ביקורת: אהבה ומכות אחרות

"אהבה ומכות אחרות" מציג בפוסטר שלו את השילוב הבא: קומדיית אקשן על אהבה, עם מוטיבים של ג'ון וויק והופעות של שני זוכי אוסקר. זה קונספט מספיק מסקרן בשביל לגרום למישהו לשקול לבדוק את העניין, וסרט מספיק מחורבן בשביל לגרום לי להתחרט על כך שאי פעם הסתקרנתי לגבי הסרט הזה מלכתחילה.

כאמור, העלילה מזכירה סרטים מהסוג ששנעשה פופולרי בשנים האחרונות: מרווין (קי הוי קוואן) הוא סוכן נדל"ן מצליח בעיירה קטנה שחי לו את חייו הרגילים עד שבחורה מעברו בשם רוז (אריאנה דבוז) מופיעה שוב. אז נחשף שמרווין היה פעם מתנקש בארגון פשע שנקרא "החברה" (האם זו עצלנות או שהסרט הזה חולק את אותו היקום עם "נמלטים"?) שבראשו עומד אח של מרווין, המכונה "נאקלס" (בעצם, אולי הוא חולק יקום עם סרטי "סוניק"). האחרון ציווה על מרווין להרוג את רוז כי היא גנבה ממנו כסף בזמן שעבדה עבורו. אבל מרווין חס על חייה, ולאחר מכן עזב את הארגון של אחיו כדי להתחיל חיים חדשים, ורוז העמידה פני מתה… עד שלא. הייתם חושבים שדבר כזה יהיה מספיק למלא סרט שהוא אפילו לא שעה וחצי (הדבר היחיד שאפשר להגיד לטובתו) – אבל לא, יש גם קו עלילה משני של העוזרת של מרווין בחברת הנדל"ן. באמת שאני לא מבין איך בסרט עם פרמיס שלא חסרים כיוונים לקחת אותו אליהם היה צריך להוסיף עלילת משנה כדי להגיע לפאקינג 80 דקות.

על הנייר, "אהבה ומכות אחרות" הוא קומדיית אקשן, אבל בפועל הוא נכשל בלהיות שני הדברים האלו: הייתה שורה אחת בלבד שגרמה לי לצחקק קצת, וכמה שעות לאחר הצפייה אני כבר לא זוכר מה היא הייתה. לקוואן יש חמידות טבעית, אבל שום דבר שהוא עושה או אומר לא מצחיק, וזה נכון גם לגבי שאר הדמויות. קטעי האקשן – שזמן המסך שלהם קצר למדי ביחס לסרט כולו – גם הם לא מלהיבים במיוחד. הם מבוססים פחות על סגנון הירייה-בראש-לכל-אויב-ומעבר-לחדר-הבא של "ג'ון וויק" ויותר על סרטים של ג'קי צ'אן, שבהם כל חפץ בהישג יד (או רגל) יכול לשמש ככלי נשק. אבל איו שום דבר יצירתי או מעניין בכוריאוגרפיה או בבימוי שלהם, שנע בין משעמם לתמוה. בסצנת אקשן שמתרחשת במטבח, המצלמה נכנסת לתוך מיקרו לכמה רגעים וקצת אחר כך לתוך מקרר. אם היו מאחורי הבחירות האלו מחשבה או חזון כלשהם מעבר ל"רצינו לחסוך קצת על כוריאוגרפיה", לי הם לא ברורים.

אז האקשן לא משהו והבדיחות לא משהו, ואם קיוויתם שהשחקנים יצילו את המצב – חבל. עם כל הרצון הטוב, קוואן הוא לא צ'אן, ויש גבול לכמה שהחמידות הנ"ל יכולה לשאת את התפקיד לבדה. בניגוד לקיאנו ריבס – שאפשר להאמין שהוא גם בחור רגיל שרק רוצה לגדל את הכלב שלו וגם מתנקש-קטלני-אמאל'ה-זה-הבאבא-יאגה – אצל קוואן רק הפרסונה התמימה והחמודה משכנעת, וגם הג'ל בשיער והשפם שהדביקו לו בפלאשבקים לא שכנעו אותי שהוא פושע אכזרי. אבל לפחות בשבילו זה רק התפקיד הקולנועי הראשון (בלייב-אקשן) אחרי הזכייה באוסקר, יש לו עוד זמן לחזור למסלול. קשה להגיד את אותו הדבר על אריאנה דבוז: אחרי "ארגייל", "קרייבן הצייד" ועכשיו זה, אני מקווה שכל מי שאוהב אותה מפציר בה להחליף סוכן, או שעוד שנתיים הבחירות שלה יהיו בין פרסומת למרכך כביסה לדמות שמתה בסצנת הפתיחה של סרט אימה נידח.

הישועה לא מגיעה גם מדמות הנבל, בגילומו של דניאל וו, שמבלבלת כמו הטון של הסרט עצמו: מצד אחד הוא מכונה נאקלס ומשתמש בקשית של תה בובה בתור כלי נשק. מצד שני, שאר הדמויות מתייחסות אליו כפושע-על מאיים שלא חס על מי שבוגד בו. האם הדמות היא פרודיה על נבלים מהסרטים שהסרט הזה מחקה, או שאני אמור לקחת אותה ברצינות? כשאני חושב על זה, אם היו רוצים להעביר יותר טוב את הפן הקומי של הסרט, קוואן היה צריך לגלם גם את מרווין וגם את נאקלס, כשהדמות של האחרון מקבלת את הלוק של הג'ל בשיער והשפם. נכון שזה אומר שבסוף קוואן היה צריך להילחם ב"עצמו", אבל היי, אם זה עבד לג'ט לי, זה היה עובד גם פה!

אה כן, נראה לי שגם אמורה להיות פה רומנטיקה איפשהו? הסרט מתרחש ביום האהבה, מרווין חס על חייה של רוז כי הוא אוהב אותה ועלילת המשנה הנ"ל של העוזרת שלו מרגישה כמו משהו מסרט אחר, ספציפית רום-קום. ביססנו כבר שהסרט הזה הוא לא "קום" והוא בהחלט גם לא "רום". נעשה רגע פירוק זריז – אין חשיבות לכך שהסרט מרחש ביום האהבה, חוץ מזה שרוז שולחת למרווין ולאחיו כרטיסי ברכה בתמה של היום הזה כדי להכריז על כך שהיא חיה (למה היא עושה את זה? כדי שהסרט יקרה, מה זאת אומרת). הלאה: הסרט לא מבסס מדוע ולמה מרווין התאהב ברוז בזמן שהיה מתנקש, ולקוואן ודבוז הייתה יותר כימיה ברגע שבו היא הכריזה על הזכייה שלו באוסקר מאשר שיש להם בכל הסרט הזה. שלא לדבר על 19 (!) השנים שמפרידות ביניהם ושהוא יכול להיות אבא שלה. אי אפשר פשוט היה להגיד שמרווין פיתח מצפון והחליט לחוס על רוז? זה וקו העלילה המשני – שבו העוזרת של מרווין מתאהבת באחד המתנקשים שנשלחים להרוג את רוז בגלל שהוא משורר בזמנו הפנוי – אמורים להתחבר לתמה של "תרדוף אחרי מה שאתה אוהב, לא משנה מה". רק ששום דבר פה לא מרגיש רומנטי אפילו קצת וזה מרגיש כמו רעיון שניסו להכניס לתסריט בדיעבד.

ועדיין, כל אלו הן רק בעיות שוליות. הפגם הגדול שלו הוא שהוא מגיע עם הגבלת גיל לא נכונה. בארה"ב הוא קיבל דירוג R, כלומר כל צופה מתחת לגיל 17 צריך להגיע עם מלווה בגיר. למעשה הדירוג שלו היה צריך להיות 10 ומטה, כי למרות האלימות המדממת והקללות, זה בעצם סרט לילדים קטנים. כנראה שבשלב מסוים בעריכה אחד המפיקים התפרץ לחדר ואמר "אני רוצה שהסרט הזה יתאים לכל הדמוגרפיות, כולל אנשים שלא מסוגלים להסיק דברים מרצף של שוטים ותצוגות משחק". ואז, כנראה, קראו שוב לקוואן ודבוז לאולפן כדי להקליט קריינות. הרבה קריינות. מספיק בשביל שהקהל אף פעם לא יצטרך להסיק לבד מה הדמויות שלהם חושבות, מרגישות או רוצות. הם פשוט יחשבו את זה בצורה של קריינות שתופיע בזמנים אקראיים לאורך כל הסרט. מרווין נמצא בקומת קרקע של בית ושומע רעש חזק מהקומה למעלה, איפה שרוז נמצאת? כמובן שלא מספיק רק להראות אותו מביט למעלה בדאגה, זה ידרוש מהקהל לחשוב. צריך גם לשמוע אותו חושב לעצמו "אוי לא, מה קורה לרוז?" אתם יודעים, זה כמו הביטוי המפורסם, "תספר, אל תראה". אני יכול להישבע שלקראת הסוף היה שוט של הנבל כשהפה שלו בבירור לא זז ובכל זאת, משום מה, הכניסו שם שורה שלו שהוקלטה בפוסט.

מבקרים אחרים אולי יגידו לכם שזה סרט "לא משהו", "גרוע", אולי אפילו "רע". אני כאן כדי להגיד לכם שתארים כאלה הם פרגון. מדובר בפח אשפה בוער ועצלני, שגורם לי להרגיש לכל אורכו שהוא מזלזל בי באופן פעיל בתור צופה. אני מציע לכל המעורבים בו לקחת קצת זמן לעצמם ולחשוב על הבחירות שלהם בחיים שהביאו אותם להשתתף בדבר הזה. השם המקורי של הסרט טוען שאהבה זה כואב, אבל הכאב האמיתי הוא לשבת מול הסרט הזה.