לאקי ברייק

מאת
גל חיימוביץ'
– פורסם ב 23 בספטמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Lucky Break
במאי: פיטר קטנו
תסריט: רונאן בנט
שחקנים: ג'יימס נסביט,
אוליביה וויליאמס, לני ג'יימס,
ביל נייטי, כריסטופר פלאמר

שלום, קוראים לי ג'ימי הנדס ואני פושע. וזה רודי – חבר שלי. עשר, חמש-עשרה השנים האחרונות לא היו טובות אלינו במיוחד – גניבת רכב פה, שוד דוכן שם. האמת, תכננו בהתחלה לעשות ת'מכה באיזה שוד בנק, אבל זה לא כל כך הצליח. תפסו אותנו. אבל עכשיו יש לנו הזדמנות לשחק אותה בגדול – בריחה מהכלא.

דווקא לא רע כאן בכלא הבריטי. כלומר, זה לא שאני כזה מומחה לבתי כלא, אבל הייתי מצפה שלפחות נהיה, אהמ, כלואים. מרשים לנו להסתובב כאן חופשי במסדרונות; לבקר בתאים של חברים שלנו; אפילו לצאת לחצר פחות או יותר מתי שבא לנו במשך היום. ממש בית מלון! מזל שיש סורגים וגדרות וחומה להזכיר לנו שזה כלא. זה כלא קטן כזה, רק איזה עשרים או שלושים אסירים. אתם גם בטח מכירים את כל הטיפוסים כאן: השודד הזקן שכלוא שנים רבות מספור, האריסטוקרט עם המבטא הבריטי המושלם, הפירומן המטורף, והמשוגע שאוהב עגבניות. יש לי גם שותף לתא שהוא מאוד רגיש. הסוהר הרשע כל הזמן מציק לו, המניאק! גם אותי הוא לא אוהב – איך שאני נכנס לכלא, בקושי חצי שעה אני כאן, ככה, וכבר הוא שלח אותי לצינוק. ואפילו לא קיבלתי כדור גומי לשחק בו.

כשיצאתי מהצינוק הגעתי למסקנה שאני חייב לברוח. רודי אומר שזה לא יהיה קל: הדרך היחידה לדעתו היא להיכנס לכנסייה הישנה, לצאת מהדלת האחורית, ואז למצוא דרך לעבור את הגדר והחומה. הבעיה היא שאי אפשר להגיע לכנסיה הישנה – היא סגורה כבר הרבה זמן.

אבל יש לי תוכנית, אני. אין סיכוי שהיא תיכשל: ממש במקרה גיליתי שמנהל הכלא אוהב מחזות זמר (זה דווקא הגיוני לי, אחרי הכל – לפני אי אלו שנים הוא שר עם ג'ולי אנדרוז ב'צלילי המוסיקה'. לכן מאוד התפלאתי לגלות שהוא מעדיף דווקא את 'South Pacific'). אבל מסתבר שהמנהל גם כותב. הוא כתב מחזה על לורד נלסון, אדמירל בצי הוד מלכותה, איש אמיץ, נועז, גאוות הצי, יפה תואר, גיבור טרגי, אשר הביס את נפוליאון ב… אוה. אקיצר, מיוזיקל על נלסון (אגב, שמעתי שסטפן פריי האגדי עזר למנהל הכלא בכתיבת השירים. אין פלא שהם כל כך מוצלחים). גם אני מבין קצת במחזות זמר. אתם מבינים, כשהייתי קטן, אבא שלי עליו השלום היה לוקח אותי למיוזיקלס בלונדון (כן, פה אתם צריכים למחות דמעה), אז שכנעתי את המנהל שזה יהיה רעיון מוצלח להעלות הפקה של "נלסון" (איש אמיץ, נועז, גאוות הצי, יפה תואר… אני חושב שהבנתם) בכיכובם של האסירים. אמרתי לו שזה יהיה טוב למורל של האסירים ללמוד על נלסון האמיץ, הנועז וה… כל השאר, נו, והכנסייה הישנה תהיה מקום טוב להעלות את המופע. יש שם אקוסטיקה טובה, כמובן.

אבל רגע, הופה, סליחה – ומי את? אנאבל, פסיכולוגית הכלא? אני יודע שהיית נשואה לברוסי ב"החוש השישי" אבל אני בטוח שהוא לא יכעס. אולי גם את רוצה להשתתף במחזה? אני אהיה לורד נלסון ואת תהיי אהובתי. לא, לא! רק בהצגה, לא במציאות. באמת!

אין דבר אם אין לך ניסיון במשחק. לאף אחד מהאסירים אין. לכן זה כל כך מצחיק. לא, לא מצחיק כמו מונטי פייתון. גם לא כמו 'ללכת עד הסוף', למרות שכולם ישר משווים (נו, אותו במאי, אז מה?). אז נכון, גם אנחנו שחקנים בריטים מוכשרים וגם אנחנו יודעים להצחיק, וכמו 'ללכת עד הסוף', גם הסיפור שלנו נע בערך באותו קצב וגם הוא מספר על ניסיון של אנשים "חסרי ניסיון" להעלות הצגה, אבל משהו בכל זאת חסר פה אצלנו: אולי קצת מקוריות בסיפור, אולי עוד קצת בדיחות או דיאלוגים משעשעים. ושירים – בהחלט אין לנו מספיק קטעי זיוף. אבל נו, לא תמיד מצליחים לשחזר הצלחות.

כך שבתכל'ס, זו בהחלט אתנחתא טובה למי שנמאס לו לראות הרבה פיצוצים, מכות ודם בקולנוע (או בחדשות. קשה כבר להבדיל היום). אנחנו אמנם לא נועזים כמו התרנגולות ב'מרד התרנגולים', התכנון אולי לא מדוקדק כמו ב'חומות של תקווה', ואנחנו בטח לא שרים כמו אלוויס ב'רוק בבית-הסוהר' (אבל גם לא גרוע כמו, כמו…כמו שלמקו!). עלילותינו הן, נו, די צפויות ו… אוף, קיטשיות כאלה, אבל אני בכל זאת ממליץ לכם לבוא: נחמד כאן, משעשע והמוזיקה טובה. כיף להעביר את הזמן. רק אל תשכחו להישאר גם לכתוביות. יש למה לצפות.

תגיות: