרג הניהולי של המלון. כמו כן יש לה גם ילד קטן וחמוד בשם טאי, שהיא אוהבת עד מאוד.
ומן העבר השני של הרי החושך, נמצא רייף פיינס ('דרקון אדום') – בן למשפחת אצולה אמריקאית, שאביו היה פוליטיקאי מפורסם, ואף הוא סנטור בבית הנבחרים, שמנסה כעת להבחר לקונגרס. או משהו. העיקר שהוא עשיר ורב כוח, אבל גם מאוד נחמד, ויש לו גם עוזר יהודי קרצייתי למדי, אבל אף הוא אינו רע לב.
האם אני בכלל צריך לכתוב את הפסקה הבאה? האם יש מישהו שעדיין לא ניחש, שהסרט יסבוב סביב רומן אפשרי בין הסנטור הלבן העשיר, לבין החדרנית הפורטוריקנית היפהפייה אך ענייה? ואכן, במסגרת קומדיית טעויות קטנה, שמצליחה בכל-זאת להיות טיפשית עד מאוד, פיינס משתכנע שלופז היא כמוהו, כלומר מאוד עשירה, ועקב כך ממש רואה אותה, מקשיב למה שיש לה להגיד, וכמובן, גם מתאהב בה. במילה אחת: הו!
באופן עקרוני, אין בזה שום דבר רע. אנשים אוהבים לחלום – על חיים טובים יותר, על כסף, על אהבה. הבעיה היא רק שכשאנחנו עוצמים את העיניים, לא תמיד אנו יכולים לשלוט בסוג החלום שמוצג לפנינו. על כן, אחת לכמה זמן, הוליווד, במטרה לפתור את הבעיה הזו, מנסה להציג בפנינו סרט שהוא כמו מין חלום מתקתק שכזה שהיינו מאחלים לעצמנו לחלום אותו בלילה.
הבעיה היא רק שזה ממש לא עובד בפעם הזו. ראשית כל, אחדות מהסצינות, במיוחד אלו שכללו את הפגישות הרומנטיות בין לופז ופיינס, היו פשוט מגוחכות. לפעמים יש קטע בסרט, שרק לפי איך שהוא מצולם או מה שמתרחש בו, ברור שהוא מגוחך מכדי להיות אמיתי, ואז מתברר שאכן אחת הדמויות חולמת אותו. ובכן, בסרט הזה היו כמה וכמה סצינות כאלו, רק שהן היו לחלוטין חלק מתוך ה"מציאות" של הסרט. זה היה כל כך מציק, שבשלב מסוים לא יכולתי שלא להסתכל סביבי, בתהיה האם אני באמת נמצא בהקרנה של סרט, או שבעצם אני חולם.
גם השטחיות של חלק מדמויות המשנה לא תרמה לאמינות הסרט בעיני. דמויות כמו "העשירה הטיפשה שמחפשת חתן", "החברה הטובה שאומרת ללופז שהכל אפשרי אם היא רק תתאמץ מספיק", ולעומתה "אם הגיבורה שאומרת לה לעבוד קשה ולהפסיק לחלום". יכול להיות שאני קצת מיושן, או חדשן, אני לא בטוח, אבל אני אוהב שלדמויות יהיה אופי מורכב ופחות צפוי, ושלא אוכל לנחש בקלות כל משפט שהן עומדות להגיד, עוד לפני שהוא יוצא מפיהן.
בכל זאת, לא הכל היה רע. אם כבר בדמויות משנה עסקינן, אז בוב הוסקינס ('מי הפליל את רוג'ר ראביט'), נותן הופעה חמודה ביותר, בתור אחד המשרתים (Butlers) במלון. לא ראיתי אותו בסרט זה שנים רבות, אולי מאז 'האחים סופר מריו', ואני מוכרח לציין שיכולת המשחק שלו רק השתבחה עם השנים. הוא עושה את תפקידו בעדינות יוצאת דופן, וזה דבר שראוי להערכה, במיוחד בסרט הזה. לעומתו, סטנלי טוצ'י, שגילם את עוזרו של פיינס, לא סתם את פיו לרגע, והיה תזזיתי כדבורה. הדבר המשונה בכך היה, שעד תום הסרט לא הצלחתי להחליט אם הוא מעצבן אותי, או דווקא חמוד.
נקודת אור נוספת בסרט, היא איכות הצילומים. ראשית כל, כנראה אני באמת ישראלי, כי יש לי בלב מקום חם לניו-יורק. ונדמה שמאז אירועי ה-11 לספטמבר, רק גדל מספר הסרטים שצולמו שם, וישנה תחושה שהאמריקאים מנסים להוכיח, כי למרות הכל, העיר עדיין יפה כשהיתה. לפחות דרך עיני מצלמת הקולנוע, זה מצליח ובגדול. ולא רק בנוף האורבני – הצילומים של לופז ופיינס, כשהם מהלכים להם בסנטראל פארק ביחד עם הילד טאי, היו פשוט יפהפיים, וזאת למרות הדיאלוגים המגוחכים, שהשחקנים התעקשו להמשיך ולפלוט מפיהם, ללא הפסקה.
בכל הקשור לגברת לופז, ובכן, מצד אחד אפשר להתנחם שהיא משחקת בסרט הזה בכשרון רב הרבה יותר מאשר, לדוגמה, ב'מארגנת החתונות' (במקרה צפיתי בו השבוע בטלוויזיה). מצד שני, זה לא קשה במיוחד. ועדיין נראה לי שהתירוץ העיקרי לכך שהיא לוהקה לסרט הזה, הוא שמה כסלבריטאית. זה אולי תורם הרבה להכנסות של האולפנים, אבל ממש לא משפר את איכות הקולנוע שאנו הצופים נחשפים לו. אה, והיא נראית פשוט איום ונורא בשמלת ערב, או לפחות בדבר הזה, דמוי המגבת, שנתנו לה מההפקה של הסרט.
נראה שהמפיקים של הסרט הזה היו רוצים שתחשבו שהמדובר בגרסה חדשה ומוצלחת ל'אישה יפה'. אל תאמינו להם. את רייף פיינס אני דווקא מחבב, אבל בסרט הזה, גם הוא וגם ג'ניפר לופז, לא מגיעים לקרסוליים של ה"שיק" שיש לג'וליה רוברטס וריצ'ארד גיר ב'אישה יפה'. מצד שני, זה לא דבר קל. ולמרות כל הטלטלות שעברתי בסרט הזה, בכל זאת יצאתי ממנו עם חיוך עקום שכזה, בבחינת "שיהיה". גם זה משהו.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- ג'ניפר לופז – האתר הרשמי
- רייף פיינס
- עמוד האסטרולוגיה של רייף פיינס
- בוב הוסקינס
- הלו, מנהטן
- בריגדת העוזרות
- מחפשים אהבה במנהטן
- Minute-Maid
- מחפשים עוזרת במנהטן
לרייף פיינס
לא היה עוזר יהודי גם ב"רשימת שינדלר"? ממש טייפ קאסטינג.
לא בדיוק
רייף פיינס שיחק את אמון גואת' שהיו לו אמנם משרתים יהודיים באחוזה, אבל לקרוא להם עוזרים יהיה העלאה משמעותית בדרגה.
לא בדיוק
משרתת, לא משרת…ונראה לי ששפחה זה תיאור יותר הולם
לא חבל?
קומדיה רומנטית תלויה קודם כל בליהוק ובכימיה של 2 הכוכבים. בזמן האחרון (מאז "מארגנת החתונות") נדמה לג'ניפר לופז שהיא שחקנית קומית, וזה ממש לא נכון! הסרט היחיד שלה שבו אהבתי אותה היה "רומן לא חוקי" עם ג'ורג' קלוני.
גם רייף פיינס נראה לי יותר מתאים לשחק את שינדלר מאשר גיבור קומדיה רומנטית. עדיף ריצ'רד גיר, יו גרנט, ג'ורג' קלוני או אפילו טום הנקס. מישהו עם איזשהו ניצוץ של הומור ולא עציץ כמוהו.
ואשר לכימיה ביניהם – אני בעד לערוך סקר לגבי הזוג הכי מוצלח בקומדיה רומנטית. שני אלה בטוח לא יופיעו שם.
וגם הפעם אחכה לשידורו בערוץ הסרטים, או 10 או מה שיבוא קודם.
ערוץ הסרטים
הסרט הינו של אולפני
עמם לכבלים יש בלעדיות (לפחות לחמש השנים הקרובות) אז פני לך את יוני 2004, אז יוקרן הסרט בסינמה 1 בכבלים הדיגיטליים ובסביבות ינואר 2005, גם בערוץ הסרטים (4).
==========================================================
לפי חישוב של חצי שנה הפרש בין הקרנת סרט בקולנוע -> וידאו -> הום סינמה -> ערוץ סרטים בתשלום -> ערוץ סרטים בסיסי/ערוץ ברודקאסט.
נראה לי מוגזם.
את הסרט הזה אפשר יהיה לראות בכבלים עוד 14 חודשים גג.
דוקא לא
הכבלים דוקא לא משדרים סרטים כל כך חדשים. מה עוד שבגלל בעיות חוזיות כאלו ואחרות, הצטברו להם במלאי מספר לא מבוטל של סרטים. סתם דוגמית: "המלאכים של צ'רלי". לפי כלל האצבע של חלון בן חצי שנה בין קולנוע/וידאו וכו'. הסרט, שיצא בארץ בנובמבר 2000, כבר היה צריך להיות משודר בערוצי "סינמה" במאי 2002. הוא לא שודר עד כה.
הגיע לארץ באוגוסט 2001. כלומר באוגוסט 2002 הוא היה צריך לעלות בערוצי ה-PPV "הום-סינמה"/"יס-שואו". הסרט הגיע רק עכשיו ל"הום סינמה". כלומר לא לפני מאי/יוני 2003 ישודר בערוצי הסרטים.
עוד דוגמה: "פארק היורה 3" של של
לפעמים באמת סרטים מגיעים מהר יותר אבל משום מה, בארץ, בכבלים בעיקר, לוקח להם זמן להגיע.
בלוויין, בד"כ, מבלי להשמע יותר מדי כמו סוכן מכירות שלהם, מצייתים, לרוב, לכלל של חלון מחצית-השנה וסרטים מגיעים בדייקנות לערוצי הסרטים של יס. מקסימום חודש איחור. דוגמה? "פרל הארבור". הגיע לקולנוע ביוני 2001. עלה בערוצי "יס שואו" ביוני 2002. כלומר הסרט היה אמור להיות משודר החודש בערוצי הסרטים אבל אני מניח שכבר בחודש הבא הוא ישודר. עוד סרטים שאני מניח שישודרו בינואר-פברואר (הם שודרו בקיץ בערוצי ה-PPV) הם: שרק, טומב ריידר, 102 כלבים וגנבים, מת לצעוק 2, אמריקן גאי ועוד.
אבל כל הדוגמאות שלך
הם סרטים מצליחים מאוד. סרטים מצליחים פחות עוברים את כל התהליך הרבה יותר מהר. וגם מהבחינה הזאת, 'יפה במנהטן' הוא לא 'אישה יפה'.
לא תמיד
"האיש שלא היה שם" שודר בערוצי סינמה בנובמבר ובשבוע הבא ישודר "בחדר המיטות". שני הסרטים היו רחוקים מלהיות כשלונות ויצאו בארץ לפני פחות משנה.
נו, My point exactly.
שני הסרטים האלה לא היו כשלונות, כלומר הם החזירו את ההשקעה בהם והכל, אבל מדובר בהשקעה *קטנה*. בוודאי שהם לא היו שוברי קופות כמו 'פרל הארבור' או 'המלאכים של צ'ארלי'. מסקנה: סרטים שלא הרוויחו 100 מיליון דולר – מכל סיבה שהיא – מגיעים תוך פחות משנה. ככל שסרט מרוויח יותר – הוא משתהה יותר.
משתהה בגלל שהוא גם יקר
"טיטניק" היה יכול להיות משודר הרבה לפני שהוא שודר בסופו של דבר בכבלים, אם מישהו היה שולף צ'ק ע"ס מיליון דולר.
בזמנו טלעד שילמה מיליון דולר על חבילת סרטים שכללה את סרטיו של ש/ספילברג "רשימת שינדלר" ו"פארק היורה". הרבה גבות הורמו כשנחתמה העסקה ההיא אבל היא היתה כדאית הן בגלל אחוזי הצפייה הגבוהים שהסרטים קיבלו והן בגלל שמדובר היה בחבילת סרטים, שאמנם כללה עוד סרטים, פחות אטרקטיביים, אבל לפחות היתה תמורה לסכום הרב ששולם.
במקרה של "טיטניק",
דרשו מיליון דולר אולם *אך ורק* על "טיטניק"! לא היה שום סרט נוסף בהסכם מלבד "טיטניק" ול"קשת", ששקלה אז לקנות את הסרט, זה נראה מחיר יקר מדי שלא היה לו סיכוי רב להחזיר אותו, לא משנה כמה גדול יכול היה להיות הרייטינג.
בסופו של דבר הכבלים רכשו את הסרט, אבל העיכוב בעליית ערוצי "סינמה" לאוויר ובעיות חוזיות אחרות, מנעו את שידורו וכאשר הוא סוף סוף שודר הוא כבר היה פחות "חדש" ו"טרי" ולפיכך – פחות אטרקטיבי. הכבלים חזרו על הטעות עם "מטריקס", ששודר באיחור רב מדי מכדי להיחשב כאטקרטיבי באמת.
פשוט
הסרטים הנ"ל הם סרטים של מפיצים עצמאיים ולא של האולפנים הגדולים. במקרים שכאלו הסרטים אפילו משודרים בטלוויזיה עוד לפני שיצאו לוידאו ("לצאת נקי", "אהבה נושכת", שודרו קודם בטלוויזיה ורק אח"כ יצאו ע"ג DVD/וידאו).
במקרה של סרטי האולפנים תמיד יהיה מרווח זמן ממוצע של חצי שנה בין כל חלון הפצה. בזמן האחרון החלון בין הקולנוע לוידאו הצטמצם לארבעה חודשים במקרים מסוימים, אבל יתר החלונות הם עדיין באורך של חצי שנה, לפחות.
ועוד הערה, על "בחדר המיטות": מן הסתם הוא יכול להיות משודר רק החל מהשבוע הבא כי אז מדובר כבר בשנת 2003, קרי – נפתח חלון ההפצה שלו.
וידוי
המנחה: "קבוצה, למיה יש משהו שהיא רוצה לספר לנו".
מיה (משפילה מבט את חרטומי נעליה. בולעת את רוקה בעצבנות): "אני.."(נושכת את שפתיה), "אני אוהבת רומאנים רומנטיים. או גוד! אני לא מסוגלת להאמין שאמרתי את זה..!" (מיה פורצת בבכי).
מנחה: "מיה, אנחנו אוהבים אותך כמו שאת. אין לך שום דבר להתבייש בו. נכון שהטעם שלך בסרטים ובספרים הוא מזעזע, טעם שאף בר-דעת לא יעז להודות בו בחברת אנשים שפויים.. אבל.. טוב.. אהממ. לא משנה. קבוצה, בואו ניתן למיה חיבוק קולקטיבי".
או במילים אחרות; אני אוהבת רומנים רומנטיים. אהבתי את "יפה במנהאטן". נהניתי מ"מארגנת החתונות". לבי עתיד להצבט גם בסרט החדש עם יו גראנט וסנדרה בולוק. ואתם יודעים מה, fuck it.
למה סרטי ז'אנר נוסח "ג'יימס בונד – למות מהאפקטים" או "שר הטבעות – עיבוד מושקע לספר הפנטזיה המוכר ביותר בכל הזמנים" (חוץ מהתנ"ך, כמובן), הם לגיטימיים, ואילו סרטים כמו "יפה במנהאטן" זוכים אוטומאטית בתווית "נחותים וארכאיים"?
"אנקת גבהים" ו"ג'יין אייר", שני הספרים שביססו את הז'אנר (ג'יין אוסטין כבודה במקומה מונח), מתעלים על "שר הטבעות" מכל היבט שהוא. כך גם קלאסיקות קולנועיות, נוסח "חמים וטעים", "אישה יפה", "החנות מעבר לפינה" וכיו"ב.
רומאן-רומנטי, הוא ז'אנר לגיטימי כמו כל ז'אנר אחר, וככל הנראה, הז'אנר המושמץ מכולם, ושלא בצדק. האם סרטי בונד/XXX/רמבו/ג'יימס קאמרון וכדומה, אינם מהווים בריחה מהמציאות? האם שם לא נוכל לצפות בגיבור מסוקס המציל את העולם, בד"כ, בלווית יפהיפיה תורנית המשתלשלת מזרועו?
קומדיה רומנטית היא ז'אנר לגיטימי, אולם כל סרט המשייך את עצמו לז'אנר הזה זוכה מיידית למטח קיטונות וחרפות, בלי קשר לאיכותו הקולנועית. כיוון שהז'אנר נחות מעיקרו, הרי שסרט ספציפי איננו נשפט כיצירה בפני עצמה, אלא כמייצג של ז'אנר נחות במיוחד. קומדיה רומנטית, אם איננה מתעלה על דומיה, הרי שאין לה זכות קיום בפני עצמה.
סרטי בונד וחבר מרעיו נמדדים קודם כל כסרטי אקשן ורק לאחר מכן בפרמטרים של קולנוע רגיל. קומדיות רומנטיות נקטלות ראשית כל כיוון שהן קומדיות רומנטיות, סוגה שאיננה עומדת בשורה אחת עם ז'אנרים קולנועיים נוספים. וזה מרתיח. כפי שטיטאניק הכה-מושמץ צריך להמדד קודם כל כמלודראמה היסטורית, כך גם "יפה במנהאטן".
ולסרט עצמו:
מ"יפה במהאטן" חזרתי לפני כשעה, אחרי שעתיים של סרט דבילי, רומנטי ומענג להפליא. ג'יי לו, הצליחה לעבור מסך כחדרנית קשת-יום והמשחק שלה היה בסה"כ סביר בהחלט. מי שמעוניין לבוא בהאשמות, צריך לגשת אל התסריטאי שפספס לא מעט רגעים קומיים ושם בפיה של לופז הזכורה לטוב, שורות אוויליות. יש בלופז משהו מאוד אמיתי בעיני. היא גבוהה, גדולה, יפה באופן נעים לעין ולא צורם.
תקרית מטופשת, שוב, פרי-עיטו של תסריטאי לא-מוצלח, מפגישה את מרסה ונטורה (ג'יי לו יקירתנו) עם כריס מארשל (הלא הוא רייף פיינס, האלילי, המדהים והנפלא שהצילום והתסריט עושים עמו עוול), מועמד לסנאט, בסיטואציה הגורמת לו להאמין, שגם היא "כמוהו", שוחה בכסף. כפי שכולנו יודעים, כריס החתיך מעולם לא היה מבחין במריסה האמיתית (עם המדים האפורים ושאר הגרדרובה), וזוהי התחפושת שמאפשרת לו לראות אותה באמת, וכמובן להתאהב בה.
נורא מתחשק לי להגיד שזה סרט עמוק, על המסיכה שמאפשרת לנו לראות את האדם האמיתי וכל זה, רק כדי להשתיק את הציניקנים ולו לרגע. האמת היא אחרת. מדובר בסרט קליל ולא מעט פעמים מטופש, שעושה בשלמות את מה שנועד לעשות. לקחת את הצופים אל מעבר למחוזות הריאליה.
רייף פיינס הוא גיבור רומנטי חביב, ואף על פי שהכימיה בינו לבין לופז היא רק בינונית ומטה, הסרט מצליח (ברוב הזמן) להחזיק את עצמו. הקונספט (ע"ע סינדרלה) הוא קונספט מספיק טוב כדי למשוך סרט שלם (רק תלכו ותראו כמה רבי-מכר ושוברי קופות נעשו על פיו), ולא צריך תסריט טוב במיוחד כדי לגרום לצופים להנות. אפילו היו כמה בדיחות טובות, מה שיאמר לזכותו של הסרט.
מי שאוהב (ואוהבת בעיקר), קומדיות-רומנטיות, יקבלו תמורה מלאה למחיר המזעזע של הכרטיס (37 ש"ח בגלובוס-פון!). השאר יכולים לנחור בשקט או לחכות לוידיאו/דוד/כבלים.
שני דברים:
סרטי אקשן, בעיני הרוב, עדיין נחשבים ז'אנר נחות – מין "מה הטעם ללכת לסרט אם יש בו רק פיצוצים ואין בכלל עלילה".
אף פעם לא הבנתי את זה, ואולי את תוכלי לענות לי: איך יודעים להגיד אם היתה כימיה טובה/בינונית/לא היתה כימיה בין השחקנים בסרט?
סרטי אקשן
אמנם נחשבים לז'אנר נחות, אולם בניגוד לקומדיות רומנטיות, שמתי לב כי הרבה פחות כותבים מוצאים לנכון להתנצל על כך שנהנו מהם (או לפצוח בהקדמה ארוכה בסגנון: "עוד בימיו הראשונים של הקולנוע… איאן פלמינג מעולם לא היה ידוע באיכות הספרותית.." וכולי).
באשר לכימיה.. עניין של תחושה. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. כשאת צופה בסרט כזה, נסי להבחין האם קורה שאת כוססת ציפורניים בציפייה: בבקשה, שיתנשקו כבר (או: למה היא לא אומרת לו וזהו??? מה, היא מטומטמת?? -זה התסריטאי, כמובן), או שאולי.. מה זה בעצם משנה? כשיש כימיה טובה, זה אמור לשנות משהו. אבל כאמור, מדובר בעניין מאוד סובייקטיבי.
טוב, אם כך, זה תלוי בכותב/ת.
כותבים שמעדיפים סרטי אקשן – לא יתנצלו על שהם אוהבים סרטים אלו. כנ"ל לגבי סרטים רומנטיים. ראי למשל את נונין – מספיק שתהיה בסרט כוכבת אמריקאית צעירה כת'ורה בירץ', קירסטן דאנסט, ריס ווית'רספון וחברותיהן, והוא כבר יוצא עם חיוך מרוח ואומר לכולם "מה אתם רוצים? יש לי משיכה לסרטים האלה" (נונין, סליחה אם סילפתי בטעות).
ברשימת הסרטים החביבים על חפטון, מצויות, עד כמה שידוע לי, כמה וכמה קומדיות רומנטיות "נחותות" (והוא מעולם לא טרח לספר לי על סרטי אקשן שהוא אוהב, כך שאין לי מושג מה יחסו אליהם), כך שאני לא חושדת בו בהיותו שלילי בכוונה תחילה כלפי 'יפה במנהטן', או כלפי הז'אנר כולו.
פרט טריוויה שרד פיש טרח להזכיר לי – מבין הכותבים/מגיבים באתר, מרבית הבנות דווקא הן הציניות והלא-רומנטיות. בין הבנים ניתן למצוא כמה "רגישים". או משהו כזה. הגבול בין 'טריוויה' ובין 'הכללות מכוערות' דק מאוד ואת מנת ההתלהמות היומית שלי כבר ספגתי, אז בכל הקשור לסטטיסטיקות שכאלה – אני אשאיר את הבמה לאחרים.
אני אישית, אגב, שייכת לז'אנר חובבי האקשן (אם כי לא בכל מחיר). קיטש רומנטי פחות עושה לי את זה. או לפחות, אם יהיה סרט רומנטי שיגרום לעיני להתלחלח – אני לא אודה בזה. אבל הלחלוחית בעין היא דוגמה קיצונית. 'ארבע חתונות ולוויה', למשל, שנחשב (עד כמה שאני יודעת) לקומדיה רומנטית, כן היה טוב בעיני. מצד שני, הוא לא דבק בנוסחה המאפיינת סרטים אלו.
כותבים שאוהבים סרטי אקשן
לא יתנצלו על כך שהם אוהבים סרטי אקשן, פשוט מפני שאף אחד לא מצפה מהם להתנצל. כך גם גברים שאוהבים קומדיות-רומנטיות. הרי הם גברים וחיבתם לז'אנר הנחות "הזה" תחשב להם כ"רגישות יתר". מנגד, בנות שאוהבות קומדיות רומנטיות, הרבה פעמים יתביישו להודות בכך, כיוון שההודאה הופכת אותן לנשים רגשניות עם מוח מסוכר (מה שלא קורה לצופים גברים).
אותו דבר לגבי סרטי-אקשן (אם כי בצורה פחות מוקצנת). אישה שאוהבת סרטי אקשן היא מגניבה, קולית, טום-בוי. גבר שרואה סרטי אקשן הוא בטטת כורסא חובבת פיצוצים.
אפקט העדר לא פוסח גם על מבקרי עין-הדג. מצד אחד, הקונספט שעומד מאחורי האתר ("בקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים בקורות קולנוע") מפשט (במובן החיובי) את הבקורות המתפרסמות בו, הופך אותן לענייניות יותר, שנונות יותר והרבה פחות פוליטיקלי קורקט (כלומר: מאמץ פרמטרים שונים למדידת איכות), אולם מצד שני, אותם פרמטרים, יוצרים כר נרחב להערות נאחסיות על כל פרה שלא משתייכת לעדר הפרות הקדושות שהאתר הגדיר לעצמו. בקיצור, המלך מת, יחי המלך החדש!
מדובר במלכודת שמאוד קל ליפול בה. אז נכון שלבקורות באתר יש ערך בידורי (בפעם הראשונה שהגעתי לאתר קראתי כמעט את כל הכתבות פשוט בשביל הפאן), אבל נראה לי שראשית כל, בקורת צריכה להיות אינפורמטיבית ו,כמידת האפשר, אובייקטיבית (על פי אותם פרמטרים לבקורת איכותית שעין-הדג הגדיר וניסח מחדש). מלך אחד הודח, זו לא סיבה להכתיר אחד אחר במקומו. באותה מידה, לא כל פרה קדושה מהעבר, צריך לנפץ.
אני לא יודעת אם הבעיה מתחילה
דווקא בפרות הקדושות.
אני מזהירה מראש שתגובתי זו עשויה לקומם מאוד את חובבי הקומדיות הרומנטיות באשר הם.
יש סרטים שהאקשן משמש בהם כקישוט, ולמרות המצאותו (לצרכי מכירת כרטיסים, אני מניחה), אותם סרטים מעבירים גם איזשהו מסר, שבאין מילה אחרת, אכנה אותו כרגע "פילוסופי". הדוגמאות הראשונות שקופצות לי לראש הן 'דו"ח מיוחד' (שקט, פינגווין!), 'מטריקס' (כמה נדוש, הא?) ואולי אף 'מלחמת הכוכבים – מתקפת המשובטים' (כי אני זוכרת לו את חסדי העבר).
הקומדיות הרומנטיות מצטיירות כ-fun טהור, כזה שכל הכללים בו ידועים מראש: יש בחורה שנמצאת בעמדה נחותה אך היא מפולפלת ובעלת חכמת רחוב/נסיון חיים, יש בחור עשיר ונאה, והם מתאהבים כנגד כל הסיכויים. אם הסרטים הללו ינסו להביע אמירה כלשהי על מצב החברה, על גזענות, או אמירה קיומית שמזכירה את מהות החיים – הקהל שלהן ידיר רגליו מהן, בטענה שהסרט לא מספק את הסחורה.
כמובן, מדי פעם צץ סרט שסוטה במעט מן הכללים הללו ('נוטינג היל' שהוזכר פה, ובו הבחורה היא זו שעשירה, 'ארבע חתונות ולוויה', וכן 'יומנה של ברידג'יט ג'ונס' בו נקודת הפתיחה שלה היתה טובה מעט יותר משל הגיבורה המצויה), אבל המסר הכללי הוא "בשביל מה לך קריירה? תהיי יפה ותתחתני".
הייתי רוצה לחשוב שזה מה שיוצר את האנטי באתר כלפי ז'אנר זה. נכון שאחנו לא מנתחים כל סרט למוות, לא תמיד, אבל אני לפחות כן מצפה לקבל איזשהו ערך מוסף מסרטים*.
* כל זה כמובן לא מסביר את חיבתי המשונה לסרטי בונד ודומיהם, חיבה שהתפתחה רק בשנים האחרונות, בגלל שותף-לשעבר לדירה שהיה מכור לסדרה והדביק גם אותי.
לקומם? למה?
האמת היא שדווקא את הסרטים שבחרת לא הייתי בוחרת כסרטי אקשן נטו שבמקרה יש בהם גם מסר (אני לפחות, לא חושבת על המאטריקס, מלחמת הכוכבים ודו"ח מיוחד כעל סרטים שהם קודם כל סרטי אקשן). בקטגוריית סרטי האקשן נטו (שאולי במקרה השתרבב אליהם איזשהו מסר חינוכי) תוכלי למצוא את "משחקים פטריוטיים", "אייר-פורס", "מצור ימי", "קוברה" ועוד ועוד ועוד. יש ביניהם סרטים טובים יותר ופחות, אבל כולם סרטי אקשן מובהקים (בניגוד ל"דו"ח מיוחד" הפילוסופי, "מאטריקס הפילוסופי עד פסבדו פילוסופי, ו"מלחמת הכוכבים" שהוא סוג של אגדת מד"ב מודרנית).
המסר של הסרטים האלה נע בד"כ בין: "כח גדול נושא עמו אחריות גדולה" ו"אלוהים נצור את אמריקה", לבין "שמרו על איכות הסביבה". זהו הז'אנר אליו אני מבקשת להשוות את הקומדיות הרומנטיות למיניהן.
בקומדיות רומנטיות, לפחות לטעמי, לא אמור להיות מסר מיוחד. אני כן מתקוממת באופן רציונאלי נגד המסר המובלע (במרבית הקומדיות הרומנטיות): "בשביל מה את צריכה קריירה? תהיי יפה ותתחתני", אבל מדובר במסר עקיף שלא מהווה חלק מהותי מחווית הצפיה. לדוגמא: אחרי שיצאתי מד"וח מיוחד, מצאתי את עצמי חושבת על סוגיית הקולקטיב נגד הפרט (ועוד כהנה וכהנה דברים). כשיצאתי מ"יפה במנהאטן", לא מצאתי את עצמי תוהה האם הבמאי מנסה לעביר באמצעות הסרט מסר כזה או אחר לכל העולם.
בקיצור, קומדיות רומנטיות (לפחות קומדיות רומנטיות ע"פ נוסחה), אמורות להיות פאן טהור ואין בכך כל רע. גם אינני חושבת כי האנטגוניזם כלפיהם מקורו בהיעדר ערך מוסף.
אחת הבעיות, שהעלה פיש, היא באמת איכותן הירודה של לא-מעט קומדיות רומנטיות. הבעיה העיקרית, לדעתי, נעוצה דווקא בפרות הקדושות שאוהבים או לא אוהבים לשבור.
בתחילת דרכה, יצאה התנועה הפמיניסטית נגד כל מה שנודף ממנו ריח של שוביניזם. על מנת להשיג שוויון של ממש לנשים, היה צורך באפליה מתקנת, ועד היום משריינות מפלגות מושב מיוחד לאישה (ראשונה או שניה) בבבית המחוקקים. הסתמן גל ברור מאוד של התנגדות כלפי תכנים שקוראים (בגלוי או בעקיפין) לשעבוד האישה; גל שהתפשט לאיטו בין כל תחומי העשיה והיצירה, ובמרבית שכבות האוכלוסיה. אחרי שנופצה התפיסה הרומנטית המיושנת כי מקומה של האישה הוא בבית (פרה קדושה מספר אחת), הגיעה תורה של פרה קדושה מספר שתיים- אפליה מתקנת. מכות לכל מי שקורא בגלוי או בעקיפין לשעבוד האישה. האפליה המתקנת, שהצורך בה נחלש במהלך השנים, הפכה לסוג של פרה קדושה. מהתנגדות עקרונית למסרים נוסח: "תהיי יפה ותשתקי", צופות מכורות של אופרות סבון הפכו לנשים שאין להן חיים משל עצמן, ורומאנים-למשרתות הם תחליף-מציאות, ולא דרך להעביר כמה שעות מתות בכיף.
התהליך שעבר על המוסד שאנחנו מכירים כ"בקורת קולנוע" במעבר משניצקליין ושות' ל"עין הדג" ודומיו, הוא תהליך דומה. כיוון שהייתה קיימת מוסכמה מסוימת המקובלת על כולם, היה צורך לשבור אותה ע"מ ליצור לגיטימציה גורפת לפורמט אחר – שונה. לשם כך, בקורות קבלו אופי קיצוני יחסית ואנטגוניסטי במכוון. המוסכמה החברתית שמותר ואף רצוי להטיח רפש בסרטים רומנטיים, מצאה לה מקום בפורמט הבקורת המעודכן באתרים כמו עין-הדג, ובסופו של דבר, כיוון שעין-הדג (ואתרים דומים) הם במידה ידועה מעצבי דעת קהל, הפכה השמצת הקומדיות הרומנטיות למשהו סטייליסטי. ולא מדובר רק בעין הדג, מדובר בציבור שלם, עם רעיונות מסוימים על מה שמתוחכם ומה שאיננו כזה, כאשר אחד הדברים שנחשבים למתוחכמים בימינו, היא ההתנגחות בקומדיות רומנטיות ובכל מה שנתפס כקיטשי ומתקתק. ההתנגדות היא לא בהכרח ליצירות ספציפיות, כי אם לז'אנר שכולם אוהבים לשנוא, בגלל שזה מה שיציג אותם כמתוחכמים, אינטלגנטיים ובעלי מודעות עצמית גבוה.
נכון שקיטש הוא לא הדבר הכי אינטלגנטי בעולם, אבל יש הבדל בין מי שלא אוהב קיטש, לבין מי שמשתמש בו לצורך מטרות שאינן רלוונטיות לבקורת עצמה או לתוכן הקיטשי – יהיה אשר יהיה. יש גם טעם לפגם בצורך שמישהו מרגיש, להתנצל על כך שהוא חובב קיטש.
אז יש פרות קדושות. פרות קדושות שנוצרו לאחר ובגלל ניפוץ הפרות הקדושות הישנות. ניפוץ פרות קדושות, הוא תהליך שהפך, באופן פראדוקסלי, לפרה קדושה. אז ברור שפוליטיקלי קורקט זה איכסה (ומבחינתי לגולאס גם יכול להיות הומו), אבל לא צריך להיסחף יותר מדי לכיוון השני, בהשמצת מה שנחשב לרע, או בהורדת/העלאת הבקורת למכנה המשותף הכי גבוה/נמוך. ז"א, לא חייבים לאהוב קומדיות-רומנטיות, אבל כאשר אתם באים לשפוט סרט, אנא בקרו אותו בצורה אובייקטיבית, בהתאם לחוקי הז'אנר על פיו נעשה וכיצירה בפני עצמה, ולא כנציג של הז'אנר ברשימת המועמדים לכנסת.
איך אני מבינה אותך...
(אבל רצוי שיהיו טובות).
בתור (משתדלת להיות) צופה אדוקה ב"בובה פראית" אני נתקלת בבוז רב לז'אנר הטלנובלות, שרבים טורחים לציין את סלידתם ממנו, למרות שלא צפו מעולם בפרק שלם של אחת מסדרות הז'אנר (זה אולי המקום לתקן טעות נפוצה: טלנובלות זה לא אופרות סבון).
כל פעם שאני אומרת שאני צופה ב"בובה פראית", אנשים מרימים גבות, או מנידים לעברי ברחמים. אבל אני לא מרגישה צורך להתנצל. עוד לא פגשתי אדם אחד שאמר לי שהסדרה גרועה כי הוא צפה בפרק ולא אהב. למעשה, אני בספק אם מי מהם צפה אי פעם ולו בפרק אחד בסדרה. אנשים פשוט חורצים את דינה מראש כי היא משתייכת לז'אנר שנתפס כ"נחות". זה מאד אופנתי להשתלח בו, ומי שמעיד על עצמו כ"שונא טלנובלות וכו"' נתפס כיותר "קול".
באותה מידה, זה אופנתי להצהיר שאתה "סולד מקומדיות רומנטיות". אפשר לקטול סרטים שלמים, או פשוט לרדת על החלק הרומנטי ב"פרל הרבור", על הקיטש בארמגדון (אחד מהסרטים היותר אהובים עלי) ואפילו על "נוטינג היל", שהוא ממש קומדיה מעולה (ולא כי הוא הופך את יחסי הכוחות בין המינים, הוא פשוט כתוב ועשוי טוב!) שמעתי כבר לא מעט הערות מזלזלות של אנשים שבעינהם הוא היה "עוד קומדיה רומנטית".
אני זוקפת את ראשי בגאוה ומודה בפה מלא בטעם שלי. גם החלקים שגורמים לאנשים להסתכל עלי מלמעלה, וגם על אלה שנחשבים לטעם "אנין" ואיכותי. אני לא מתכוונת להתנצל בפני אף אחד על הטעם שלי, גם אם הוא נראה לאנשים מסויימים נחות. שיקפצו לי.
אפשר להצטרף
לכל מה שכתבת?
מה באמת ההבדל בין טלנובלות לאופרות סבון?
אני מתכוון, חוץ מהשפה. חוץ מזה, אני יכול לומר שאני שונא טלנובלות ש*כן* ראיתי פרק שלם מתוכן. זה פשוט לא קולע לטעם שלי.
כלל פשוט
טלנובלה היא מוגבלת בזמן, יש לה התחלה ויש לה סוף, כמו ספר. יכולים להיות גם 200-300 פרקים, אולי יותר, אבל יש התחלה וסוף מוגדרים.
אופרת סבון היא לא מוגבלת בזמן. יש לה התחלה, אבל היא יכולה, אם היא מצליחה, להמשך כמעט לנצח. יש אופרות סבון בארה"ב שרצות כבר יותר מעשרים שנה, וגם בגרמניה יש אחת כזאת.
או, אבל את שוכחת משהו אחד:
אנשים לא קטלו את החלק הרומנטי של 'פרל הארבור' (או כל סרט אחר) בשל היותו רומנטי, אלא כי הוא לא שייך לסרט הזה ונראה כאילו נדחף בכוח, כדי לספק איזה רומן כלשהו שכביכול הסרט לא יהיה שלם בלעדיו.
אני אתן לך דוגמה הפוכה: אם ל'בובה פראית' (או כל טלנובלה אחרת) היו מכניסים פתאום קטעי אקשן, במטרה לנסות למצוא חן בעיני הקהל הגברי ולמשוך אותם לצפות בטלנובלה – האם היית מקבלת קטעי אקשן אלה כחלק לגיטימי של העלילה, או מתרעמת על הדבקתם הרופפת שנועדה לצרכים אחרים מאשר העלילה?
לא חושבת שיש להם תקציב לאקשן
וברצינות: כיוון שהסיפור מסופר בסגנון מסויים, ברור שאי אפשר להכניס אליו קטעי אקשן – מדובר על דרמה של "חיי יום יום" ולא על סרט פעולה עם גיבורי-על. זה מופרך באותה מידה שהיית מנסה להכניס קטעי אקשן לסדרות כמו "אלי מקביל", "חברים" או "פלורנטין", נגיד.
אם הסיפור היה נבנה •מראש• אחרת, במחשבה תחילה, כך שכן היתה בו הצדקה לקטעי אקשן – אז כן, למה לא?
העובדה שנוטים לשבץ רומנים בסרטי מלחמה היא באיזשהו מקום גם כדי לתת עוד עומק לדמויות, לתת להם חיים אישיים. נכון שמדובר בפיקציה, אבל האם לא היו במציאות שלל רומנים של חיילים עם נשים שאכן היו בהם קווי דמיון מסויימים לכאן או לכאן?
אני לא רואה את הבעיה בשיבוץ רומן בסרט כמו "פרל הארבור" – אף אחד לא טען שמדובר בסרט אקשן נטו. למה אי אפשר לערבב שם כמה "ז'אנרים" יחד? או בעצם – למה זה בכלל נחשב ל"ערבוב"? מה הבעיה כאן?
האם סרט אמור להיות רק רומנטי או רק אקשן?
אני אוהבת את "ארמגדון" בדיוק מהסיבה הזו – יש בו אקשן, מתח, דרמה, רומניות קיטשית, הרבה רגעי צחוק, לפחות רגע אחד שגרם לי לבכות (כן כן, באמת), שחקנים טובים והרבה "נאסא-קרפ" בדיוק כמו שאני אוהבת.
אז אני אוהבת את ה"סלט" הזה כביכול, ויש אחרים שלא. מי שזה לא מתאים לו לא חייב לצפות בסרט. אני חושבת שכל מי שהלך ל"פרל הארבור" ידע (מהתקצירים ואפילו מהפוסטר) שיש בו גם סיפור "אהבה בצל המלחמה" ופרט לקטעי אקשן משובחים הוא "ייאלץ" לקבל גם שלל רגעי "קיטש" כחלק מ"עסקת החבילה".
מי שלא אוהב את הקונספט לא חייב ללכת, ואם הוא הולך – שיכין את עצמו נפשית מראש ולא יתבכיין כמה זה היה נורא, כי זה גם היה צפוי. קשה לי להעריך מישהו שמבקר ז'אנר שהוא מראש לא אוהב – זה הופך את הביקורת ללא רלוונטית בעיני.
ודאי שיש טלנובלות שסוטות מכללי הז'אנר
ומוסיפות עוד נושאים: בהרבה טלנובלות ארגנטינאיות עולים נושאים חברתיים, כמו המצב הכלכלי ואבטלה ("המורה פרנקו"), ישנן טלנובלות עם אג'נדה יותר פמיניסטית מאשר תהיי יפה ועניה ותתחתני עם חתיך ועשיר ("בטי המכוערת") ויש אפילו לוקיישנים מחוץ לאולפן ("יאגו"), מה שמראה על תקציב קצת יותר גדול מבד"כ.
נכון שהטלנובלות המקסיקניות הן הרבה יותר שמרניות והעלילה עדיין סינדרלית-שבלונית, עם הרבה אמונה בבתולה הקדושה ובבתולים לפני החתונה, אבל הז'אנר מתפתח, כי רואים בו הזדמנות מצויינת לחנך את "העם" (בעיקר בגלל אחוזי הצפיה הגבוהים בארצות המוצא).
בלי שום קשר לטעם,
'נוטינג היל' היה אחד הסרטים הצפויים ביותר, המשעממים ביותר והמעצבנים ביותר שראיתי בחיי, ואפילו החיוך המתוק של יו גרנט לא הציל אותו.
לטעמי היה בו הומור משובח
הרבה יותר מצחיק מ"קומדיה רומנטית" טיפוסית.
למעשה, הרבה סרטים מהז'אנר לא מאד קומיים כמו שהם יותר קלילים (וכמובן גם רומנטיים) מה שגורם לך בעיקר לחייך, אבל לא בהכרח לצחוק של ממש. ב"נוטינג היל" מצאתי את עצמי צוחקת ממש הרבה, אפילו בצפיות חוזרות. אם נוסיף לזה את הכתיבה המוצלחת שלו (לטעמי), לדמויות המקסימות, הצילום היפיפה והפסקול החביב.
ואם זה לא מספיק – היתה בו לונדון… *מבט חולמני*
!You go girl
הומ. כשדיברתי על מסר של סרטי אקשן
התכוונתי למשהו קצת יותר עמוק מ"הו, אמריקה מולדת האמיצים!" ודומיו. בכל הנוגע למסר קיטשי ומתקתק, נראה לי כי מבקרי סרטים (ואולי אף הצופים עצמם) נוטים לרדת על הסרט בלי קשר לשיוכו לז'אנר האקשן או הרומנים הרומנטיים.
אשר לפרות קדושות למיניהן: כדי שאכן הטחת הרפש בקומדיות רומנטיות תהפוך לסוג של פרה קדושה בפני עצמה, אני חושבת שעל הקומדיות הרומנטיות להיות קודם כל במרכז הקונצנזוס. נכון שאני לא מתבססת פה על משהו קונקרטי אלא על תחושות בלבד, אולם נראה לי שגם בעבר, קומדיות רומנטיות לא נחשבו למשהו "לגיטימי" ומוערך (אני לא בטוחה אם זה תופס גם לגבי רומנים רומנטיים. אחרי הכל, בזמנו היה הו-הא שלם סביב 'חלף עם הרוח', אלא שאינני יודעת אם הוא מייצג את תקופתו, או נחשב ליוצא מן הכלל). וזה כבר לא נובע, שוב – לדעתי, מאופיין של הקומדיות הרומנטיות כ"רומנטיות", אלא דווקא מאופיין כקומדיות – גם כיום הממסד נוטה להעריך פחות, או לא להעריך בכלל, קומדיות מטופשות. אין סיכוי, למשל, שקומדיה, תהא מצוינת ככל שתהא, תזכה באוסקר, או בכל פרס חשוב אחר. למה? כי אין לה מסר משמעותי.
באופן ספציפי לביקורת על 'יפה במנהטן': אינני סבורה כי חפטון שפט את הסרט לפי פרות קדושות אלו או אחרות, אלא דווקא לפי כללי הז'אנר עצמו – ההשוואה ל'אישה יפה' למשל, ולא לאיזה סרט מופת אחר, או האמירה שלו כי אין רע בחלומות המתקתקים הללו, אלא שבסרט הזה – לדעתו זה פשוט לא עובד.
אכן, וסרטי האקשן
שהבאת, לא עומדים, לדעתי לפחות, במרכז הקונצנזוס של סרטי האקשן. נסי למצוא מסר עמוק ב"מצור ימי" או בואן-דם ממוצע.. זה הרבה, הרבה יותר מסובך מלמצוא מסר או דיון פילוסופי בדו"ח מיוחד.
הטחת רפש בקומדיות רומנטיות היא סוג של פרה קדושה. לא פרה מהסוג שמטיחים בה רפש כדי לגרום לה לגסוס לאיטה בתוך הדומן, זה משהו אחר וכך נוהגים בסרטים נוסח טיטאניק. השמצת קומדיות רומנטיות הפכה לפרה קדושה, פשוט מפני שזה נוח, כי כאמור, אין לסרטים האלה מסר, הם פאן טהור, ומאוד לא אפנתי לאהוב אותם.
"אישה יפה" הוא קלאסיקה של הז'אנר ומאוד קל לשפוט סרט נוסחה ע"פ סרט אחר, שהצליח להתעלות על הנוסחה שלו. עין הדג, עד כמה שיכולתי להתרשם, לא הולך באופן גורף על סרטי-נוסחה/איכות ולכן כתיבת בקורת שהיא "תוך-ז'אנרית" עשויה להיות פרובלמטית מבחינתו של כותב בעל טעם אקלקטי יחסית. יש בזה יתרונות וחסרונות- זה מתאים לחובבי קולנוע ככלל, זה פחות מתאים לחובבי סוג מסוים של סרטים. אבל בלי שום קשר, קיים כאן ובמקומות אחרים, הרגל מגונה להשמיץ קומדיות-רומנטיות, בין אם מפני שהן אינן מכילות מסר, בין אם מפני שאפנתי להשמיץ אותן, בין אם מפני שהשמצתן היא סוג של קונצנזוס שאיש לא יטרח להתקומם נגדו.
אוה, יפה,
אז תראי לי ביקורת של מישהו שלוקח ברצינות סרטים נוסח ון-דאם וסטאלון, ולא נהנה להטיח בהם רפש (לא, בונד הוא לא דוגמה, כי הוא יודע ללגלג על עצמו מפעם לפעם, והוא גם משודרג מעל הז'אנר בגלל הומור בריטי. אני מדברת על סרטי אקשן "טהורים", אבות היסוד של סרטי האקשן).
הסרטים הללו, בדיוק כמו קומדיות רומנטיות (או סרטי בורקס, להבדיל), הם מסוג הסרטים שאם מזפזפים אליהם בטלוויזיה, אז כבר נשארים לרבוץ ולצפות. בדיוק כמו שאמרת – הם פאן טהור.
אף אחד לא לוקח
ברצינות סרטי ואן-דם/סטאלון, ואף אחד לא צריך לקחת אותם ברצינות. מאידך, אני בטוחה שחובבי הז'אנר יכולים לנתח שעות על גבי שעות כל תנועה/פיצוץ/דיאלוג סתום. ולכן זו גם אחת הסיבות שמשאירים את הדברים האלה, שהם במובהק תכנים ז'אנריסטיים, לאתרי מעריצים/חובבים/טולקינאים.
שלא תביני אותי לא נכון, זה נפלא בעיני שיש אתר שמדבר על קולנוע ברצינות, ועין הדג הוא אתר מקסים ואינטליגנטי ושלחתי אנשים להצביע לו בסקר של ויי-נט. מצד שני, ככל שאני חושבת על זה, סרטים כמו "יפה במנהאטן" הם סרטים שמתבזבזים על אתרי קולנוע-נטו. אני בטוחה שעוד עשר-עשרים שנה נוכל למצוא אתרים שמתמחים בז'אנר מסוים של סרטי קולנוע, כמו שהיום אפשר למצוא אתרים נפרדים לספרות בכלל ולספרות פנטזיה בפרט.
ובאופן קצת יותר פרטני- הבקורת שנשמעת כנגד סרט אקשן, היא הרבה פחות מעליבה מהבקורת שעולה כלפי קומדיות רומנטיות. אפילו לדבריך, מדובר בסרטים מהסוג שמי שצופה בהם הוא בד"כ אדם שזפזפ במקרה לערוץ והחליט להשאר שם. צרכני הקומדיות רומנטיות/רומאנים למשרתות (והחיבור לטעמי רלוונטי), הם, או הן בד"כ (כך טוען המיתוס), נשים שאין להן חיים/איי-קיו וכן יש להן מוח של צמר גפן ממולא בענני סוכר מתוק.
בקורת היא מן הסתם רלוונטית תמיד, השאלה היא איזו מן בקורת, וכמה היא באמת מדברת על התכנים שהיא מתיימרת לבקר, וכמה ממנה הוא השלכות פרועות (פחות או יותר פרועות) של הכותב.
ההתייחסות שלי לסרטים שצופים בהם
רק כי מי שזפזפ אליהם מתעצל לעבור הלאה, התייחסה לא רק לקומדיות רומנטיות אלא גם לסרטי אקשן.
נראה לי שאת לוקחת את הביקורת לסרט קשה מדי, אולי מכיוון שהנושא קרוב לליבך. לי, לפחות, נראה היה שחפטון מלגלג על עצמו ועל חיבתו לז'אנר הזה (אני מסתמכת על היכרותי עימו. אני גם מודעת לכך שעצם זה שנראה כאילו אני יוצאת להגן עליו, מאשר לכאורה חשדות שהועלו כלפיו/כלפי. ווטאבר. אבל אני סוטה מן הנושא).
כשבביקורת על 'שרה"ט', כיניתי את לגולאס הומו – האם לרגע עלה בך הספק כי מדובר במשהו שאינו יותר מבדיחה? לעומת זאת, האם לכל אותן בנות שיש להן קראש עליו לא היה ברור מהתחלה כי אני רצינית לחלוטין, וכי הדבר נעשה במטרה להכפיש אותו בנורא שבכינויים?
(כותרת דבילית בלית ברירה)
אני חוששת שקצת הפכת את דברי. התכוונתי לכך שאפילו כאשר משמיצים סרטי אקשן, הרי שמדברים עליהם בנימה יותר חיובית מעל קומדיות רומנטיות. לשם כך, ציטטתי מדבריך-
"רק כי מי שזפזפ אליהם מתעצל לעבור הלאה".
הבקורת הזו נכונה בעיני הן לגבי סרטי אקשן והן לגבי קומדיות רומנטיות (לא כולל חריגים, שילכו גם לסרטי אקשן או/וגם לקומדיות רומנטיות פשוט מפני שהם אוהבים את הז'אנר), אלא שלמרבה הצער, את ההערה הזו יצא לי לשמוע בעיקר לגבי סרטי אקשן, וכמעט אף לא פעם בנוגע לקומדיות רומנטיות.
האופן שבו אנשים מנסים לתרץ מדוע מישהו אחר (שימי לב שחובבי האקשן בד"כ יתרצו את עצמם ואילו חובבי הקומדיות הרומנטיות יתנצלו או ישבו בשקט כשמישהו אחר יספר שאין להם חיים) צופה בקומדיה רומנטית, הוא שונה. בד"כ תוכלי לשמוע הערות נוסח: "היא עקרת בית משועממת שאין לה חיים משל עצמה, והדבר הכי מעניין שכן יש לה בחיים זהו אופרת הסבון החביבה עליה והכוכב המסוקס והשרמנטי, דייויד ראוול".
בדיעבד, כנראה שקראתי חלקים מסוימים בבקורת בצורה שגויה, ואני מתנצלת. אף על פי כן, לא ברור לי מדוע נימת ההתנצלות/התנגחות שעולה מדי פעם מהטקסט. אמת היא שהנושא קרוב ללבי ולכן אני לוקחת את זה קשה, אבל נראה לי שגם בקורתו של חפטון לא חפה, (במקרים מסוימים) מהתנשאות. ודווקא נהניתי מהבקורת בסה"כ, והיא בקורת טובה מאוד, אלא שלא הסכמתי עם התכנים.
למה מי חש צורך לתרץ משהו(*)?
אני חייב משהו למישהו בכדי שאצטרך להגן על הטעם שלי?
קחי למשל את התגובה שכרגע כתבתי על Resident Evil. סרט מחורבן על פי כמעט כל קנה מידה אובייקטיבי. אני מודע לכך. ועדיין נהניתי.
אני צריך לבקש סליחה על זה? אני צריך לזחול לאיזו פינה וליבב על מר גורלי בשקט?
משום מה, לא נראה לי.
——————
(*) חוץ מאשר כאן –
כתבה מספר 1108
אבל זה באמת מקרה חריג.
ברור שכן.
מיד לפינה עם הפנים לקיר ותחשוב איזה ילד רע היית (ונא להודות למלכה מיה על כל צליפת שוט).
וברצינות- לא תמיד אנשים רוצים גם להיות בעלי דעה משלהם וגם לשחות נגד הזרם. הרבה יותר פשוט לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. לשם כך, בוחרים לא מעטים באפשרות הנ"ל "אהה..אני יודע שזה היה סרט גרוע ומטומטם מכל הבחינות ובטוח שיבוא מישהו שיגיד שאני מפגין טעם רע.. אבל אהבתי את הסרט ההוא..". ככה הם גם מגלים מודעות עצמית, גם יוצאים מדליקים, נמנעים מעימות ישיר, וגם חוסכים לעצמם את הצורך להגן על הדעה שלהם (בגדר: "יש לי טעם רע, אז נהניתי", ולא: "היו בסרט איקס דברים שהפכו אותו למהנה מבחינתי"). וכן, מובן לי שיש חריגים, מובן שיש יוצאים מן הכלל (ואני עושה הכללות) וכולי.
יוצאים מדליקים?
מה מדליק בלהתבייש בטעם שלך?
אמירה שכזאת היא הרע בכל העולמות האפשריים – גם מצביעה על (הכביכול) טעם רע שהיה נסיון להסתירו, וגם מראה על עמוד שדרה דק ביותר.
ואם לא הייתי ברור, אני לא טוען שיש לי טעם רע (פרט לאשר ברוטב בוטנים. לא מחמיא לי). אני טוען שיש לי טעם מגוון ביותר, שבין השאר כולל דברים שאנשים אחרים לא יסכימו איתם.
יוצאים מדליקים?
אני חייב לומר שאני רואה גם סרטי אקשן וגם קומדיות רומנטיות. ההבדל בין שני הז'אנרים, מבחינתי, הוא עם מי אני הולך לראות את הסרטים- אקשן עם החבר'ה, רומנים עם בחורות (ידידות, חברות או אחיות, לא ממש משנה, אבל כמעט בהכרח נשים). וזהו. ההנאה שלי ביציאה מבית הקולנוע (או האכזבה) היא אותו סוג רגש.
אני נהנה משני הסוגים דווקא *בגלל* הנוסחתיות שלהם, בגלל שאני יכול לצפות מראש מה יקרה. הוריאציות על הנושא הבסיסי הן מה שאני אוהב, וככל שהסרט מחדש לי יותר ופורץ מעבר לגבולות הז'אנר, מפתיע אותי, כך אני נהנה יותר. זאת מעין הגדרה פרטית שלי ל"מהו סרט טוב". נוטינג היל (עם ג'וליה אהובתי) או שליחות קטלנית 2 הן דוגמאות טובות. אבל רוב רובם של הסרטים האלו אינו מתוחכם במיוחד. אני גם מרגיש לפעמים צורך כלשהו להתנצל על שאני צופה בסרטים הללו, כי הם פשוט לא טובים מהבחינה הקולנועית, האינטלקטואלית. צפויים, נוסחתיים, תקראו להם איך שאתם רוצים. אבל זה לא יעצור אותי מלהמשיך ולראות אותם, ולהנות מאוד. וחלק מההנאה היא, לפעמים, לרדת על כמה טיפשי הסרט היה.
נהניתי לקרוא את הביקורת הזאת כי היא לא רק דיברה על הנוסחה, אלא על למה היא לא עבדה או לא עבדה בשביל חפטון. אין קליק בין הדמויות הראשיות וג'יי-לו גרועה, לעומת זאת איכות הצילום והתחושה הסופית טובים. אני מסכים עם רוב מה שהוא כתב. אבל את מישהו זה מפתיע שהדמויות המשניות צפויות ושטחיות, או שהתפקידים הקטנים יותר הם אלו שמפגינים כשרון וחוש הומור מוצלח(בוב הוסקינס אכן נהדר)? זה חלק מהז'אנר! תוכלו למצוא את כל הדברים האלו כמעט בכל סרט מאותו סגנון. ותחשבו בעצמכם על דוגמאות, זה לא קשה :).
נראה לי, שניתן לשייך כל סרט לז'אנר כלשהו, מה שבהכרח אומר שלמי שיראה אותו יהיו ציפיות מסויימות של "מה אמור לקרות פה". ככה אנשים בוחרים לאיזה סרט ללכת, לא? בכל מקרה, ככה אני בוחר… "אני אוהב סרטי אקשן, לכן שוורצנגר הוא הסרט הבא שלי" וכד'. ההתמכרות היא לנוסחה יותר מלכל דבר אחר. ברור שאם סרט מסויים יקבל ביקורות טובות יראו אותו יותר אנשים. סרט "חכם", "שונה", ימשוך גם אנשים שבאופן רגיל לא יבחרו בסרט המדובר בגלל ש"הוא לא מעניין אותם", כלומר לא הז'אנר שלהם.
כאן המקום להדגיש שאני לא רוצה לומר שלכל אדם יש רק ז'אנר אחד שהוא אוהב, אבל לכולנו יש סדרי עדיפויות, גם בנוגע לסרטים. ואחד הגורמים הקובעים את הסדר הוא הז'אנר (יש לי תחושה שאני חוזר על המילה הזאת יותר מדי… סליחה ומחילה). אני, למשל, אעדיף לראות את שר"ה לפני "לנשק את ג'סיקה שטיין", למרות שמשניהם יצאתי פשוט מאושר. אם זה היה תלוי רק בי, לעולם לא הייתי רואה את "יפה (ירקוני) במנהטן". אבל זה אני.
סרט טוב, במובן מסויים, חוצה את קבולות הז'אנר, כי בסופו של יום כולנו באנו להנות משעתיים (ואם יש לנו מזל משלוש שעות) של הדבר המדהים הזה, שנקרא סרט. אם הוא טוב הוא נכנס לקטגוריה חדשה, קטגוריית הסרטים הטובים. סיפור טוב, והדרך הטובה לספר סיפור במדיום הזה, הם ליבם ונשמתם של סרטים טובים. לא תמיד שניהם נמצאים, אך מספיק אחד מהם כדי להפוך סרט ליותר מ"סתם" סרט. לא כולם שמים את אותם הסרטים בקטגוריה הזו, אבל במובן הרחב של ביקורת סרטים ישנו מכנה משותף גדול מאוד בין רשימות "הסרטים הכי טובים" השונות.
אגב, מה יש יותר, קומדיות רומנטיות גרועות או סרטי אקשן גרועים? תענו על זה איך שאתם רוצים. מבחינתי התשובה היא מוּ, או במילים אחרות השאלה פשוט לא רלוונטית. אלו שני צדדים של אותה המטבע, מַטבע הקולנוע ה"פופולרי" או "פופוליסטי". מבחינתי אין הבדל – נוסחה היא נוסחה היא נוסחה.
הבהרה: כל מה שכתבתי כאן הוא תאוריה אישית שלי. למרות שאני מפרסם זאת ברבים, ולמרות שדיברתי על כך עם כמה מחבריי, עדיין מדובר בדעת יחיד, ואני מודע לכך. אני מוסיף את זה בגלל המון תגובות זועמות שנכתבו כאן בעבר בתגובה לאנשים אחרים שכתבו את דעתם האישית. לכן-
לא להעלב!!
אשמח מאוד לקרוא תגובות ענייניות, או בקשות להבהרות לגבי מה שכתבתי (אני מודע לכך שאין לי אפילו קצת מכישרון הכתיבה של הרבה מהכותבים באתר הזה). מי יודע, אולי אשנה את דעתי אם אווכח שאני טועה. אבל בבקשה לא לעשות לי 'שמיכה' בסגנון "אתה טיפש וטועה!". ככה לא מוכיחים כלום. תודה. (ובבקשה וסליחה)
רק הערה אחת:
אני מעדיף סרטים שלא שייכים לשום ז'אנר, או שחוצים ז'אנרים, או שמגדירים ז'אנר מחדש. לי זה עושה הכי טוב.
אז מן הסתם אתה אוהב
סרטים ששייכים לז'אנר הנון-ז'אנר והמולטי-ז'אנר?
די!
תפסיקי להכניס את הטולקינאים לסיפור!
ישבתי בסבלנות וקראתי הודעה אחרי הודעה, למרות חוסר הסכמה עקרוני. פתחתי את הראש וניסיתי להבין מה מציק לך כל-כך (שלא לוקחים ברצינות ז'אנר שלא מנסה להיות רציני?). אני מבינה את ההשוואה לסרטי האקשן, אבל מה לטולקין ולכל הסיפור?!
קומדיות רומנטיות וסרטי אקשן הם ז'אנר. טולקין הוא סופר שלפי כתביו נעשה סרט אחד (לא כולל המצוייר) גם אם הוא מחולק לשלושה חלקים מפאת אורכו. קומדיות רונטיות וסרטי אקשן לא מתכוונים לספק יותר מכיף (למה לא להשתמש בעברית?), טולקין התכוון להכניס יותר מזה – גם אם המסרים שלו לא נראים לך. ואם את מתעקשת אני יכולה לשלוף עוד עשרים טיעונים שמראים שטולקין לא קשור לנושא, אז בבקשה – די!
למה? אבל מיה צדקה.
עד שג'קסון הפך את 'שר הטבעות' לסרט, טולקין היה שייך לנישה מסוימת – היו לו מעריצים, והיו את כל השאר שלא שמעו עליו, או שהוא לא עניין אותם במיוחד. ובעצם זה כמו ז'אנר סרטי האקשן, או ז'אנר הקומדיות הרומנטיות – זו נישה שמעניינת חוג מסוים של אנשים שמתעסקים בה, וכל השאר לא מתייחסים אליה.
'שרה"ט' הסרט פרץ קצת את גבולות הנישה שלו והפך את הספר ל"טולקין להמונים", אבל זה כבר משהו אחר.
כל זה בהנחה, כמובן, שמיה היתה רצינית, ושהטולקינאים לא נכתבו כמין ניסוח אלטרנטיבי ומבודח ל<הכנס שם נישה כאן> או "ווטאבר".
מה?
מצטערת, באמת לא הבנתי מה באת לומר…
שאלת מה הקשר של טולקין לכל הסיפור.
למיטב הבנתי, הוא דוגמה לנישה.
אופס
עכשיו קראתי שוב את ההודעה שלה. סתם הבנתי אותה לא נכון…
קשה להיות טולקינאי למחצה (יותר גרוע מחצי אלף) בימינו.
חברים? :)
הריני מעניקה לך
לאות ידידות.
אוה, יפה,
לואן דם היה סרט מצויין – TimeCop. לסילבסטר סטאלון – טוב עדיין מחכים אבל הסרטים הראשונים שלו קיבלו ביקורות לא רעות
טיים קופ
ראיתי את הסרט הזה בקולנוע. כאשר יצאתי מהקולנוע נשבעתי בי שיותר לא אלך לראות ואן דאם בקולנוע. לסרט יש רעיון טוב וביצוע כושל ביותר.
לעומת זאת, סטאלון עשה סרט מד"ב מהנה ביותר, איש ההרס, עם בונוס סנדרה בולוק.
שניה, רגע
שניה, רגע. ברצינות: אפשר להפסיק קצת עם כל ההנחות הבלתי מבוססות הללו?
ההשוואה ל"אישה יפה", באה, עם כל הכבוד, מסיבה אחרת לגמרי. לא כי זאת "קלאסיקה של הז'אנר" (למרות שזה נכון), אלא כי "יפה במנהטן" מנסה במודע להיות חיקוי ל"אישה יפה".
מסע יחסי הציבור שלו, הן בארץ והן בארצות הברית, הגדיר את הסרט כ"אישה יפה של שנות האלפיים". אבל למעשה מספיק להסתכל בתסריט: גבר מאוד עשיר, אישה מאוד ענייה. חלק ניכר מהסרט מתרחש בבית מלון. יש עוד כמה דוגמאות דומות, אבל זה כבר גובל בספויילרים, ואני משער שאת יודעת על מה אני מתכוון.
כך שמכיוון שהמפיקים של הסרט, עשו אותו במודע כחיקוי "לאישה יפה", ברור שתבוא השוואה. לעזאזל, אם מחר מישהו יעשה סרט על רווקה ממורמרת בת שלושים פלוס שמשתכרת רוב הזמן, ושעובדת בהוצאה לאור ומזדיינת עם הבוס שלה, אני מאוד אכעס אם הביקורת לא תשווה אותו ל"בריג'ט ג'ונס".
אל תשכח
ששמו של הסרט בעברית הוא רמז מודע ל"אישה יפה". במקור, לא היה "יפה" בשם. עד כמה שהבנתי, המיקום של הסרט במנהטן לא באמת עקרוני, אבל מה שמייחד את הסיפור הוא שהגיבורה היא חדרנית (Maid). בעברית ויתרו לגמרי על חלק ה"חדרנית" של השם, רק כדי להפוך אותו למשהו שיישמע כמו סרט ההמשך ל"אישה יפה".
שלא לדבר על הטאג-ליין
"גבר עשיר. אשה יפה. עולמות נפגשים."
טוף
בעיני הם ממש לא היו דומים והצלחתי לפספס את הניסיון למכור את "יפה במנהאטן" כ"אישה יפה2".
אני מתארת לעצמי שגם ג'יין אייר הוא סוג של "אישה יפה" (או להיפך, "אישה יפה" הוא סוג של "ג'יין אייר"), שהרי מדובר בגבר מאוד עשיר ואישה מאוד עניה. ולמה לא "פארק מנספילד" או כל "על גאווה ודעה קדומה"?
התרחשות הסרט במלון נובעת מתפקידה של לופז כחדרנית. אם כבר אתה רוצה להשוות את הסרט למשהו, הרבה יותר הגיוני בעיני שתשווה אותו לסרטים שבהם אחד הגיבורים מתחזה לדמות שהוא איננו, במקרה או במכוון, וכך זוכה בתשומת לבו של הגיבור בן המין האחר, שכמובן לא הבחין בו קודם ("נערה עובדת", למשל).
בהחלט יתכן כי הסרט שווק ואפילו נעשה כחיקוי ל"אישה יפה". אני לא הבחנתי בדמיון (להוציא דמיון בסיסי של הז'אנר ואלמנטים מסוימים שחוזרים על עצמם בתוך הז'אנר), והוא איננו מהותי מספיק, לדעתי, ע"מ להשוות את הסרט אוטומטית ל"אישה יפה".
סתם לידע כללי – אפילו שעקרונית זה אפשרי, בד"כ לא שוברים פרות ואפילו לא מנפצים אותן. פרות (בכלל, ופרות קדושות בפרט) שוחטים.
אפשר לחלופין לנפץ מיתוסים, לשבור סטיגמות או לשפד חזרזירים. אבל פרות שוחטים.
אכן.
הייתה לי תחושה עמומה שמשהו לא נכון, אבל זה היה בארבע לפנות בוקר..
ושוב...
לפחות כמו שאני מבין את האתר הזה, אף אחד לא בא פה "להטיח רפש בסרטים רומנטיים". בן אדם הולך לראות סרט, אם מתחשק לו, והוא מוכשר לכך, הוא כותב ביקורת. הביקורת מהווה את דעתו האישית, על הסרט הספציפי הזה.
יש סרטי אקשן שירדו עליהם חזק באתר הזה, בדיוק כמו שיש קומדיות רומנטיות שזכו לביקורות מאוד טובות. החתונה היוונית זאת מספיק קומדיה רומנטית בשבילך? אפילו "הגורו" זאת קומדיה רומנטית, גם אם קצת חיצונית לז'אנר, וגם הוא קיבל ביקורת טובה כאן. (לא ברור למה, זה סרט נורא מציק, אבל זה כבר לא קשור).
אני משער שמה שאני מנסה להגיד הוא, שבעינהדג יש מקום לכל הדיעות. יש ביקורת, ויש גם תגובות. בשום מקום לא קראתי שמישהו כתב בביקורת בעינהדג "קומדיות רומנטיות זה חרא של ז'אנר קולנועי".
את תוקפת דחלילים.
לא נראה שבשום מקום בכתבה של חפטון היה זלזול בסרט ושפיטה של כל הקומדיות הרומנטיות לכף חובה. אילו הסרט היה קומדיה רומנטית טובה, כמו 'אישה יפה', הוא היה מקבל ביקורת חיובית. אבל חפטון פשוט לא אהב את הסרט. אין לזה שום קשר לז'אנר. את מבזבזת תחמושת במקום הלא נכון.
דוגמא/ות?
"שכל כך הרבה רומאנים למשרתות, שהם אולי הנחותים והארכאיים שבספרים"… (אם הכותב איננו מוצא לנכון להפריד בין רומנים-רומנטיים לבין קומדיות רומנטיות, מי אני שאתווכח איתו?)
ההערה הזו מהדהדת לאורך כל הבקורת, מה גם שדבריו של חפטון מלאים זלזול כלפי הסרט עצמו. אני יכולה להבין מניין הזלזול בסרט ואני מסכימה עם חלק מהנקודות שהעלה, אבל קשה במקרה הזה להפריד בין בקורת הז'אנר לבין הבקורת על הסרט עצמו.
חפטון, הרי, לא בוחן את הז'אנר "בתוך" הז'אנר – היכן שאי אפשר בלי אם הגיבורה ש"אומרת לה לעבוד קשה ולהתחיל לחלום" ובהם רומאן בלתי-צפוי בין גבר עשיר מאוד לאישה יפה אך עניה מאוד הוא רק מתבקש – אלא כקולנוע נטו, מה שעושה לסרט עוול. "יפה במהאטן" הוא לא קולנוע נטו, אלא קומדיה רומנטית נטו (ולכן אני טוענת שחפטון מבקר בעצם את הז'אנר, וכולי וכולי).
אם הגיבורה וחיות אחרות.
פעם, אולי, דמויות משנה כמו אמה של הגיבורה היו מאופינות ע"י משפט בודד כמו "זו שאומרת לה לעבוד קשה ולהפסיק לחלום", וכו'. אבל הסטנדרטים היום עלו. התרגלנו כבר לקבל משהו מעבר, כך שהדרישה מיוצרי סרטים להעלות גם הם את הרף אינה נשמעת לי מוגזמת מדי.
נכון, את עשויה לבוא ולטען שזה מוציא את הפאן מהעניין – שפתאום צריך לעקוב אחרי מה שקורה על המסך, במקום לשקוע בכסא ולדעת מראש למה לצפות. אינני סבורה כן. נראה לי שאפשר לעשות דמות עמוקה קצת יותר ושעדיין יהיה ברור מה קורה על המסך ומה המניעים שלה (או של כל דמות אחרת). וגם אם יוצרי הסרט בחרו שלא לעשות כן – אז ניתן לקחת את אותו אפיון שבלוני ולבצע אותו בצורה מצוינת, שלא תסחוט מהצופים תגובות מזלזלות נוסח "וגם דמויות המשנה היו דפוקות ושטוחות". אחרי הכל, גם כשזו אותה הגברת – הרי מה שמשנה היא האדרת.
את צודקת.
ברור שמי שחשב שהוא הולך לסרט קולנוע ומצא את עצמו בוהה בקומדיה רומנטית יתאכזב קשות. אבל זה דומה בעיני לכל אלה שמתפלאים שטיטאניק הוא קיטש היסטרי. הרי אף אחד לא הבטיח שאתם הולכים לקבל כאן את "אישה יפה2" (ובכנות, אפילו שאמרו, הצופה הנבון יודע הרי שמנסים למכור לו לוקשים, וחוצמיזה, סרטי המשך הם בד"כ זבל, אז נא לא להתמם :-)
אבל-אבל-אבל (אוף, איך ידעתי שזה יגיע), זו לא סיבה להשמיץ את הז'אנר כולו. ליתר דיוק, אם כולנו יודעים שהז'אנר גרוע ע"פ קריטריונים של קולנוע "רגיל", מה הפואנטה בללכת ולהתלונן על כך שסרט, שהוא מייצג מובהק של הז'אנר ממנו הוא בא, לוקה (במקרה), בכל המגרעות של אותו ז'אנר?
כעקרון, נראה לי שבקורת אובייקטיבית לגבי "יפה במנהאטן", צריכה לבוא, או, באופן פאראדוקסלי, ממעריץ מושבע של קומדיות רומנטיות (זה שליקק את השפתיים ב"נוטינג היל", הקים מקדש לארנסט לוביטש בביתו, יכול לצטט בע"פ דיאלוגים מ"אירמה לה-דוס" ואפילו נהנה מ"מארגנת החתונות"), או מההוא שאוהב קולנוע בכלל, זה שיסביר לנו מדוע "יפה במנהאטן" הוא סרט גרוע (מה שנכון נכון), אבל שלא יתקומם באותה הזדמנות נגד הז'אנר כולו.
ולמי שלא הבין: אני אוהבת רומאנים-רומנטיים! העובדה שהבקורת הזו קוממה אותי קשורה קשר הדוק להערה מסוימת בנוגע ל-רומאנים למשרתות. ואם טרם קראת ספר מסדרת צמרמורת, הוי חפטון קרודיצר הדגול, טרם קראת ספר נחות וארכאי מימיך!
נורה רוברטס לשלטון!
אז ''יפה במנהטן'' הוא קומדיה רומנטית
והוא גם רומן למשרתות, עם כל הקונוטציות של איכות נמוכה. זה לא אותו דבר כמו להגיד שקומדיה רומנטית = רומן למשרתות.
מעניין
שמסר "פילוסופי" מהסוג שקיים ב"מאטריקס" ו"דוח מיוחד" יקבל נקודות זכות למרות שהוא פרימיטיבי ומוצג בצורה מרושלת, רק על עצם זה שהוא קיים. יש סיכוי שאת מחפשת ערך מוסף בסרטי אקשן לא בגלל שזה מוסיף לסרט אלא רק כדי להצדיק את המשיכה שלך לסרטי אקשן? "אולי המסר גרוע ובסרט רציני הייתי מזדעזע(ת), אבל ראבק, הוא בסרט אקשן!"
בעיניך הוא מוצג בצורה מרושלת. לא בעיני.
סבבה
זה אומר שאהבת את "זיכרון גורלי", "גברים בחלל" ו"האלמנט החמישי" באותה מידה?
'זכרון גורלי' - לא. הוא היה סתמי למדי.
'האלמנט החמישי' – כן. אבל בין השאר בגלל חיבתי לברוס וויליס.
את 'גברים בחלל' לא ראיתי.
מעניין
אני מסכים שהוא מוצג בצורה מרושלת בדו"ח מיוחד ובצורה אולי לא מרושלת אבל לא עמוקה במאטריקס.
אבל מאטריקס טוב בזכות סצינות מושכות ויזואלית שזה לא כל כך קל. גם אחרי עשרות חקיינים והתפתחות טכנולוגית כבירה צפייה במאטריקס מאוד מהנה אותי.
כל עוד המשחק מרוסן והדיאלוגים אינם מביכים עומק הרעיון הפילוסופי בסרט אינו מפריע לצפות בו.
אני לא יודעת אם הבעיה מתחילה
בכל ז'אנר יש סרטים טובים יותר ופחות.
מה, כשהארי פגש את סאלי זה לא קומדיה רומנטית? מה עם Groundhogs Day? אני כבר לא מדבר על סרטים מופת ישנים יותר.
גם סרטי אקשן נמדדים לפי קריטריונים מסוימים (צילום, איכות האקשן, אם האיש הרע מעניין וכו').
גם סרטים שאינם גאוניים ופילוסופיים כמו מועדון קרב אפשר למדוד בגבולות הז'אנר.
למשל את My Wife is a Gangster (קחו באוזן השלישית, מומלץ) אפשר לשפוט לפי סצנות קרב מעולות, בין השאר סצינה יוצאת דופן בגשם, משחק עצור של שחקנים וכן (אל תספרו לאף אחד) גם קצת דרמה.
מה לעשות בסרט של שעה וחצי אי אפשר שיהיה רק אקשן או רק קומדיה או רק רומנטיקה. זה פשוט לא מחזיק. גם בסרטים הכי גרועים יש קצת דרמה לשמה, היא פשוט גרועה ולא משכנעת כמו בסרטים תכולים עם עלילה והקטעים האחרים פשוט משכיחים אותה.
גם כשעושים סרט או סידרה על נושא אידיוטי ושחוק עם כוכבים שנראים טוב הרבה מעל הממוצע אפשר לעשות מטעמים טובים שגם ימשכו קהל וגם את המבקרים. תשאלו את ג'וס וודון.
שלום, אני שלמקו
ואני רוצה להתנצל על כך שאני אוהב קומדיות טפשיות. וסרטי מד"ב.
מצד שני, אני משתעמם מקומדיות רומנטיות.
(מיה ולונג ג'ון הן הנונין, הטווידלדי והדן ברזל החדשים!)
טוב, אם כך, זה תלוי בכותב/ת.
זה לא שאני נגד קומדיות רומנטיות, באמת שלא. יש ימים שאני נמצאת אצל חברה וסתם אנחנו מתחילות לראות סרט שמאלצי ודביק ואני נהנית. קומדיות רומנטיות הן מסוג הדברים שנחמד שהם קיימים, אבל זה לא היה הפסד גדול לאנושות אם לאו.
אבל כשמתחילים לומר על כמה קומדיות רומנטיות הן ה-דבר יוצאות תגובות כמו זו שכתבתי על החתונה של החבר שלי…
2 תיקונים:
1. אני אישית חובב כוכבות קולנוע אמריקניות צעירות, סקסיות ו*אאוטסיידריות*. קירסטין דאנסט, למשל, איבדה אצלי לא מעט נקודות עם מסרטים כמו 'חמש ילדות יפות' ל'ספיידרמן' המיינסטרימי.
2. אני גם אוהב קומדיות רומנטיות, כשהן טובות. נהניתי מ'כשהארי פגש את סאלי', Serendipity, 'ארבע חתונות', 'יומנה של סרידג'ט ג'ונס' ואפילו 'אישה יפה'. אני לא חושב שהז'אנר נחות, אלא שהוא לעוס ולכן קשה לחדש בו, ומה לעשות, אני אוהב חידושים. לגרסא חדש (ופחות טובה) של 'אישה יפה' אין לי שום טעם ללכת. (מה גם שבקומדיה רומנטית כדאי שתהיה איזו משיכה לדמויות, וג'יי-לו, באופן אישי, די מגעילה אותי).
יווו, 'Serendipity'! איך שכחתי!
קומדיה רומנטית שקיבלה ביקורת חיובית מאוד באתר, ועוד מהדמות הכי פחות צפויה לחבב את הסרט (וזה אפילו לא היה בגלל איידן).
ככה זה.
לפעמים, החברה של הבנאדם איתו הולכים לראות את הסרט – עושה את הכל…
ז'אנר לעוס?
הז'אנר הזה היה לעוס הרבה לפני שכולנו נולדנו. איך זה שבכל הוויכוח הזה אף אחד לא הזכיר סרט יותר מוקדם מ"כשהארי פגש את סאלי"? או שאולי היה פה את "חלף עם הרוח", לא בדיוק קומדיה רומנטית. אף אחד לא זוכר את הקומדיות הרומנטיות של שנות ה-30 וה-40? פרסטון סטורג'ס? האוורד הוקס? ארנסט לוביטש? כולם עשו לפני שבעים שנה קומדיות יותר מתוחכמות (מתוחכמות, לא מחוכמות) ויותר מתקדמות ממה שזכינו לראות בעשור האחרון. ועוד בלי איזכורים ישירים של סקס.
על אחת כמה וכמה.
אם יורשיהם בשנים אלו אינם מסוגלים להתעלות לאותה רמה, אז לא מגיע להם הכבוד.
היי, הזכרתי את צלע האדם
אם כבר הנושא עלה, אני אישית חושב שסיפור פילדלפיה הוא אחת הקומנטיות הטובות ביותר. ביחד עם אישה יפה ובני וג'ון שהוא על גבול הז'אנר.
את צלע האדם ראיתי מזמן ותוך כדי שינה
אבל סיפור פילדלפיה יכול היה להיות אחלה סרט אם היו מפסיקים אותו אחרי סצנת הפתיחה האילמת. מה שכן, הסצנה שבה סטוארט מסתובב שיכור וצורח "סי קיי דקסטר הייבן" תמיד גורמת לי להתקפי צחקוקים בלתי מוסברים, אבל זה רק אני. חוץ משני הקטעים האלה אני לא רואה בסרט לא קומדיה ולא רומנטיקה, פשוט לא מרשימה אותי הדרך שבה הסרט בונה את הדמות השטוחה והלא אמינה שהיא טרייסי לורד, רק כדי אח"כ להסתער עליה ולבקר אותה על החסרונות שלה. משחק באולינג קולנועי נחמד, אבל לא ממש.
אני אהבתי את סיפור פילדלפיה
טוב, עניין של טעם. אני נקרע מצחוק בכל פעם שאני נזכר במשפט:
תנסה למצוא
את הסרט Holiday, שמאחד את אותם השחקנים, במאי, תסריטאי ומחזאי של "סיפור פילדלפיה", רק שנתיים לפני, והוא לדעתי הרבה יותר מוצלח, גם כקומדיה, גם כרום-קום וגם כדרמה רצינית. אם "סיפור פילדלפיה" הוא סרט שמבטא לטוב ולרע את רוח הזמן שלו, Holiday נוצר שלושים שנה לפני זמנו.
בענייני סיפורים יש את "סיפור פאלם ביץ"' של פרסטון סטורג'ס, אחלה סרט שבעולם.
לגבי הכימיה
כימיה טובה ניתן לזהות, כפי שאמרה מיה, בתגובה שלך להתנהלות העלילה. חוץ מזה, זה בולט בפרטים הקטנים: האם השחקנים מסונכרנים ביניהם לגבי תזמון השורות? האם הם מצליחים להסתכל זה לזו (או זה לזה, או זו לזו) בעיניים בלי למצמץ ולפזול הצידה (לא בהכרח בקטע רומנטי, יכול להיות גם בסתם שיחה)? כשהם מתנשקים, האם זה נראה אמין או שיותר כמו חדק של פיל? ובכלל, האם היית קונה אותם כזוג אמיתי?
דוגמאות לכימיה טובה: ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר (אישה יפה), קתרין הפבורן וספנסר טרייסי (צלע האדם), יו גראנט וג'וליה רוברטס (נוטינג היל).
כימיה גרועה היא בדיוק להפך. כשהשחקנים לא אמינים כזוג, כשהם לא מתוזמנים נכון (לא תמיד באשמת הבמאי), כשהם לא מצליחים ליצור קשר עין למשך יותר משנייה וכו'. במצב של כימיה גרועה, הדבר האחרון שרוצים זה לראות את שני הכוכבים ביחד בסוף הסרט.
דוגמאות לכימיה גרועה: רנה זלווגר וקולין פירת' (יומנה של בריג'יט ג'ונס), מל גיבסון והלן האנט (מה נשים חושבות).
רמת הכימיה לא בהכרח קשורה לאיכות הסרט, כמובן, אבל היא יכולה להשפיע על ההנאה ממנו.
אין ז'אנרים נחותים, אבל.
את עלולה לשנוא אותי על מה שאני עומד לומר, אבל… זהו, אין אבל. רק תתכונני.
נדמה לי שקומדיות רומנטיות מקבלות יחס רע יותר מסרטי אקשן מכיוון שהן בדרך כלל גרועות יותר.
קודם כל, אין דבר כזה "ז'אנר נחות", לדעתי. בכל ז'אנר אפשר לעשות סרטים טובים וסרטים גרועים. אי אפשר להאשים סרט רק על הכללתו בז'אנר מסוים, ההתייחסות צריכה להיות לסרט עצמו.
הבעיה היא עם הסרטים עצמם. יש ים של סרטי אקשן שהם זבל בתכלית, אבל בכל שנה יוצאים גם כמה סרטי אקשן שהם מצוינים בתחומם (בשנה האחרונה: 'XXX', 'למות ביום אחר', 'היי ריסק', למשל). בתוך הים של הקומדיות הרומנטיות הזבליות, הרבה יותר קשה למצוא כאלו ששוות משהו. השנה היה 'רווק פלוס ילד', ו… זהו, בעצם. 'לנשק את ג'סיקה שטיין' יצא ממש השבוע, ואומרים עליו שהוא קומ-רום מצוינת, אבל הוא חורג מההגדרה הרגילה של קומדיה רומנטית "קלאסית".
כשרומדיה קומנטית היא טובה באמת – 'אישה יפה', 'ארבע חתונות ולוויה', 'יומנה של בריג'יט ג'ונס' – היא זוכה להערכה שהיא ראויה לה. אבל אין מספיק סרטים כאלה. מפיקי הסרטים האלה רואים שהקהל מסתפק בזבל הרגיל ולא מבקש יותר מזה, לכן קל להם מאוד להפיק עוד כמה 'יפה במנהטן'. (בסרטי אקשן, אגב, זה לא כל כך פשוט. הסטנדרט שהקהל מצפה לראות עולה כל הזמן, והסרטים האלה יקרים, כך שסרט שלא ילהיב את הקהל במידה מספקת ייגמור עם הפסדים גדולים). התוצאה בסופו של דבר היא שיש הרבה יותר סרטי אקשן טובים מקומדיות רומנטיות טובות, מה שכמובן מוציא שם רע לז'אנר כולו.
ועוד:
לסרטי אקשן יש תת-ז'אנר: זבלוני אקשן, המודעים לעצמם ומהנים בזכות היותם גרועים עד כדי גיחוך. גם פה, כמובן, צריך לדעת איך לעשות סרט רע-עד-שהוא-טוב (למשל 'Eight Legged Freaks', או 'הקרב על כדור הארץ' הדבילי, שנכנס לתת הז'אנר הזה בטעות), אבל אני לא רואה איך אפשר ליישם את תת הז'אנר הזה בנושא הקומדיות הרומנטיות. אם קומדיה רומנטית כשלה מלעמוד בסטנדרטים, היא תשאר זבלון שאינו ראוי לשמש אפילו נושא לשיר על בעיות עיכול של צפרדע. אולי הבעיה הבסיסית היא בגלל החלק המוגדר כ"קומדיה" – סרטים "רציניים" אך מחורבנים יכולים להשתדרג לדרגת סרט קומי טוב (מישהו אמר 'פיתוי'?), אולם לקומדיות, שזו נקודת המוצא שלהן, אין את הפריבילגיה הזו, ואני בספק אם בהעדר מוטיב קומי (או אף אם יש אחד כזה, אלא שהוא גרוע) הסרט יוכל להיחשב לדרמה רומנטית נוקבת.
_____
תאמינו לי שעכשיו זה נשמע לי הגיוני. מה יהיה בבוקר? אין איש יודע.
אני מסכימה
שמז'אנר הקומדיות הרומנטיות רואים בעיקר זבל (שים לב שמדובר בזבל מבחינה קולנועית, לא קומדיה-רומנטית שהיא זבל מבחינת המעריצים לכאורה – בתוך חוקי הז'אנר) ואילו מתוך סרטי האקשן צצות מדי פעם יצירות של ממש, אבל אינני חושבת שמכאן נובע האנטגוניזם כלפי ז'אנר הקומדיה הרומנטית.
ספרות המד"ב והפנטזיה, למשל, מלאה יצירות שאיש לא שמע עליהן פרט לקוראי פנטזיה/מד"ב מושבעים. אם אאזכר באוזניו של קורא פנטזיה את רשומות רומח הדרקון, קרוב לוודאי שיהנהן בראשו בהבנה. קורא מן המניין יביט בי בתמהון וישאל על מה אני מדברת. ספר או סרט, יכולים לענות על דרישות הז'אנר ולהיות מספקים עבור מי שמחפש ספר שהוא X או Y, ומצד שני, לא להיות מספיק טובים על מנת להתפרסם מחוץ לגבולות הז'אנר. זה לא הופך את אותו ספר או סרט למוצר ירוד, שהרי הוא עונה על הציפיות שתלו בו, זה הופך אותו למוצר ע"פ נוסחה.
בכלל, נדמה לי שהקריטריונים ליצירת סרט-אקשן טוב נתפסים כרלוונטיים יותר ליצירת סרט טוב ככלל ולכן נוצרת העדפה מראש (ועל כך ניתן להרחיב את הדיון בהזדמנות).
אני שונא להרוג דיונים טובים עם עובדות,
אבל עברתי לי על העינדקס של האתר.
ארבעה סרטים שיכולים להיות מסווגים כקודמיות רומנטיות קיבלו חוות דעת שלילית עד כה (הדבר הטוב הבא, מה נשים רוצות, אל תשטו באהבה, והנוכחי.)
כמה קיבלו חוות דעת פושרות (שרק, מייבי בייבי, מיסטר דידס)
והשאר? ביקורות חיוביות. מאני-עצמי-איירין ועד המכסיקני מרווק+ילד ועד חשיבותהשלרצינות…
אין שום מסורת של קטילה של קומדיות רומנטיות, או סרטים הקרובים לכך ברוחם.
כמובן, ניתן לטעון שעל הדוגמאות המייצגות יותר של הז'אנר אף אחד לא מוכן לכתוב, וגם זה בעצם סוג של ביקורת – וגם זה בעצם יהיה נכון במידה – אבל אז זה לא ישתלב עם הטענה שקטילת קומדיות רומנטיות היא פרה-קדושה, ואופנה ככל האופנות. לא עובד יחד.
בקיצור, אנשים רואים את מה שהם רוצים לראות, נהנים ממה שהם רוצים להנות. כשאני מנסה להבין אם אהבתי סרט או לא, אנסה להגביל את הפרות הקדושות לסניף המקדונלדס הקרוב. רק שם הן מביאות תועלת.
אני לא חושב
שהסרטים "מה נשים רוצות", "הדבר הטוב הבא", "מר דידס" ו"שרק"(???) נחשבים לקומדיות רומנטיות אלא לקומדיות נקודה. לא כל מה שיש בו נשיקה או שתיים נחשב לקומדיה רומנטית.
וחוץ מזה אני אוהב לקרוא ביקורות ומעריך את האנשים שכתבו אותן (לפחות באתר הזה) אבל פעמים רבות אני לא מסכים עם הביקורות, אבל זה ממש לא משנה כי אני לא מסוג האנשים (ואני מעריך שרוב האנשים)שאוהבים סרטים רק בגלל שמישהו כתב שזה סרט מעולה (אני עד עכשיו חושב שהאזרח קיין מאוד משעמם) או ההיפך.
סליחה?
'שרק' אכן לא בקטגוריית הקומ-רומ (כי הוא מצויר, כי הוא אגדה וכו') אבל 'הדבר הטוב הבא' (לפי מה שסיפרו לי) נראה קומדיה רומנטית לגמרי, שלא לדבר על 'מה נשים רוצות'. למה בדיוק אתה מעוניין לצמצם את הז'אנר?
את
הדבר הטוב הבא לא ראיתי ולפי מה ששמעתי זה לא כל כך רומנטי אבל יכול להיות שאני טועה.
מה נשים רוצות זה על הגבול כי רוב הסרט מדבר על ה"בעיה" שלו ואיך הוא מתמודד עם זה ורק לקראת הסוף יש את הקטע הרומנטי.
אני לא יודע אבל לא הרגשתי שאני רואה קומדיה רומנטית.
אה..
נדמה לי שכבר אמרו לפני שלא כל סרט שיש בו במקרה נשיקה, נחשב לקומדיה רומנטית.. שרק, הדבר הטוב הבא, מייבי-בייבי, רווק פלוס ילד, חשיבותה של רצינות והמקסיקני הם ממש לא קומדיות רומנטיות.. (לא יודעת לגבי השאר).
קטילת קומדיות רומנטיות היא אפנתית, אבל "עין-הדג" לא יכול לשמש כדוגמא מייצגת. נכון שמדי פעם צצות כאן יופי של דוגמאות (כמו הבקורת הנכחית על "יפה במנהאטן" שמתייחסת לכל הז'אנר כז'אנר נחות, אולי כדי להסביר למה הסרט כ"כ גרוע לדעתו של הכותב), אבל אני מדברת על תופעה רחבה יותר שבעין הדג נוטים לעודד מפעם לפעם. אין ספק שלו הייתי מבלה את השנים האחרונות מול האתר בלבד לא הייתי מרגישה כך (כלומר, האתר לא מכיל מספיק תכנים דומים ע"מ לשמש פרמטר בפני עצמו). כיוון שאני נחשפת מדי פעם גם לעולם החיצוני, אני מרגישה שיש לי על מה להסתמך כאשר אני אומרת שהטחת רפש בקומדיות רומנטיות הפך לספורט אפנתי.
הם לא קומדיות רומנטיות
מאחר שהם טובים מדי, או מאחר והם לא נופלים לשבלונה?
אם תכלילי רק מה שנופל לשבלונה, מה הפלא שתקבלי מוצרים נחותים בלבד?
הם לא קומדיות רומנטיות
מאחר והם לא נופלים לשבלונה. "אישה יפה", מצד שני, כמו גם "יומנה של ברידג'יט ג'ונס" ו"שייקספיר מאוהב", נופלים בדיוק לשבלונה, והם סרטים נהדרים.
מידת הנחיתות/איכותיות של סרט מסוים, נקבעת במידה רב ע"פ הדבר אליו אתה משווה אותו. לא ניתן לדעתי לשפוט קולנוע במונחים של ספר, וקומדיה רומנטית, לא צריכה להשפט במונחים של סרט-אקשן. כן יש מקום לשפוט אותה כקולנוע נטו (וכאן "יפה במנהאטן" נופל בגדול), אבל נכון גם לבחון אותה בהתאם לז'אנר, ע"פ הקריטריונים לאיכות שמציב הז'אנר. ומהבחינה הזו, "יפה במנהאטן" הוא סרט לא-רע בכלל.
יופי
את מוכנה בבקשה להראות לי איפה יש התייחסות בביקורת הזאת, לזה שקומדיות רומנטיות הן ז'אנר קולנועי נחות? כי אני קראתי אותה עכשיו עוד פעם, ועדיין לא מצאתי את זה.
ורק כדי להיות ברור: קומדיות רומנטיות ו"הרומן הרומנטי", זה לא אותו דבר. יש לזה הרבה הוכחות, לדוגמא העובדה שמרבית הקומדיות הרומנטיות המודרניות, הן מתוחכמות פי 100 מהרומן הרומנטי הממוצע.
גם העובדה שספר כמו "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", שהוא ההפך הגמור מלהיות חלק מז'אנר הרומן הרומנטי (ברידג'ט מעיזה שלא לנסות להתאבד, כשחבר שלה בוגד בה, אוי לאותה בושה), עובד בהצלחה כה רבה להיות קומדיה רומנטית, מאוד עוזר לראות את ההבדלים.
אני אגב מאוד מחבב את הספרים האלו בעצמי. הם גרועים בטירוף, אבל אם מסתכלים עליהם מנקודת מבט צינית במקצת, הם יכולים גם מאוד לבדר. וחוץ מזה, איפה עוד אני אמצא משפטים כמו "פרנסואה טימא את גופי והותיר בו כתם שלא ימחה"?
הממ... טוב,
משפטים מבדרים ניתן למצוא גם בז'אנר ספרים/סיפורים אחר לגמרי, ולו בגלל הכתיבה הארכאית (לקרוא על "דופקן", במחילה מכם, זה הכל חוץ ממגרה).
זה סרט שהוא האמא של השבירה של הז'אנר. כבר מההתחלה הכל הולך הפוך. דרמוט מולרוני מודיע לג'וליה רוברטס, גיבורת הסרט, שהוא הולך להתחתן עם מישהי אחרת. אולי זה עוד סביר, אבל, וזה כבר ממש נדיר, המישהי האחרת היא בכלל לא מפלצת, ואפילו נחמדה (גם בעיני ג'וליה וגם בעיני הצופים).
ומה קורה בסוף? ג'וליה היא לא זו שזוכה בחתן. במקום זה אנחנו מקבלים את אחת הסצינות הקולנועיות היפות ביותר בעיני, שלה ושל רופרט אוורט, בחתונה של החבר שלה.
לגבי "רווק עם ילד", אני לא בטוח אם הוא נחשב קומדיה רומנטית או לא. לדעתי הוא כן כזה. בכל מקרה זה אחלה סרט.
קומדיות רומנטיות?
, אבל ''יפה במנהטן''? 
אני מאוד אוהב קומדיות רומנטיות. אבל מאוד. כפי שכתבת – הן מהוות בריחה נהדרת מהמציאות. וכשראיתי את הטריילר לסרט החדש של יו גרנט וסנדרה בולוק, ליבי החמיץ פעימה, ואמרתי לעצמי "יווווווווווווווו" (במילים אלו ממש).
אני ממש לא חושב, שז'אנר הקומדיות הרומנטיות הוא מושמץ מעיקרו. להפך. במשך שנים רבות, "אישה יפה" היה הסרט הנצפה ביותר בארץ, בבתי הקולנוע. יתכן שהוא עדיין מחזיק בשיא, אני לא בטוח. סרט שהוא יותר מהזמן האחרון, "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" גם כן הצליח בארץ בצורה מסחררת. אני צפיתי בו כמעט שלושה חודשים אחרי שהוא הגיע לקולנוע, בבית-קולנוע "הוד", שהוא רחוק מלהיות פופולארי בשנים האחרונות, ובכל זאת האולם היה חצי מלא.
לגבי "יפה במנהטן" – את בעצמך כותבת, שהכימיה בין ראלף פיינס לג'ניפר לופז, היתה בנינונית ומטה. גם אני חשתי בזה, אם כי אולי הייתי משתמשת במילות תואר קצת אחרות, כמו "זוועתית" ו"למה הם בכלל מצפים שנאמין לקשר הטפשי הזה?".
בתור מישהי שאוהבת קומדיות רומנטיות, את בוודאי יודעת, שהכימיה בין הדמויות הראשיות היא אחד הדברים החשובים ביותר בסרטים כאלו. זה מה שכל כך מושך, לדוגמא, ב"החתונה של החבר שלי", ועושה אותו לסרט כה מיוחד: לג'וליה רוברטס יש שם כימיה נהדרת עם דרמוט מולרוני, אבל היא לא זאת שמאורסת לו.
הגעתי ל"יפה במנהטן", באופן הטוב ביותר: (ואני לא מתכוון לסיטרואן של חבר שלי), לא ידעתי עליו כלום. ולכן כשראיתי את ג'ניפר לופז מדברת עם הכושי ההוא שם, זה שמרגל אחרי כל האנשים במלון, הייתי משוכנע שעומד להיות לה רומן דווקא איתו. הם היו פשוט נהדרים ביחד. וזה בלט עוד יותר אחר-כך, כשראיתי כמה היא לא היתה נהדרת עם ראלף פיינס.
ואגב, אני מבין שהביקורת הזאת יכולה להרגיז מישהו שאהב את הסרט, אבל – איפה כתוב בה שחפטון לא אוהב קומדיות רומנטיות? למעשה, לפי הפסקה האחרונה, נראה לי שהוא דווקא מאוד אוהב אותן, רק לא את זאת. ובצדק.
וואלה?
אני מגדירה את עצמי כצינית מאוד בדרך כלל, ועדיין אני חולה על קומדיות רומנטיות, ומעולם לא היתה לי בעיה עם זה. גם לא ראיתי את כל ההשמצות שאת מדברת עליהן, ולא שמתי לב ש"כולם" מגדירים קומדיה רומנטית כז'אנר נחות יותר מאקשן. בקיצור – אני מבינה את הנקודה שלך אבל לא מבינה מאיפה הבאת את רוח הקרב.
מה שכן, אני •רואה• למה יש אנשים שלא אוהבים קומדיות רומנטיות. האסקפיזם המתוק מדבש הזה לא מתאים לכל אחד. יש אנשים שמעדיפים סוגים אחרים של אסקפיזם, ויש כאלה שחושבים שכל אסקפיזם הוא מוקצה. שיהיה להם לבריאות.
מעבר לזה – בכל ז'אנר יש טובים יותר וטובים פחות, והנקודה של חפטון היתה, למיטב הבנתי, שסרט זה הוא מהטובים פחות. עקב היכרותי עם ג'ניפר לופז כשחקנית, זה לא מפתיע אותי, ולכן אני גם לא אלך לראות את הסרט.
רוח הקרב..
עניין של הרגל כנראה. לא התכוונתי להתלהם עד כדי כך, אבל זו אחת הפונקציות של כתיבה בשעות המאוחרות של הלילה.
"כולם" היא הכללה מיותרת, אבל נראה לי כי חלק גדול מבין הקוראים אוהב לשנוא קומדיות רומנטיות פשוט מעצם היותן קומדיות רומנטיות. ברור שלא זה מה שתמצאי בדיון על- קומדיות רומנטיות האם, ולמה יש אנשים ששונאים אותן?
גם אני אוהבת קומדיות רומנטיות,
ואני לא מתביישת להודות שאני הכי אוהבת סרטים שיש בהם אהבה וסוף טוב, ואם אפשר שיהיו כמה צחוקים בדרך.
בין הסרטים האהובים עלי – יומנה של בריג'ט ג'ונס ונוטינג היל, ואלה לא סרטים שהייתי מכניסה לרשימת הסרטים הכי טובים בעיני.
לא נראה לי שהביקורת נכתבה באופן שלילי לגבי קומדיות רומנטיות בכלל, אלא לגבי "יפה במנהטן" באופן ספציפי. הסיבות – ואת מנית אותן בעצמך – הן התסריט הלקוי, הכימיה הלא קיימת בין הגיבורים וההומור הקלוקל.
אז למה לטרוח ללכת לסרט כזה? בדיוק בשביל זה קיים האתר, בשביל להזהיר מפני סרטים שהטריילר שלהם נראה טוב והם על הפנים (כן, וגם כדי להסביר על פוסטמודרניזם ואמני קלין אפ).
אם תשוטטי בעינדקס, בוודאי תמצאי מספר ביקורות טובות על קומדיות רומנטיות, כמו "אין כמו אלאבמה" ו"אמלי", למשל.
הסרט...
לפני שאתפנה להצטרף לדיון על קומדיות רומנטיות, נושא שהוא מאוד חביב עלי, אני רוצה לכתוב קודם מה דעתי על הסרט.
אז ככה: ג'ניפר לופז היא לא שחקנית, ולא איכפת לי מה תגידו. יש לה שתיים וחצי הבעות פנים, היא מעצבנת, והיא מאוד לא משכנעת. היא היתה פשוט מציקה בסרט הזה.
בנוסף לזה, התסריטאי כתב לה טקסטים פשוט אומללים. למעשה, במקומם אפשר היה לשים מאחוריה שלטי פרסום גדולים שיהיה כתוב עליהם: היא בת למעמד הפועלים, ובגלל זה היא מאוד חכמה אבל לא מוערכת, מתחשבת בכל בני האדם שנמצאים סביבה, אף פעם לא מתעצבנת, וסביר שאם היא תנסה ללכת על המים, היא תצליח. אין מה לעשות, אני שונא דמויות של קדושים בקולנוע.
גם אני חיבבתי את בוב הוסקינס, אבל מי שהכי הצחיק אותי בסרט, זה הכושי שעובד בתור ה"מרגל" של המלון (הוא יושב ליד מסכי הוידאו שמציגים את המתרחש במסדרונות המלון השונים). הדמות שלו היתה מבדרת, עשויה היטב, וכל-כך הצטערתי שהוא לא קיבל יותר זמן מסך. ואגב, אפילו בימד"ב לא הצלחתי לברר מי שיחק אותו. מישהו?
מה שהכי מרגיז אותי, זה שדמויות נהדרות כמוהו, וכמו הוסקינס, מראות שלסרט הזה היה פוטנציאל להרבה יותר. אבל במקום זה, הציגו לנו רומן פשוט מופרח בין ג'ניפר לופז לראלף פיינס. אפילו לא היתה שום סיבה להווצרות מערכת היחסים הזאת.
אה, רגע, בעצם אולי זה כי, זאת לא מערכת יחסים בכלל?
ברצינות. ב"אישה יפה" מראים לנו לאט-לאט, בזהירות, את כל תהליך ההתאהבות של ג'וליה רוברטס בריצ'ארד גיר ולהפך. ב"ארבע חתונות ולוויה אחת" זה אולי נעשה מהר יותר, אולי אפילו באופן הפוך (קודם מתאהבים, אחר-כך מראים הסברים ללמה זה קורה), אבל זה נעשה. גם ב"נוטינג היל זה ככה.
כל אלו סרטים שאני מאוד אוהב, ולעומתם, ב"יפה במנהטן", אין שום הסבר, שום תהליך, שום כלום. בדיעבד, זה ממש מתבקש שראלף פיינס ידבר למצלמה, א-לה וודי אלן ב"Annie Hall", ויגיד: "יו, היא מה-זה שווה, אולי אני אתאהב בה וארדוף אחריה כל הזמן?". ואולי אפילו חבל שהוא לא עשה את זה – זה בטח לא היה עושה את הסרט יותר גרוע.
ואחרי שכתבתי את כל זה, אני רוצה להוסיף עוד משהו. ראיתי גם שלונג כתבה משהו דומה בביקורת של "טוקסידו". באתי ל"יפה במנהטן" במצב רוח ממש רע. אבל ממש. ואיפה שהוא במהלך הסרט, משהו בטמטום שהוצג לפני, ממש שיפר לי את מצב הרוח. וכשיצאנו מהסרט, הרגשתי ממש טוב. אולי זה רעיון לעבודה בפסיכולוגיה "השפעת הצפיה בסרטים זבליים, על מצב הרוח של האדם כשהוא בדכאון".
יפה במנהטן
אני מסכימה עם כל מי שכתב שהסרט "יפה במנהטן" צפוי. מהרגע שיודעים על מה הסרט, יכולים כבר לנחש מה יהיו ההתחלה האמצע והסוף. ברור לחלוטין גם למה נבחרה לופז לתפקיד הזה. הרי גם היא, כמו שהיא שרה בשיר החדש שלה, בחורה ענייה מהשכונה. הסרט מזכיר מאוד את סיפור סינדרלה, יש ליכלוכית, נסיך, ואפילו נשף. סרט קלאסי עם כל האלמנטים הקיטשיים: בחורה ענייה, בחור עשיר, חברה מתערבת,ילד לאם חד הורית וכמובן העשירה המעצבנת.
למרות כל אלה, אני מוכרחה להודות שמאוד נהנתי מהסרט ונשארתי מרותקת למסך, ואפילו יצאתי בחיוך. כ"כ ברור וקיטשי, אבל אולי ברור וקיטשי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. סיפור אהבה פשוט ויפה, עם סוף טוב וכמה בדיחות באמצע. מה צריך יותר מזה?
ממולץ לאוהבי סרטים רומנטיים… בקשר לשאר? אולי גם אתם תהנו מהסרט הקליל הזה.
אולי
הילה היתה צריכה לכתוב את הביקורת…?
ג'ניפר לופז איז דה ניו בריטני?
יש למה לצפות
מתוך ביקורת על הסרט החדש "שבועיים מראש" עם יו גרנט וסנדרה בולוק.
http://www.salon.com/ent/movies/review/2003/01/08/two_weeks/index.html
תן לי לנחש,
אתה חושב שהביקורת לא חריפה מספיק?
לא, אני די אהבתי את ''יפה במנהטן''
אבל זה רק בגלל שאני רומנטיקן חסר תקנה.
באמת?
הצהרה מאוד מאוד דרמטית ומפתיעה!
אם היית אומר לי שיש עליה של פינגוינים לאילת הייתי פחות מופתע.
אלא אם זה נאמר ב
.
הסיבה שאנשים
מתייחסים לז'אנר הקומדיות הרומנטיות כאל נחות היא חוסר האמינות הבסיסי שמהווה את תמצית עלילת הסרטים האלה. בוא וניקח בתור דוגמה מייצגת את שלושים הדקות הראשונות של נוטינג היל. ג'וליה רוברטס נכנסת לחנות הספרים של יו גרנט, מחליפה איתו כמה משפטים מגומגמים ושטחיים, לחלוטין ברמה של שיחת חולין בין מוכר (מאוהב אמנם, אבל עדיין) ולקוחה, ויוצאת מהחנות. כמה דקות לאחר מכן, תוך פגישה מקרית נוספת ברחוב, שופך עליה גרנט בטעות מיץ תפוזים. מה שבחיים נתפס כסתם רגע מביך ומעצבן נרתם כמובן מייד בקומדיה הרומנטית לרגע של מתח מיני שמוביל לנשיקה לוהטת ביוזמתה של רוברטס, ועוד אחרי זה היא טורחת להוסיף "אל תספר לאף אחד" או משהו בסגנון. ההנחה המגוחכת שמפגש מקרי בין גבר לאישה יכול להפוך תוך פחות מחצי שעה למגע רומנטי/מיני פשוט מעליבה את הצופה. אולי יש מי שיפרשו את זה כפנטזיה נחמדה (חובבי הז'אנר וגו') אבל אפילו לפנטזיה צריכה להיות התחלה ברורה ואמינה. בז'אנר הקומדיות הרומנטיות שני הגיבורים הראשיים מתאהבים באופן לא טבעי, כי ככה כתוב בתסריט, והתוצאה היא שהצופה מקבל סיפור לא אמין ולא מוסבר.
האסתטיקה של החבובות ברגע של פילוסופיה קיומית
זו גם הסיבה שאנשים
אוהבים את הז'אנר הזה. זה לא אמיתי, זה נראה יפה, זה סיפור אגדה. ברור שזה לא מציג את החיים כמו שהם אבל מי רוצה?
קומדיה רומנטית היא בריחה לקצת זמן מהחיים האמיתיים ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.
ולכן אמרתי
שגם בתוך פנטזיה צריך להיות הגיון. שר הטבעות, פנטזיה מסוג אחר לגמרי, לא מעוררת כזה אנטגוניזם אצל הצופה, למרות ששום פסיק מתוך הסרט לא יכול להתקיים במציאות. למה? משום לשר הטבעות ולסרטי פנטזיה אחרים יש הגיון פנימי אמין ומוצק, בניגוד לקומדיות הרומנטיות שבאות לצופה בגישה של "תמשיכו לחלום וגם לכם זה יקרה, הנה תראו את הסרט", אבל לא עושות את זה בצורה שתגרום לה/לו להאמין בזה באמת, ופה הטעות. כל סיפור אהבה קולנועי/ספרותי נמדד בראש ובראשונה על פי מידת אמינותו, לפחות אצלי, וגם אם מדובר בפנטזיה יש דרך להציג אותה בצורה שלא תעליב את הצופה בעל האינטליגנציה הממוצעת ומעלה.
שמעת על אגדות כמו...
סינדרלה, שלגיה ושאר אגדות האחים גרים?
שמעת על המשפט: "והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה"?
הקומדיה הרומנטית ממשיכה את האגדות האלה ותמיד אנשים אהבו את זה וגם ימשיכו לאהוב את זה עד עצם היום הזה.
ומה עם המתנגדים?
אין לך מושג כמה מאמרים שיצאו בחריפות נגד אגדות הילדים קראתי, כולל כל מיני ניתוחים פרוידיאניים מעמיקים (לדוגמה, מה מייצג התפוח בסיפור שלגיה. למה לעזאזל כל דבר חייב להיות כזה סמלי?). כל מה שאני בא להגיד פה זה שאין לי שום בעיה עם סיפורי אהבה, יפים ומושלמים ככל שיהיו (ואדרבא, זוהי השאיפה של רובנו), רק תגרמו לנו להאמין בזה באמת, damnit.
(האסתטיקה של החבובות הפר את הבטחתו העצמית שלא להשתמש בביטויים באנגלית כאשר קיים ביטוי עברי חלופי)
לכל דבר יש מתנגדים
אז מה?
אז כלום.
ותמיד יש סופרים
דוגמת אלן דאטלו, טנית' לי, גרגורי מגווייר ואפילו אורסון סקוט קארד שהופכים את האגדות האלו למשהו יותר אמיתי.
כנראה שלכן גם תמיד יהיו מתנגדים לקומדיה הרומנטית כמו שהיא…
הבעיה שלך עם הז'אנר היא דווקא בקטע של
ההתאהבות?? צר לי להרוס לך את התאוריה, אבל אהבה ממבט ראשון אכן קיימת ואפשרית. ראיתי בעצמי, ואני אפילו די בטוח שזה לא היה בסרט. כנ"ל לגבי התאהבויות קטנות ושטחיות, קורה כל הזמן ולפעמים גם מגיע לנשיקה אחרי כמה דקות היכרות.
אם כבר בעיות בסיספונד, אין לי מושג איך אפשר להשאר מאוהבת בדביל כמו Flopsy אחרי שלומדים להכיר אותו במשך יותר מכמה דקות…
אהבה ממבט ראשון אכן קיימת ואפשרית
לעומת זאת, הסיכויים לאהבה *הדדית* ממבט ראשון קלושים מאוד, בטח ובוודאי כשמדובר בכוכבת הוליוודית שפגשה כבר באלף אנשים כמו אותו מוכר ספרים אומלל. בואו ונודה בזה, נוטינג היל פשוט דחף לנו פנטזיה רומנטית לא אמינה עם צינור לוושט.
יש הרבה צורות שונות לאהבה -
התאהבות בכוכב/ת קולנוע מפורסמ/ת קורה המון, ויעידו הודעות בסגנון "בעלי לעתיד", שמופיעות באתרנו מדי כמה זמן. ויש גם אנשים שהשונה מדליק אותם, מישהו שלא יצא להם להכיר אינטימית בעבר. למשל כוכבת קולנוע, שחבריה האחרונים היו כוכבים גם הם, עם המון חשיפה ויותר מדי בטחון עצמי. חנון פשוט ומגמגם (אך עם מבטא אנגלי) עלול לקסום לאישה כזאת… וכל זה בא להגיד דבר אחד, בעצם: בהחלט אפשרי שסיפור כמו "נוטינג היל" יקרה, וגם היו מקרים דומים בעבר.
ואסיים בקריאה נרגשת: ג'וליה, בואי לבקר בארץ! יש לי המון מיץ תפוזים (סחוט טרי!) במקרר!
הפנטזיה נמצאת במקום אחר
בעיני נראה הגיוני שמישהי תחוש חשק פתאומי לנשק גבר שנראה כמו יו גרנט; מה שלא מציאותי זה יו גרנט כמוכר ספרים (אם מוכרי הספרים היו נראים כך, אני לא הייתי מוציאה את האף מחנויות סטימצקי).
אם לסטימצקי היו מחירים יותר נורמליים,
אני לא הייתי מוציא את האף מחנויות סטימצקי
ארר. אני לא רואה למה זה בלתי אפשרי
להגיע למשהו מיני במהירות כזו. אף פעם לא הסתכלת על מישהי שאתה לא מכיר ופתאום ממש רצית אותה? כל מה שצריך זה שהיא תרגיש אותו דבר, ושלאחד מכם יהיו מספיק ביצים כדי להתחיל. זה בטח לא קורה הרבה, אבל סטטיסטית, זה בטח קורה מתישהו. על זה קומדיות רומנטיות עובדות – על צירופי מקרים, רגעים לא סבירים.
ובסרט הזה, ספציפית, ההדדיות מתקיימת הרבה יותר בקלות – פשוט כי אף אחד לא יגיד לג'וליה לא. אז כל מה שצריך זה שהיא תהיה מעוניינת. (וזה מה שעושה את הסרט הזה כ"כ דוחה. ובכלל ג'וליה רוברטס זה גועל נפש. אבל לא משנה.)
המפט
עם כמות התביעות על הטרדה מינית בימינו, צריך לא רק שיהיו מספיק ביצים, אלא גם חוזה ו\או מצלמה כדי לתעד שהדבר נעשה בהסכמה.
נו, אז שהבחורה תתחיל.
נכון!
האם ג'יי לו שונה בסרטים?
אני לא יודעת אם זאת אני אבל שמתי לב שג'ניפר פחות יפה ומושכת בסרטים ודווקא בוידיאוקליפים כשיש עליה טונה של איפור ובגדי מעצבים היא כל כך סקסית ומושכת. האם יתכן שהאישה הכי סקסית בעולם (לפי ערוץ E! ומגזין מקסים) היא בעצם אשליה של אומנות האיפור?!
הם לא מדרגים לפי יופי אלא לפי פופולריות. בדוק!
האם ג'יי לו שונה בסרטים?
ערוץ E ומקסים נראים לך מדדים אמינים לדברים המבוססים על טעם אישי? אני לא יודע אם היא שונה בסרטים, אני משתדל לא לראות קליפים שלה והסרט האחרון בו ראיתי אותה הוא "רכבת הכסף".
בכל אופן, I rather do it with Madonna.
יפת נפש במנהטן
בסרט יש דמות שאמורה להיות מרושעת- בחורה בלונדינית כעורה עם מבטא אנגלי. האמת היא שכל הסרט היא לא עושה שום דבר רע, חוץ מלהתאהב בבחור של מאריסה, בת דמותה של ג'יי לו, וזה לא הפך אותה לביטשית- רק ליותר פגיעה מג'יי לו המושלמת. בהמשך, מה שנראה כמו התנהגות ביטשית של הגברת האנגליה והיעלבות של מאריסה, הוא בעצם הבחורה האנגליה מתנהגת רגיל לגמרי, ומאריסה מייבבת שזה הכל בגלל שהיא פורטוריקנית וענייה, ושהעולם הזה הוא גזעני ולא הוגן. בכלל, מאריסה הקורבנית והבכיינית מתגלה כיפת נפש באופן מבחיל. מה שגורם לי להתעצבן, גורם לסנאטור להתאהב בה, ולטעון שהיא לא כמו אף אחת שהוא פגש אי פעם, ושהיא לא מזויפת. תודה באמת שהרגע קראת לכל אוכלוסיית הנשים בעולם חוץ מאחת "מזויפות". הנה עוד קומדיה רומנטית שבזה לנשים ולנשיות. גם ב"איך לאבד בחור ב10 ימים" יש כזה סוג של שוביניזם.
והסנאטור הוא דמות אנמית וחד גונית להדהים- הוא מסתובב כל הסרט עם חיוך סליזי של אחד שמה זה תופס מעצמו, אבל הוא לא כזה, כי עובדה שהוא אוהב כלבים וילדים, ואפילו חדרניות אקזוטיות. נשמה שכמותו. רק שעם החיוך התמידי על פניו המלוקקות, קצת קשה להשתכנע שהיפיוף מאוהב במישהו חוץ מבעצמו, ושבאמת חשוב לו שהאשה לצדו לא תהיה מזויפת.
והמשרתות במלון הן קבוצה של לימוריות צעקניות ומעצבנות, שאומרות את השורות שלהן בהתאמה מוזיקלית, ולפעמים כולן אומרות את אותה שורה באותו זמן, כל אחת עם המבטא האזוטי המצחיק שלה. קצת צבוע, אם האמירה של הסרט היא שגם משרתים הם אנשים עם רגשות.
מאריסה מתגלה כחברה עלובה ביותר, כשחברתה החדרנית מצחקקת משהו על אהבתה לסקס, ומאריסה, במקום לצחקק חזרה, שואלת אותה- "את תמיד חושבת על… הנקניק?"- כאן אנו מגלים שעל אף היותה חדרנית, מאריסה הרבה מעל לרמה הפרמטיבית של חברותיה החדרניות האחרות. מתנשא ומעליב משהו. בכלל, בכל קומדיה רומנטית ישנה הגיבורה הראשית, החכמה והאינטלגנטית, וחברתה הפחות יפה וחכמה, שנמצאת שם סתם בשביל הצחוקים, וזוכה לרוב ביחס משפיל מצד חברתה, בלי להיעלב אפילו, כי לשם כך נבראה חברה מס'2, בדכ' בלונדינית יותר, או, כמו בסרט הזה, בעלת חזה יותר שופע. מה נפלאה היא החברות.