ביקורת: הבלוז של מא רייני

מערכה ראשונה

(אנחנו נמצאים בביתו של כותב הקולנוע (הוא לא אוהב את התואר "מבקר"), מסיים צפייה ב"בלוז של מא רייני", הסרט החדש של נטפליקס שכל המבקרים בארה"ב שיבחו וכולם מנבאים לו הצלחה באוסקר. הכותב מכבה את הטלוויזיה, נאנח, ובא להתיישב ליד המחשב. לפתע, דפיקה בדלת). 

הכותב: רגע! גרב (הוא מחווה לעבר כלב), שקט. שקט! (פותח את הדלת), כן שלום, מי אתה?

(נכנסת רוח רפאים של אוגוסט ווילסון. הוא נראה כמו אוגוסט ווילסון, אבל קצת מת יותר) 

רוחו של אוגוסט ווילסון: שלום, אני רוחו של אוגוסט ווילסון.
הכותב: המחזאי?
רשא"ו: הוא ולא אחר.
הכותב: ולמה זכיתי לכבוד הזה? תרצה לשתות משהו?
רשא"ו: לא תודה, אני מת.
הכותב: אה, נכון. רוח, וזה.
רשא"ו: כן. באתי לדבר איתך על הסרט האחרון שמבוסס על המחזה שלי.
הכותב: אה.
רשא"ו: כן.
הכותב: הוא לא סרט טוב.
רשא"ו: מצטער שאתה חושב ככה. בשביל לנסות לשנות את הפרספקטיבה שלך, יבואו לבקר אותך היום שלוש רוחות רפאים. כלומר, אני, ועוד שניים.
הכותב: מתי?
רשא"ו: מתי?
הכותב: כן, יש לי דברים לעשות היום, ילדות לקחת מהגן, להוציא את הכלב. מתי הן באות, הרוחות הללו?
רשא"ו: תקשיב, אתה מאוד מציק.
הכותב: סליחה?
רשא"ו: קודם אתה לא אוהב את הסרט שלי, עכשיו אתה רוצה להתחשבן על זמנים?
הכותב: מה? תקשיב, זה לא אני הזמנתי אתכם, אני רוצה לדעת מתי אתם באים. להתכונן מראש.
רשא"ו: מ-11 בבוקר ועד 5 בצהריים.
הכותב: מ-11 בבוקר ועד 5 בצהריים? מה אתם, טכנאים של הוט? אין זמן באמצע? משהו יותר מדויק?
רשא"ו: אתה קרציה.
הכותב: אני קרציה? השם ישמור, אתה זה שנכנס לי לבית, מתחיל לדבר איתי על רוחות, אפילו לא מתחייב לזמנים. הכל בגלל שלא אהבתי את "הבלוז של מא רייני"?
רשא"ו: כן.
הכותב: אבל, נו, מר ווילסון, עם כל הכבוד – זה פשוט לא סרט טוב! ואני אהבתי את "גדרות"!
רשא"ו: אתה אהבת את "גדרות"? בולשיט, אף אחד לא אהב את "גדרות".
הכותב: נעים להכיר, אני "אף אחד לא".
רשא"ו: (עוצר שנייה להבין את הבדיחה), אה. מה אהבת בו?
הכותב: הוא היה מחזה טוב, שהפך לסרט טוב. "הבלוז של מא רייני" הוא.. לא זה ולא זה.
רשא"ו: סליחה???
הכותב: זה מחזה סביר, סליחה על כל זה, והעיבוד הקולנועי לא הוסיף לו הרבה. זה מחזה מסוג המחזות שכל העיסוק שלהם הוא להוציא הופעות טובות וכל השאר כתוב בצורה כל כך בוטה ומגושמת שלא נותר מקום לשום דבר. לא רק שהסאבטקסט מכה בך,הוא הולם בך, גורר אותך לסמטה אחורית וגונב לך את הכסף. זה מחזה שכולו בנוי על הפאנץ' שלו, הוא-
רשא"ו: אתה פשוט לא הבנת אותו.
הכותב: סליחה?
רשא"ו: לא הבנת, זה בסדר, אני אסביר.
הכותב: אוי לא.
רשא"ו: זה מתחיל… באולפן הקלטות.
הכותב: אני יודע.
רשא"ו: שקט. הסרט מספר את סיפורם של נגני הבלוז והג'אז של שנות ה-20. וספציפית, את סיפורו של לוי גרין, חצוצרן אמביציוזי שמנגן בלהקה של מא רייני – אלילת הבלוז – ורוצה להקים להקה משלו. לוי גרין הוא סערה: הוא לא יכול להפסיק לדבר, לתכנן את הנסיקה שלו, בזמן שמא רייני צריכה להקליט את השירים החדשים שלה. (מביט לראות אם הכותב מבין)
הכותב: אני יודע.
רשא"ו: וזה שזה על היחס של בעלי האולפנים וחברות התקליטים לשחורים-
הכותב: גם את זה הבנתי, זה לא מאוד עדין, אתה יודע.
רשא"ו: לך מפה, אני לא צריך לשמוע את החרא הזה. שהרוח הבאה תטפל בזה.
הכותב: רגע!
(הרוח עוזבת את החדר. הכותב נשאר לבד בחדר. לאחר כמה זמן-)
הכותב: די, גרב, שקט, בחייאת, הוא הלך.

מערכה 2

(הכותב נע על הבמה הלוך ושוב, דוחף עגלה של תינוקות. שוב נשמעות דפיקות בדלת)
הכותב: מה? רגע, שנייה, ששששש, ששש, כן, גרב, שקט! כן, מי- אה זה אחת הרוחות האלה.
(רוחו של צ'דוויק בוזמן מתפרצת פנימה. הוא נראה כמו צ'דוויק בוזמן, אבל מת יותר)
רוחו של צ'דוויק בוזמן: זה אני! רוחו של צ'דוויק בוזמן! תנו לי את האוסקר!
הכותב: אממ, כן, מר בוזמן, זה לא באמת זמן טו-
רשצ'"ב: תן לי להגיד לך (מתחיל להתהלך מצד לצד בחדר) זה חתיכת תפקיד מה שאני עשיתי בסרט הזה. אי אפשר בכלל לחשוב שאני הפנתר השחור, בטח שלא חולה בסרטן, ואני פשוט (מכה באגרופים באוויר) פאם! פאם! פאם! כל מונולוג (חובט במחבט דמיוני) מעיף לאוויר! כל דיאלוג (יורה בטומי-גאן דמיוני) טא-טא-טא-טא מרסס! וסצנת המין (הוא צוחק ונותן לעצמו כיף) הוו-וואו, כל כך לוהטת אפשר לבשל עליה תפוחי אדמה. אז בוא, איש קטן וחסר חלומות, תגיד לי מה הבעיה שלך עם ההופעה שלי, מר "בטח אתה יכול לעשות את זה יותר טוב, הא?" מר "לא מתלהב מהפנתר השחור", מר "אפילו לא אוהב את הפנתר השחור"?? אפילו. לא. אוהב-  מה יש לך להגיד "פקה פקה פקה פקה"? אני, אני פאקינג שם את הנשמה שלי בתוך הסרט הזה – ומה אתה.. אתה.. "לא מתלהב". מה זה בכלל משנה! זה לא משנה. צריך לראות רק דקה שלי על המסך, יש לך צריכת חשמל לכל השנה, מאדרפאקר, אני מדבר על הופעה שהיא אנרגיה נקייה. הו-וואו, שמישהו יעצור אותי. אני לוהט, אני על אש, אני רותח, ואתה, מה, יושב לך על הספה, צופה בנטפליקס, זולג לאיזה מסך אחר- אתה לא יכול בכלל להבין את העוצמות שאני מביא. אתה מבין? אתה מבין? אל תגיד לי שאתה מבין, אתה לא מבין. אתה פשוט לא מבין.
(שתיקה. הכותב מסתכל על רוחו של צ'דוויק בוזמן, עדיין מחזיק בעגלה. בוזמן מסתכל עליו בחזרה)
הכותב: אתה… רוצה משהו לשתות?
רשצ'ב: לא, תודה, בייבי, יש לי כאן מסע ארוך, מישהו לכלך על ההופעה שלי ב"זהב של נורמן" בבניין ממול, אני לא הולך לתת לזה לעבור בשתיקה, אתה יודע מה אני מדבר? יאללה, ביי, אתה בסדר אתה, אני יותר טוב – אבל אתה בסדר.
הכותב: …תודה?
רשצ'ב: על לא דבר, נריח אותך אחר כך, אוקיי, יאללה ביי!
(יוצא. הכותב נשאר בשקט. לאחר כמה זמן-)
הכותב: די, גרב, נו, תהיה רציני. 

מערכה 3

(אין אף אחד על הבמה. לפתע, דפיקות בדלת. הכותב נכנס מצד שמאל, לבוש בפיג'מה ונראה מבולבל. הוא ניגש לדלת)
הכותב: נו, באמת. (הוא פותח) ויולה דייוויס, את אפילו לא מתה.
(נכנסת רוחה של ויולה דייוויס. היא נראית כמו ויולה דייוויס)
רוחה של ויולה דייויס: למה, אני צריכה למות בשביל לבוא לחור המשוקץ הזה שאתה קורא לו בית?
הכותב: אני מניח?
רשו"ד: אני יכולה לעשות מה שבא לי. אני ויולה דייוויס. אני יכולה אפילו להיות הרוח של עצמי לפני שאני מתה. זה כמה שאני טובה.
הכותב: את אכן מאוד טובה. תקשיבי, מאוד מאוחר, יש סיכוי שאנחנו עושים את כל זה מחר?
רשו"ד: עושים את כל מה? את כל זה שאני צריכה לבוא לפה להסביר לך למה "הבלוז של מא רייני" הוא סרט טוב?
הכותב: די, אוקיי, כאילו, אתם מאוד נחמדים כל רוחות הרפאים האלה שהתחילו לקחת עניין פעיל בעולם ביקורות הקולנוע אבל פעם אחרונה שבדקתי יש דבר כזה טעם סובייקטיבי, בסדר?
רשו"ד: עוף לי מהפנים, "טעם סובייקטיבי". אנשים יודעים מתי הם רואים סרט טוב ומתי לא. 88 במטאקריטיק! (קול מבחוץ לבמה אומר "את תגידי לו" ועוד קולות עידוד נשמעים), 7.3 בימד"ב ("הווווו וואו!"), תשעים. ותשע. אחוז. ברוטן. טומייטוז ("וואו וואו ווואו"). אז אתה לא תגיד לי טעם סובייקטיבי. מה, אתה האחד במאה אנשים שאכל קצת יותר מדי פלסטלינה בגן? (צחוק מתגלגל שוב נשמע ברקע)
הכותב: מי.. מי זה ברקע שם?
רשו"ד: אתה אל תשאל שאלות, יש לי מעריצים בכל מקום. השאלה היחידה שאתה כן צריך לשאול, זה למה אתה לא אוהב את יצירת המופת שהיא "הבלוז של מא רייני", מותק. ואז, אתה צריך להבין שאתה טועה, ואז, אתה צריך לכתוב ביקורת חיובית, ואז, אתה צריך לעוף לי מהפנים שלי.
הכותב: את בבית שלי!
רשו"ד: סתום ת'פה שלך. יש לך משהו לשתות?
הכותב: לא, אין לי- השעה היא אחת וחצי בלילה, את מוכנה לצאת לי מהבית?
רשו"ד: אתה מוכן להודות ש"מא רייני" הוא יצירת מופת, חתיכת קלמר לא מחוד-?
הכותב: (מתפרץ) יצירת מופת בתחת שלי, גברת דייוויס! (שתיקה. נראה שאפילו הוא מופתע מעצמו. ואז-) זה סרט בינוני במקרה הטוב. סרט שקורס תחת הנקודה האחת שהוא רוצה להעביר, שלא מצליח להבין שהדרך לעשות סרט שהוא סיר לחץ היא לא לשים בצורה אקראית מריבות וצעקות בין דמויות – אלא לבנות בהדרגתיות את המתח, מסצנה, לסצנה, ושבכלליות: פשוט לא נותנים לבן אדם לעצור את כל הסרט בשביל לעשות מונולוגים שנשמעים כל כך מלאכותיים. מלאכת העריכה פשוט מאבדת את כל המתח והאנרגיה שכל כך נחוצים לסרט מסוג שכזה. השם ישמור, אני בן אדם קל בכל הנוגע לעיבודים. אפילו חשבתי שהמחזמר של "המפיקים" הוא די סבבה, לסוגו! אבל במאי הסרט פשוט לא מצליח לשמור על הקצב, ובונה על זה שהתסריט והשחקנים יעשו את כל העבודה. והתסריט בסדר כזה, וההופעות…
רשו"ד: ו-ה.הו.פ.עות?
הכותב: די, נו, גם את וגם צ'דוויק בוזמן הייתם טובים יותר. אלה הופעות אוסקר – בוא תצעק הרבה מונולוג מרגש ואז תצעק עוד קצת ואז עוד קצת ובסוף תקבל מועמדות לאוסקר. אלה הופעות משחק תיאטרליות שהן בסדר גמור לסוגן, אבל אף אחד מכם לא היה בשיא הקריירה שלו בסרט הזה, שחסר לו כל עידון, כל שאיפה להיות משהו חוץ מ"הנה תצוגות משחק של ויולה דייוויס וצ'דוויק בוזמן", עד שהוא זונח את צוות שחקני המשנה שלו, שלטעמי, נותנים הופעות הרבה יותר מעניינות מאלה שלך או של בוזמן כי יש להן הזדמנות לנשום. להתפתח. לא לצרוח את עצמן לעייפה, אלא פשוט… להיות. "מא רייני" הוא מחזה מצולם, שזה עוד מילא, אלא שהוא פשוט… פשוט בסדר. זה סרט בסדר, אלה הופעות בסדר. אבל זאת לא יצירת המופת שהבטיחו לנו. זה הכל.
(שתיקה. ויולה דייוויס מביטה בכותב במבט מאיים שהוא לא מבין, ועל כן הוא מביט בה בחזרה בחוסר אונים)
הכותב: אתם.. מרוצים? שמחים שבאתם לבקר אותי באמצע הלילה? זה היה שווה את זה? אני אחגוג את חג המולד הבא?
רשו"ד: אתה תחגוג את התחת שלי אם לא תיזהר.
הכותב: זה איום או משפט פתיחה?
רשו"ד: בחלומות שלך. ביי.
(ויולה דייוויס עוזבת. הכותב נשאר לבד על הבמה. ואחרי כמה זמן-)
הכותב: די, גרב, נו, חלאס!!!