ביקורת: Mad God

ישנו איש. לפחות אנחנו חושבים שהוא איש. יש לו שתי ידיים, שתי רגליים ומה שיכול בהחלט להיות ראש. הוא יורד, במשהו שיכול להיקרא מעלית, לעולם. ואיזה עולם – חזון בלהות של כאב וסבל. מקום שבו כל מה שלא מנסה להרוג אותך זה משהו שעסוק בעצמו בלהיהרג. עולם מכוער ומרהיב של מפלצות בגדלים שונים שניזונים אחד מהשני בפראות במעין היפוך של מעגל החיים (מרובע המוות?). אנחנו מכירים את המקומות האלו, ראינו מספיק סרטים פוסט אפוקליפטיים כדי לזהות את החורבות, את העולם שהיה ולא יכול להיות עוד, אבל אנחנו לא באמת מכירים אותו. אף אחד אף פעם לא דחף את האימה של עולם כל כך עוין לחיים לקצה הוויזואלי שלה. בטח שאף אחד לא עשה את זה באנימציית סטופ-מושן, אותה טכניקה נדירה ויקרה בה אובייקט פיזי מצולם פעם אחת, מוזז למרחק קצרצר ואז מצולם שוב. זה תהליך אינטנסיבי, קשה ודורש. בטח שבימינו בהם אנימציה ממוחשבת מאפשרת לעשות דברים דומים ב-0.00001% של המאמץ. כנראה שהיוצר סבל בתהליך העשייה, והוא רוצה שנרגיש קצת כמוהו.

פיל טיפט הוא לא שם מוכר. הוא לא שם 'לא מוכר,' אתם יכולים למצוא אותו בוויקיפדיה או בימד"ב, אבל סביר להניח שרוב הקוראים פה לא מכירים את האיש ופועלו בעל פה. שזה מוזר, כי פיל טיפט הוא אחד האנשים החשובים לקולנוע המודרני. בתור איש אפקטים ואנימטור הוא היה מעורב ביצירת הטרילוגיה המקורית של מלחמת הכוכבים, רובוקופ, גברים בחלל ופארק היורה. האיש הגדיר את איך שאנחנו חושבים על 'סרטי אפקטים' במהלך המחצית השניה של המאה העשרים. ואז, הוא די נעלם.

אתם מסתכלים מחוץ לחלון – מה אתם רואים? האם אתם אוהבים את מה שאתם רואים? כשאני כותב את זה השמש קופחת באמצע היום ואני רואה את העצים מצהיבים. חם. ממש חם. המזגן דולק. לא רוצה לצאת. פוחד לצאת. פוחד שהעץ הזה שמצהיב בחוץ לא יהיה ירוק שוב. תמיד היה כל כך חם בקיץ או שאני פשוט מזדקן? העולם שבסרט הוא העולם שבסרט. הוא מסויט מדי מכדי להיות אמיתי. העולם שלנו הוא לא כזה. הוא לא כל כך אכזר ורע. זמן להדליק את החדשות…  

הדמות נמצאת עכשיו בעולם. יש לה משימה. לא ברור לנו מהי, לא ברור לנו אם ידוע לדמות מהי (הרבה דברים לא ברורים כרגע), אבל היא מתקדמת בתחושת מטרה ברורה. בדרך היא עוברת שורה של אתגרי התגנבות שראויים למשחק מטאל גיר סוליד, או לסרט "סטאלקר" של טרקובסקי (למה אני חושב על סרטים שצולמו באתרים שסבלו מנשורת גרעינית?). די מרשים שהיוצר של הסרט מצליח להעביר משהו לגבי הדמות הזו, מידה של אישיות ואפיון, בהתחשב בזה שאנחנו לא רואים את הפנים שלה. או שומעים אותה מדברת. כי היא לא מדברת. אף אחד לא מדבר. הדבר העיקרי שתשמעו בסרט הזה זה הפסקול, רעשים דיאגטיים (בעיקר דברים דוממים נשברים או דברים חיים נהרגים) והרבה רעשים מטרידים. אני אוהב תינוקות, אני חושב שהם חמודים. אפילו את התינוק של רוזמרי אני מחבב. הדרך שבה הסרט הזה משתמש בצחוק של תינוקות גורם לי לרצות לחתום קבע על פתרון אי-ההתרבות האנושית של תומאס ליגוטי.

הסיבה העיקרית שלא שמעתם על פיל טיפט (אלא אם אתם מסוג האנשים שבודקים כל קרדיט בסרטי דמדומים) היא שהוא השקיע את שלושים השנים האחרונות בפרויקט הזה. זה נראה כמו חלום באספמיה כאשר הוא התחיל ואפילו יותר כאשר הוא סיים אותו. הרעיון של איש אפקטים ואנימטור עובד על פרוייקט החלום שלו בלי תמיכה של אולפן, בלי לדעת שיש מישהו שיפיץ ויממן אותו, בלי להיות מחוייב לשום דבר מלבד החזון האישי שלו, נראה הרה אסון. טיפט בוודאי הכיר את הסיפור של מאסטר האנימציה ריצ'ארד ויליאמס, שבילה עשורים מחייו בעבודה על יצירת מופת אישית בשם הגנב והסנדלר – יצירה שבסופו של דבר נלקחה ממנו ונערכה בניגוד לרצונו. הוא מת בלי שראה את חזונו מוגשם. יותר גרוע – הוא מת בידיעה שמישהו לקח את התינוק שלו והפך אותו למעין מפלצת תאגידית חסרת נשמה. מסוג היצורים שאוכלים ובולסים והורסים שמאכלסים כל מטר רבוע ב"Mad God". טיפט השקיע כל כך הרבה מעצמו בסרט, בלי לדעת כמה אנשים בכלל יראו אותו, שהוא היה צריך להתאשפז לקראת סוף התהליך.

הסרט הזה מדכא. אלוהים, כל כך מדכא. כבר ראיתי כאלו סיפורים, אחרי הכל, אני אפילו מחבב אותם. תן לי קפיצה הגונה למימי מקס הזועם או דרד פעם בחודש ואני מרגיש רענן וצונן. פה לא, אין פה תקווה. אין פה אהבה. יש פה רוע ואכזריות אין קץ. ולמרות שזה סיפור בדיוני בעליל, סיפור שלא ממש ברור אם הוא מערב בני אדם, הוא מצליח להיות מדכא יותר מכל שחקן אנושי שבוכה למצלמה. המילים 'שואה אקולוגית' או 'שואה גרעינית' אף פעם לא נאמרות – אין מילים אחרי הכל- אבל בהחלט אפשר לדמיין אותן כאופציה. העולם החדש הזה הוא הילד שלנו, וכמה שהוא אכזרי ורעבתני, זה בגלל הדרך בה אנחנו גידלנו אותו.

אתם אולי חושבים שאתם יודעים מה קורה. אוקיי, אין הסבר בדיוק מי נגד מי ולמה, אבל ראינו מספיק סיפורים של איש במשימה כדי להבין מה בערך קורה. לדמות הראשית שלנו יש מטרה והיא הולכת להשיג אותה. היא הולכת לעבור דרך שורה של מכשולים וקשיים בדרך להשגת המטרה עד שתגיע לסוף. הסוף הפיזי, אבל גם הרגשי – אולי היא תלמד להיות אדם / דמוי-אדם טוב יותר, אולי היא תשיג השלמה רגשית עם הטראומה שמניעה אותה, אולי היא תוביל החלכאים והנדכאים למרד נגד הכוחות שמנצלים אותם. ואולי יקרה משהו שונה לגמרי. אולי הדמות הראשית הזו היא לא ראשית כמו שחשבנו.  ככל שהסרט מתקדם דברים נהיים אבסטרקטיים יותר, הנראטיב מאבד את החדות שלו והסרט הופך להיות יותר ויותר סדרה של אירועים ושל דימויים. כל אחד שונה וייחודי. למרות אורכו הקצר, פחות משעה וחצי, זה מרגיש כאילו "Mad God" מציג מספיק רעיונות לחצי תריסר סרטים. כאילו היוצר שלו דאג שלא תהיה לו הזדמנות נוספת להשתמש באיזה רעיון ספציפי בעתיד אז הוא כבר השתמש בכולם עכשיו. מי שמחפש היגיון או הסברים, מומלץ לו שיחפש במקום אחר. לא סתם קוראים לזה אל "משוגע".

איכשהו הוא עשה את זה. איכשהו פיל טיפט גייס את הכסף מהמעריצים ומצא לעצמו אולפן, ערוץ האימה Shudder, שיסכים לקחת את הבליל הרעיוני הזה ולהפוך אותו לדבר מה מוגמר. לסרט שלם. ואיכשהו, ושוב בניגוד לכל ציפייה הגיונית, נראה שיצא לו משהו שהוא די שלם איתו. אנחנו בעידן ממוכן, עידן שבו סרטים הם לא רק סרטים אלא חלק מזיכיון – תמיד הסיפור יווצר עם התוכנית להמשכים בראש, לסדרת טלוויזיה בספין אוף, ליקום סינמטי, למשחקי מחשב, לסדרה מצוירת, לתסכית רדיו, אולי גם למגבת. סרטים שלא עושים כך נדחקים יותר ויותר לפינה – הם עדיין קיימים אבל בהכרח קטנים יותר. אינטימיים יותר. פיל טיפט לא שמע על העידן הזה. הוא דוחה אותו מכל וכל. הסרט אמנם נעשה בתקציב קטן אבל הוא מרגיש ענק. מאסיבי. באמת כמו עולם שלם. אני מניח שאמרו לו פעמים רבות במהלך הדרך שזה לא יכול להיעשות. והם צדקו. אבל הוא עשה את זה בכל זאת – ככה זה עם אל משוגע. הצורך לברוא תמיד גובר על הכול.

אם זה סרט כזה מכוער והעולם שהוא מתאר הוא המראה האפלה של העולם שלנו, למה כאשר סיימתי לראות אותו הרגשתי צורך כה עז ליצור? לכתוב את הביקורת הזו כן, כמובן, אבל מעבר לכך – רצון עז לכתוב סיפור או שיר או לצלם סרט. להקיא החוצה את הרגשות שלי בדמות יצירה בדיונית. זה לא קורה לי הרבה, סרטים טובים מוציאים ממני התפעלות – אבל לא את הרצון ליצור. אחרי הכל, הסרט שאהבתי כבר קיים. אבל יש משהו בחידתיות של הסרט בפערים שבין הדימויים, בכל הדברים שאינם מוסברים לנו, שקורא לי כמו שירת הסירנה. אבל לא ליצור בתוך, אלא מחוץ. הדבר האחרון שאני רוצה לראות הוא את אחד מסרטוני היוטיוב האלו שבהם מישהו מנסה "להסביר" את העולם של הסרט, לפענח אותו משל היה כתב חידה. לא, אנא הפסיקו. אני מתחנן בפניכם. את הסרט הזה לא פותרים, את הסרט הזה מרגישים. ולחלוטין מקובל שאלו יהיו רגשות שליליים – סרט כל כך חדגוני במצב הרוח שלו, וכל כך חידתי בעלילה שלו, די מזמין את זה. לי זה הרגיש כמו סטירה בפנים – כואב לרגע, אבל מחדד, נותן תחושת מטרה. פתאום העולם נראה חי יותר (חיים זה גם כאב).

יש יופי בכיעור. מה שהיפנים קוראים "וואבי-סאבי," קבלת הארעיות וחוסר השלמות. אנימציה היא דווקא המדיום האחד שבו אפשר להשיג שלמות, שבו יש ליוצר שליטה אבסולוטית באיך שהעולם שלו נראה ואיך הדמויות זזות. באנימציה שחקן אנושי מעצבן לא יכול להרוס שוט מוקפד במשחק גרוע, במראה האנושי מדי שלו. ודווקא בצורה הזו פיל טיפט בחר לעשות סרט שמממש את הפילוסופיה הזו. זה עולם מבעית, אבל כזה שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים. סרט שקשה לאהוב (אני אהבתי, אבל זה אישי) אבל חייבים לכבד. יותר מאלף מילים ואני לא בטוח שאמרתי מספיק. או אולי יותר מדי. לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה, אמר פעם מישהו. כנראה רקדן עם תואר בהנדסה. לא האמנתי בזה, אני איש של מילים אחרי הכל. אני עדיין לא מאמין. אבל אני קצת מבין. את "Mad God" צריך לראות. וכל מילה נוספת מיותרת.