בשנת 1982 וודי אלן ביים את הסרט "קומדיה סקסית של ליל קיץ". לא אחד מסרטיו הטובים או החשובים ביותר, למעשה אני לא מצליח אפילו להיזכר אם ראיתי אותו אי פעם או לא. אני מנחש שהיה שם וודי אלן, בתפקיד גבר ניו-יורקי עצבני והיפוכונדר שמישהי מתאהבת בו, או משהו. אבל הסרט הזה ראוי לציון מבחינה אחת: הוא מהווה את תחילתו של אחד הרצפים הארוכים ביותר בתולדות הקולנוע. מאז הסרט ההוא ועד היום, כל שנה – אבל כל שנה, ברצף, בלי שום הפסקה, כבר 32 שנה והיד נטויה – יוצא סרט חדש שוודי אלן כתב וביים. ההתמדה הזאת היא הישג שלא יאומן: לבמאים אחרים לוקח ארבע-חמש-תשע-שלוש עשרה שנים למצוא רעיון, ללטש אותו, לכתוב תסריט, להשיג תקציב, למצוא לוקיישנים ושחקנים, לצלם סרט, לערוך אותו ולמצוא מפיץ שיוציא אותו לאור. אלן מייצר סרט אחד בשנה, כל שנה, כמו מכונה.
ולעתים קרובות זה מורגש שהסרטים האלה הם תוצר של פס ייצור. וודי אלן הוא לא חסר כישרון ולא "איבד את זה": לא משנה כמה פעמים מספידים אותו, בכל פעם מחדש הוא מפתיע. רק בשנה שעברה – לפני תשעה חודשים, ליתר דיוק – יצא "יסמין הכחולה", סרט מוצלח ומעניין שזיכה את קייט בלאנשט באוסקר מוצדק. אבל בין הסרטים האלה – הסרטים הרציניים, נקרא להם – אלן עושה גם הרבה סרטים שתפקידם היחיד, אני די בטוח, הוא לדאוג שהרצף לא יישבר. הוא התחייב לסרט בכל שנה והוא יעשה סרט בכל שנה, ולא משנה אם יש או אין לו כח, חשק או משהו חדש לומר.
"קסם לאור הירח" הוא בלי ספק אחד מאותם סרטי ביניים. זה סרט שנעשה בעצלנות. התסריט שלו נראה כמו דבר שמישהו (מוכשר) כתב במהלך סוף שבוע, הוא מצולם ללא כל השראה ומשוחק באדישות.
ההתחלה דווקא די מבטיחה: קולין פירת' מגלם את וויי לינג סו, קוסם מהמזרח הקסום המבדר את תושבי אירופה בהעלמת פילים וניסור נשים לשניים. כשהוא מוריד את השפם המלאכותי, הקרחת והקימונו, הוא בעצם סטנלי, קוסם במה המתמחה בהפרכת והשפלת ידעונים, אסטרולוגים, מתקשרים עם רוחות ושאר אורי-גלרים ואורן-זריפים. חבר מזעיק אותו אל משפחה עשירה בדרום צרפת, שנמצאת תחת השפעתה של צעירה חיננית להפליא (אמה סטון) שטוענת כמקובל שהיא יכולה לראות את העתיד ולדבר עם המתים. סטנלי הבכלל לא יפני, שיודע שלכל דבר יש הסבר רציונלי, מגיע לשם כדי להראות לכולם שמדובר ברמאית, ומגלה שגם הוא לא מצליח להסביר אותה. אולי פשוט יש לה את זה. כמו כן, כוחה של אהבה הוא חזק יותר מכל קסם או משהו.
הסיפור הזה, מתחילתו ועד סופו המובן מאליו, היה יכול למלא בקלות סרט של כרבע שעה. וודי אלן מושך אותו על פני 91 דקות – סרט לא ארוך, ועדיין נראה מתוח ומרוח באופן לא טבעי. סצינות של דיאלוגים נמשכות עוד ועוד ועוד, הרבה אחרי שכולם כבר אמרו את כל מה שיש להם לומר, פעמיים. הסרט עשוי באופן כל כך חסר השראה שהוא היה יכול להיות תסכית המלווה בגלויות נוף: רוב הזמן המצלמה נחה לה על משכבה בעוד השחקנים מדקלמים, והרבה יותר מדי פעמים הסרט מספר לנו דברים – גם אירועים משמעותיים – במקום להראות אותם. סימן ההיכר המובהק ביותר של העצלנות האלנית היא הפסקול: כרגיל אצלו, אין לסרט פסקול מקורי, רק קטעי ג'ז שמשובצים שוב ושוב ברקע, כאילו בלי קשר למצב הסצינה, הרוח, הבטחוני או החסה. ג'ז הולך עם הכל, לדעתו של אלן. הגיבור מרגיש מאושר ומלא חיים? ג'ז. אהובתו של הגיבור עזבה אותו והותירה אותו לבד בעולם? ג'ז. הגיבור דואג לשלומו של אדם יקר לו הנאבק על חייו? ג'ז.
כשהבמאי/תסריטאי מגיע רק כדי להחתים כרטיס, אין פלא שהשחקנים עושים את אותו הדבר. קולין פירת' הוא חביב לגמרי בדרך כלל, אבל בחיי שלא הבנתי אפילו מה הוא מנסה לעשות כאן. האם הוא באמת מתאהב, או באמת משתכנע, או שהוא פשוט עושה את עצמו? האם הוא מתכוון ברצינות לשורות המגוחכות שלו? האם הוא ציני? קשה לדעת, או אפילו למצוא חיבה כלשהי לאיש המעצבן שהוא מגלם, מתחת להופעה המוזרה וחסרת האופי שלו. לפחות על דבר אחד אפשר לסמוך: אמה סטון מקסימה כאן כתמיד אם לא יותר. אפילו אם כל הסרט מסביבה לגמרי חסר אופי, כל שעה וחצי שבה אפשר לצפות באמה סטון היא לא שעה וחצי של בזבוז זמן מוחלט.
מעריצי וודי אלן בעלי כרטיס המנוי השנתי לא יתלוננו גם הפעם. "קסם לאור ירח" (אפילו השם גנרי, חסר השראה או קשר לסרט) הוא לא סרט שמכאיב לראות, אלא סרט סתמי ועצלני. זה סרט מהסוג שוודי אלן יכול לביים מתוך שינה, ולא מן הנמנע שזה בדיוק מה שהוא עשה. אולי קולין פירת' לא היה מביך את עצמו כל כך אילו הבמאי היה ער. אז יופי, הסטריק נמשך לעוד שנה, אבל מישהו חושב שסרטי הפילר האלה באמת מוסיפים לוודי אלן כבוד? באמת היה נורא כל כך אילו הוא היה לוקח שנה הפסקה כדי לחשוב טוב יותר על הסרט הבא שלו? אם "קסם לאור ירח" לא היה יוצא לאקרנים, מי בעצם היה שם לב, חוץ מהחבר'ה בגינס?
פורסם במקור בוואלה
מצער, במיוחד כי הנושא כ"כ קולע לטעמי
שחשבתי לחרוג מהרגלי ולצפות בו בקולנוע היום או מחר. קצת יצאה לי הרוח מהמפרשים…
סרט חביב ביותר, הביקורת מחמירה איתו יתר על המידה
קראתי למעלה טענה שהנושא כבר "נטחן" אצל אלן, אבל בתור חובבת לא גדולה שלו (צפיתי עד היום בכעשרה מסרטיו, אני מעריכה, אבל לא מהעשור האחרון) לא נתקלתי בעיסוק בו עד כה. הנושא קרוב אל לבי ואהבתי את הטיפול בו בגדול, גם אם הצלחתי לצפות את העלילה לא פעם.
הדיאלוגים אכן מסבירים את עצמם יתר על המידה פה ושם (אבל ממש לא הרבה); המצלמה אכן לא וירטואוזית, אבל לא אכפת לי; מעדיפה מצלמה רגועה, שיהיה קצת כמו מחזה, הנוף ממש יפה. פירת' וסטון עושים את עבודתם נאמנה כמו גם יתר שחקני הסרט, היה לי נעים לצפות. המוזיקה סבבה, לגמרי לטעמי ומתאימה לתקופה, עוזרת להיכנס לאווירה (ולא כל מוזיקה משנות העשרים היא ג'אז, אפילו אם היא אינסטרומנטלית). אם כבר מה שהפריע לי מוזיקלית היה הפרק השני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, שלעולם ועד יהיה מזוהה אצלי עם התפוז המכני, אין מה לעשות.
בסה"כ נהניתי מהסרט ולא הצטערתי שצפיתי בו בקולנוע ורק הסוף קצת ציער אותי. הוא היה רשלני, עצלני, מרוח, מיותר… היה צריך לעצור את הסרט 15 דקות לפני, וכדי שלא יהיה קצר מדי, לפתח יותר את התמה המרכזית בו וקצת יותר את הדמויות. אני ממש לא חושבת שהסרט היה יכול למלא רבע שעה, זו הגזמה פרועה; להפך, במקום רבע השעה האחרונה היה אפשר בקלות להעמיק את הטיפול בנושא המרכזי. נו, ניחא; קלקל אבל לא חירב.
נראה לי שהנושא של עולם הנסתר/ העולם שמעבר נטחן אצלו
בסרט קללת אבן העקרב הירוקה ובסרט סקופ. אלה לפחות 2 שאני יודעת. אולי יש עוד שלא ראיתי.
דווקא מהשניים האלה מאד נהניתי – קללת אבן העקרב הירוקה היה נהדר לדעתי…
לא צפיתי בהם...
(ל"ת)
אלה ועוד
עוד כמה סרטי קסם\קוסמים של וודי – שושנת קהיר הסגולה, אליס, קומדיה סקסית של ליל קיץ, הסגמנט שלו בסיפורי ניו יורק, צללים וערפל.
כל אלה טובים מהחדש (וגם מקללת אבן העקרב הירוקה וסקופ אם כבר).
"שושנת קהיר הסגולה" היא יותר פנטזיה רומנטית
לא זכור לי שום קשר לקסמים/קוסמים או לעיסוק בעל-טבעי. זה סרט עם רעיון די פשוט בבסיסו, שעוסק בפער בין המציאות העגומה לעולם הקולנוע הקסום והמופלא. לא זכור לי שום עיסוק בתכנים דומים ל"קסם לאור ירח".
זה אחלה סרט בשביל שעה וחצי של אסקפיזם
בימים אלה, גם זה לא מעט…
קולין פירת' אכן היה מוזר ולא מאוד משכנע. אמה סטון מקסימה. במבט לאחור, הסרט נראה בנאלי לגמרי – ולמרות הכל, הוא עדיין הצליח להפתיע אותי.
ומה לגבי
ההקשר הארס-פואטי של וודי אלן כאתאיסט ידוע ומטיף, שמבקר את קולנועני-האמונה שמסביבו?
סליחה, לא הבנתי
איך אתאיזם קשור לקולנוענים? כלומר מה הכוונה בקולנועני-אמונה? מה אתה מנסה להגיד, שיש במאים שמקדמים חזרה בתשובה בסרטים/באמירות שלהם וכנגדם יש וודי אלן? או שהקולנוע שהם יוצרים עצמו הוא סוג של אחיזת עיניים, על משקל מרפאים-באמונה (זאת כמובן לדעת אתאיסטים קולנועיים שמחזיקים מעצמם כמי ש"לא קונים את השטויות האלה")?
הוא לא לא יפני, הוא לא סיני
(ל"ת)
אני חושב שזה סרט סביר עבור חובבי וודי אלן
כי אמנם הרעיון העלילתי המוצלח לא מנוצל טוב במיוחד (או בכלל), והמסרים נדחפים בכוח (כרגיל אצל אלן), אבל דברים כמו "סצינות דיאלוגים שנמשכות עוד ועוד" הן דווקא בסדר למי שאוהב את הסגנון הטרחני הזה של אלן.
ולטעמי פירת' היה דווקא בסדר גמור. אלן לא נרתע מלהפוך את הדמות שמייצגת אותו ואת דעותיו לנלעגת ומטופשת, אבל פירת' גם מצליח להפוך אותה בכל זאת לנסבלת.
אה, וזה לא רק ג'אז! יש גם מוזיקה קלאסית!
לגמרי עצלני
אין בסרט הזה שום נושא או רעיון שאלן לא עסק בו כבר – בסרטיו הקודמים או בסיפוריו הקצרים – בצורה טובה יותר. שוב העיסוק בחיים אחרי המוות, אמונה מול רציונליות, מיסטיקה, מטאפיזיקה וכיוצ"ב. הכל כבר נטחן אצלו בעבר, ואין לו פה שום תובנות חדשות או מעניינות להוסיף על זה מעבר לעוד קצת התפלפלות טרחנית. אפילו התקליטים מתחילים להיגמר לו, כי שיר הנושא של הסרט – You do something to me של קול פורטר – כבר הופיע אצלו ב"אפרודיטה הגדולה".
גם כקומדיה הסרט לא עובד – הוא מעלה פה ושם חיוך, אבל אין צחוקים של ממש ואין בדיחות גדולות. עבור מי שהוא אולי גדול כותבי הבדיחות של המאה העשרים, זה חתיכת עלבון. מעבר לכך, הכל מתנהל על מי מנוחות, מאוד נינוח, כל הדמויות מאופקות ומדברות בלשון ספרותית, לזירות ההתרחשות אין תפקיד עלילתי מלבד להיות רקע פסטורלי נעים לעין, והסרט מנומנם מתחילתו ועד סופו.
הרגע הכי טוב היה כשפירת וסטון בורחים מסופת ברקים לתוך מצפה כוכבים נטוש, וזה רק בגלל שהוא הזכיר לי סצינה כמעט זהה מתוך "מנהטן" – מה שגרם לי לשקוע במשך כמה דקות בזכרונות מהסרט ההוא.
חייב לומר שהבעת הפנים של אמה סטון בתמונה למעלה נראית שווה את הכרטיס.
(ל"ת)
נכון שאמה סטון חמודה אבל בחיי שקשה לי לראות משהו מיוחד מעבר חוץ מזה.
אני יודע שהרבה אנשים חושבים שהיא סוג של אלילת נוער (או עלילת 20 פלוס, אם כבר עברת את הגיל הזה) אבל אני לא כל כך מבין למה. הסרט הכי טוב שראיתי אותה בו היה "סופרבאד" וגם בו היא פשוט שיחקה טוב. לא מעולה. לא כובש. פשוט טוב. מה אני מפספס?
"באה בקלות"
(ל"ת)
צפוי, OVERATED וממוחזר לגמרי.
אה, וגם בכלל לא נועז או מצחיק כמו שהתיימר להיות.
וסליחה מכולם, אני יודע שזו דעת מיעוט.
אם כבר אמה, אז בזומבילנד, או בCrazy, Stupid, Love.
זומבילנד? היא לא עושה שם שום דבר
ומטורף,טיפשי,מאוהב עיצבן אותי.
מכל המילים שאמרת עכשיו, הכי מעניין אותי "ממוחזר". תוכל להרחיב?
(בנוסף: בית השפנפנות. כן.)
בעיני זה סרט "טוסטרים" של הקומדיות הרומנטיות.
אז הלבישו סיפור של תלמידה שכאילו נותנת (הו! ההפקרות! כאילו שאר הנערות בגילה באמריקה תמימות וחסודות יותר) כדי למכור לנו משהו "חדש" ו"נועז".
מצטער, אותי זה שיעמם וכל התפתחות עלילתית היתה צפויה לחתולין.
וסליחה על כל ה-"
זה כאילו לכאורה אני לא חולק עליך יותר מדי בנוגע לסרט הזה, אבל בו זמנית כן.
כי הוא בשום פנים ואופן לא סרט טוסטרים (הגדרה שככל הידוע לי, הומצאה בנוגע לסרטים שמתרחשים בעולמות יותר "מוזרים" – קרקעית הים, חוות חיות*, עולמם הסודי של מכשירי הכתיבה וכן הלאה). אני מאמין שהתכוונת לומר שהוא סרט תיכון גנרי. אז כן, הטיעון הנגדי האוטומטי שמופנה כלפי התלונה הזאת אמור להיות "לא, אבל זה בעצם מטא-סרט תיכון גנרי! זו פארודיה אוהבת על סרטי ג'ון יוז ודומיו! תראה את כל הרפרנסים!!!11", אבל העניין הוא שבעיני, בתור סרט תיכון גנרי (לא משנה אם הוא מודע לעצמו או לא), הוא עדיין די אדיר. יש לו סאבטקסט מבריק בנוגע לחוסר החשיבות של הפער בין האמת לשקר, הוא נהנה מדיאלוגים שנונים (בלי להיות מעצבנים אה-לה דיאבלו קודי ולו לרגע אחד), תפקידי משנה מצוינים של אמנדה ביינס, דן ביירד, פן בדג'לי, אלי מישלקה, פטרישה קלארקסון, סטנלי טוצ'י וליסה קודרו והופעת ענק של אמה סטון. אוליב פנדרגסט מהווה שילוב עצום בין דמות שכתובה נהדר (אולי קצת חוטאת בהיותה מרי-סו, זה כן) לשחקנית שככל הנראה נולדה לגלם אותה. בסופו של דבר, גם התגובה של חבריה לספסל הלימודים של אוליב לא נראית כזאת תלושה. מוקצנת ולא ריאליסטית, זה כן (מצד שני, "באה בקלות" בשום שלב לא מנסה להיתפש בעיני צופיו כסרט תיכון מציאותי), אבל היא בסה"כ הקצנה של ההתלחשויות הרגילות שיש בתיכונים בכל פעם שנודע שאחת מהילדות בשכבה נותנת.
______
*בלי לזלזל בגדולה של ספרו של אורוול, זו הייתה רק דוגמה רנדומלית. מה שכן, אני מאמין שאפשר לומר באיזשהו מקום שמדובר בספר טוסטר מודע לעצמו, עניין שמודגש בשורה האחרונה של הספר.
האמת היא שלדעתי חוות החיות הוא בכלל לא ספר טוסטר
יש שימוש חכם בחיות השונות כדי לאפיין דמויות שונות, העלילה אכן מתרחשת בחווה ויש שם אירועים שמתרחשים בחווה (להבדיל מארץ טוסטרים בלב הים שנראית כמו ניו יורק) וכן הלאה. זו כמובן אלגוריה, ועם אלמנטים פנטסטיים, אבל לא כזו שמשתמשת ברקע שלה רק כדי לתת צבע.
אני לא חושבת שהעובדה שמשתמשים בחיות כדי לאפיין את הדמויות
הופכת אותו ללא ספר טוסטר.
טוסטר לא חייב להיות דבר רע – חוות החיות חייב להיות טוסטר כדי שהוא יעבוד.
טוסטר
הכינוי "סרט טוסטר" הומצא כדי לתאר סרטים שבהם ה"חייתיות" של הדמויות היא חסרת כל משמעות מלבד הגימיק. כלומר, את אותו הסיפור בדיוק אפשר היה לספר אם הדמויות היו כולן קיפודים, דגים, מכוניות או טוסטרים. לא כל סרט שבו הגיבורים הם חיות הוא סרט טוסטר, ו"חוות החיות" הוא בהחלט לא כזה.
התכוונתי לסרט טוסטרים במובן של סרטי אנימציה גנריים
שבמקום לספר משהו חדש הם פשוט מחליפים את הדמויות:
פעם מטוסים, פעם חרקים, פעם ארנבים, רובוטים וכו'.
המקוריות של העלילה של סרט טוסטרים לא כזו משנה
העלילה יכולה להיות הדבר הכי מקורי בעולם, אבל אם אתה יכול להחליף את החיות המדברות בסרט בבני אדם או בטוסטרים מדברים, והדבר היחידי שישתנה הוא כמה בדיחות – זה טוסטר. ולעומת זאת, סרט יכול להיות הדבר הכי צפוי בעולם, אבל אם יש סיבה למה החיות המדברות הן חיות, זה כבר לא טוסטר.
(למרות שלרוב סרטי הטוסטר יש עלילות נדושות)
כמו ל"באה בקלות", למשל.
(ל"ת)
שוב - באה בקלות הוא לא סרט טוסטרים,
מכיוון שאי אפשר להחליף שם את הדמויות בבני אדם ולא יהיה שום שינוי.
"סרט טוסטר" הוטבע לראשונה בביקורת על סרט שבו הגיבורים היו דגים, אבל הם חיו בעולם שבו אין משמעות לכך שדגים יכולים לשחות גם למעלה ולמטה. אז אפשר פשוט להחליף אותם בטוסטרים.
נדמה לי שאבחנה נוספת שהדג עשה היא בין סרט שמתרחש בעולם שבו יש גם בני אדם ודמויות החיות או ווטאבר מתקיימות לצדם
(למשל סרטי פיקסאר עד "מכוניות") לבין סרט שמתרחש בעום שבו יש רק חיות או ווטאבר (כמו ב-"מכוניות" שהדג הגדיר כסרט טוסטרים מהסיבה הזאת) – בסרטים כאלה קל יותר ליפול למלכודת הטוסטר, אם כי יש סרטים שהצליחו לצאת ממנה בתנאים האלה ("רובוטים" ו-"קונג-פו פנדה" עולים בזיכרון).
Paper Man
(ל"ת)
את העתיד, בעיקר
(אבל כן, גם את "באה בקלות")
דווקא אהבתי.
זה לא הסרט המבריק של אלן, זו לא יצירת אומנות, והוא לא דן בו בנושאים חדשים.
אולם למרות זאת, הסרט סיפק את מנת האסקפיזם שלו, העביר את התקופה היפה שבו התרחש, היה משעשע, חכם, ומצחיק לעיתים. אחרה"צ נחמד בקולנוע.
סרט חביב מאוד מאוד אם כי זניח למדי
מקווה שהסדרה של וודי אלן ב HBO תהיה מוקומנטרית/סמי-אוטוביוגרפית, ככה שנקבל יצירה גדולה אחרונה ממנו לפני פרידה (אוטוטו בן 80 אבל מאחל שיחיה עוד שנים רבות)