M

מאת
סולוצו
– פורסם ב 21 במאי 2007Posted in: ביקורות

במאי: פריץ לאנג
תסריט: פריץ לאנג, תאה ון הארבו
שחקנים: פיטר לוריי, אלן ווידמן, אוטו ורניק

רוצח ילדים סדרתי מסתובב חופשי בעיר. הציבור בפאניקה: הרוצח יכול להיות כל אחד, אפילו זה שיושב מולך בפאב ולוגם בירה, ולא משנה כמה זמן אתה מכיר אותו. המשטרה בפאניקה: השר הממונה והציבור רוצים תוצאות – ועכשיו. בצר להם, השוטרים מלחיצים את הפושעים, ועכשיו גם הם בפאניקה: אם השוטרים לא יפסיקו להטריד אותם במצוד אחר הרוצח הסדרתי, ההכנסות שלהם תצנחנה לשפל שלא יאומן. לא פלא שגם הם מתגייסים למצוד אחריו. על הרקע הזה, השאלה היא האם הרוצח יכה שוב, או שהרודפים אחריו יצליחו למצוא אותו לפני כן.

נשמע מוכר? ראיתם כבר כמה וכמה סרטים כאלה? אז זה פחות או יותר הראשון – זה שכולם העתיקו ממנו.

'M' של פריץ לאנג צולם ב-1931. הוא סרט רוצח-סדרתי קלאסי: אפשר כמעט להגיד שהוא עונה על כל קלישאות הז'אנר, אבל זה יהיה בעייתי – כאמור, הוא בערך המציא את הקלישאות הללו.

"רגע, רגע, רגע", עוצרת הקוראת הערנית את שטף הקריאה ואת המבקר, "1931? אתה צוחק עלי? בטח הסרט מלא בתנועות משחק מוגזמות, בעלילה מגוחכת ובדיאלוגים עבשים". לא ולא – באופן מפתיע, הסרט מצליח להיות למתוח ממש עד קצות העצבים. כשהרוצח, שלזהותו אנו מתוודעים בשלב מוקדם יחסית בסרט, עוקב אחר קורבן פוטנציאלי נוסף, לפתתי את ידיות הכסא שלי בחוזקה. לא זאת בלבד, אלא שהמשחק, בין היתר של פיטר לוריי (המגלם את הרוצח), אמין ונוגע ללב. נכון, מדי פעם אפשר לראות שהקולנוע עדיין היה צעיר, ומספר סצינות, בעיקר אלו שאינן חשובות, באמת בולטות במיושבנותן, אם תרצו לקרוא לזה כך. בנוסף לכך, לסרט לוקח זמן רב יחסית "להיכנס לקצב", ועורך בן ימינו כנראה היה מוריד חלק מהתיאור המפורט של העבודה המדעית של המשטרה, המועבר בצורה ישירה מדי (אם כי מבחינה היסטורית מדובר בחומר צפייה מרתק). אבל הסרט עצמו אפקטיבי יותר מסרטים רבים אחרים שיצאו בשנים האחרונות.

מדהים לראות עד כמה הכלים הבסיסיים פועלים באותו אופן כבר למעלה מ-70 שנה: מעברים תכופים בין המרדף אחר הרוצח לבין הרוצח הבוחר לעצמו קורבן חדש; סצינת מרדף בה בכל פעם הרוצח מצליח ברגע האחרון להימלט מידי הרודפים למקום מסתור חדש; אלמנט מוזיקלי שמקבל קונוטציות מאיימות; סצינת שיא משפטית הכוללת נאום בלתי נשכח ועוד.

"אז בטח הצילום מעפן לגמרי" אני שומע את אחד הקוראים רוטן. אז דווקא לא. נכון – אין כמעט תנועות מצלמה, דבר הנובע בוודאי מקשיים טכניים. אבל לאנג הצליח להשתמש בכלי בחכמה: תנועת מצלמה בודדת בתזמון הנכון, על רקע הצילום הסטטי ברובו, מוסיפה דרמה פתאומית, וההשפעה בהחלט מרשימה. מלבד זאת, כמה מהסצינות מצולמות באופן יפה כל כך. לדוגמה, מה שאנחנו רואים בסצינת הרצח הראשונה הוא צילום כדור המשחק המתגלגל של הנרצחת, והבלון שהרוצח קנה לה התקוע בחוטי החשמל.

"סרט בגרמנית? אתה יודע איזה קונוטציות זה מעלה…" מצקצק האדון מאחור. אז גם כאן צפויה הפתעה – הסרט מאפשר הצצה יוצאת דופן לגרמניה האחרת-האחרת. לא זו שאחרי מלחמת העולם השניה, אלא זו שלפני עליית הנאצים. זו שבה ניצוצות הלאומנות המסוכנת החלו כבר להרים ראש, וההמונים הפכו לכוח מאיים. את ההרגשה של גרמניה ההופכת למקום אפל יותר ויותר מצליח לאנג – שברח לארה"ב לאחר עליית הנאצים וסרטיו הוחרמו על ידיהם – להעביר בצורה מסוגננת ובעלת עצמה. כמעט כל הדמויות בסרט גרוטסקיות (מלבד הילדים), המקומות אפלים ומעבירים תחושה של רקב, הצללים גדולים ומאיימים וכמובן – הרוצח הסדרתי מהלך חופשי. אין ספק שגרמניה של 1931, בעיני לאנג, לא היתה מקום חיובי. לאנג גם מעביר ביקורת מרומזת על המוסר של ההמון, ועל היכולת לנווט אותו לאלימות תוך שימוש בפחד. גם זה כנראה לא הוסיף ללאנג נקודות זכות בפנקס של יוזף גבלס.

קשה להמליץ על סרט מ-1931, בגרמנית, בשחור לבן, שלא צולם בסינמסקופ (מוזר לראות על מסך הקולנוע סרט שמוקרן בתוך ריבוע, כמו בטלוויזיה). אבל דברים קשים לא ירתיעו אותי. 'M' הוא סרט שכל אחד ימצא בו משהו: הסינפיל ימצא בוודאי מאות סרטים שציטטו או הושפעו בדרך זו או אחרת מסצינות מפתח בסרט, ההיסטוריון החובב יהנה כנראה ממבט נדיר לתקופה ייחודית בהיסטוריה הגרמנית והעולמית, וחובב סרטי המתח ישב על קצה המושב ויעקוב אחר העלילה הנפרשת לעיניו בהנאה רבה. אפילו זה שמחפש ישראלים בכל סרט ישמח לדעת שחנה מרון, אז ילדה גרמניה בת 8, נותנת שם את הופעתה הראשונה אי פעם בתפקיד קטן. אני קצת מכל הדברים לעיל, כך שהסרט לחץ לי על כל הכפתורים הנכונים. אבל נסו אותו – אולי תופתעו גם אתם.

תגיות: